לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.
הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.
גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.
אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד.
אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.
התרוואדה
תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.
הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.
אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.
המהאיאנה
המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).
המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.
זן
מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.
אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:
כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".
בודהיזם טיבטי
אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.
הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.
Pure Land
למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.
כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.
[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]
תודה.
יש בזן גם ערכי אמת חיוביים? יש משהו בעל ערך אינטרינסי?
שאלה קשה.
הייתי אומר שאם תשאל מורה זן (של פעם) הוא יאמר שלא, אבל אם תראה איך הוא חי יהיה לך ברור שכן. כמאמר משורר הזן:
"כמה מוזר להדהים, כמה נפלא וניסי: אני שואב מים, אני סוחב עצים!"
ממש עושה סדר.
ומה עם החילון המערבי של הבודהיזם? או שזה לא במסגרת המשימה?
וכן, בהזדמנות אחרת אולי : )
האם הבודהיזם היא דת במובן התיאולוגי של המילה?
או שמא ,אנחנו המערביים רוצים שהיא תיהיה כזאת?
מילה שקשה באמת להתייחס איתה לבודהיזם, מפני שכמובן אין בו ממש אלוהים. אומר לך איך הבודהיזם הוא דת לדעתי, ובכלל מה עושה אידיולוגיה מסויימת, או אוסף של מנהגים, לדת: אם יש לתופעה תרבותית מסויימת יומרה לקשר (ישיר, על ידי ספר, על ידי טקס וכו' וכו') עם מציאות מוחלטת כלשהי (אלוהים, הטאו, טבע-בודהה, היָפֶה כשלעצמו, הטוב, אינסוף וכו' וכו'), ואם יש לה בנוסף לכך סוטריולוגיה, כלומר תורת גאולה, כלומר תוכנית שמגדירה את המצב הנוכחי כלא מושלם ומצביעה על הדרך להפיכתו למושלם (כמובן, מושלם זה עניין של הגדרה: החל מבניין בית המקדש III ועד להתמזגות עם הברהמן), זו דת לדעתי. אם כך, הבודהיזם הוא בהחלט דת.
תודה רבה.
אני מסכים שניתן להגדירה כדת, לפחות למבקשי עול המצוות והחוקים הסוציאלים, לשאר..
לאלה שיכולים לגשת לרעיון עצמו, להרהר בו ולקבלו, המילה דת כבר לא משחקת תפקיד
יום יפה
לגזור ולשמור.
מישהו כבר היה צריך לעשות את זה מזמן.
אני ממליץ למחוק את הערך בויקיפדיה בעברית ולהכניס את זה כלשונו.
ממך זאת באמת מחמאה אסף. תודה.
אני אצטרך כנראה לכתוב חוברת שלמה כדי לעמוד על כל אי הדיוקים שבדבריך.
זה לא שדבריך אינם נכונים במידה זו או אחרת, אלא שלדעתי הם מציגים מראה חד-מימדי, שטחי ומעורפל מאוד של הבודהיזם. ופה דווקא אני מוצא את הבעייתיות במאמר שלך: אילו כתבת דברים שאינם נכונים בעליל, היה קל מאוד להפריד את התבן מהמוץ, אבל במקרה של מאמרך הנ"ל הדברים מורכבים קצת יותר. בין היתר, תורמים לחד-מימדיות, שטחיות ועירפול הם דבריך שרובם הם למעשה תפישתך האישית את הדברים. דוגמה לכך היא אמירתך ש "ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם.", או ההצגה הלא מדויקת בהחלט של ה"ארץ-הטהורה" שמתעלמת מהעובדה שלאסכולה זו יש את המורכבות והחכמה שלה, שבהחלט אינה מתמצה ב "…מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו."
אינני יודע מהן ידיעותיך של הבודהה-דהארמה, אבל אם מאמרך משקף (פחות או יותר) את סיכום תובנותיך על הבודהיזם, הייתי מציע לבוא למפגשים עם המורים הנפלאים שקבוצת ראנגג'ונג-ישה מארגנת, וכך 'מוזרותו' של הבודהיזם הטיבטי יתפוגג לו מעט, או ללמוד מעט את הזרמים השונים של הארץ-הטהורה, וכך אולי גם תתגלה אסכולה זו במלוא יופיה.
סלח נא לי אם מצאת את סגנוני קנטרני :-). זוהי סאנקהרה שלא הצלחתי עדיין להשתחרר ממנה אם כי אני מנסה וגם מצליח לאט לאט, אבל לא בכל פעם, אני מודה :-)
שלך, שנטידווה
המאמר הזה לא מתיימר להיות כמה דברים שאתה חושב, כמו עמוק, מורכב או אובייקטיבי. זאת סקירה מהירה של ההתפתחות ההיסטורית-רעיונית של הבודהיזם, לא יותר מכך. והיא נכתבה על ידי, ולכן אפשר לשמוע ממנה את הטון האישי שלי.
קשה לי גם להבין למה אתה חושב המאמר מסכם את תובנותי על הבודהיזם, אם אתה קורא את המאמרים שלי כבר זמן רב.
ודבר אחרון, אני מודע לכך שיש ל"ארץ טהורה" מעט יותר עומק ממה שהצגתי, אבל לא נראה לי שיותר מכך. אם תוכל לחדש לי מהן "המורכבות והחוכמה" שבה, אודה לך.
הראשון שאלה: אם היית צריך לסכם את התפתחותה של היהדות כסקירה היסטורית של מאמר בן כ 1300 מילים, האם היית נוהג בה בצורה דומה?
דבר שני: סייגתי את דבריי במילה "אם". אינני יודע באמת מהם ידיעותיך על הבודהיזם, אני רק יכול לשער. לגביי שאר מאמריך: אין לי ספק בכך שברוב הדברים עליהם אתה כותב ידיעותיך רבות ומעמיקות, אך דווקא במאמר זה משום מה לתחושתי הן נעדרות ממנו.
דבר שלישי, והוא כוחן של מילים: כיוון שלמילים שאנחנו מוציאים אם בדיבור או בכתיבה יש את הכוח לעצב את דעותיהם של מי ממאזיננו או קוראנו, הייתי מצפה ממאמר שהינו סקירה היסטורית ושאינו תיעוד חוויתו של הכותב את הדברים, שיהיה ללא משוא פנים עד כמה שאפשר, וכן, שיהיה גם אובייקטיבי עד כמה שאפשר, גם אם לא יוכל להיות מקיף ועמוק במיוחד. אתה מבין,(בדבריך על הבודהיזם-הטיבטי), הרושם שמתקבל מהם הוא משהו כמו 'הבודהיזם הטיבטי הוא מוזר, אלילי-פאגאני ומלא באמונות תפלות'. זה מספיק כדי *להיצרב* בתודעתם של קוראיך כדימוי החזק ביותר על הבודהיזם הטיבטי, בזמן שהדברים האחרים שאותם היזכרת, כמו הלמדנות, המדיטציה וכו' יעברו על מסך תודעתו של הקורא מבלי משים לב כמעט. או הצגת הארץ-הטהורה כ'אחת הצורות הפופולריות' (של הבודהיזם) *נצרבת* בתודעתו של הקורא כמשהו פשטני ורדוד, מן עוד סוג של אופיום להמונים.
דבר רביעי: אתחיל אותו בסיפור זן דווקא: מורה-זן אחד פגש בדרכו אישה זקנה אותה זיהה כחסידה של אסכולת הארץ-הטהורה. הוא פנה אליה בלגלוג ושאל אותה האם היא בדרכה אל הארץ-הטהורה, והזקנה הינהנה בשתיקה בראשה לחיוב. 'והיכן היא הארץ הטהורה שלך?' המשיך לשאול מורה-הזן. הזקנה טופפה באצבעה על לוח לבה והפליגה לדרכה. 'אכן, את חסידה אמיתית של הארץ הטהורה!' קרא אחריה מורה הזן.
אפשר כמובן, לדבוק בנקודת המבט של הארץ-הטהורה כ*מקום* שנמצא איפשהו במרחב (בכיוון מערב :-)) ובזמן, אך מי מחכמי הארץ-הטהורה רואים את הדברים אחרת: הארץ-הטהורה היא למעשה ההתעוררות או ההארה אם תירצה, ולכן לאדם שהתעורר כל היקום כולו הוא הארץ-הטהורה. והבודהה אמיטבהא הוא הדהארמהקאיה בכבודו ובעצמו, כלומר התודעה בככותה. פה ניכנס עוד עיקרון הלקוח מסוטרת-הלב: "צורה היא ריקות וריקות היא צורה", ולכן ההיזכרות באמיטבהא בודהה, לימוד ושינון של נדריו כמו גם שינון שמו מובילים את המתרגל אל ארצו הטהורה ואליו עצמו ובמילים אחרות אל טבענו המהותי, טבע הבודהה שלנו.
זהו בנתיים, כך נראה לי פחות או יותר :-)
הי
לא הבנתי כל כך מה סינים עשו
לבודהיזם ואיך הם שינו אותו
מקווה לקבל קצת הסבר
תודה
שנטידווה,
הייתי נוהג באותו אופן במאמר על תולדות היהדות, ודאי. אני חושב שעשיתי לבודהיזם שרות במאמר הזה, ושסידרתי להרבה אנשים את הדברים, כך שאין לי איתו כל בעיה. בעניין הבודהיזם הטיבטי, שוב: הבן שזו דעתי הכנה, ואני מרגיש שצריך להתריע בפני אנשים על כך. הוא אכן מלא באמונות תפלות, לא? הרי אתה יודע יפה מאוד שכן. אני בהחלט מעוניין לצרוב בתודעתם של הקוראים את זה, מבין? ואל תדאג, למדתי לא מעט בודהיזם טיבטי בזמני, שהיתי שבועות בקרבת לאמות והאזנתי לדרשותיהם, וגם השתתפתי בטקס קלאצ'אקרה בן 5 ימים עם הדלאי לאמה. אני לא מדבר בעלמה.
בעניין ה"ארץ טהורה", מה שהבאת כאן הוא לא יותר מדרשנות יופומיסטית שנהוגה בכל דת עממית. וכי "גן עדן" שלנו הוא לא בלב? וכי "ימות המשיח" הם לא כל עת שאנחנו נוהגים בנדיבות וחמלה? צר לי, אבל לדעתי זה עדיין לא "חוכמה ומורכבות". דווקא לאלן וואטס יש הסבר מאוד יפה על התחכום לכאורה באסכולה הזאת, והוא שהיא מבטאת, בקלות שבה היא מבקשת להגיע לאותה "ארץ טהורה", את העובדה שממילא אנחנו מאז ולתמיד כבר שם, ובכך את הנון-דואליות של הקיום. זה יפה, אבל שוב, זאת פרשנות שאני בספק גדול אם 99% מחסידי ה"ארץ טהורה" מודעים לה, או אפילו מתעניינים בה.
מני,
הסינים, כלומר אלה מהם שיצרו את הזן, בעצם הפשיטו מהבודהיזם הרבה מההגות המטאפיזית שלו, ולפעמים אפילו ויתרו על הטכניקות המדיטטיביות שלו, הכל במטרה לאשר ולהראות ולממש שהנירוונה איננה שונה מהסמסארה, שכבר עכשיו אנחנו "שם", ולא צריך לעשות דבר לבד מלהיות מודעים לכך. שכפי שבודהידהרמה קובע באותו סיפור קצר: אין דבר שצריך לעשות (כמו לבנות מקדשים או לחלק תרומות), וצריך רק להיפתח אל אותה אי-ידיעה שבהווה.
זה בגדול הכיוון. בפועל צריך לזכור היטב שגם בזן יש חוקים וטקסים והיררכיה. ועדיין, יש בו את אותו אלמנט מרדני-כאוטי שמכריז: שום דבר אינו קדוש, כי הכל הכל קדוש.
ולא מסכים עם דבריך.
קודם כל אומר מדוע אני חושב שהמאמר שלך הוא סיכום סך כל תובנותיך:
כשאדם רוצה או מתבקש לתמצת פיסות מידע רבות ונרחבות לפיסת מידע אחת מצומצמת, הדברים שימסור בה יהיו דווקא אלה שנחרטו בזכרונו, ולא דווקא פרטים אחרים, חשובים לא פחות. לכן דעתך הכנה היא בסופו של דבר (למשל) סיכום הבנותיך שהבודהיזם הטיבטי מלא באמונות תפלות (יחד עם 'אלילות טיבטית שורשית' :-)). לו בצד דעתך זו היית מציג גם את המתודיות הייחודית של הבודהיזם הטיבטי, הרושם שהיית מותיר בקוראיך היה מאוזן, נכון יותר וגם קרוב יותר לאמת העובדתית הפשוטה. אני גם תמה על אמירתך ש"(אתה) מרגיש שצריך להתריע בפני אנשים על כך." (שהבודהיזם הטיבטי מלא באמונות תפלות) ולא על המתודיות הייחודית שלו, אבל זה כנראה עניינך האישי. בנקודה זו אני באמת רוצה לשאול אותך מהן האמונות התפלות שנתקלת בהן, שכן בכנות, היכרותי עם הבודהיזם הטיבטי שונה לחלוטין משלך, ובאופן אישי לא נתקלתי בו בשום דבר שיכולתי להצביע עליו כאמונה תפלה.
באשר לארץ-הטהורה: אסכולה זו, כמו כל אסכולה אחרת של הבודהיזם, נועדה לאפשר כלים ואמצעים בהם האדם יוכל לטפח, לעבד ולהתמיר את תודעתו כך שיוכל להגיע להתעוררות ולשחרור. אם אמירות אלה שהצגתי בתגובתי הקודמת נשארות בגבולן של המילים, אכן אין בהן שום רבותא. אבל לא רק בהן, אלא בכל הבודהה-דהארמה כולה. מה ערכן אם תהפוכנה לעוד זרם נודד של מחשבות, איכותיות יותר או פחות בתוך הזרם הכללי של מחשבותינו הנודדות? כלום. אבל אם כוונתן מיושמת כך שתודעתו של אדם מתגלה בפועל ממש כהארץ-טהורה וכהבודהה-אמיטבהא שהינם טבענו המהותי, במקום זה בדיוק יהיה ההבדל בין דרשנות יופומיסטית (אם הבנתי את משמעותה של מילה זו כהלכה :-))שאינה יותר מהתחכמות מילולית ומשחק בדימויים, לבין חכמה אמיתית שמתגשמת במציאות ממשית של התעוררות ושחרור שהשיג אדם שיישם תובנות אלה.
99% מחסידי הארץ-הטהורה הם למעשה מאות אלפים ואולי גם מיליונים של יחידים, כל אחד שונה מחברו, ולא הייתי מתיימר לדבר בשמם, ובייחוד כשהיכרותי עם מי מהם מוגבלת. הכללה מטבעה היא מוגבלת, ומלבד רצונו של מישהו להחיל אותה על קבוצה לכאורה הומוגנית, הקשר שלה למציאות אינו מוחלט ובהחלט אינו מדויק, לפעמים בלשון המעטה ממש.
באשר לאלן וואטס, כוחו רב במילותיו ודל בתובנות של ממש. למרות אהבתו את הדתות, המסורות והפילוסופיות המזרחיות והתלהבותו בהפצתן, הבנותיו שטחיות ולא מספקות, ולכן לא הייתי נסמך על דבריו כלל.
מכיוון שאתה כפי הנראה מכיר אותי ואת ידיעותי, אתייחס רק לעניין האמונות התפלות: הטיבטים (או לכל הפחות אסכולת הגלוג-פה) מאמינים שאם תצבור מספיק קארמה רעה מצפות לך אחרי מותך 1.6 מיליון שנה, עד הגלגול הבא, באחד מששה מדורי גיהנום, שכוללים פריסת גופך לפרוסות, או שריפתו, או קפיאתו. והם גם מאמינים שמכיוון שאנחנו חיים כבר רבבות גלגולים, הרי שכבר היינו בגיהנומים הללו אלפי פעמים ומליארדי שנים. קרא לי צר אופקים, אבל לעניות דעתי זה לא פחות מאשר קשקוש מקושקש.
קודם כל תודה על המידע. לא היכרתי אמונה כזו. באופן אישי, אינני ממהר לשפוט את אמונותיהם של אחרים, אבל לא כל אחד כמובן חייב לנהוג כך.
בכל אופן, עכשיו אדע למה אני צריך להתאמץ אפילו עוד יותר ממקודם :-)
המשך שבוע נעים לך, שנטידווה
מונוטאסטית?….
אני חייבת לדעתתתתת!!!
הבודהיזם לא מאמין באל שברא ומנהל את העולם. ישנם בודהיסטים שמאמינים שקיימים כל מני אלים, אבל כפי שכתבתי הבודהה "קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם". כך שהבודהיזם אינו מונוטתאיסטי, אבל גם לא פוליתאיסטי.