1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.
הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.
לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.
רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:
החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.
למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [... שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".
אמר אז אמר, לא?
חורבן הבית היהודי
עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:
זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.
אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד.
עד כמה השפיע הפינוי מעזה
אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:
שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.
את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.
שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.
דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.
וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.
לאדם שקורא לספר שלו "האמת שלי" אין אידיאולוגיה במובן הישן והרע של המילה
2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.
לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.
3. אני אצביע מרצ.
לגבי הפיסקה הראשונה שלך תדע לך שאתה טועה ודווקא מוזר לי שלא בדקת מי הם הרבנים התומכים בבית היהודי ויתרה מזו אתה לא בן המגזר ומוזר לי שאתה מדבר עליו בכל כך הרבה ביטחון עצמי (אע"פ שאני יודע שיש לך ידע לא מועט אך זה לא מספיק במקרה הזה).
המחלוקת בין שתי המפלגות היא שהאחת רואה בביטחון כערך המרכזי שלה(איחוד לאומי) והשניה רואה בחינוך ובביטחון ובניסיון השפעה בממשלה כערכים המרכזיים שלה גם אם זה כולל ויתורים(הבית היהודי)ואולי החינוך גבוה מעל כולם.
מרתק. אף פעם לא התעניינתי כל כך במפלגותהימין כמו עכשיו.
נישואים אזרחיים, אה? אולי אני עוד בסוך אברך על ליברמן. גם לפאשיסטים יש מקום. :)
הבית היהודי משדרת התמקדות בזהות הדתית, ואילו האיחוד הלאומי – בפוליטיקה הלא-דתית, הלאומית. כפי שמראים שמות שתי המפלגות ותעמולת הבחירות שלהן. בהתאם לכך, האיחוד הלאומי קורצת (או לפחות מנסה לקרוץ) גם לציבור חילוני-ימני, ואילו דווקא הבית הלאומי, שנחשבת למתונה יותר – מכוונת רוב הזמן במפורש לציבור הדתי-ציוני בלבד (אורי אורבך הרחיב קצת את הטווח כשניסה לפנות לחוזרים בשאלה ש"ישובו הביתה"; לא ראיתי שנעשתה פנייה כזאת גם לחילונים גמורים מבטן ומלידה, ואם נעשתה – זה לא אופייני).
זה לא סותר את מה שאמרת, אבל זה מוסיף נדבך מעניין. אולי הציבור של מה שכינית דתיים-בורגנים, מתוך השבר האידיאולוגי של עצמו, מעוניין כרגע להניח להתרכז בעניינים פנימיים-תרבותיים של דת, חינוך דתי וכו', ולהניח קצת לשאלות כמו גבולות הארץ, פינוי התנחלויות וכו' (עם כל זה שהמפלגה כן קובעת עמדות גם בנושאים אלה, אבל נראה שהלהט העיקרי שבה ובמצביעיה לא מכוון לשם).
הניתוח טוב ויפה אבל לדעתי השאלה המעניינת (והחשובה) היא לאן נעלמו המנדטים של המפדל הגדולה ולמה.
חלקם בשס, חלקם בליכוד, חלקם אצל ליברמן (אבל הם ברחו למפדל כבר מזמן) ואחד בתנועה הירוקה-מימד.
כך לפחות מקובל לטעון. אני לא בטוח שהחלוקה הזו משקפת נכונה את המציאות ובכל זאת – למה התפזרו הקולות דווקא ככה ולא בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי – זה הסיפור האמיתי של הכיפות הסרוגות.
תומר היקר.
אני לומד ממך רבות לאורך זמן,ואיני מכירך אישית, ולכן בענווה ובזהירות רבה אני אומר את הדברים הבאים:
אני סבור שבחירות אלה מציבות בפנינו תנועה אחת בלבד שבה יש שילוב חברתי-אקולוגי-יהודי. אני כמובן מדבר על התנועה הירוקה-מימד.
נכון, לא בטוח שהיא נכנסת. אבל כפי שאני רואה את הדברים, גם הם (אם יכנסו) וגם מרצ לא יוכלו להשפיע באופן מכריע בכנסת הקרובה. אבל רק הם מהווים גרעין פוטנציאלי של משהו שיכול להוות בעתיד הרחוק מעין מצע שימשוך אליו סקטורים שונים בחברה לכיוון משותף. ובשביל זה צריך לתת להם סיכוי…
אומנם אנו מסתכנים בלאבד את קולנו, אבל דווקא אדם כמוך – כך אני מתרשם – ביצע כבר קפיצות אמונה גדולות מזו בעבר…
כל טוב.
אני לא מצביע התי"מ לא רק בגלל שהיא לא תיכנס ואסור לבזבז 2 מנדטים לגוש הזמאל, אלא מפני שהתי"מ אינה בעצם תנועת שמאל, לפחות לא בסוגיות המשמעותיות (ירושלים, 67 וכו'). ראה:
http://www.sangha.org.il/?p=240
בגליון נקודה שנחת היום על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:
"לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי [...] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. [...] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה."
קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.
תומר, מעניין כתמיד לקרוא אותך, אך בדברים שכתבת ונסמכת (גם) על יאיר שלג יש כמה אי-דיוקים, לדעתי. 1. לענ"ד, אפילו לרמוז ש"האיחוד הלאומי" תואמת יותר לדעותיו של הראי"ה קוק, זה לא רציני. אין שום דרך לגזור הוראה פוליטית מדברי הראי"ה לימינו. אין. גם דתיים מתונים יכולים להיתלות בו באותה מידה, ואפילו שמאל דתי. 2. גם יאיר שלג מעניק משקל יתר לתיאולוגיה ולהשפעתה על "משבר" או על יכולת "להתגבר" על ההתנתקות. לא מסכים. זה הרבה יותר תלוי בגיל ובמנטליות. ה"משבר" נובע מילדותיות. ציוני דתי רציני מבין שאף אחד לא הבטיח לו שהכל ילך כמו שהוא מעדיף. החלוקה של שלג מפריזה בערך האידיאולוגיה כמרכיב זהותי אצל הדת"לים. 3. מגוון הדעות שקיים בתוך הציבור הדת"לי יפריע לכל ניסיון להסיק מסקנות מדפוסי ההצבעה שלו. לדעתי, אתה מבקש "לעשות סדר" בראש ביחס לציבור גדול מדי, מגוון מדי ובלתי מציית מדי לחלוקות שהצעת ושהציע יאיר שלג.
נראה לי שאתה צודק בכל דבריך. הדברים שכתבתי הם יותר השערות והערכות, וצריך להיות מובן שתמיד יש גורמים רבים אחרים שצריך לקחת בחשבון.
פעם אחרונה שהצבעתי למרצ היה בשנת 2002 כמדומני, בבחירות של 2006 התלבטתי בין הירוקים למפלגה אתיופית(להוסיף קצת צבע לחיים).
לפני שבוע הרהרתי בין ליבני למימד, אך לבסוף בחרתי ליברמן.
ולמה זה קרה? כקודם כל מרץ כבר מזמן פשטה מעשית ורעיונית את הרגל – ולדעתי דינה כדין שינוי – להעלם מהמפה הפוליטית. בתעמולה הנוכחית מרץ כלל לא דיברה על אופי החילוני של המדינה ועל שאר עקרונותיה. ואם היתה מדברת לא הייתי מאמין לה, כי את האוטובוסים בשבת מבטיחים לי לפחות בשבע עשר שנים האחרונות שאני גר בארץ.
למה ליברמן? נכון הרוב מבינים שהוא לא יצליח לממש את הצהרותיו, אבל לפחות הוא אומר מה שרבים חושבים – עם לא נתפקח מפוליטקליקורקטיות ורגשי אשם פוסט-קולוניאלים דיננו ודין כל המערב יהיה כדין אמפרייה רומית בסוף ימיה.