נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים, מאת: מיכאל לייטמן, הוצאת קבלה לעם, 2008, 264 עמ'.
נראה שבימינו השלימה הקבלה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, בהם הפכה מתורת סוד איזוטרית השמורה ליודעי ח"ן, לכלי פרשני בסיסי בעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור היה צריך החילוני המצוי לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, עד שכיום אנחנו מוצאים עצמנו מוצפים באור האינסוף של המטאפיזיקה הקבלית בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם, גילו גם הם את האור, ושעצם העובדה שהם מפורסמים אמורה לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלות לנו אותה.
שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם. בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארצות-הברית ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולאריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן יותר, ויש שאף יגידו, כיתתי.
"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה קבלית הולמת: בספר נאספו לא פחות מעשרים ושתיים שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק ועדן הראל, גדעון רייכר ואיתן בן אליהו. אלה נאספו כולם כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, שכמובן מגלם לאורכו של הספר את ארכיטיפ "הזקן החכם" שמחזיק בידו את מפתחות מהות הקיום וסוד האושר הפנימי, ואשר מוכן (הוא כמובן לא מכריח איש!) לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.
זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, שממלאות כיום את האוויר עד שקשה שלא לקלוט אותן עם כל שאיפה. הניו-אייג' מציג קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלו. אולם הבדל גדול קיים בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסויים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.
"הקבלה"
שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המילה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן-מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חכמתה אלא גם כל יעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (91).
לאמיתו של דבר מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיזיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (132). אכן, זו קבלה בה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין" – 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (119).
גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המילה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן עשרים פעמים כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלו האל מתואר כ"חוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר קפריזות). גם המילה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימָטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המילים הללו מרשים מאוד את לייטמן, ומעניין אם ידוע לו שהמילה "גימטריה" בגימטריה שקולה ל"דברי הבאי והבל". כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את המימד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, וזאת כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל שניתן.
יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.
קמע קבלי על עורפה של בריטני ספירס. השילוש הקדוש החדש של קבלה, סלבס וכסף.
"מדע לכל דבר"
הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה – ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד – בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שהיא בעלת חשיבות עליונה עבורו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (40).
את ההשקפה הזאת מסביר לייטמן, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן כמובן גם הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לרב לייטמן תלמידו. אלא שבשום מקום בספר לא נאלץ לייטמן להתמודד עם השאלה המסקרנת באמת: מניין לו לדעת שטענותיו על אודות העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתגנדר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הסלבריטאים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.
אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית המאפיין את השיחות המופיעות בספר מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלותיהם של בני-שיחו וללא שיידרש להצדיק את דבריו. כך, למשל, הוא טוען באוזניו של גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות – כידוע – הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרת משום ש"עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (173).
לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא כלל ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (176). עוד הוא טוען ש"מדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע" (248). בהתאם לכך יש להבין גם את התבטלותו בפני איש המדע היחיד מבין מראייניו – הדוקטור יואב בן דב, שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות, וכמעט שאינו מרצה בפניו כלל.
ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים (כגון הרב זמיר כהן) שפסקו מלראות במדע אוייב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיזיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו מתעניין במדע באמת, ושאין הוא מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. בתורת הברירה הטבעית, למשל, הוא מטיל ספק, ואף מעיר (באוזניו של דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (155). בתור ביולוג-לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית מן היסוד.
היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (132) והתחילו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.
על ידעונים וידוענים
למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוכסית) שהרצון החופשי הוא אשלייה בלבד, ושכל שיש הן אך צורות שונות של "שליטה", בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר תכולתה של הקבלה ומקומה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ובפעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.
עטיפת הספר
בסופו של דבר מסתבר שלייטמן – כרוב הידעונים המצליחים – משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנודע לסוגיות שעליהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלו.
ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".
[התפרסם במוסף "ספרים" של "הארץ". כאמור, נכתב יחד עם חברי הטוב יקי מנשנפרוינד, דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באונ' חיפה. את הספר "נפגשים עם קבלה" ניתן להוריד בשלמותו ובחינם כאן.]
ניראה שחלק גדול מהציבור (שלא לומר רוב) לא מבין מה זה בעצם מדע, מה זאת "עובדה מדעית" וכו'
נוכחתי בכך בדיונים שהיו באתר זה, אצל כותבים אחרים, בנושאים כמו הומאופטיה.
אנשים שמכתיבתם אני למד שאינם טיפשים כלל, לא מבינים למה מחקר עדיף על "הרגשה פנימית", ולמה תאוריות שאין לנכונותם שום עדות, לא "יתגלו כנכונות עוד 100 שנה".
ה"מדע" כמו "הקבלה" הפכו לעוד באז ניו אייג'י שאפשר לנפנף בו.
אם דבריך נאמרו בלשון סגי נהור.
ואם לא, אז ודאי שאיני מסכים איתך.
מחקר ו"הרגשה פנימית" אינם עדיפים זה על פני רעותו אלא ראויים להתלוות אחד לשני.
לדידי, גם נסיונות שאדם עושה עם עצמו במהלך חייו הינם מחקר מדעי (סובייקטיבי אמנם). זכורני (טוב לא ממקור ראשון, איני קשיש עד כדי כך) שההשראה נחה על איינשטיין בחלום בו ראה עצמו רוכב על גל אור. ומה יכול להיחשב כיותר מ"הרגשה פנימית" אם לא חלום. הרגשה פנימית זו פותחה אחר כך למדע תיאורתי (דגש – תיאורתי!) שהוכח במחקר מדעי (במשמעותו הרגילה) רק עשרות שנים מאוחר יותר.
גם כיום, טרם הוכחו מדעית (במידה נחרצת לפחות)קיומם של "נשמה" או "רמות של מודעות" או עולמות פנימיים, אבל זו התיאוריה שמתבססת היום. תיאורייה זו היא היא ההוויה שתיצור בסופו של דבר את החוויה.
על המידע והניתוח.
דוד, אתה מתבלבל במקום שהרבה אנשים מתבלבלים בו. תיאוריה מדעית אינה שוות ערך לחזיון או נבואה או הארה. האחרונים עומדים בפני עצמם וכוחם נובע מההוגה אותם, תיאוריה מדעית לעומת זאת חייבת לעמוד במבחנים ובדיקה כדי להתקבל כנכונה. גם אם הרעיון לתיאוריה הגיע מהרגשה פנימית, זה לא אומר שההרגשה הפנימית היא כוח מיסטי, היא בהחלט יכולה להיות תובנה שמתגבשת בלא מודע ויוצאת לרמה מודעת בשלב מתקדם. ובכל מקרה זה שמוכיחים שתיאוריה שמבוססת על חזיון היא נכונה רק אומר שהתיאוריה נכונה, לא שהחזיון מקורו באמת קוסמית עלומה.
הבעיה היחידה היא שהמדע, במאמציו לא לקדש את ממצאיו, מתקשה לשכנע אנשים שמחפשים אמת קדושה בתוקף התיאוריות שלו. ואז יש אנשים שמתפתים כן להתייחס לתיאוריות מדעיות כאל אמת צרופה כי מה לעשות שרוב האנשים טיפשים ולא מבינים אם לא דופקים להם על הראש עם פטיש. ואז מקבלים וולגריזציה של המדע וחמור מכך מביאים אותו למקום שממנו הוא מנסה להמנע.
לרוב אין תאוריות מדעיות שהוכחו אלא רק כאלה שעדיין לא הופרכו. ישנם דברים שיכולים לחזק תאוריה מדעית או להפריך אותה, אך לא להוכיח.
מי זה, קארל פופר בכבודו ובעצמו?
או מישהו שלא למד מדע בחייו ורק שמע על התזה הזאת של פופר, שכל בן שש-עשרה אוהב לצטט כדי להראות שהוא מבין משהו בפילוסופיה של המדע? הבעיה היא שבזה הוא רק מראה שהוא לא מבין כלום וסתם מנסה לעשות רושם. כבודו של פופר במקומו מונח, אבל לא הוא יקבע אם תיאוריה מדעית הוכחה או לא. זה שפנצילין הורג חיידקים זאת לא רק תיאוריה, זה מה שמאפשר לשליש מהתינוקות לא למות עד גיל שנה. בוא ניתן למדע את הכבוד המגיע לו.
שמישהו יראה ללייטמן את הפוסט הזה והוא ינסה להגיב – יכול להיות מעניין.
בעצם, מבחינתי אתה די סלבריטאי (אל תיעלב, זו מחמאה) כך שאני לא מבין למה אתה לא אחד המשתתפים בספר :)
דווקא בגלל ההילה המדעית שזורחת מעל ראשו של הרב לייטמן. אני בטוחה שהרבה אנשים אומרים לעצמם:אם מדען כמוהו מאמין בכל הדברים האלה, מי אני שאטיל ספק. אותי הכי הרגיז שהוא רואה באי לימוד הקבלה את הסיבה לאנטישמיות, כי מה שהוא עושה זה, בעצם, להטיל את האשמה על הקורבנות, ובעיניי זה מעשה חמור מאוד.
אין קשר לפופר ואין קשר לפילוסופיה של המדע.
פופר דיבר על קריטריון ההפרכה כדי לקבוע מהו מדע.
אני אומר דבר אחר: תיאוריה מדעית ניתנת לרוב להפרכה אבל לא להוכחה. בתור דוגמה קח תאוריה פיסיקלית שנחשבת נכונה כל עוד לא נמצאה סתירה. ברגע שיש ניסוי שהפריך אותה – מתקנים משפצים או מוותרים עליה. לעומת זאת, אין שלב שבו היא נחשבת נכונה ומוכחת לחלוטין.
יש מבין?
וקח עוד טיפ על הדרך – קצת נימוס וענווה לא יזיקו לך.
יש לי שאלת תם…
אם מורידים את הספר, מקבלים קבלה? האם הקבלה מוכרת לענייני מס? אפילו שהספר בחינם?
כאילו, אם אתקבל ללמוד קבלה אצל מקובל, ואקבל תואר רב קבלאי מקובל, האם מקובל לבקש מהמקובלים קבלה? האם הקבלה תקבל תוקף גם בלי חותמת? או שצריך לקבל תעודה מקבילה נוספת כדי להתקבל לגן עדן?
לא מקובל עלי הקבלות כאלו,
ואם לא קיבלת, והבטן גדלה שום מקובל לא יעזור…
צריך הפלה…
.
להביא מובאות באופן כזה נקרא במקומות רבים בשם התואר "דמגוגיה", או "הוצאת דברים מהקשרם".
הכותבים טוענים טענה, ומצמידים לה משפט תלוש מקונטקסט והקשר כדי לאשש אותה, איזו מין צורת ביקורת היא זו?
באותו האופן ניתן לכתוב את אותו סוג ביקורת על כל דבר, כולל על אבקת מרק עוף ורכיביה.
כך נראים פני (וכתבי) הדוקטורנטים לפילוסופיה בימינו. עצוב.
הרבה פעמים לצעוק "דמגוגיה" זו עצמה דמגוגיה. הרי לו לא היינו מביאים ציטוטים, היית מתלונן על זה, לא? הציטוטים שהובאו כאן הובאו בצורה שאיננה מוציאה אותם מהקשרם. אני מציע לך לקרוא את הספר ולהיווכח בעצמך. ואם תקרא את הספר אני גם בטוח שתמצא הרבה מאוד ציטוטים נוספים, מופרכים ומגוכחים, שלא הבאנו מקוצר היריעה.
שימוש בתגובות מתוך הארסנל אשר הוכן מבעוד מועד עבור סיטואציות מסוג אלו, זו גם דמגוגיה.
לא צעקתי, אמרתי פעם אחת, שצורת הכתיבה שלך (על-אף שהיא ברמה גבוהה מאד מבחינה צורתית),מלאה בעצמה, דמגוגית ונוטה למחקר אקדמאי בסגנון המודרני השטוח, שבגינו פני המחקר ומדעי הרוח בימינו נראים כפי שהם נראים.
הרי ברור כשמש (ולאחר עיון בגרסה האינטרנטית של הספר), שכל משפט וציטוט במאמר הנ"ל מוצא מהקשרו ומסובב לטובת אג'נדת המחברים המכובדים.
בברכת – לא כל הנוצץ זהב הוא,
תמיר
ראשית, מאמר בעיתון אינו מאמר אקדמי.
שנית, אם אתה מחד כותב "דמגוגיה" ומאידך הדברים בשבילך הם ברורים כשמש עוד לפני קריאת הספר, הרי שאין לנו בסיס משותף לדיון.
ראשית, לא טענתי שהמאמר אקדמאי, טענתי שהמגמה בו מזכירה את מיטב צורות המחקר האקדמי בתחומי הפילוסופיה בימינו, וחבל שכך.
שנית, מסכים אני אתך שאין לנו בסיס משותף לדיון, שכן אתה תמשיך לבחור להתעלם מהעיקר שבדברי ולהוציא מהם את השורות ו/או המילים שתבחר בכדי לבסס את האג'נדה שלך, כפי שעשית בכתיבתך.
לא רק שרואים שאינך מבין בנושא
אתה לוקח כל מיני ארגונים ושם את כולם בקלחת אחת.
מילא היית מנסה את זה, חוקר לעומק..
אבל ניתוח כזה פלצני לא קראתי ממזמן…
לא מכיר את הרב לייטמן או את מדונה
אבל מי אתה שתנתח אותם??
על הפופולאריות הצוברת תאוצה של ארגון בני ברוך והרב לייטמן…
תומר, נגמרו לך המילים?
הקבלה מעניינת לי את ה…
אבל גם המאמר שלך הוא סוג של "טפיל" שנצמד להצלחה של מישהו אחר…
נתאכזבתי.
חוקר, עלאק..
ניסיתי לקרוא את הספר של לייטמן ופשוט לא יכולתי, הרגשתי שאין בו טוהר, שהוא לא מגיע מהמקום שממנו אני מגיעה לעולם הנסתר…
שהוא לא מבין את המהות האמיתית שמאחורי הקבלה…
יש משפט סיני שאומר: "מי שיודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע"
ונראה שלייטמן הוא אחד שמדבר ולא יודע…
שמחה שלא רק אני מרגישה כך.
גם אתה, כמו כל בן תמותה אחר, מלא סתירות כרימון ונשיקה אתה צריך להדביק על לחיו של מי ששתל אותן בך
כמו הטיעונים של לייטמן גם טיעונך ניתנים להפרכה – כל אחד מהם תומריקו, כל אחד ואחד
מה גורם לאדם לטפטף כל כך הרבה ארס כנגד מי שרוצה לקרב את העולם לחוכמת הקבלה? אמת בילעדית שמחר תיזנח? במה שונה האמת שלך מהאמת של לייטמן
תחייה ותן לחיות
ומפליא בידיעתו את הקבלה האלוקית, קרי הטבע, אך הוא נכשל בזה שאינו שם לב לכך שהPhodopus sungorus נקרא בעברית אוגר, ועל שמו כן הוא – אוגר מזון לעתיד.
ואם אותו אוגר, אוגר מזון לעתיד, הרי שאותו אוגר, בעצם גם דואג לעתידו.
על כן, אותו אוגר קטן ולא רק הוא מוכיח שלייטמן הוא או שרלטן, או שפשוט אין לו מושג מהחיים, בכל מקרה, מיותר להקשיב לו ושום דבר לא ייצא מזה.
אבל מספיק לקרוא מאמר אחד קטן בשביל להבין את זה ולא ברור לי למה צריך לבזבז כסף על ספר שלו.
תענוג לראות אנשים מתעוררים מתרדמת החורף..
בעד או נגד, לא משנה..
אבל סוף סוף מישהו יצא מהמערה…
לרב לייטמן אני רוכש כבוד גדול ולו רק בשל המאמץ האמיתי לאחד בנינו.
מה הוא בסך הכל אומר?
שללא אהבת הזולת אין זה אפשרי להתקיים.
כל כך פשוט.
אז גם אם הוא שרלטן או דמגוג או קומוניסט
את הרעיון שהוא מפיץ אני אוהב.
ולך תומר יקירי..תחליט אם אתה דתי, בודהיסט, פסיפיסט, יוגיסט..או סתם נודניק..
אתה סתם אחד מתומתם שלא מבין כלום בקבלה האותנתית מאומה , רק כמו כל השער יראי ה" עובדי פראו יודעים רק ליתפלפל כמו קורח ועדתו ותו לא. אולי תחוף תדעות המשובשות שלך לתחת שלך וסתלק מכאן תומר פרסיקו
קראתי שוב את מה שכתבתי למעלה, ולאור התפתחות שאר התגובות חששתי שמה מה שכתבתי יכול להיות מובן לא נכון.
אז כמובן שניסיתי לבקר בצורה סאטירית את קיום הספר והתופעה שעולה ממנו ולא את המאמר שכאן.
בקשר לשאלתו של אלשי שמעל:
"ו..תחליט אם אתה דתי, בודהיסט, פסיפיסט, יוגיסט..או סתם נודניק.."
מעולם לא שאלו אותי שאלה כזו, אבל אם היו… לא הייתי מהסס לשנייה ועונה: נודניק כמובן…
העולם אמנם סובב סביבך, אך פנייתי היתה לכותב הביקורת השטחית ולא אליך..
קראתי מספר ספרים והרצאות של לייטמן ואני יכול להגיד שמצאתי כמה סתירות בדבריו בדומה למה שכתבת מה שגרם לי להטיל ספק באמיתותם ואף לחפש מקורות קבלה אחרים
אך יחד עם זאת אני רואה שמעבר למסרים האלו קיים המסר העיקרי של אהבת הזולת ונסיון ליישם אותו ולשמור עליו כך שגם אם לא כל מה הוא אומר נכון מהבחינה ההסטורית זה עדיין לא הופך אותו לשרלטן, אולי לקצת רדוד…
תומר, תודה לך על הניתוח המרתק והיפה של הקבלה של בני ברוך. בזמן שהרב לייטמן בדרך כלל לפחות מעביר רעיונות שיש בהם עניין כלשהו (כלומר מצליח לעניין אותי במידה מסוימת בדרך כלל) נשארתי אמביוולנטי כלפי דמותו, והכתבה שלך ניסחה לי בצורה מצוינת למה.
המשך במלאכת הקודש, ואל תשים לבך לבליל התגובות גסות הרוח שמופיעות כאן בסיום הדברים וכנראה נוצרו על ידי כמה מחבר מעריצי הרב שהביקורת הייתה קשה להם.
עידו
כל הרבנים הגדולים וגדולי הדור פסלו את שיטתו ואוסרים לשמוע את דבריו של הרב לייטמן כי אסור ללמוד קבלה למי שלא בקיא בשס ואסור ללמוד קבלה לגויים והמרכז שלו והמרכז של הרב ברג פועלים נגד ההלכה ונגד גדולי הדור.
אז מי שיהודי ששומע לדעת ההלכה שלא ישמע את הרב לייטמן והרב ברג
אולי זה אבסורדי, אבל בזכות לייטמן התחלתי להאמין בה' ונוצר בי רצון להתקרב לזהות היהודית שלי-מה שאף אדם דתי אחר לא הצליח לגרום לי….
נו..אז אולי בכל זאת יש בו איזה שניים שלושה דברים טובים….
שניים שלושה דברים טובים בוודאי יש בו. רק אל תתני לשניים שלושה הדברים הלא כל כך טובים לחמוק מעינייך.
אני חושב שאתה קצת מבולבל בעצמך, והרבה מהסתירות שדיברת עליהן (יש או אין בחירה חופשית, דרוויניזם כן או לא, מהי קבלה וכולי וכולי) הן סתירות שלך שנובעות בין השאר מחוסר הבנה או חוסר התמצאות. אולי צריך לברר יותר לעומק, אם זה מעניין בכלל.
ממה שאני רואה לייטמן משתמש במדע כדי שזה יעזור לפרסם את החוכמה, אבל מסתמך רק על כתבי מקובלים ומה שהוא קיבל מהרב"ש.
כמו בכל מקום מדובר בתעשיה שקטה שמגלגלת המון כסף ואין כאן אלא "ביזנס" בלבד שום מילה שלו אינה לשם שמים או לטובת הכלל זה עסק שמצליח לפרנס בכבוד את מנהליו ובעיקר את ראש הפירמידה
הזאת עובד מאוד מאוד קשה. אני גם בשביל סכום בלתי מוגבל של כסף לא הייתי מתעורר כל בוקר ובוקר בשעה 02:00 ועובד ללא הפסקה, ללא חופשות.
לא בשביל כסף, אבל אולי בשביל לתת לחיי משמעות.
תודה לך תומר על תרומתך הרבה לעיסוק הציבורי בבני ברוך. אבל בעצם אולי בכלל אין לך זכות בחירה בעניין.
לחיים!
בורות לא בורות. כסף לא כסף. שטיפת מוח או לא.
זה לא משנה
מה שמשנה הוא שמה שלייטמן שואף להגיע אליו (גם אם אתם חושדים שזה לא טהור) והוא שואף להגיע לחיבור לאהבה לנתינה ודאגה אמיתית אחד לשני
בלי לוותר לעצמינו כמו שאנחנו עושים תמיד
לתת לא על מנת לקבל אלא לתת על מנת למלא את הרצון של האחר ובאמת מהכוונה הזאת ולא מכוונה אחרת
הוא מדבר על ערבות בינינו דואג שנפעל לפיה
ושום דבר לא נעשה בכפיה
אני יודע שבכל מקום שאני נמצא שוטפים לי את המוח בכל שניה ושניה ביום גם בדרכים בטלויזיה ברדיו בעבודה בכל סביבה שאני נמצא בה
אז לפחות אני צריך לדאוג שישטפו לי את המוח במקום נכון במקום בריא במקום שטוב לכלל האוכלוסיה
ופה בהחלט יש לי בחירה חופשית
וגם לייטמן בכבודו ובעצמו מדבר על זה שזו הבחירה החופשית היחידה שלנו
לבחור בסביבה לבחור באיזה מקום אני רוצה ש"ישטפו לי את המוח"
מעוניין לשמוע מה יש לכם לאמר בנושא
למה זה כל כך מרתיע אותכם אם באמת רק על הדברים הללו הוא מדבר?
למה לכתוב הרבה הוא שקרן