לולאת האל

שני מנהיגים דתיים מדברים על חיסולו האלים של מנהיג דתי שלישי. הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס, האיש החשוב ביותר בכנסייה האנגליקנית, והדלאי לאמה, מנהיגם הדתי (אבל כבר לא הפוליטי) של הטיבטים, חולקים את דעותיהם על חיסולו של אוסמה בן לאדן, מנהיג אל קאידה.

וויליאמס אמר:

אני חושב שהריגתו של אדם לא חמוש תמיד תשאיר תחושה מאוד לא נעימה. לא נראה כאילו נעשה כאן צדק. [...] במקרים כאלה, כאשר אנחנו ניצבים מול מישהו שהוא בברור פושע מלחמה במובנים של הזוועות שהוא המית, חשוב שהצדק ייראה.

הדלאי לאמה מצוטט כאומר ש:

כאדם, היה בן לאדן זכאי לחמלה ואף סליחה [...] אולם סליחה אין פירושה שאנו שוכחים מה קרה. … אם משהו הוא רציני ויש צורך לנקוט בצעדים (countermeasures), אז יש צורך לנקוט בצעדים.

מה אפשר לומר על שתי התגובות השונות האלה? בעוד וויליאמס הנוצרי חושב שלא נראה צדק ומבקש שהצדק יראה, הדלאי לאמה מלא חמלה כלפי בן לאדן, אבל תומך בהריגתו. ראשית מעניין לראות את ההגיון העומד מאחורי דבריהם: וויליאמס מבקש צדק, וצדק עבורו הוא משפט בבית משפט. דווקא מכיוון שלדעתו בן לאדן הוא "בברור פושע מלחמה" וחולל "זוועות", חשוב להביאו לבית דין ולהעמידו מול שופטים. כדור במצח על ידי חוליית 'אריות הים' לא נראה לו כמו צדק.

לדלאי לאמה לעומתו לא חשוב כלל הצדק המופשט, ואף לא המימד הציבורי של הפעולה. חשוב לו, ראשית, להביע חמלה (ואולי זה יותר עניין אוטומטי עבורו), שנית, חשוב לו העקרון שעל פי לכל מעשה חייבת להיות תוצאה/תגובה, ושלישית, נדמה לי שאפשר להבין שחשוב לו למנוע סבל נוסף, וזאת על ידי נטרול מקורו. על כן בעוד הוד קדושתו חש חמלה כלפי בן לאדן, הוא מרוצה מזה שהוא התגלגל הלאה. לפני כשנתיים כתבתי על כך שבודהיזם אינו פציפיזם ואני חושב שהדלאי לאמה מדגים זאת היטב בדבריו. מה שחשוב למחשבה הבודהיסטית הוא לא האדם כאדם, אלא האדם כפוטנציאל ומוקד לסבל: תחושתו, גרימתו או מניעתו.

עוד דבר מעניין מאוד כאן הוא מקורות הסמכות שפונים אליהם שני המנהיגים הדתיים האלה בבואם לפסוק את פסוקם. די ברור שהארכיבישוף לא הציץ לברית החדשה לפני שקבע ש"לא נראה כאילו נעשה כאן צדק". הוא קבע כך משום שהוא מתבונן במצב על פי השקפת העולם הנוכחית במערב, זו של ההומניזם והפרדת הרשויות של הדמוקרטיה הליברלית. נכון שהברית החדשה לא ממש מספקת כלים לבחינת העניין, או לחילופין, מספקת כלים לא מספקים בהחלט (אלא אם כן אנחנו רוצים להושיט תמיד את הלחי השנייה), אבל נדמה לי שדי ברור שמה שמנחה את חשיבתו של וויליאמס אינם כתבי הקודש, אלא דיני הלוחמה של ועידת ז'נבה. (יש לציין עם זאת, שדיני לוחמה בכל זאת שייכים לתרבות המערבית, שאחד ממקורותיה הוא הנצרות).

לעומת וויליאמס הדלאי לאמה חושב על העניין, כאמור, כמו בודהיסט. בשביל לבחון את המעשה הוא פונה אל ההגיון הבודהיסטי הקלאסי, וממנו הוא מפיק את תובנותיו. העקרונות שמנחים אותו נובעים מתמונת העולם המטאפיזית של חוק הקארמה, גלגולי נשמות, והשאיפה לשחרור כל הישויות החיות מסבל.

יחד עם זאת, מכיוון שההגיון הבודהיסטי הפשוט אינו תואם את התדמית שנוצרה להגיון הבודהיסטי הפשוט, וכנראה גם לא את צרכיו היחצניים של הצוות של הדלאי לאמה, הלה הוציא סיכום משלו לשיחה, בה הוא מפרש כי

הוד קדושתו הדגיש שיש להבדיל בין הפועל לפעולה. הוא אמר שבמקרה של בן לאדן, הפעולה שלו היתה כמובן הרסנית [...] ולכן יש להביא את הפעולה שלו לדין צדק (his action must be brought to justice), אמר הוד קדושתו. אבל לגבי הפועל עלינו להפגין חמלה ודאגה, הוא הוסיף. לכן הצעדים שנוקטים, לא משנה באיזו צורה, צריכים להיות בחמלה.

תהרגו אותי אם אני מבין איך מביאים פעולה לדין צדק. התגובה התמוהה והמגומגמת הזאת, שברור שיצאה בנסיון נואש לתקן נזק תדמיתי שלכאורה נעשה, דווקא יותר מתאימה ברוחה לאמרת הכנף הנוצרית הידועה על כך שיש "לתעב את החטא ולאהוב את החוטא". הנה כי כן, בעוד הארכיבישוף מקנטנברי כבר מזמן מדבר במערבית מודרנית, הדלאי לאמה מדבר בודהיסטית, ואילו הצוות הרשמי שלו מתקן את דבריו לנוצרית.

—

ומה עם היהודים? בעוד שכל כך ברור שרבנים בארץ שמחים על חיסולו של הארכי-טרוריסט עד שהם לא היו צריכים אפילו לומר זאת, הרב אריק יופה, מנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, אומר ש"לפעמים במסורת היהודית, בעיקר לאלו מאיתנו שנמצאים בצד הפרוגרסיבי, קל לשכוח את יכולתו של האדם לעשות רע". הוא משווה את רדיפת בן לאדן לרדיפת הטרוריסטים שטבחו במשלחת האולימפית הישראלית למינכן וטוען ש"רדיפת צדק פעמים רבות אינה נקייה ולא יפה, אבל היא הכרחית". צדק עבורו, אם כן, הוא חיסולו של בן לאדן. הרב יופה בוחר להתעלם מהחוק הבינלאומי היבש, ופונה להוויה היהודית, מעברה הרחוק והקרוב יותר.

ורק מילה קטנה לסיום. אני חושב שחשוב לומר שבמקרה של בן לאדן קל במיוחד להתעלם מהחוק היבש, וזאת מפני שהוא הודה במו פיו, בתפוצה עולמית, פעמים רבות, שהוא אחראי לרצח של המונים ומתעתד לרצוח עוד המונים. לא מדובר בחשד עלום של מערכת ביטחון כלשהי. לכן הגם שלדעתי היה עדיף להביא אותו למשפט, גם אני במקרה זה חושב שטוב מאוד שהרגו אותו. והנה עוד כמה תגובות של אנשי דת, מינורים יותר מהשלושה הנ"ל, למותו של הטרוריסט.

האקבי, פיילין, וביבר מתחברים לישו בכותל

בעוד העולם הליברלי מפנה אל מדינת ישראל את עורפו בימים אלה, הרי שבקרב פרוטסטנטים אדוקים מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. על כל מני תרומות של ארגונים נוצריים פרו-ציונים שמצפים לביאתו השניה של ישו (לפני או אחרי מלחמת גוג ומגוג, לפני או אחרי התנצרותם או מותם של היהודים) כבר שמענו רבות, וגם על כך שהם לפעמים אנטישמים מוחצנים. אולם לאחרונה היינו עדים לא רק למעבר של כספים מהבייבל-בלט לירושלים, אלא לכמה לביקורים של אישים רמי דרג ו/או פרסום ששייכים למחנה הסמי-פונדמנטליסטי, ומשהו מעניין הסתבר מביקורים אלה: נוצרים אדוקים מאוד אוהבים את הכותל המערבי.

מטעמי זכויות יוצרים לא אביא את התמונות, אבל ראו כאן את מייק האקבי מטמין פתק בכותל, כאן את שרה פיילין בדרכה לשם עם מגן דוד גדול על הצוואר, וכאן את ג'סטין ביבר שממש מחבק את האבנים הגדולות. שלושתם נוצרים אוונגליסטים, כלומר מהסוג האדוק-שמרני-מוסרני (בעד עונש מוות, נגד הפלות, לא ממש מתלהבים מהומוסקסואליות), והנה דווקא הם, ולא מבקרים נוצרים ליברלים יותר, מוצאים טעם במגע קרוב עם המקום הקדוש ביותר ליהודים. פיילין אף התרגשה מכך שהיא "זוכה לראות ולגעת באבן הפינה של אמונתנו". ביבר בכלל יודע לומר "שמע ישראל".

לכאורה נראה שיש כאן פרדוקס, שהרי נוצרים שכאלה אמורים להתעקש על ישו כדרך היחידה לגאולה, ועל כן להתעלם, אם לא ממש לזלזל, בדרכים אחרות להגיע אל האלוהות. מנגד כל מני ליברלים הם אלה שאמורים לפתח תודעה ניו-אייג'ית ולערבב דתות עד לקבלת הקוקטייל הרוחני שטעים להם. אבל לא פרדוקס הוא זה, אלא אחת התופעות המעניינות שיוצאות מהעולם המחולן והרב-תרבותי שאנו חיים בו. אותו עולם שמביא את הרב ליכטנשטיין לומר דברים חיוביים על הוגים דתיים נוצריים.

הרב ליכטנשטיין מקבל השראה מדתות אחרות

גליון דעות האחרון (51, ניסן תשע"א) מוקדש ליחס אל הלא-יהודי בציונות הדתית, ומביא כמה מאמרים מעניינים. אחד מהם הוא ראיון של יצחק בן דוד עם הרב אהרן ליכטנשטיין, מהחשובים והרציניים ברבני הציונות הדתית (ושמא, האורתודוקסיה המודרנית), שממעט להתראיין, אם כי לאחרונה נשמע קולו הן כנגד מכתב הרבנים ששלל השכרת דירות ל"נוכרים" והן כנגד מכתב הרבנים שכפר בתוקפה של הרשעת קצב.

בהתאם לנושא הגליון, נשאל ליכטנשטיין על היחס לעולם הלא-יהודי, ואמר דברים מעניינים מאוד. מבחינה עקרונית, כך אמר, על אף שחז"ל הורו ש"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", הרי שהוא חושב כי

דווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", ההתעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי.

לכאורה, מובן מאיליו שההתבוננות, ואף הטעימה מדרכי ההתייחסות של אחרים לאלוהות יכולות להעשיר את התייחסותינו שלנו אליה, ויעיד על כך כל מי שקרא את קירקגור או או היה בהודו. ובכל זאת, תפיסה אקסקלוסיביסטית של הדת, כאילו יש רק דרך אחת נכונה, לא יכולה, כאן כמו במקומות אחרים, להודות במובן מאליו. החידוש שמסתתר בדבריו של הרב ליכטנשטיין הוא, אם כן, התקדמותה של נטישת הראייה האקסקלוסיביסטית. כמו הנוצרים האוונגליסטים לעיל הוא כנראה חושב שגם דתות אחרות מבטאות כמיהה אותנטית לאלוהות (אם כי שלא כמוהם הוא מדבר על קבלת השראה מהן, ולא פולחן במקומות הקדושים שלהן, וההבדל אומר דרשני).

בהמשך נשאל הרב ישירות האם ניתן לספוג השראה דתית ספציפית גם מהנצרות, שמוגדרת לרוב כעבודה זרה, ועונה ש

אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. [...] בסוגייה זו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל לדת מאבד את מרכזיותו.

שתי טענות חשובות נטענות כאן. ראשית, בעוד שאני לא מבין למה פעם "ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד" ואילו היום הם אינם עמוקים, בהחלט נכון שפעם "המודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה", ואילו היום רבים מהמאמינים פשוט לא מכירים את העקרונות האמוניים שעומדים במרכז הדתות שלהם. בסקר שפרסם מכון Pew בספטמבר שעבר התברר ש- 45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם אוכלים את בשרו ושותים את דמו של ישו, אמונה שלשם נטיעתה בלבבות נטבחו בעבר מאות אלפים. ספק בעיני גם כמה יהודים יודעים שהם אמורים לכאורה להאמין בתחיית המתים, ונדמה לי שעוד פחות מכך אכן מאמינים בזה. כל זה מפני שמוקד הדת עבר מעקרונות מטאפיזיים והצהרות אמוניות לעקרונות מוסריים והפעלות חוויתיות, ואכמ"ל.

שנית, הרב ליכטנשטיין טוען שמפני שהדתות הממוסדות נמצאות במעין מגננה מפני החילון, הן יכולות להתאחד מולו כאוייב משותף. זה נכון, וזה גם לא חדש. כך למשל, כבר בפרלמנט הדתות בשיקגו ב-1893, אירוע שרבים רואים בו נקודת ציון מרכזית בהתעצבות הפלורליזם הבין-דתי (ורוחניות הניו-אייג'), נקבע, בין עשרת הנקודות שגיבשו מארגניו, שמטרתו היא:

To indicate the impregnable foundations of Theism, and the reasons for man's faith in Immortality, and thus to unite and strengthen the forces which are adverse to a materialistic philosophy of the universe

כלומר להעמיד חומת מגן מרובת-דתות כנגד המטריאליזם. מסתבר מכאן שפלורליזם דתי מתגבש מתוך איום משותף, או במילים אחרות, סובלנות לאחד באה משום חוסר סובלנות כלפי האחר.

טוב כופר רחוק מאח קרוב

אבל לא רק אל מול מגמת החילון יש חוסר סובלנות (חוסר סובלנות די מובן בסה"כ, שנוצר גם על רקע חוסר הסובלנות המופגן מצד חילונים רבים לדת), אלא אף בתוך הדתות, ולא ביניהן, נשמר חוסר הסובלנות. וכאן אולי הנקודה המעניינת ביותר: בעוד שהרב ליכטנשטיין מוכן לקרוא קארל בארת, ובעוד שהאקבי ופיילין מוכנים לתקוע פתק בכותל, יהיה להם קשה הרבה יותר לשלב ידיים עם זרמים אחרים מהדתות שלהם עצמם. כך נדמה לי שלעולם לא נמצא את הרב ליכטנשטיין (למרות שהוא מציין באותו מאמר עצמו, בהסתייגות מה, שהוא בעד שיתוף פעולה עם הזרמים היהודיים הלא-אורתודוקסים) נכנס לבית כנסת רפורמי כדי לקבל השראה דתית (קל וחומר כדי להתפלל), וקשה גם לדמיין את מייק האקבי מגיע לביקור בבזיליקת פטרוס הקדוש בותיקן כדי לשאת שם תפילה.* אולי כולנו נגד החילון, אבל לכולנו יש אויבים גדולים יותר.

והסיבה שהאויבים "מבפנים" הם גדולים יותר היא משום שהם מאיימים לא על האמונה שלנו, כמו החילונים, אלא על הזהות שלנו. זרמים אחרים בני אותה דת לא מספרים לנו שאפשר לא-להאמין, אלא שאפשר להאמין בצורה אחרת. הם בעצם רומזים שניתן להיות יהודי או נוצרי, רק באופן אחר ממה שחשבנו. זרמים אחרים בני דתנו מגלים לנו לא שיש דרכים אחרות בעולם להיות דתי, אלא שיש דרכים אחרות בעולם להיות יהודי או נוצרי. הם מזכירים לנו שהלוגו שהצמדנו לעצמנו נכתב בקוד פתוח, שהוא יכול להשתנות, שהוא לא יציב. וזה מאיים לא על ערכינו או אמונתנו, אלא על עצם קיומנו, מפני שאין דבר מפחיד יותר מזהות לא יציבה.

הרב-תרבותיות מעודדת סובלנות בין דתות, ואנשים נוטים להתעודד ולהפוך לסובלנים. זה לא מאוד קשה, משום שסובלנות בין דתית לא מאיימת על הזהות העצמית – להפך: היא מחזקת אותה, שכן אנחנו מגדירים את עצמנו מול השכן השונה מאיתנו. סובלנות בין זרמים שונים בני אותה דת היא כבר סיפור אחר, שהרי כאן האפשרות להגדיר אותם כזרים היא מצומצמת יותר, וההכרה שיש דרכים אחרות להגדיר את עצמנו קרובה יותר.

כאן גם ניכר המכנה הזהותי המשותף בין האוונגליסטים לכותל ובין האורתודוקסים (כבני אלון) אליהם: העמידה על המשמר מול החברה החילונית-ליברלית-נהנתנית-ליברטנית. כאמור, עקרונות תיאולוגים כבר לא עושים לנו את זה, והרבה יותר מכך מדברים אלינו ערכים מוסריים. מה שאיפשר לנציגים בני דתות שונות להתכנס בשיקגו בסוף המאה שעברה היה (בין השאר) נשיאת העיניים המשותפת אל מעבר לאדם. כך גם מה שמקרב את האקבי ופיילין לכותל זו ההתנגדות המשותפת להם ולחלק מהאורתודוקסיה היהודית להשקפת העולם הליברלית. כוחות המשיכה של הקרבה הערכית חזקים יותר מכוחות הדחייה של המרחק התיאולוגי. במילים אחרות, מסתבר שלפחות לפעמים שמרנות ערכית היא מאפיין חזק יותר של זהות מאשר שייכות דתית.

—

* כמובן שקשה הרבה עוד יותר לדמיין מישהו משלושתם זובח קוקוס לקרישנה במקדש הינדואיסטי. יש גבול גם למרחק מהמסורת שלנו שנהיה מוכנים ללכת.

[ואיכשהו זה אפילו קשור: ב-19 למאי אדבר באוניברסיטת חיפה בכנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. פרטים כאן.]