התעוררות רוחנית

הגברת נעלמת

לפני יותר משלוש שנים פרסמתי באתר מעריב את הקטעים המתורגמים הבאים, יחד עם ההקדמה (המעט מליצית מדי, אני מרגיש היום) שלהלן. אני מביא את הדברים לכאן מכיוון שהטקסט הזה הוא באמת מיוחד במינו, וכמו כן, המאמר שהתפרסם היה מקוצץ מעט, וכאן אני מביא גרסה מלאה יותר.

במשך שישה ימים רצופים, שוכבת על מיטת חוליה, ידעה יאקו איווסאקי (Yaeko Iwasaki) יותר חוויות ותובנות רוחניות מאשר יהיו לרובנו כל חיינו. ביום השביעי הלכה לעולמה. סיפורה הוא אחד הידועים והמפוארים ביותר במסורת הזן בודהיזם היפני המודרני, ושמה נישא כמופת לא רק לנחישות בתרגול אלא בעיקר כדוגמא לאפשרויות הרבות, הבלתי צפויות תמיד, לגילוי אמיתות רוחניות הנצורות לאדם שמוכן לפתוח את עצמו לקראתן.

סיפור נפתולי הארתה מזכיר ומחדד לנו גם עד כמה רבת רבדים היא ההתעוררות הרוחנית, כמה עומקים היא נושאת בקרבה, ועד כמה קשה לקבוע סוף מוחלט, חותם, על התעוררותו של אדם. ממכתביה למורה שלה, דאיון סוגקו הארדה (Daiun Sogaku Harada), ומהערותיו שנמצאו בשוליהם, ניתן ללמוד עד כמה חמקמקה היא הבנה אמיתית לטבעה של המציאות, וכמה שלבים של הבנה יכול לעבור אדם בדרכו, גם אחרי ש"הגיע להארה".

יאקו איווסאקי נולדה בתחילת המאה העשרים כאחת היורשות של תאגיד מיצובישי, ובתור שכזאת לא חסרה כל דבר חומרי. אלא שמגיל צעיר היתה איווסאקי חולנית מאוד: ליבה היה פגום, והיא כמעט שלא יצאה מביתה. בגיל עשרים חלתה בשחפת, ובכך רותקה לחלוטין למיטתה.

אחרי כשלוש שנים של מנוחה, התחילה יאקו לתרגל זן בהנחיית מי שהיה מורו של אביה, הארדה רושי. עד מהרה תפס הזן (ובעיקר הקואן "מו") את כל עולמה, והיא חקרה את עצמה באינטנסיביות. חמש שנים עברו עליה כך, עד שזכתה להארה הראשונה שלה. מיד אחריה התחילה לכתוב למורהּ. הנה עיקר מכתביה, והערות המורה בסוגריים ובאותיות נוטות. אני הוספתי הערות בסוגריים מרובעות.

23/12/1935
הארדה רושי יקר,
אני כל כך שמחה שבאת לראות אותי לפני יומיים, ככל שהייתה עסוק. אנא טפל בהצטננות שלך.
אתמול בבוקר אמרת לי: "מה שהבנת עדיין לא ברור דיו", אז הרגשתי שאני חייבת לחפש עמוק יותר. כשהתעוררתי פתאום בחצות הלילה, זה נהיה ברור הרבה יותר. (הפר התקרב עוד מאה מילין! [בעולם המושגים של הזן, הקירבה אל "הפר" מסמלת השגה רוחנית – ת.פ.]) וכל שיכלתי לעשות היה להצמיד את כפות ידי מתוך אושר, אושר טהור. באמת אני רואה שיש דרגות של עומק בהארה. (אכן, אך מעטים יודעים עובדה חשובה זו.) אפילו אתה, מורה שלי, לא חשוב יותר בעיני כלל. הכרת התודה והעונג שלי אינם ניתנים להגדרה. אני יכולה כעת לומר כי כל עוד אנו ערים להארה זו לא הארת אמת. … כעת שעין-המיינד שלי פתוחה, השבועה להציל כל יצור חי עולה בתוכי באופן ספונטאני [שבועת הבודהיסאטווה, לשחרר את כל היצורים החיים מסבל - ת.פ.]. אני כה אסירת תודה לך ולכל הבודהות. אני מתביישת בחסרונותי ואעשה כל מאמץ לחנך את האופי שלי. (ראית את הפר בברור, אבל הנקודה בה תתפסי אותו מרוחקת רבבת מילין. החוויה שלך עדיין מוכתמת בחשיבה קונספטואלית.) … אני מצפה לראותך באושר ב- 21 לחודש הבא. יאקו
( …היא אכן ראתה את הפר, ויעידו על כך הבטחון שלה, הרצון להציל את כל היצורים החיים והנחישות להמשיך ולעמול בדרך הרוחנית. … אבל עדיין נשאר בה הסובייקט הצופה. … עליה לחפש יותר באינטנסיביות!)

25/12/35
הראדה רושי יקר,
היום לראשונה הגעתי להארה גדולה. אני כל כך מאושרת שכל כולי רוקדת בעל-כורחי. רק אתה תוכל להבין אקסטאזה כזו. הגעתי לנקודה בה אני ממש תופסת את הפר, ואין כלל אשליה. (עתה לראשונה מצאת את הדרך – הערת לחלוטין את המיינד שלך. חילצת עצמך מהאשליה, שנותרה ללא שורש קבוע. נפלא! נפלא!) אין לא פר ולא אדם. היה עלי לבוא עכשיו ולהודות לך באופן אישי, אבל משום שאני חייבת לשמור על בריאותי אני לא יכולה, אז אני מביעה במכתב את תודתי העמוקה. … ראיתי את פני כפי שהיו לפני שהורי נולדו ברורים יותר מיהלום בכף ידי. האמת האבסולוטית של כל מילה של הבודהות והסוטרות התגלתה מול עיני בבהירות מזוככת. … למרות שאני רוצה להצילם, אין כל יצורים חיים להציל. אלא שזוכים רק לקנשו [ראייה רגעית לתוך טבע המציאות – ת.פ.] לא מכירים את המצב הזה של חופש בלתי מוגבל ושלווה עמוקה. אכן, אי אשפר להכיר אותו עד שמגיעים להארה מלאה. … כאשר אני זוכרת שהגשמתי למעשה את השבועה שנשבעתי לאורך אינספור חיים קודמים ושכעת אני יכולה ללמד בעצמי, אני אסירת תודה באופן אינסופי. (עדיין מוקדם מדי. אולם כמה מאלו שמכנים עצמם מוארים בימינו ביססו ודאות פנימית כה גדולה?) עין-המיינד שלי זהה לחלוטין לשלך – לא בודהות ולא שטנים יכולים לזעזע אותי. המצב הזה עולה על כל תיאור. אני שכחתי הכל ואני חוזרת לביתי בידיים ריקות. העולם שלי התהפך. כמה יהירים וחסרי-תועלת כל מאמצי בעבר! … כל זה הוא תוצאה של מדיטציה נחושה והחלטה לא להסתפק לעולם בהצלחה קטנה ולהמשיך הלאה לא משנה כמה גלגולים זה יארך. … הכל הוא זוהר, זוהר טהור. אני יכולה עכשיו להמשיך לנצח לקראת שלמות בהרמוניה מלאה עם חיי היומיום. (את אכן מבינה. כך זה בדיוק. כמה "אנשי-זן", לכאורה, הגיעו להבנה עמוקה שכזו?) … אני במרכז של הדרך הגדולה, בו כל דבר הוא טבעי, ללא מאמץ, לא ממהר ולא מתעכב. היכן שאין בודהות, אין אותך, אין כלום, והיכן שאני רואה ללא עיניים ושומעת ללא אוזניים. … אני משתחווה תשע פעמים לפניך. יאקו
(דרגה זו מכונה "לתפוס את הפר", או ההשגה האמיתית של הדרך. זו החזרה של האדם אל ביתו האמיתי, או הקניה של החכמה המהותית. להתקדם עוד צעד יהיה להבין חכמה גדולה עוד יותר.)

26/12/35
הראדה רושי יקר,
אני מלאה בבושה ובחרטה. מכתבי מה- 25 ודאי גרם לך לחשוב שהשתגעתי. (אל תגערי בעצמך. סחרור האושר הוא התגובה הראשונית של כל אלו שזכו להתעוררות עמוקה) הגבתי בשיא של אקסטאזה כזה עד שלא ידעתי מה אני עושה ולא יכולתי להכיל את עצמי. … אך אני חזרתי לעצמי, ואין מה לדאוג לשלומי. … לא רק שלא אזניח כעת את תרגול המדיטציה, אלא שבכוונתי לחדד עוד יותר את יכולת תשומת-הלב שלי (כן, כן, את אכן מבינה!) אני נחנקת מדמעות של תודה, כי כעת אני יכולה להבין לעומקם טוב ורע, ויכולה להתקדם ללא אשליות ולתרגל את הדרך הרוחנית ביומיום. מעומק לבי אני מודה לך. אנא שמור על בריאותך. אני מצפה לראותך בביקור הבא שלך. יאקו
(… עומק ההשגה שלה במכתב הקודם זהה לדרגה השלישית, שוּצ'וּרָאי, בה הכרת האחד עולה על הכרת הפרטים, וזו של המכתב הזה של הדרגה הרביעית, הֶנְצ'וּשִי, כאשר האדם חי בין כל הדברים ללא יומרה של הארה. למרות שלוקח בדרך כלל חמש עד עשר שנים להגיע לדרגה הזו, היא עשתה זאת בפחות משבוע.[יש כאן מעין חזרה אל העולם היחסי, אבל מתוך תובנה של המוחלט, ובעיקר תובנה שהם אינם נבדלים - ת.פ.])

26/12/35
הראדה רושי יקר,
סלך לי שאני כותבת לך כל כך הרבה. הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר בה עדיין ניתן לכנות אדם "תלמיד". (אכן הגעת.) חשבתי לפנים: "כמה אדיר נהיה אדם כאשר הוא מגיע להארה!" … אבל טעיתי! מעכשיו אפתח סגולות מוסריות ולא אפסיק לתרגל. לפני ההארה חשקתי בה כל כך וחשבתי לעיתים קרובות: "כמה אצילי האדם ש'חוזר לביתו' עם שלווה ומלאות, אך כעת כשהגעתי להארה מושלמת אני אומרת לעצמי: "למה התלהבת כל כך?? שכן יש לי סלידה ברורה מהכינוי "מוארת". (אני מתמוגג כשאני שומע אותך אומרת כך. רק עם הארה שלמה ניתן להכניס את תרגול הזן לחיי היומיום…) איני יכולה לומר לך כמה אני מודה לך על היותי לנצח אחת עם הדהרמה האמיתית, באופן מוחלט וטבעי. … אני פשוט לא מבינה איך תמיד עשיתי עניין כל כך גדול מלכבד את הבודהיזם או כל אחד שהגיע להארה. האם חלמתי חלום? יאקו
(חלום? ודאי. אבל ככל שישנם חלומות בעולם הזה, זה לא חלום מזדמן אלא חלום בעל משמעות אדירה ומתמשכת, של שקיעה אינטנסיבית בדהרמה. השלב הזה הוא השלב החמישי, הגבוה ביותר, שנקרא קֶנְצ'וּטוֹ, מצב של טבעיות אבסולוטית, בה התלות ההדדית של עולם ההבחנה ועולם השוויון כל כך עמוקה עד כי האדם אינו מבחין באף אחד מהם. אני מופתע שהיא הגיעה לשלב זה כל כך מהר. זה רק משום האמון העמוק שלה בתורת הבודהה ורוח הבודהיסטווה החזקה שלה. מי שהגיע לשלב זה מיצה את תרגול הזן תחת מורה ויצא לדרך של תרגול עצמי. האם יש אפילו קומץ כיום המבינים זאת? קאטסו!)

27/12/35
הראדה רושי יקר,
… לך ולי היתה אשלייה עמוקה: שזה מרומם להישבע להציל את כל היצורים ההוזים ולא משנה כמה עידנים זה יארך. (אך מי שמחזיק באשליה כזו נקרא בודהיסטווה. להבין שאין כלל מי להציל היא ההצלה האמיתית.) הו, כמה מצחיק! בכל זאת, הערכתי אותך כמורה לא יודעת גבולות. אכן, רק אתה יכול להבין את החשיבות של ההארה שלי. … כמה מרומם ועליון הוא החוק האמיתי, וכמה הגיוני וקונסיסטנטי מתחילתו ועד סופו – אני מרגישה זאת בברור! … אני גם מרגישה כמה חד-צדדי קנשו חלש יכול להיות. (את צודקת. ההארה של רוב מורי הזן בימים אלו היא כזו. … מה שאנשים אלו לא מבינים היא שההארה שלהם ניתנת להעמקה ללא-גבול.) … סוף סוף מצאתי את הנינוחות שלי שוב. עם התובנה כי הבודהה הוא עצמי (אני הבודהה. אני אני. אני אני-ללא-אני.) כעת זרקתי מעלי את הריח הנורא של ההארה [הכינוי לגאווה הזדונית שמתעוררת במואר על הארתו, שנרמזת באמירה "אני מואר!" – ת.פ.] (לא ממש. את עדיין מדיפה את הריח הנורא שלה.) והכרת התודה שלי אליך ולדהרמה היא עמוקה עוד יותר. אני מכירה תודה גם למיינד שלי על כי התובנה שהיאחזות למצב ההוזה או למצב המואר מביאה, בעל-כורחנו, לרצון נחוש יותר ויותר לממש את הדהרמה בלהט גדול, כדי להגיע לשלווה. (אדם שאינו חדל לעשות מעשים טובים נקרא בודהה. ברם היאחזות לדהרמה אינה מעשה טוב, וגם לא קל להפטר מהיאחזות כזו.) ההזיה וההארה דוחים באותה מידה. אתה מתאר לעצמך כמה מספק זה לגלות לבסוף, בהארה שלמה, שבדיוק כפי שאני אני לא חסרה דבר. (אני יודע איך את מרגישה. אפילו שקימוני בודהה המכובד נאחז בטעמה המתוק של ההארה שלושה שבועות. אבל אם לא תיפטרי גם משביעות הרצון הזו, לא תדעי בודהיזם אמיתי.) … בכל היקום כולו אני עליונה, וזה טבעי לחלוטין. (מתוך אינספור התופעות ביקום רק אחת מגלה את עצמה בצורה מושלמת. מה היא אם לא את?) אני נדהמת (נדהמת מתוך נקודת המבט של הרגשות ההזיתיות) שאני האחד. כמה נפלא, כמה מופלא! … אני מצפה לראותך שוב בעונג רב. יאקו
(… אימרת זן עתיקה אומרת כי היאחזות בהארה שלך היא חולי בדיוק כמו הצגת אגו פעיל ומטורף. אכן, ככל שעמוקה יותר ההארה, חמורה יותר המחלה. במקרה שלה הייתי מצפה כי יחלפו חודשיים שלושה עד שהסימפטומים הברורים ביותר יחלפו, שנתיים שלוש עד שהברורים פחות, ושבע-שמונה שנים עד לשטניים ביותר. סימפטומים כאלה נגלים פחות באחת עדינה כמוה, אך באחרים הם ממש מבחילים. מי שמתרגל זן חייב להשמר מפניהם. החולי שלי עצמי נמשך כמעט עשר שנים. הא!)

28/12/35
הראדה רושי יקר,
אני פשוט חייבת לראות אותך לפני תום השנה, מה שלא יקרה. אספר לך דבר מטריד. אני מרגישה בעוצמה כי זמן הפרידה שלי ממך קרוב, ואני מתחננת שתבוא לראות אותי בכל מחיר – למען הדהרמה. אני מבקשת זאת אחרי חשיבה רבה. אני מבטיחה לך, אני לא הוזה. יאקו
(הגעתי למיתתה של יאקו למחרת. אחרי שראיתי אותה ודברתי איתה אישרתי את פתיחת עין-המיינד שלה. היא בכתה. גם אני. אני בכיתי מאושר ומצער. היא לא פחדה למות, אלא … שחבריה ומכריה יחשבו בטעות כי תרגול זן או חווית ההארה גרמו לה למות. היא פחדה שאמונה שגויה כזו תוביל את אלו שאין להם עדיין אמון אמיתי בבודהיזם להתכחש לדהרמה. … הרגעתי אותה כי אני אטפל בכל חוסר-הבנה. … החיים שלה הם הוכחה מזהירה כי ניתן לחלוטין לתרגל זן כראוי, ואף לחוות הארה מושלמת ממש בביתו של אדם ואף ממיתת חוליו. אם יש נחישות חזקה, ניתן לתרגל מדיטציה אף עם בריאות שברירית וללא יכולת להפגש עם מורה. … יאקו מתה כעת – אבדה גדולה מאוד. אך חייה האמיצים מעוררים השראה כל כך גדולה והשפעה כל כך רחוקה עד כי ודאי שהם יקדמו את הבודהיזם ויטיבו עם המין האנושי.)

 

כל המכתבים מתורגמים מתוך הספר "The Three Pillars of Zen", של Philip Kapleau

"אלוהים ואני" בוידאו

לפני כמה שבועות הוזמנתי להשתתף בפרויקט "אלוהים ואני". מדובר ב"סרט השיתופי הראשון בישראל", שאמור להיבנות מקטעי וידאו בהם כל מני אנשים מספרים למצלמה מיהו או מהו אלוהים בשבילם. הוא מופק בשיתוף אתר פליקס וערוץ שמונה (שם גם ישודר, ואולי גם תהיה גרסה בינלאומית), ומבוים על ידי נתי אדלר, אם כי אותי דווקא צילם קובי דוידיאן.

בקיצור, היה באמת נעים. דיברתי איזה שעה, ומתוכה נלקח אל הפרווייקט הקטע הערוך הבא, בו אני מספר איך בכלל התחלתי, כמי שנולד חילוני וגדל כאתאיסט מוחלט, להתעניין בו יתברך (לינק):

אבל את כל הדיבורים שלי פתחתי בנאום בן 17 דקות בו ניסיתי לשטוח בשפה פשוטה ככל האפשר את עיקרי משנתי, וביקשתי מאוד מקובי שיעלה גם אותו לרשת, למרות שאני לא ממש מדבר בו על הקב"ה. הוא הסכים בטובו, והנה הוא לפניכם. רק מילת אזהרה בקשר אליו: כמובן שכל הנושא הזה גדול ועדין מכדי לדבר עליו בזמן כזה (או בכלל), ולכן חשוב לי להדגיש שצריך כמובן (וכתמיד) לקחת את דברי בערבון מוגבל – יש עוד רבדים רבים, עומקים שונים ומשונים, וכל מני אינטואיציות שקשה להגדיר או ידיעות שקשה, או מופרך, או מביך, למלל. ככתוב, "לך דומיה תהילה", ולא סרטון וידאו בפליקס. ומצד שני, די עם הפלצנות. הנה הלינק, והנה הטלוויזיה:

רשמים מכנס Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival

ביום רביעי שעבר נסעתי עם בוקר לבאר שבע, שבאוניברסיטתה התקיים כנס מעניין שכותרתו:
Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives
היינו: קבלה והתחדשות רוחנית בת-ימינו: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

כמובן שכבעל עניין בתחום רציתי מאוד לשמוע לפחות חלק מההרצאות ועשיתי הכל כדי לפנות לעצמי זמן ולהגיע. ואכן היה מרתק. לבד מהמינגלינג שהוא חלק חשוב ביותר בכל כנס אקדמי (למשל, יצרתי קשר עם גרהם הארווי, מומחה עולמי לפאגניזם ושמאניזם), הרי שגם ההרצאות שניתנו באותו יום היו מעניינות מאוד. מחשבי הנייד היה עמי (תראו איך אני חושב עליכם), ואני מביא כאן תקצירים שכתבתי (בסגנון מתומצת מאוד) מכמה מההרצאות, שאני חושב שיכולים להיות בעלי עניין.

אבל אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה, שמה שמובא כאן הינו מה שאני שמעתי –  זה לא אומר שזה מה שהם אמרו. מה עוד שמדובר בתרגום סימולטני שלי – הכנס היה באנגלית. כך שאני מבקש לייחס כל טעות כאן לשמיעה הקלוקלת שלי, ולא לדוברים עצמם.

מריאנה רוח-מדבר – Jewish Spirituality in the New Age – Emerging Jewish-Israeli Phenomena in the Junction with New Age Culture

מריאנה רוח-מדבר היא מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית, ומרצה באונ' תל-אביב.

ד"ר רוח-מדבר דיברה על הסצנה הניו-אייג'ית היהודית. למרות שביהודית קשה יותר למצוא מחיצה חדה בין רוחניות לדת [שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.] בכל זאת יש רוחניות יהודית שהיא לא "דתית".

היא מנתה עשרה סוגים של תופעות ניו-איג'יות ישראליות-יהודיות:

1) תורות קבליות ששורשן בתורתו של הרב אשלג: "המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" (קצת אנגלוסקסי ולכן יותר מוכר).
2) ניאו-חסידות. תוצאה של למפגש בין היהדות לתנועות ההיפים של שנות השישים. מחולקים שלתי קבוצות: רדיקלית (אוהד אזרחי, מרדכי גפני [שכמובן ברח מהארץ אחרי שהואשם בהתרדה מינית – ת.פ.]) ומסורתית יותר (ר' נחמן).
3) לוח שנה ופרשנויות אלטרנטיבים. טקסים אלטרנטיבים במרכזים ניו-אייג'יים שאין להם קשר ממשי ליהדות האורתודוקסית לבד ממועדיהם: שבתות וחגים. כמו גם אותם פסטיבלים המוניים (בראשית, שנטיפי, בומבמלה) שמתקיימים בחגים ונוהגים לציין אותם. הפרשנויות לחגים שם הן אלטרנטיביות: פרשנויות יונגיאניות, פמיניסטיות וכו'.
4) תקשור עם דמויות יהודיות: האר"י, אליהו, מטטרון, ישו. זו דרך פוריה שבה רעיונות חדשים, ניו-אייג'יים, מועברים דרך כלים עתיקים.
5) שמאניות יהודית, פגאניות יהודית, מאגיה ואקו-פמיניזם יהודי. השכינה ולילית מקבלים מוקד. R. Gershon Winkler למשל.
6) סינקרטיזם יהודי-ניו-אייג'י. למשל רייקי יהודי, יוגה יהודית, עירוב של בודהיזם ויהדות. או שי טובלי עם הבודהה מאוריון שהסביר למה היהדות נוצרה ולמה הייא מיותרת כיום.
7) תיאוריות "מדעיות" ניו-אייג'יות יהודיות. כמו של ימימה אביטל המערבבת פסיכולוגיה ניו-אייג'ית ויהדות. גם ערבוב של אלמטים מאריך פון-דניקן.
8) גישות הוליסטיות של גוף-נפש. מדיטציה, שיאצו וכו'. למשל יוגת-אותיות (עבריות), או ר' אליהו עזרד הקים מרכז "אחלמה" לריפוי יהודי.
9) יעוץ רוחני על פי היהדות. נומרולוגיה, אסטרולוגיה יהודית, קלפי טארות יהודיים. למשל נתנאלה מגר.
10) תשמישי קדושה יהודיים. שופר, טלית, תפילין שמשתמשים בהם בדרכים חדשות בניו-אייג'. למשל גם כלפי ר' נחמן, תמציות פרחים מישראל, אותיות קבליות על העורף, וכו'.

כמובן שרבים לא רואים את זה כ"יהדות", אם כי כל חידוש יהודי תמיד נחשד בזרות, לפני שהתקבל.

יוסי לוס – Transforming Experiences in the practice of Buddha Dhamma (the Path of the Buddha) in Contemporary Israel

יוסי לוס חוקר את הבודהיזם בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית.

באירופה וארה"ב יש עניין של לא-אסייתים בבודהיזם. מחקרים מתקשים לתפוס את התופעה משום שהם מתעקשים לנסות למצוא "בודהיסטים מומרים" – כלומר יש לחוקרים גישה מהותנית. הם רוצים אנשים שלקחו את המקלט המשולש ונשמעים לחמשת הציוויים – כאילו כדי להיות בודהיסט אתה חייב להשמע לקוד מסויים של מעשים או דוגמה.

אבל יש בעיה להציע אלטרנטיבה לגישה הזאת, שלא תהיה יותר מדי רחבה (למשל "בודהיסט הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא כזה"). יש צורך בשינוי ניסוח השאלה: במקום "מי בודהיסט" ל"מה זה אומר להיות בודהיסט". קתרין בֶּל הבחינה בין תיאוריות שרואות בטקסים פעילות הנפרדת מחיי היומיום, לבין אלה שרואות טקסיות בפעילות יומיומית. בל הציע שבמקום לחפש הגדרה אוניברסלית של טקסים, אולי נמצא איך פעילות מסויימת הופכת לטקס. כך גם, לא צריך לחפש בודהיסטים, אלא לברר איך מישהו הופך לבודהיסט בהקשר תרבותי מסויים.

מאז שנות השבעים הבודהיזם פורח במערב. אבל רק בשני העשורים האחרונים הוא פופולרי בישראל. הבעיה היא שבישראל קשה עוד יותר לברר מי "בודהיסט", כי רוב מי שעוסק בפעילות זו לא רואה עצמו כך, ואפילו לא "בודהיסט יהודי". למרות שרבים עושים מדיטציה ולוקחים על עצמם את אותם הציוויים. לוס לכן קורא להם "מתרגלי דהרמה" ואומר שיש צורך לשנות את הפרדיגמה.

הפעילות המרכזית הרלוונטית בישראל היא ה"קורס". קימות שתי קבוצות של מתרגלים: אלה שבאים פעם אחת וזהו, ואלה שממשיכים ובאים. בקורסים לא רק יושבים אלא גם לומדים תכנים (ארבע האמיתות הנאצלות, חמשת הציוויים).

בראיונות ביקש לוס שיספרו לו על החוויות המשמעותיות ביותר בשבילם. נראה שהסיבה שהולכים שוב ושוב לקורסים הם החוויות הללו. החוויות המשמעותיות ביותר היו משותפות במובנים רבים למספרים. המימד החוויתי הוא החשוב ביותר למתרגלים. החוויות החשובות ביותר בדרך כלל התרחשו בקורס הראשון, וכללו התמודדות עם חוסר-שליטה. ההתמודדות הזאת מידעת או מפגישה אותם עם חוויה של שחרור (כאשר הם משלימים עם חוסר השליטה), שאותה הם מבקשים לשחזר בקורסים הבאים.

אדם קלין-אורון – Messages for the End: Eschatological Thought in 20th century, Channeling and it's Israeli Verities

אדם קלין-אורון הוא חוקר תופעות בתרבות הניו-אייג' והוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברי.

אין היסטוריה של תקשור בישראל. הכל התחיל בשנות השמונים. הגדרה לתקשור: מצב בו אדם מאמין שהוא משמש ככלי ישיר לישויות שמדברות דרכו (לא איתו). זה מעין מצב של "דיבוק". התקשור לסוגיו חשוב מאוד להפצת הניו-אייג'.

מושג "עידן הדלי" התחיל כנראה בשנות העשרים-שלושים (אף שהוא נשמע לפני זה). זו תקופה בה רבים האמינו שהעולם הישן מת, ועולם חדש הולך להיוולד. אבל לא ידעו מה הוא יהיה. זו תקופה מאוד לא יציבה, בכל תחומי התרבות. הרבה עינויים פוליטיים וכלכליים, בעיקר אחרי "המלחמה הגדולה". אנשים הרגישו שהם חיים בתקופה חדשה. זו תקופה בה אמונה בספיריטואליזם (האפשרות לתקשר עם המתים) היתה בשיאה (ולא במקרה זה היה אחרי המלחמה). תיאוסופיה פרחה אז, והיא דיברה על "מאסטרים" ששלטו מההימלאיה. מתוך התיאוסופיה עלו תנועות רבות שתרמו רבות לניו-אייג'.

למשל אליס ביילי, שהיתה תיאוסופית, ואחרי ארבע שנים ג'וּאָלְקוּל, הטיבטי, התגלה לפניה ואמר לה שהוא יכתיב לה דברים (כפי שהכתיב את ספריה של בלאבצקי, לטענתו). ביילי היא שהשתמשה את מושג "עידן הדלי". ביילי היתה אופטימית ביותר. אבל כל זה השתנה בשנות החמישים, שאז פתאום נהיה ממש ריאלי שהעולם כולו יושמד (המלחמה הקרה וכו'). כמובן שהניו-אייג'יסטים ספגו את זה וזה השפיע על תורתם. אלה התחילו להגות תרחישים אפוקליפטים בהם כולם מתים חוץ מקבוצה מצומצמת של בני אור (הם).

בארה"ב היה טרנד של סיפורי חייזרים, ובבריטניה היה טרנד של מדיטציה ויוגה כהכנה לקטסטרופה (הכת כמעין תיבת-נוח רוחנית).

לכל זה הגיבו המתקשרים. המפורסמים ביניהם קבוצת פינדהורן, שנוסדה על ידי שלושה מחפשים רוחניים. איילין קאדי היתה המתקשרת שלהם, והיא בכל בוקר תקשרה את הלו"ז היומי, ואת המצוות להתנהגות הנכונה באותו זמן. היא הרגישה "כמו תחנת שידור [...] חלק מרשת עצומה שמאירה את העולם". בשנות המלחמה הקרה התקשור שלה התחיל להיות אפל ביותר. היא חזתה הרעה הולכת וגוברת, עד כדי קטסטרופה. בסופו של דבר פיינדהורן הפך למצליח ביותר. ההיפים הגיעו והציפו אותה. והם לא התעניינו בעתיד בכלל. הם רצו צמיחה אישית והנאה. פיינדהורן וקבוצות אחרות הפסיקו לדבר על העתיד. הדיבורים האסכטולוגים התמעטו מאוד. למשל, ב"קורס בניסים" הידוע גן עדן הוא "כאן היום" ו"בתוכנו".

הנה טבלה המקטלגת את סוגי השינויים הצפויים (חלקיים או מוחלטים) בעולם על פי המתקשרים השונים וגורמיהם (מעשה ידי אדם או כוח חיצוני):

כוחות חיצוניים הם למשל היפוך הקטבים המגנתיים של הכוכב, או גל של אנרגיה שישטוף את העולם. נבואה אסכטולוגית היא למשל הלהג סביב 2012. עניין המסה הקריטית הוא אותה תכנית שעל פיה כאשר מספר מסויים של בני אדם יגיעו להשגה רוחנית מספקת, כל העולם ישתנה באחת (ע"ע אפקט המהרישי). "יצירת המציאות" ניתן לראות בז'אנר של "הסוד".

צבי מרק – The Contemporary Renassaince of Breslov Hasidism—Ritual, Tikkun and Messianis

צבי מרק הוא מומחה עולמי לדמותו ופועלו של ר' נחמן. הוא מלמד באונ' בר-אילן. ראיינתי אותו כאן בקשר לספר שלו על "מגילת סתרים" של ר' נחמן.

חסידות ברסלב, הוא אומר, פורחת. בעניין ציפיות משיחיות, יש לנו למשל את הפלג של "בעל הפתקה" ר' ישראל אודסר, שאינו מקובל על שאר הברסלבים. חסידים אלה מאמינים שמנטרה שלהם היא מפתח לגאולה. תחילה חשבו שר' אודסר עצמו יחזה במשיח, וככל שהאריך ימים האמונה גברה. לבסוף מת בגיל 106.
או למשל הפלג של ר' אליעזר שלמה שיק (גם מורכב מחוזרים בתשובה). שיק רואה עצמו כמנהיג מהפכה משיחית, ומאמין שהפצת תורת ר' נחמן (בחוברות שלו, שמחולקות בצמתים) מזרזת את הגאולה. ב- 2006 היה אמור, לדעתו, להגיע המשיח, אבל הזדמנות זו פוספסה בגלל התנגדות שהוא ספג מתוך פלגי ברסלב אחרים.

ג'ודי מיירס – Kabbalah for the Gentiles: Diverse Souls and Universalism in Contemporary Kabbalah

לאורך ההיסטוריה היו מקובלים שראו בלא-יהודים את הרשע בעולם, והיו שראו בהם רק חסרים, כלומר שאין להם חלקי נשמות, או נשמות ממש, שליהודים יש. מאיליו מובן שאין ללמד יצורים כאלו את תורת הסוד. אולם כיום יש מקובלים שמוכנים, ואף רוצים ללמד לא-יהודים. התזה: אנחנו בתקופה שלא-יהודים רוצים ללמוד קבלה. לא כדי לנסות ולנצר את היהודים, אלא מתוך רצון אמיתי וכבוד לקבלה. מקובלים מסויימים רואים בזה עדות שימינו הם ימות המשיח.

"המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" רואים עצמם כתלמידיה של קבלת ר' אשלג. אלוהים בשבילם הוא "אור" ו"הרצון לתת". הנשמות מאופיינות ב"רצון לקבל" והמטרתן להשתנות ולהפוך ל"רצון לתת" – כך הם מתדמים לאלוהים והם ב"דבקות" איתו. כמובן שזה לא קל, ומי שלא צועד בדרך [על פי התיאולוגיה שלהם] סובל. אבל עם תורת הקבלה ניתן לעבור את התהליך ביתר קלות. בסוף התהליך נשמות בני האדם יאוחדו באהבת האל.

בשביל אשלג לכל נשמה, גם של לא-יהודים, יש מני רצונות שונים: רצונות "ישראליים", שהם דומים לאלו של האל, ורצונות "זרים", שהם הרצונות האגואיסטים שלנו.

ההיסטוריה ע"פ אשלג: האל נתן לכל בני האדם את חוכמת הקבלה, אבל רק בנ"י רצו אותה. אז האל שינה את תוכניתו וקבע שהיהודים יהיו המורים של כולם. משה קיבל את כל התורה הקבלית ואותה העביר לעם (את הסודות רק בע"פ). אבל העם נטש את החוכמה, והיא נותרה נחלתם של מעטים בכל דור. כמובן שזה הביא על היהודים אסונות רבים, וזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. כשהאר"י הגיע החל השלב האחרון של הפצת תורת הקבלה, אבל הוא יצא אל הפועל רק עם אשלג עצמו, שבצניעות רבה קובע שהוא זה שיפיץ את החוכמה האמיתית לכל העולם.

[כאן הרשו לי להביא ציטוט נאה שנגלה לי בזכות מאמר של יונתן מאיר, חוקר של הקבלה במאה העשרים, שהתפרסם בספר "יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות" – שם המאמר "נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל". והנה הציטוט: אומר הרב אשלג: "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא]

זה מה שמשותף לשני הארגונים הנ"ל.

המרכז לקבלה בראשות פיליפ ברג החל כמרכז ללימוד קבלה ליהודים (1969). רק בסוף שנות השמונים הוא הופך לפופולרי ומושך גם לא-יהודים, ובתחילת שנות התשעים הוא מחליט שזהו רצון האל ופותח את הדלתות לכל. הארגון לא ממש מתרכז בלימוד, אלא בטקסים רבי משתתפים בחגים. כמו כן, אין ממש שימוש שם במושג "יהודי", בנימוק שזה מביא פירוד. בכלל, לא-יהודים משתתפים כמעט בכל פרקטיקה שבמרכז. הרי על פי הנראטיב של אשלג ממילא כל הדתות גרעינן בקבלה, ולכן הבודהה ודאי למד קבלה. הבעיה היא שהוא ואחרים עיוותו את התורה המקורית והפכו אותה לדוגמטית ונוקשה. לכן ממילא צריך ללמד את הלא-יהודים קבלה מחדש. במרכז מדברים גם על כך שהיהדות הפכה דוגמטית, בעיקר עם הגלות אחרי חורבן בית שני. לכן האורתודוקסיה מפחדת מהקבלה!

בקיצור, המרכז לקבלה לא מזהה בין איכות הנשמה למקור המשפחתי-דתי-לאומי. יהודים יכולים להיות דוגמטים ויבשים, ולא-יהודים יכולים להיות מקובלים גדולים. המרכז גאה מאוד בשיטוף לא-יהודים בין שירותיו, ורואה בזה עדות לאוניברסליות של הקבלה.

בני ברוך. מיכאל לייטמן עלה לארץ ב- 1974. הוא למד מעט עם פיליפ ברג, אבל פרש ממנו אחרי שלא היה שבע רצון מאיכות הלימוד איתו. הוא חבר לברוך אשלג (הבן של הרי"ל אשלג) ולמד איתו, וב- 1991, כשאשלג נפטר, הוא פתח חבורת לימוד משלו. לייטמן מדגיש את האינטגרציה, אבל את הפרדה, בין ישראל והאומות. ישראל צריכה ללמד את האומות. לייטמן מדגיש את בבל העתיקה בה אברהם לימד אנשים מדתות רבות. אבל בגלות נשמות היהודים התערבבו לחלוטין בנשמות הגויים.

מה ששונה בבני ברוך הוא שהם מלמדים שלפני הגלות המצוות כולן בוצעו תוך כדי כוונה רוחנית מלאה. אבל אחרי החורבן הכוונה נעלמת ונשארות רק המצוות כקליפה חיצונית. ככאלה הם רק כלא תרבותיי שנועד להשאיר את האנשים במחזוריות עקרה. האר"י התחיל את חזרת הקבלה אל העם, ואת חזרת העם לארצו. אשלג הביא את גרסתו הבהירה אח"כ. עשיית המצוות כיום למעשה רק מסיחה את הדעת מהרוחניות האמיתית. לכן כמובן שאין טעם שלא-יהודים יתגיירו. היהדות כאוסף של מצוות לא יותר מועילה מכל דת חיצונית אחרת. והפנימיות היחידה היא הקבלה. למעשה ייתכן שהאורתודוקסים היהודים יהיו האחרונים שיראו את האור, אפילו אחרי אומות העולם.

אריאל בר-צדוק. הוא רב שבמימדים רבים הפוך מהקודמים. הוא לא רואה בר' אשלג שום סמכות קבלית כלל. נולד בניו-יורק וחזר בתשובה בגיל 16. עלה לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף. חזר בשנות השמונים לארה"ב ולמד פסיכולוגיה יונגיאנית. החל ללמד תורה ליהודים וניסה להחזירם בתשובה. אבל משנות התשעים החלו לא-יהודים לרצות ללמוד אצלו קבלה. האתר שלו: Kosher-Torah. הוא מתייעץ ונועץ על ידי רבנים אורתודוקסים רבים, בעיקר בקשר לכל מני מקובלים פופולרים שהם נלחמים בהם במשותף. את ברג ולייטמן הוא מכנה שרלטנים רדודים. אבל גם הוא מרגיש שהרבה מהקבלה מתאים גם ללא-יהודים. הוא מלמד לא-יהודים את חוקי בני-נח. אבל מדיי פעם הוא מלמד אותם קבלה, ומה אפשר לעשות, הוא אומר, איך אפשר ללמד את סיפור בראשית ללא הפרשנות הקבלית? או את סיפור חזיון יחזקאל? כך שהוא די סובלני ללא-יהודים, ועבודה זרה בשבילו היא בעיקר התנהגות לא-מוסרית. ליהודים, הוא מחזיק, חובה ללמד את הלא-יהודים לחיות כמו שצריך. גם בשבילו נשמה יהודית אינה בהכרח קיימת בכל יהודי. זו נשמה שמעוניינת בקשר טוב עם האל. לכן יש גם גויים שיש להם נשמה כזו. הוא גם מלמד שהאל מתגלה בעולם על ידיי הספירות, שהן (גם) סוגי תודעה. תיקון, למשל, קורה כאשר בינה וחוכמה משתפות פעולה בהנחיית הכתר, לא בשמיים, בראש. גם הוא קובע שהקבלה שלו היא מדע.

יעקב אריאל – From Habad Emissaries to Kabbalah Centers: New Jewish Religious Movements and the Revitalization of Judaism in the later decades of the Twentieth Century

יעקב אריאל מלמד באונ' צפון קרוליינה וחוקר את התרבות היהודית-דתית בארה"ב

כידוע, ר' זלמן שכטר שלומי הוא האבא, או סבא, של תנועת ה- Jewish Renewal. אבל הוא לא רק האבא של התנועה הזאת, אלא הגיע לשם בשנות השבעים מכך שהתחיל אולי כמחזיר בתשובה הראשון [במאה העשרים – ת.פ.]. רק בשנות השבעים נפרדו דרכי תנועת החזרה בתשובה ותנועת ההתחדשות היהודית.

לפני שישים שנה לא היה קיים כלל עניין של התעוררות רוחנית (או "תשובתית") יהודית. חב"ד בנו לעצמם מסגרת של מחזירים בתשובה, והיא זו שהולידה תנועות אחרות רבות. חב"ד עומדת בעריסת תנועת החזרה בתשובה, וכן של ההתחדשות היהודית.

אז איך בתוך ששה עשורים הגענו מכלום לתמונה החיה מאוד שיש סביבנו היום? יש כאן גינאולוגיה, ואפשר למצוא קשרים ברורים בין האנשים השונים. אז תנועה חסידית שהגיע בשנות הארבעים המוקדמות לארה"ב החליטה בשנות הארבעים המאוחרות שיש לה מה לתת ליהודים בארה"ב. זו היתה חב"ד, ומה שהיא הציעה, ביוזמת הריי"ץ, האדמו"ר השישי שלה, והוא שהפך את חב"ד למסדר הישועים היהודי [מבחינת הארגון המופתי והלהט המיסיונרי – ת.פ.]. נכון שבתנועת החסידות היו שליחים לפני חב"ד, אבל הם נשלחו לקהילות אורתודוקסיות לחלוטין, ועל פי רוב בכלל כאלה של החסידות עצמה. כאן יש שליחים מסוג חדש: כאלה שמופנים כלפי יהודים ליברלים, חילונים, חלקם ללא שום ידע או קשר ליהדות.

עכשיו, כמובן שמשיחיות ומיסיונריות הם צמד חמד. אבל זאת לא הסיבה היחידה להתעוררות המיסונרית. עוד סיבה היא שעל פי חלק מההוגים הדתיים מלחמת העולם השנייה הוכיחה שהאידיאולוגיות החילוניות נכשלו (כן, לא אלוהים הוא שנכשל).

זלמן שכטר ושלמה קרליבך לא היו חב"דניקים במקור, אם כי היו אורתודוקסים. הם שניהם קיבלו חינוך שאינו דתי, והיו מעורים בתרבות החלונית. הם היו פליטים מרכז-אירופאים מתוחכמים שהגיעו לארה"ב. הם היו "המומרים" הראשונים של חב"ד, והצטרפותם לחב"ד משמעותה היתה שהם מפנים גב ל"אורתודוקסיה המודרנית" בה הם גדלו. הם נשלחו להפיץ את הבשורה, והיו מדווחים לרבי (השביעי) גם בע"פ וגם בכתב.

זלמן שכטר אף פעם לא עזב את חב"ד באופן רשמי. קרליבך למעשה נבעט החוצה. אבל שניהם ניתקו קשר. למה? כי הם נתקלו באנשים צעירים וגילו שרובם לא התעניינו אז במסרם חסידיים. זאת היתה תקופה שבה דווקא האורתודוקסיה הרגילה היתה בשיאה. המדע פרח. כולם רצו להיות חלק מה"דרך האמריקאית": פשוט צריך ללכת לכנסייה, או לבית הכנסת, כחלק מאורך חיים "מהוגן". מדובר בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. זה היה עניין סוציאלי בעיקרו. אבל היו כמה יהודים שהתעניינו ברוחניות.

אז בהם השליחים שלנו התענינו, והם גילו שעבורם היהדות היא במקרה הטוב תופעה בורגנית משעממת ללא כל רוחניות, ובמקרה הרע דת מתה לחלוטין. לקרב אותם ליהדות היה ממש מאבק. ובתהליך הזה הם גם התקרבו לתרבות של הצעירים, שהיתה תחילת תרבות הנגד. הם גילו למשל שלא ייתכן להפריד בין גברים ונשים. קרליבך ספג הרבה אש בעקבות זאת (שכטר-שלומי היה נשוי, וזה הגן עליו בעיני חב"ד). אבל הם גם פגשו את הרוחניות המזרחית שהגיעה אז לארה"ב. שכטר-שלומי באמת התעניין ברוחניות הזו. קרליבך האמין שעליו להכנס איתם לדיאלוג, אבל שהיהדות החסידית היא מספיקה לגמרי כדי לתת ליהודים תזונה רוחנית ושמחה, ללא כל תוספים מבחוץ.

יצירת הניאו-חסידות היא הצעד הבא. מדובר בקיבוץ תורות חסידיות שונות (לא רק של חב"ד), שינויין והתאמתן לצרכים הנוכחיים. שימוש באוצר החסידי כדי לקדם ערכים עכשוויים. עם התעוררות תרבות הנגד סוף סוף היה קהל לתכנים הללו. לראשונה היה אצל הצעירים חשד שהחברה לא מתנהלת באופן שוויוני והוגן. שהמדע אינו התגלמות האמת המוחלטת. וכך נוצר המיזוג בין חסידות לתרבות האמריקאית. למשל, בישול חסידי צמחוני. קליפורניה בשנות השישים המאוחרות. מוזיקה חסידית-מודרנית. כל הרעיון היה שיהודים לא יתעניינו באורתודוקסיה סתם כך, ולא בבת אחת. צריך לתת להם תמורה, וגם כך מדובר בתהליך ארוך והדרגתי. התקווה היא לקרב, לא לשנות. קרליבך לא היה אנטינומיסטי. שכטר דווקא ויתר על הדרישה מתלמידיו לאורתודוקסיה.

עד שנות השבעים כבר היו מספיק חסידים לזוג השליחים שיבנו מקום של קבע, וכך נוצר ה- House of Love and Prayer. ובירושלים הניאו-חסידות השפיעה רבות על תנועת החזרה בתשובה: בשנת 67, אחרי המלחמה, אז נכנס המרכיב המשיחי (האפוקליפטי-דוידי) אל תוך הניאו-חסידות וגרם בסופו של דבר להפרדות הזאת, בין הניאו-חסידות לתנועת החזרה בתשובה. אמריקאים רבים באים לישראל, ושותף של קרליבך, ליטאי שלמד פסיכולוגיה, מתחיל מרכז לליטאי לכאורה אבל חסידי בפועל: ישיבת דיאספורה The Diaspora Yeshiva. שמו מרדכי גולדשטיין.

בתקופה זה היה חידוש מוחלט, לפתוח מקום שמקבל משתמשים בסמים, ואנשים שסתם רוצים ללמוד ללא כל מחויבות! זה מה ששינה את נטיב תנועת ההחזרה בתשובה, שכן ראו שזה עובד (אנשים בסופו של דבר חזרו בתשובה!) כי ראו שהחוזרים בתשובה יכולים להיות "מוסטים" על ידי שני הרבנים ההיפים ותלמידיהם, הם גם יכולים ללמוד קצת בישיבות ללא מחויבות ומתוך שלא-לשמה לבוא לשמה.

ישיבות "אור שמח" ו"אש התורה" נולדו מתוך זה בתחילת שנות השבעים כתגובה ישירה של ישיבת דיאספורה.

הפרדוקס כאן הוא שאותם שליחים חב"דיים עצמאיים השפיעו השפעה רבה. לא בישירות על מספר גדול מדי של חוזרים בתשובה, אלא על ידי יצירת תנועה שקיבלה חיים משל עצמה. וזו, למרות ששני אלה היו ליברלים יותר ויותר, פנתה אל האורתודוקסיה והביאה רבים אליה. אז שני השליחים הללו עיצבו את הדגם של ההחזרה בתשובה מאז שנות החמישים, אפילו בתוך חב"ד – בצורה של הנגדה [כלומר חב"ד ראו מה הם עשו ותיקנו את מה שהיה צריך מבחינתם].

הערה מהקהל: אף אחד לא שמע על רוחניות עד 68. באו לקרליבך בשביל המוזיקה. רק כאשר סולובייצ'יק הרצה על אשתו שנפטרה ודיבר על שכינה במובנים קבליים (הצד הנקבי של האלוהות). עד אז באורתודוקסיה המודדרנית אף אחד לא שמע על זה.

כל זה קשור גם לדור הבייבי בום כמחפשים רוחניים.

אליוט וולפסון – Apocalyptic Transposition and the Status of the Non-Jew in Habad Mysticism

אליוט וולפסון הוא אחד מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו. הוא מלמד באונ' ניו-יורק.

תחת ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, השתנתה הגישה כלפי אומות עולם. כבר הריי"ץ (קודמו) בירך על האפשרות להיות יהודי בארה"ב. אבל הריי"ץ פחד מאוד מהשפעת התרבות האמריקאית על נשמות היהודים. ב- 83 הודה הרבי לנשיא האמריקאי (רייגן) וציין שהמקום העליון של ארה"ב בין האומות הוא מפני שהיא מדגישה את חשיבות האמונה, ואף על שטרות הכסף שלה מצויין האל. יש שלהם "אמון מוחלט" באל.
מבחינתו של הרבי הלא-יהודים צריכים לשמור על שבע מצוות בני נח. שום דבר לא מדגיש את המשיחיות של רמ"מ יותר מהשליחות הזאת. זה הדבר הקרוב ביותר למיסיונריות, למרות שכמובן אין שום רצון לגייר אף אחד.

אין כאן, האואבר, החלשות הגבול בין היהודי ללא-יהודי. אומות העולם הן רק אמצעי להטבת היהודים. גם הדרישה לקיום בני-נח היא אינסטרומנטלית. נכון שהיתה לזה חשיבות סוטריולוגית (לעשיית העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה), אבל זו לא שותפות בין היהודים לגויים, לפחות לא שותפות בין שווים. הלא-יהודי הוא ה"אחר". תמיד.

כל אחד משבעת אדמו"רי חב"ד קיבל את העמדה שהלא-יהודי נחות מהיהודי. למשל שללא-יהודי נפש בהמית ורק ליהודים נפש-אלוהית שמעלה את ההיא. ליהודים בלבד יש "יחידה", שמאפשרת להם להתאחד עם היחיד יתברך. למעשה, התפיסה היא שהיהודים במהותם זהים למעשה לאלוהות. אפילו חסידי אומות העולם יכולים רק לתפוס את מציאות האל, ולא את מהותו, ולכן האקסטאזה המיסטית של ביטול מציאותם חסומה בפניהם [זה עובדתית פשוט לא נכון, כפי שמעידים מאות כתבים נונדואליסטים מזרחיים – ת.פ.]. רק היהודים מסוגלים לכך. דבקות, התקשרות, התכללות – רק יהודים.

במכתב לבן גוריון מה- 9 לפברואר 1959 הרבי שלל קיומו של יהודי חילוני, שכן הזהות היהודית קשורה באופן בלתי נתיק לאל. אבל יש כאן סתירה: היהודי יכול להכלל בעצמות האל. אבל באותה עצמות הרי אין כלל הבחנות! אז ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים צריכה להתבטל באל עצמו!

החג החביב על הרבי היה פורים, שהוא השיא של Coincidentia Oppositorum [אחדות הניגודים], ולכן החג המשיחי ביותר. אבל: וולפסון מדגיש שהרבי אף פעם לא הלך עד הסוף בדברים הללו, ולעולם לא הודה שבאינסוף כל ההבחנות מתבטלות. וולפסון לא קורא לתיאולוגיה החב"דית "אקוסמיזם" אלא Apathetic Embodiment.

לסיכום, מה שניתן ללמוד מכאן הוא שלמרות שהרבה תנועות היום רוצות להדגיש את השוויון וכו'… חב"ד לא נותנת לנו למסמס את ההבדלים מהר מדי. חב"ד הציבה עצמה במרכז הפרדוקס שעלינו לחקור ואני מקווה, אומר וולפסון, לעולם לא לפתור.

וולפסון חושב שהתורה המשיחית של הרבי היא אנטי-משיחית: משיחויות אמיתית היא שחרור מהצורך להשתחרר. בקרוב ייצא על כך ספר שלו: open secret, שבו הוא טוען שתורת הרבי חותרת לשינוי תודעתי בחסידיו, ולא להגעה של משיח כאדם [אם יותר לי, לא קראתי את הספר, אבל לפחות כרגע, למרות שזה רעיון מקסים והלוואי שהיה נכון, על פי מה שאני יודע קשה לי מאוד להאמין שאכן כך. הרבי וודאי ביקש שינוי תודעתי אצל חסידיו, אבל לדעתי ודאי שחשב שאמור לבוא משיח. והוא גם חשב שמדובר בו עצמו - ת.פ.].

[והנה כנס ניו-אייג' מסוג שונה לחלוטין: בפסטיבל "שיווה" הקרוב אתן שיעור קצר על שיווה ופרווטי ויחסיהם בהקבלה ליחסי המוחלט והיחסי. כאן תמצאו מאמר של פיליפ וקסלר, עוד חוקר של הרוחניות החדשה, שעלה בוואי-נט (אם כי התפרסם מזמן ב"ארץ אחרת". מאמר פובליציסטי חשוב של שחר אילן מאתמול על מצב הכוחות החדש בזירה היהודית בארץ מאז החוצפה של הממסד החרדי בעניין הגיור. והאם ראיתם את התכנית החדשה של ניצן הורוביץ? אתמול שודר פרק יפיפה על הודו]

לא בודהה מוזהב

ראיון שלי עם אמין מתפרסם היום באנרג'י. אמין הוא מורה רוחני ישראלי, מהז'אנר של הטוענים להארה, והמכוונים את תלמידיהם לשם. לא ידעתי כלום על אמין לפני שנפגשנו, ולא ציפיתי ליותר מדי, אבל פגישות עם מורים שכאלה תמיד עניינו אותי, ממגוון של סיבות (ראו ההקדמה שלי לראיון עצמו). הגעתי לדירה בתל-אביב בשעה שקבענו וישבנו אחד מול השני, שותים מיץ תפוחים שהוא מזג.

אמין

אני חושב שאפשר לראות מהתמונה שאמין הוא טיפוס שקט ופשוט. אני יכול להעיד שהוא גם מאוד נחמד, ולהערכתי גם מאוד כן. אוהד אזרחי ציין בפני פעם, דווקא תוך כדי ויכוח מר שהיה בינינו, שבחסידות קיימת חלוקה של מורים גדולים לכאלה שהם בחינת "אין" וכאלה שהם בחינת "יש". אמין הוא בוודאי בחינת אין: הוא עניו מאוד, שקט, ועושה רושם שהוא משתדל לא לתפוס יותר מקום מאשר הוא חייב. אני אוהב מורים כאלה, ויש לי הרגשה שהם אותנטיים יותר מאלו המכריזים על עצמם שהם התגלמות האל על פני האדמה (למרות שגם האחרונים מייצגים משהו חשוב – יש מימד קונסטרוקטיבי ביצר הרע, לעזאזל).  

ואת אמין אני אוהב מעוד כמה סיבות. ראשית, הוא מדבר בשפה נקייה מבולשיט, וזה נדיר בשדות הניו-אייג'. לא רק זאת, הוא דואג לפוצץ כמה בועות צבעוניות ופופולריות מאוד, בראש ובראשונה זו המנסה לצייר התעוררות רוחנית כאיזו אורגזמה תודעתית שאחריה נשאר רק ליפול אחורה על המיטה ולחייך בסיפוק. ולא היא. כפי שאמר לי פעם איזה מורה שפגשתי בטירוונאמאלאי (וֶרְנֶר), ההתעוררות היא בסך הכל תחילתו של פרק חדש בחיים, אבל הספר ממשיך להיכתב.

אני גם אוהב אותו משתי סיבות נוספות: כי סיפור המסע הרוחני שלו שונה מאוד משלי, וגם כי הוא דומה בכמה דברים. הוא שונה בכך שהוא התרחש מתוך מעין תהליך ספונטאני, שבו הוא פשוט נדחף אל ההתעוררות על ידי העקרונות שהיו חשובים לו, והחוויות שקרו לו (בדומה לסוזן סגל, ומשותף להם גם הפחד שתקף אותם תוך כדי התהליך). שנים רבות אמין אפילו לא התייחס אל מה שקורה לו כאל משהו שקשור ברוחניות.
הוא דומה בכל מני חוויות שקרו לו, ובמסקנות שהוא הסיק מהן, שמתוך הדמיון הרב שלהן עם אלו שלי (ומתוך שובניזם רוחני מסיים) אני גם יכול להעיד שלפחות לטעמי התהליך שהוא עבר הוא אותנטי.

לבחירתכם גרסה ארוכה יותר של הראיון בבלוג, או גרסה מקוצרת וערוכה יותר באנרג'י.

ראיון עם אמין

אמין

הן בתקופות שפיקפקתי באפשרות של התעוררות רוחנית והן באלו שלא, בשבילי כמה מהרגעים המעניינים ביותר היה אלה שבהם פגשתי אנשים שטוענים שהם אכן השיגו את אותו מצב מיוחל. קצת כמו הקריאה בספרים של אוליבר סאקס, פגישות כאלה תמיד מציבות אותך אל מול כל הפלא והמוזרות שבתודעה האנושית, שכן אתה נחשף פתאום לדרכים וצורות שונות לחלוטין של תפיסה והבעה. הפגישה עם אמין היתה בשבילי עונג שאף מעבר לכך: מצאתי לא רק אדם שהצורה שבה הוא מתייחס אל העולם מעניינת, אלא שהוא עצמו חף מכל פוזה, כן ונעים מאוד. לבד מזה, הרבה מרעיונותיו קרובים מאוד לאלו שאני מחזיק, וזה, בעוונותי, גם נעים מאוד.

אמין, בן 41, מלמד כבר שש שנים, בעיקר באירופה ובהודו, וחי רוב הזמן יחד עם זוגתו בביתה באיביזה. הוא הגיע לזמן קצר לארץ, ונפגשנו לשיחה בדירה בתל-אביב.

מהי הארה?
הכי פשוט שאני יכול לומר הוא שזה זיהוי טבעך האמיתי כמוחלט.

מהו המוחלט?
המוחלט הוא האינסוף, ההכרה, "זה"… כל אחד והתיאור שלו.

ואתה אומר שבעצם כל אחד מאיתנו הוא בעצם זה.
כן, יחד עם זהות יחסית, שהיא האישיות שלנו. אבל אותה אישיות היא כלי, היא כמו ז'קט שאנחנו לובשים, שיוצר את החיבור עם מציאות החומר.

אבל האם מציאות החומר והאישיות הם לא "זה", המוחלט?
הם גם המוחלט, בתדרים אחרים.

אז מה הבעיה בדרך כלל? למה אנחנו לא חופשיים ומאושרים?
אדם שאינו חופשי מזהה את עצמו כנפרד מהסביבה. הוא לא יודע שהוא גם "האחד" שמעבר לזה. הידיעה הזאת היא שמשחררת אותו. כפי שאמרתי, כל אחד מאיתנו הוא גם האישיות היחסית, אבל הוא גם המציאות המוחלטת. לחשוב שאנחנו רק האישיות זאת טעות, אבל לחשוב שאנחנו רק המוחלט זו גם טעות, זו איזושהי בריחה ממציאות החומר. האישיות היא בעלת חשיבות אדירה – אותה חשיבות כמו שיש למוחלט. זה מה שכל כך מפליא: ברגע שאתה מגלה את זהותך המוחלטת, האבסולוטית, אתה גם מבין עד כמה חשובה זהותך היחסית.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חשובה"? למה היא חשובה?
אני חושב שמוחלט ללא יציאה-לפועל בחומר הוא עקר. במובן הזה חשוב לחיות את החיים, ואני חושב שהעולם הזה הוא נפלא אם חיים אותו ממקום של חופש.

יש איזושהי תכלית לחיים? מטרה?
ברגע שאתה באמת באמת מביא את זהותך האמיתית ליומיום, השאלה לגבי התכלית לא קיימת, כי לכל דבר שאתה עושה יש יופי ואהבה עצומה. ללכת לסופר ולשבת על הספסל ברוטשילד.

כלומר התכלית היא לא אי שם בעתיד אלא בחיים עצמם.
בדיוק. החיים עצמם הם משמעותם. החיים מקבלים משמעות עצומה, והמשמעות היא בכל רגע ורגע. אבל צריך להבין שיש הבדל גדול בין לזהות את עצמך כמוחלט לבין לחיות את זה. זה הבדל עצום. יש לנו הרבה חוסר הבנה ואמונות תפלות בקשר להארה. להארה יש שלבים: לפני הנקודה של ההארה וגם אחריה. למעשה ההתפתחות לעולם לא מסתיימת. האגו אולי היה רוצה שתהיה נקודה שבה הוא הופך לאיזה בודהה מוזהב וזהו, אבל זה לא נכון. זה מאוד מוטעה. אז יש באמת שלב שבו אתה מזהה את עצמך כמוחלט. אתה מבין שאתה לא רק היחסי, אלא שיש משהו אינסופי שהוא גם אתה. אבל גם הוא לא רק, אלא גם. כי הזיהוי הזה בפני עצמו הוא לא מה שנותן לנו את החופש. מה שמשחרר אותנו הוא השלב הבא, כשאתה מגיע למקום שהזיהוי הזה הוא הרקע לחיים שלך, ואתה חי אותו. ככל שהמיינד שלך יותר ויותר מזוכך, אתה יותר ויותר יכול לחיות את המציאות המוחלטת, והיא יותר ויותר מציפה אותך.

ואז ההתנהלות שלך בעולם מושפעת מכך.
גם מושפעת, ויותר מכך: הזהות היחסית שלך הופכת לדקה מאוד: כמו חלון שקוף שכאילו מפריד ביניך ובין הסביבה. אדם שבפעם הראשונה מבין שהוא המוחלט, ומזהה את עצמו עם המוחלט, יכול להיות שעדיין ה'חלון' הזה שלו מלא בלכלוכים. הוא מבין שהוא לא רק החלון, שיש משהו אינסופי מאחוריו, אבל עדיין, ביום יום, הוא לא יוכל לחיות מהמקום הזה. וזה הבדל עצום, כמו חושך ואור. ורק כנות תראה לך את זה. רק כנות תאמר לי שאני עדיין לא באמת חופשי, אפילו שאני מזהה את עצמי עם המוחלט ואולי יש בך אהבה רבה וכולי. כי זה לא תמיד מתבטא ביומיום: אני יכול להתרגז על מישהו, או לא להיות נחמד לבת הזוג שלי.

האם אדם שחי לחלוטין את הזיהוי שלו עם המוחלט לא יתרגז אף פעם?
הוא יתרגז אבל זאת לא תהיה ריאקציה מהעבר. לא יהיו שם משקעים מהעבר. זו תהיה תגובה לרגע הנוכחי. ועצם הזיהוי עם המוחלט לא מוחק התניות שיש לנו מהעבר. בשביל זה דרושה עוד עבודה. בשבילי המבחן הוא בחיים. החיים מראים לי האם אני חופשי או לא.

אז ספר לנו אולי על החיים שלך. איך הגעת עד הלום.
אני התחלתי את המסע הרוחני שלי מבלי לדעת שזה מסע רוחני. לא הגדרתי את זה כמסע רוחני. מגיל צעיר היתה בי זיקה מאוד חזקה לחופש, ומשום מה יחד עם זה היה לי גם את הצורך העז להיות אותנטי, לא להיות מזוייף. ולא ידעתי כמה רחוק זה יכול להוביל אותי. מגיל מאוד צעיר ראיתי את השקרים ואת האגרסיביות וחוסר הרגישות בחברה. תמיד גם הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים כל כך צרים, כל כך מוגבלים. אז חיפשתי: הסתובבתי בעולם, התלתי ספק בכל, עבדתי לנקות את עצמי כי ראיתי שיש בי כל מני דברים שמגבילים אותי, אבל לא היתה בי שום מחשבה על אלוהים או על כל הנושא הרוחני.

היתה לי גם תמיד אהבה גדולה לבני אדם. הייתי מצלם אנשים, מתמקד בעיניים שלהם… ומצד שני באופן מוזר היתה לי שנאה לחברה האנושית, ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה. בגיל 28 הגעתי למזרח, להודו, ושם התחילו לקרות לי דברים. קראתי שם לראשונה ספר של אושו, שלא חידש לי כלום אבל הראה לי שכל מה שחייתי לפיו ממילא נכנס לאיזו תיאוריה של "רוחניות". עד אז תמיד סלדתי מרוחניות, ואנשים רוחניים נראו לי תמיד יהירים ומתבדלים מהחיים. אבל הנה אני קורא ספר של אושו ואומר לעצמי שאותו חיפוש אחר חופש שליווה אותי הוא בעצם משהו גדול הרבה יותר, למרות שעדיין לא ממש חשבתי על 'הארה'. נסעתי לפונה כדי לטפל בכל מני מוגבלויות שהרגשתי שיש לי, והייתי חודשיים באשרם שם. אחרי זה התחלתי לטייל בהודו והתחילו לי חוויות של המוחלט.

מה זאת אומרת? אתה יכול לתאר את זה?
פשוט הייתי נעלם. העצמיות שלי היתה נעלמת. כאילו אני לגמרי חלול, ועדיין מדבר ופועל. אבל בפנים הכל חלול. החוויות האלה היו באות ואחרי כמה שניות נעלמות, והייתי חוזר לעצמי. וזה מאוד הפחיד אותי: הייתי בטוח שמשהו לא בסדר איתי. כך זה היה בא פתאום. למשל הייתי עומד ברחוב ומדבר עם מישהו, ופתאום זה היה קורה. זה היה פחד מוות, וחששתי גם שזה שאני מדבר איתו רואה את זה. אבל לא הייתי יכול לעשות כלום והמשכתי בחיים. לאט לאט התדירות של החוויות האלה גדלה, ואיתה הפחד שלי. אפילו התנגדתי לזה, אבל זה לא היה מונע את זה מלבוא. זה חזק ממך. כך זה היה במשך שנתיים, ואני זוכר שהלכתי לתרפיסטים בפונה לשאול אותם מה זה, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אז לא היה לי הרבה מה לעשות, וכשחזרתי שנתיים אחרי זה להודו, ב- 1998, קרה לי הסוויץ'.

מה היה הסוויץ'?
ההיעלמות באה והפעם נשארה.

היתה איזושהי סיבה חיצונית לזה?
כלום. זה פשוט בא ונשאר.

והפחד?
הפחד כבר לא היה. כי הפחד להבנתי מגיע כשאתה עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם. כשזה קרה כבר לא הייתי יכול לזכור את עצמי לפני זה. הייתי לגמרי שם.

אבל עכשיו אתה הרי יכול לזכור שהיה 'לפני זה'.
אני לא יכול לזכור איך הייתי לפני זה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך זה מבחינה חוויתית להיות מזוהה עם המיינד.

אבל אתה הרי יודע שפעם היית מזוהה עם המיינד.
אני יודע את זה, אבל רק כתוצאה מרציונליזציה. אני מבין שזה היה חייב להיות ככה. אבל אני לא יכול לדמיין את זה. ובגלל זה אין כבר פחד, כי הטרנספורמציה היא שלמה. פחד יש רק כשיש השוואה.

ומה חשבת כשזה קרה?
אז לא ידעתי מה זה, אבל ראיתי שהחיבור שלי למציאות השתנה. והבנתי שקרה משהו חיובי כי ראיתי שההתנהלות שלי השתפרה בעקבות זה.

אתה יכול לתת דוגמאות לשיפור?
דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהראייה שלי עצמה השתנתה: אני רואה יותר רחב.

כלומר חוש הראייה ממש משתנה.
כן. הקליטה שלי של אנשים גם התעדנה. הייתי יכול להבין אותם מאוד טוב. ואהבה: במשך כל השנה אחרי זה הייתי מתפעל מכל דבר. כל דבר היה מפליא אותי. הייתי מסתובב כמו ילד בתל-אביב וכל דבר היה נוגע בי. הייתי קונה בפיצוציה איזה מיץ, ורק האינטראקציה עם המוכר היתה בשבילי כל כך אינטימית שהיו זולגות לי דמעות. כל דבר נגע לי ללב. בני אדם בכלל ריגשו אותי מאוד. הייתי הולך לגלריות ומסתכל על האנשים שהסתכלו על התמונות. לעומת זאת הגוף שלי נראה לי זר לגמרי. הייתי מסתכל במראה ואם היית שם לי פרצוף של מישהו אחר לא הייתי מתפלא אפילו לשנייה. חוסר הזדהות מוחלט עם הגוף. הכאן ועכשיו היה כל כך חזק וחי: כל שנייה היתה בפני עצמה, כמו תמונות נפרדות. עד כדי כך שאם הייתי פותח את הדלת ויוצא החוצה ופתאום היתה שם בריכת שחייה, לא הייתי מתפלא בכלל. כי אין לי שום זיכרון על מה שהיה בחוץ.

מה זאת אומרת, הרי אם אתה צריך עכשיו להגיע לדיזנגוף, אתה הרי זוכר איך להגיע.
כן, אבל אם מצד שני יהיו פתאום רחובות אחרים אני לא אתפלא… קשה להסביר את זה…

ומה הלאה?
עכשיו שאני מסתכל על הסוויץ' הזה, זה כמו שתינוק נולד. אחריו היו איזה שמונה שנים של אינטגרציה והתפתחות. בעצם רק אחרי הסוויץ' התחילה העבודה הקשה. ההתעוררות היא תהליך מתמשך.

מה קשה?
להסתכל על המיינד עם כל ההתניות השליליות שלו, על הנקודות האפלות שיש במיינד. הייתי רואה סיטואציות ביומיום שבהן אני פתאום לא חי מתוך אותו מקום שגיליתי שהוא אני, שפתאום יש שם איזו תגובה של האגו. רק אז היתה לי היכולת לראות את המיינד שלי בברור, ולהבין איך הוא פועל. ואז מתחילה העבודה על שריפת ההתניות. אז מתחילה הגדילה. לקח לי הרבה שנים רק להבין את המקום הזה שהייתי בו. להבין בעצם את הדיאלוג בין הרוח לחומר.

כלומר ההתעוררות היא תהליך מתמשך.
אני חושב שהמחפש הרוחני היום שבוי בהמון מעשיות על הארה ומה זה להיות מואר. אני חושב שחשוב להבין שהתעוררות מתרחשת בשלבים. מאוד חשוב שכל אחד יזהה איפה הוא נמצא כרגע, ומשם מתחיל ללכת. הרבה אנשים יוצרים איזו דיכוטומיה בין חושך לאור, והמיינד כמובן מיד חושק באור המוחלט. אבל האור נגלה לאט לאט, על הדרך. ואי אפשר לשים לב לזה אם אנחנו כל הזמן מתרכזים בעתיד הלא מושג. משום מה הרבה מורים גם מספרים סיפורי מעשיות כדי לשים את עצמם על כיסא גבוה ולא להראות לאנשים בעצם מהי הארה, הם הופכים את ההארה למשהו לא אנושי. אם אנשים באמת יבינו שלא כך הם יעריכו יותר את המקום שהם נמצאים בו עכשיו. זה לא הכל או כלום, וגם אחרי ההתעוררות יש מה לעשות. אף אחד לא הופך לבודהה מוזהב. האמת היא לא זיקוקים. אבל כשמציגים את ההארה כמשהו לא אנושי המחפש מנסה לבטל את האנושיות שלו. זאת טעות חמורה, כי דווקא ככל שתהיה אנושי יותר, אתה גם תגלה את מה שמעבר לזה. אסור לבטל את מה שאנושי בנו. הדברים האלה הם מאוד חשובים ובתור מורה אתה חייב להיות מאוד מדוייק בדברים האלה, אחרת נוצר קרקס רוחני. וזה נורא, כי זה גם מחזק את הציניות של המיינד, ונותן לו עוד תירוץ למה לא לנסות להתפתח.

אז מה צריך לעשות כדי להבין את עצמנו?
להיות בשקט. כפי שאני רואה את זה החיבור אל המציאות המוחלטת היא רק על ידי הדממה. כל דבר אחר זה מיינד.

אבל הרי המחשבות עצמן הן לא מה שמפריע, נכון?
נכון. אני מתכוון שצריך להעמיק את ההספגות שלנו בקיום עצמו, בהוויה עצמה. וזה על ידי שקט. מבחינה אנרגטית עוזר להיות ליד מורה, עוזר לעשות מדיטציה, לאפשר לעצמנו להיות לבד מדי פעם, להיות בשלווה, להיות כנים מאוד עם עצמנו, ולאט לאט להעמיק יותר ויותר את אותה דממה שבתוכנו. ואז להבין איך אנחנו יוצרים השלכות, איך אנחנו בעצם יוצרים את האישיות שלנו כל פעם. זה בעצם מה שמביא אותנו להזדהות עם המיינד, ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

מה עם להיות טובים? מה עם לעשות טוב לאחרים?
אני חושב שלהיות טוב ומוסרי זה פועל יוצא של המקום שאתה נמצא בו. הדברים האלה באים באופן ספונטאני ככל שאתה יותר מחובר לאמת. הדבר המדהים במקום הזה הוא שהוא מלא נתינה. אתה מגלה את עצמך עושה דברים שלא ידעת שהם יכולים לצאת ממך.

אתה יכול לתת דוגמא?
הנתינה. אני זוכר את עצמי לפני 15 שנה: לא היתה לי יכולת לתת, או להכיל אנשים כמו שהיום. כיום יש לי יכולת גדולה לתת מעצמי לאנשים, וככל שאני נותן יותר אני מתמלא יותר.

האם אתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
לא, אני לא אופטימי. כשאני מסתכל על ישראל, יש כאן המון אנשים שעוסקים ברוחניות, אבל לא קורה כאן שום שינוי חברתי, זה לא משפיע על היומיום. למרות הכל אנשים אטומים ואלימים. לדעתי מה שקורה זה שרוב הפעילות הרוחנית כאן היא כמו אופיום: היא עושה את החיים יותר קלים, אבל דווקא מונעת התמודות עם הדברים. צריך לעבור לסוג אחר של רוחניות, שבה אתה מנסה ממש להשתנות. החיפוש הרוחני דורש טוטליות וכנות אדירה.

האתר של אמין