"ובכן דוקטור, מה יש לנו: רפובליקה או מונרכיה?", שאלה בסוף המאה ה-18 אשה אמריקאית את בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית. "רפובליקה," הוא ענה לה, "אם תוכלי לשמור עליה". האנקדוטה הזאת מובאת לרוב כדי להדגיש את חיוניותה, בעיני פרנקלין, של ההשתתפות הפעילה של האזרחים בחיים הציבוריים של המדינה כדי לשמור על צביונה הדמוקרטי. מכיוון שהמשמעות המילולית של המונח 'דמוקרטיה' היא 'שלטון העם', דבר זה אמור להיות מובן מאליו.
אולם פרנקלין לא חשב שהשירות שעושה העם לממשל הדמוקרטי הוא חד צדדי. עבורו, שלטון דמוקרטי, על הערכים שהוא מאפשר ואוכף, הוא אחד התנאים להתפתחותה השלמה והמלאה של הנפש האנושית. "אנחנו נלחמים עבור הכבוד והאושר של הטבע האנושי", הוא הזכיר לקונגרס בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית מול המלוכה הבריטית.
הרעיון שצורת הממשל קשורה בקשר הדוק להתפתחותו של הפרט עתיק כימי אפלטון, אך היו אלה הוגי הנאורות שהציעו שהמשטר אמור להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיו לא רק כי זו חובתו, אלא לא פחות מכך כדי שאלה יוכלו לממש את עצמם ולהיות "אנושיים" במלוא מובן המילה. המדינה הדמוקרטית מיוסדת בין השאר על ההנחה שהחירות שהיא מציעה לאזרחיה אמורה לאפשר להם להיות יצורים מוסריים, נבונים ובוגרים.
כאשר מפרים חרדים את החוק בשם "דעת תורה" והולכים לכלא "בראש זקוף" הם חותרים תחת סמכותה של המדינה ליצור מרחב ציבורי בו כל אחד זכאי (ושמא: חייב) להפוך את עצמו לאדם חופשי ואחראי. חוק המדינה בשום אופן אינו מעל לכל, ובודאי שהפרתו לא רק אפשרית, אלא אף מחוייבת במקרים מסויימים, אבל קיים הבדל גדול בין הפרת החוק בשם המצפון, לבין הפרתו בשם ההלכה.
כאשר אדם מבכר את מצפונו על פני החוק האזרחי הוא עושה זאת מתוך פולמוס פנים-דמוקרטי: הנחת היסוד בדמוקרטיה כאמור היא שהמדינה ממילא אמורה לתת לאדם את המרחב לבטא בצורה מלאה את אנושיותו – שחלק מרכזי ממנה הוא המצפון. המדינה הדמוקרטית נועדה לאפשר את חופש המצפון של הפרט, אבל היא לא נועדה לאפשר את מיצויה של ההלכה (או של השריעה, או של הדוגמה הקתולית, או של האמונה הסיינטולוגית).
העדפת ההלכה על החוק, על כן, חותרת נגד, ולא בעד, מהותה של הדמוקרטיה. מדובר כאן בשתי מערכות נבדלות של ערכים, שבמדינת ישראל מובאים לידי זיווג קיפודים שמומחש בכותרת הנפוצה "יהודית-דמוקרטית". העדפת "דעת תורה" על פני החוק פירושה הצבת מערך ערכי אחר, מתחרה, לזה הדמוקרטי, בשונה כאמור מפנייה אינדבידואלית אל המצפון ונגד החוק, שאמורה לינוק מאותו מקור מוסרי עצמו.
בעיה נוספת שמציבה בפנינו הקריאה "דעת תורה" היא שפעמים רבות אותה דעה אינה יותר מדעתו הפוליטית הנוכחית של רב פלוני. בקלות ניתן להיזכר בפסיקות השונות בדבר סירוב פקודה בעת הפינוי מעזה: האם ההלכה גרסה שישוב הארץ הוא מצווה מדאורייתא ועל כן חובה מוחלטת לסרב פקודה, או דווקא שדינא דמלכותא דינא ושיש לציית לחוק? הקפריזיות השובבה שבה מודבקת הסיסמה "דעת תורה" לכל שיעול הלכתי של רב אורתודוקסי מאפשרת למעשה למוכנים "למות על קידוש השם" לעשות כן בכל שעה עגולה, וכל פעם מסיבה אחרת.
נכתב והוזכר כבר שהתקוממות חרדית על שלטון החוק בשם ההלכה לא קיימת בכל מדינה מלבד ישראל, ויש לשמוח על כך שציבור החרדי מרגיש בבית. אולם רוח גבית לתעוזתו הוא מוצא בקונצנזוס הישראלי שהמדינה היא, כאמור, גם יהודית,ולא רק דמוקרטית. האופי היהודי של המדינה הוא מרכיב חשוב ולגיטימי, אולם אם יהדות המדינה פירושה כניעת שלטון החוק להלכה האורתודוקסית הרי שהמילה "דמוקרטית" מאבדת לחלוטין את תוקפה, והמדינה הופכת לתיאוקרטיה חשוכה.
השאלה שתקבל מענה בסופה של ההתנגשות הנוכחית בין החרדים למדינה היא האם ישראל היא דמוקרטיה ככל הדמוקרטיות, או שמא המדינה היהודית אכן מוכנה לקבל (ולממן) מערכת ערכים נוספת, דתית-אורתודוקסית, שתוצב במקביל – וכשירצה מי שירצה, מעל – זו המדברת על זכויות אדם וחופש הפרט. וכפי שאמר ד"ר פרנקלין, היא תמשיך להיות דמוקרטיה רק אם נוכל לשמור עליה.
[פורסם אתמול באתר אבי-חי]
כלומר – פוליטיקה במעטה של ערכים – לגיטימית
ערכים דתיים לא לגיטימיים
ואת זה כותב אדם שלכאורה מבין דת מהי.
תרגום – קצר אוסף של אינטרסים שמאוגדים ל"ערך" – לגיטימי עבורם. לדוגמא – איסור צייד לויתנים .
לעומתו אדם שאומר שאני מתנגד לצייד ליויתנים בשם אמונתי הדתית – לא לגיטימי.
בקיצור – המוח היהודי ממציא לנו פטנטים…
מיקי, אין לי בעיה עם ערכים דתיים. יש לי בעיה עם מימון מערך ערכי מתחרה לזה הדמוקרטי על יד המדינה הדמוקרטית. ויש לי בעיה עם סלחנות של המדינה לבזיון חוקיה. שים לב ששני הדברים האלה לא מתרחשים בארה"ב ומשום מה הקהילות החרדיות לא מוציאות מאה אלף איש להפגנה שם. מקרה? אני לא חושב.
אני לא מבינה מה הבעיה. כשאדם מפר את החוק בשם מצפונו הוא עומד למשפט ועלול להיענש על כך בהתאם להחלטת בית המשפט. אותו הדבר כאשר אדם מפר את החוק בשם ציווי שציווה אותו הרב, בין אם תקרא לזה "בשם הדת" או בשם "מערכת ערכית מתחרה". כך או כך, החוק הקובע הוא חוק המדינה, והאנשים האמורים שהתעלמו מפסיקת בית המשפט אכן הלכו לכלא, וזה הכל.
נכון, אני מסכים. אבל במאמר רציתי לחדד את ההבדל העקרוני בין ההלכה למצפון.
לך נא עד הסוף ונאמר מפורשות: אנטי-דמוקרטית. דעת תורה אינה דעת תורה אלא דעת מי שרוצים להשליט שלטון הדת להבנתם ולססלק משטר הדמוקרטיה.
בשיעור על אתיקה בעבודת הפסיכולוג הקדימה המרצה ודיברה על כך שהקוד האתי מדבר ב"שפה"- "השפה המשפטית". השפה המשפטית לדבריה (אני קצת מקצינה לצורך הבהרה) היא משהו מנוכר, שרירותי ושאינו נובע מן המחשבה, הרצון וההיגיון האישיים של הפסיכולוג.
כך לדוגמא העובדה כי פעילות מסויימת המנוגדת לקוד האתי עלולה לגרור את הפסיכולוג לתביעה היא "דיבור בשפה משפטית"
אך העובדה שלא כדאי לעשות זאת מבחינה מוסרית- היא לא בשפה משפטית, אלא בשפה מדוברת.
לא אמרתי כלום אבל התקוממתי בלב על כך שהאתיקה הופכת בדבריה למשהו מוחצן ושאינו נובע מן ההבנה האנושית על מה נכון וראוי ומה לא.
וכן רשמתי לעצמי שהמרצה גרה בבית-אל.
ההבדל העקרוני בין ההלכה למצפון אינו עקרוני אם כאדם דתי מצפוני אומר לי לפעול לפי ההלכה…
כמובן שיש הלכות רבות, והביטוי "דעת תורה" הוא כסת"ח היום להכל, אך הנ"ל אינו פוגע בטענה הראשונה.
ההבדל ביננו לבין ארצות הברית, או כל מדינה אחרת, הוא שהם לא מ-מ-מ-נ-י-ם את החינוך הפרטי – זה כל הסיפור. צריך להפסיק לממן את זה ואז תגמר הבעיה. הם לא יצטרכו לקדש את התורה (בצדק מבחינתם) ואנחנו לא נצטרך לממן את הניוון…
זה לא רק ענין של מימון, אלא של אפליה בכלל.
לא מזמן באנגליה אסר בית המשפט על בית ספר יהודי דתי לבדוק את מוצאם (אמא של אמא) של המבקשים ללמוד בו, וזאת כי אפליה מעין זו אסורה בחוק. היא אסורה גם בארגונים "פרטיים"- אסור להפלות בהעסקת עובדים, בשירות לקוחות שונים וכן הלאה.
נכון שהדמוקרטיה אמורה לאפשר חופש אישי מצד אחד, אבל מהצד השני היא כן מפנימה את ערכי הרוב. איסור האפליה הוא לא רק ערך שמקובל על הרוב, אלא היא לטעמי גם מאפיין הכרחי של דמוקרטיה (אפילו אם לוקח לה 200 שנה להבין זאת…).
כל תהליך עמוק חייב להיות הדרגתי, ולכן הפסקת המימון לחינוך שערכיו אינם דמוקרטיים הוא השלב הראשון. בשלב הבא לא יהיה מנוס מלאסור עליו כלל. במדינה דמוקרטית אסור לדעתי למוסד חינוכי חוקי להטיף לערכים אנטי דמוקרטיים.
ההפרדה בין מצפון להלכה בעייתית.
אמנם אינטואטיבית אני (ואתה) מסוגלים להבין את ההבדל אבל מדובר בהרבה יותר גוונים.
לשיטתך: סירוב "ימני" לפינוי מעזה הוא לא לגיטימי כי הוא בשם ההלכה. וסירוב "שמאלני" לשיורת בצהל הוא כן לגיטימי כי הוא בא מתוקף המצפון.
הבעיה, כמו שהטבת לציין היא במונח "יהודית דמוקרטית" שפשוט לא עובד… לפחות לא עבור היהדות ההלכתית.
שוב ושוב אנחנו חוזרים לפרדוכס העדין שעומד בליבה של הדמוקרטיה, שמלעיזיה טוענים שהיא אין אלא כסות של צביעות בשם קבוצת בעלי אינטרסים, שלראיה, מגינים על הערכים שלהם (שאמורים להיות גמישים ונתונים להחלטת הרוב), ברגע שהם נתונים בסכנת שיוני לגיטימי.
הבעייה היא שבמסגרת החופש הדמוקרטי קמים אנשים שמוותרים על החופש שלהם באופן מוצהר, ומפקידים אותו בידי קבוצה קטנה, הוא למעשה כרסופ יסודות הדמוקרטיה כשלטון העם, שלטון הפרטים שבעם. החופש של האזרחים צריך להישמר בכפייה, כמו שאמר סרטר – האדם נידון להיות חופשי.