טיש. שולחנות המסודרים ב-ח' גדולה, מפות לבנות עליהם, צלוחיות קיגל וגפילטע-פיש, מיץ ענבים בכוסות חד פעמיות. סביב השולחנות יושבים גברים ופאות קטנטנות מאחורי אוזניהם, ניכרים בעדינותם. חולצות לבנות, כיפות סרוגות ונרות דולקים בשולחן האדמו"ר. אדמו"ר ממש, עם קפוטה ושטרימל, ושני בניו משני צדדיו. קולו רך. הוא מוביל ניגונים שאני לא מכיר, אבל שקל לי להיסחף אחריהם. הלב נפתח. מתיקות אהובה. אחרי הקידוש, עובר הרב בין השורות ומברך כל אחד לשלום. ידיו חמות, עיניו קורצות. האוכל פשוט. דבר התורה שנישא אחריו גם הוא פשוט. ידידי א' הדריך אותי לא להקשיב למילים, אלא למנגינה. והיא סוחפת. ויותר ממנה האווירה היא של נועם, של רכות אמיתית, ושל עומק שנבנה ממורשת של שנים, משיוף עדין של דורות על גבי דורות, נוכחות מלוטשת שחדשנות כלשהי לא תוכל לבטא. ריקודים באים אחרי המזון, כלומר צעדים קטנים ומתונים בשני מעגלים בעלי מרכז משותף, כאשר האדמו"ר במעגל הפנימי, בוחר את הקצב ואת הניגונים. הנשים, שישבו בשולחנות צדדיים קודם לכן, אינן משתתפות בריקוד. כחצי שעה נעים במעגלים. אחרי כן הגברים בתפילת ערבית, והחזן, אחד מבני האדמו"ר, לא רק מוביל אלא מגיש אותה, מרומם ומעלה אותה, וברור לי שכאשר הוא מבטא באיטיות, בדבקות פשוטה, את המילים "בעגלא ובזמן קריב", הוא אכן עורג כל כולו לכך. וקהל המתפללים לא יכול שלא לערוג גם הוא. וגם אני.
יום חמישי האחרון זה היה, יארצייט של המגיד, שכונת גילה.
[[[]]]
קבלת שבת. יושבים סביב סביב, באולם גדול, על כסאות המסודרים במעגלים בעלי מרכז משותף. במעגל הפנימי ביותר נגנים: נבל ותוף והרמוניום ושלוש או ארבע גיטרות. ורבה, כלומר רב שהיא אישה, שמנצחת על כל זה ועל כולנו. שרים פסוקים מתהילים שהולחנו על ידי בני הקהילה. המנגינות טובות ופשוטות, כאלה שאפשר ללחוש או לצעוק, לנגן לאט כמו גם להביא לשילהוב מרגש. כלי הנגינה מוסיפים מלאות סימפונית לחוויה, ממלאים חללים בנפש שקולות אנושיים מתקשים, מאחדים את המנגינות לזרימה מרוממת, סוחפת. מפסוק לפסוק האויר נעשה סמיך מקולות ורגשות, וקבוצת הגברים והנשים שהגיעו מהקור הופכים מקהל לקהילה. ברגעי ההתלהבות קמים מהכיסאות ורוקדים בעמידה, או רוקדים ממש, מאחורי הכיסאות ובצדדי האולם. שרים בקול שירי הלל לאלוהים, מוחאים כפיים ומחייכים, בחורים ובחורות רוקדים וצוחקים, חוגגים את אהבתם לאל ולמסורת, ובעיקר שרים ושרים. אחרי התהילים, לכה דודי, ואחריו תפילת ערבית, אותה מובילה אשה צעירה. קולה הצלול, החד והבהיר הופך למקהלה צבעונית כשהוא נענה על ידי המתפללים סביבה, והקולות עולים השמיימה. היא מסלסלת את המילים כחזנית ותיקה, אם כי המילים לא תמיד ותיקות: אחרי "ברוך אתה ה' מעריב ערבים" מגיע "ואהבתךְ אל תסירי מאיתנו לעולמים"; אחרי "כי אל מלך חנון ורחום אתה" מגיע "ברוכה את ה' הפורשת סוכת שלום עלינו"; ואחרי אלה מגיעים גם "מגן אברהם ופוקד שרה", "אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו". ואז קדיש יתום והתפילה מסתיימת, ומתחבקים לפני הפרידה.
יום שישי האחרון זה היה, ערב שבת פרשת וישב, שכונת בקעה.
