דקות אחרי הפיצוץ מגיעים אנשי זק"א לזירת הפיגוע. מיד אחרי הגשת עזרה ראשונה לפצועים הם מתפנים לאיתור גופת המחבל, או מה שנשאר ממנה. עידן המחבלים המתאבדים הקשה על מציאתה של הגופה, אולם איבר אחד ממנה היה בולט ואף מבוקש: הראש. על פי רוב היה ראש המחבל ניתז מגופו ועף הרחק ממוקד הפיצוץ, ואנשי זק"א היו מתחרים במציאתו. המוצא היה מרים אותו כגביע, מתגאה בו, ופעמים רבות מצטלם איתו, לפני שהאיבר הכרות היה עובר לאחרים, לסבב נרחב של צילומים.

גדעון ארן, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ליווה את אנשי זק"א באותן שנים בהן הארגון הפך מקומץ מתנדבים חרדים למוסד מוכר ולמופע קבוע בכל זירת פיגוע. ספרו החדש, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism (הוצאת Oxford University Press), מביא לקורא מחקר מאלף על ההגיון החברתי והדתי של הארגון. בין השאר מתאר בו ארן כיצד ראש המחבל המתאבד הופך לפרס, טרף הנישא בידי אנשי זק"א ומוצג ביניהם לראווה.

אולם בכך לא תם תפקידו. במקרים אחדים הראש, או איבר אחר המזוהה כשייך למחבל, מסובב מעל ראשם של המתנדבים תוך מלמול "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". ניכר שמתרחש כאן טקס כפרות, במסגרתו הזק"אים הופכים לזכאים על ידי העברת חטאיהם לפצצה האנושית.

זהו ספרו השני של ארן על תופעת המחבלים המתאבדים. ב-2018 יצא ספרו The Smile of the Human Bomb, בו הוא מתרכז בהכנות החברתיות, הדתיות, הפסיכולוגיות והפיזיות של המחבל עד השניות שלפני הפיצוץ. ספרו הנוכחי עוסק בדקות שאחרי הפיצוץ, ובארגון זק"א הנוטל על עצמו את מה שנתפס כמלאכת קודש: איסוף הגופות, חלקי הגופות ודם היהודים הנרצחים.

לארן יש מזל סוציולוגי נדיר: הוא מצליח ללוות תנועות דתיות חדשות בשנותיהן הפורמטיביות. הדוקטורט שלו תיאר, מתוך עבודת שטח צמודה, את היווצרותם של גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות בשנותיהם הראשונות. הפעם התלווה ארן לזק"א בשנים 2002-2006, שנות השיא של האינתיפאדה השניה, והספר מביא עדויות לעומק חדירתו אל השיח הפנים-ארגוני ואל תפיסותיהם של אנשיו. התוצאה היא מחקר מבריק החושף את הקורא לתת-זרם יהודי-חרדי חדש, על אמונותיו, מנהגיו וטקסיו.

זק"א ("זיהוי קורבנות אסון") צמח מתוך ארגון 'חסד של אמת', שבעצמו נוסד ב-1989 בעקבות הפיגוע בקו 405, בדרך לירושלים. האירוע, בו מחבל סובב בכוח את הגה האוטובוס והפנה אותו אל התהום בעליות לירושלים, התרחש למרגלות העיירה החרדית קריית יערים (טלז-סטוֹן). תלמידי הישיבה ירדו אל המדרון על מנת לנסות לחלץ פצועים, ושם, טוען ארן, על צלע ההר בואכה ירושלים, נולד החיבור בין חרדים לפיגועים.

הדבר התרחש כאשר תוך כדי החילוץ הכריזה המשטרה שמדובר באירוע טרור. בן רגע הפכו היהודים מקורבנות תאונה לנרצחים על קידוש השם. בו זמנית המחלצים החרדים הפכו באופן בלתי נמנע מאנשים טובים שנחלצו לעזרה למשמשים בקודש. זירת האירוע נטענה במשמעות דתית, והאלכימיה הנדרשת להפיכת אברכים לאנשי שירותי ההצלה התחוללה.

אחרי הפיגוע אסף הרב אלעזר גלבשטיין כמאה מתנדבים, שרבים מהם עבדו בקבוצת חברה קדישא שהוא ניהל, ו'חסד של אמת' נולד. הארגון סבל מבעיות תפעוליות וחוסר סדר, ואחרי כמה שנים נוצרה גם מתיחות פנימית בין גלבשטיין לבין חבר אחר בארגון, יהודה משי זהב. בסוף 1995 פרש משי זהב מארגונו של גלבשטיין והקים את זק"א.

נקודת ההקמה היתה משמעותית, שכן באותו זמן התחילו פיגועי ההתאבדות, אחרי הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. זק"א ליווה אפוא את המרחב הציבורי הישראלי מאז ודרך כל שנותיה הקשות של האינתיפאדה השניה, והפך לחלק אינטגרלי בנוף שידורי האולפן הפתוח של ערוץ 2, שהתחיל בעצמו לשדר ב-1993.

בפיגוע בקו 405 נוסד גם היחס המיוחד של זק"א לדם. במשך דורות דם גוף האדם לא העסיק את פוסקי ההלכה, למעט ענייני הוסת והנידה. זירות תאונה ואף פיגועים לפני שנות ה-90 היו נשטפות בזרנוק מים ללא היסוס. ארן מתאר שהעניין באיסוף דמם השפוך של הקורבנות, המגיע כיום לרמות אובססיביות, החל באותו פיגוע. הפיכתם של החרדים למשמשים בקודש הפכה את דם הנרצחים לקדוש, וחייבה את שינוי היחס כלפיו. גופות הנרצחים נקברו עם בגדיהם ספוגי הדם, ואברכים המשיכו לסרוק את צלע ההר בחיפוש אחר שרידי גופות זמן רב אחרי פינוי הנפגעים.

מעמד הייסוד על ההר ליד ירושלים היה סימן לבאות. על פי העדויות שמביא ארן הכניסה לזירת הפיגוע היא מבחינת הזק"אים כניסה לאזור מקודש, ואילו הם עצמם נכנסים למעין טראנס. הם מתארים את עצמם ככלים בידיו של האל, פועלים ביעילות בתוך אקס-טריטוריה שנוצרה ממפץ של אלימות שלוחה – ושהפכה זמנית למקדש. המפגש עם הזוועה הוא גם מפגש עם הטוהר שיש עדין סיכוי להציל מתוך הטומאה, ושדה הקטל הופך למזבח סביבו ממהרים פועלי החסד ללקט את ניצוצות הקדושה מתוך שברי הכלים.

ואכן, זירת הפיגוע, על הדם והבשר הפצוע שבה, דומה הרבה יותר לבית המקדש מאשר בית כנסת בן זמננו. דם וקרביים ותימרות עשן. היא גם מציגה קורבנות מובהקים: המחבל מעלה עצמו לעולה למען מאבקו, והנפגעים הופכים לקורבנות בעל כורכם, נקטלים על מזבח המדינה או העם היהודי, מתעלים מבלי רצון כמתים על קידוש השם. אף הכינוי "פיגוע תופת" מזכיר את התופת המקראית, אותו מזבח בירושלים עליו הועלו קורבנות אדם.

ליקוט שרידי הגופות נחשב אפוא למלאכת קודש. איסוף איברי ילדים, מצטט ארן פעיל זק"א, הוא "כתקיעת שופר ביום כיפור, בה הטהרה קורעת שערי שמיים". מצוידים בפסקי הלכה שמתירים להם להמשיך גם מעבר לזמן תפילה, הזק"אים לא פוסקים ממלאכתם עד שהזירה, מבחינתם, "זוכתה", כלומר טוהרה משרידי הקורבנות. מנגד מיד עם סיום העבודה הם ממהרים להשלים את התפילות, מתוך אמונה שדווקא אלו יפרצו עד לרקיע העליון וישמעו על ידי בוראם.

ניכר שלפנינו אירוע שמהווה ביטוי שיא של דתיות. אנשי זק"א הם ככוהנים המשמשים בקודש, וזאת דווקא על ידי ירידה אל תהומות הזוועה. ההתמודדות הזו, בין יראת האל לאימת המוות, מחייבת יצירת דפוסים טקסיים שונים, נורמות ריטואליות שמכניסות את ההתנהלות למסלולים קבועים ועל כן נסבלים – הנהגות שארן דואג כמובן לתעד.

כך למשל, אם על פי ההלכה יש לשטוף ידיים ביציאה מבית הקברות, שכן יצאנו ממקום טומאה, הרי שאנשי זק"א שוטפים ידיים בכניסה לזירת פיגוע. עליהם להיטהר שכן הם עוברים ממקום קדוש פחות למקום קדוש יותר. ארן מספר שלדברי חלקם יש אף לטבול במקווה לפני, לא אחרי הכניסה לאירוע. גם היררכיה פנימית משחקת תפקיד: נקודת הפיצוץ עצמו היא קודש הקודשים, ועל כן הכניסה אליה מותרת רק לזק"אים בכירים. הם הכוהנים הגדולים של המקדש, למרות שכפי שמציין ארן, לכהנים, פרדוקסלית, אסור הלכתית להיכנס לזירת פיגוע.

זק"א עובדת עם רבנים שמספקים לאנשיה פסקי הלכה שונים. כך למשל, מותר לאנשי זק"א לראות גוף אישה מעורטל. מותר גם לנסוע לזירת פיגוע בשבת ולעשות שלל מלאכות אחרות האסורות בשבת, ולא רק למטרת פיקוח נפש (למשל, ספיגת דם לצורך קבורתו). זירת הפיגוע הופכת לאקס-טריטוריה של הלכה "בשינוי", אולם זאת דווקא על מנת לקיים מצוות יקרות וקדושות: הבאת יהודים נרצחים לקבורה.

חברות מסורתיות השתמשו מאז ומעולם בקבוצות חיצוניות על מנת לשרת אותן במשימות שהן לא היו יכולות לבצע מסיבות של טאבו. גויים של שבת הם דוגמא כזו, כמו גם היהודים באירופה שהלוו בריבית לנוצרים שהחזיקו שלהם הדבר אסור. הזק"אים הם קבוצה דומה עבור החברה הישראלית, אולם הם מגיעים מתוכה, ועל כן מעמדם מורכב ורגיש הרבה יותר. הם בד בבד קסטה נחותה של עובדי עבודות בזויות וכהנים גדולים המשמשים בקודש.

על פי ארן, הזק"אים כואבים ומתענגים, נבוכים ומתגאים בו זמנית בעבודתם ובהיתרים שקיבלו. הם נכנסים לאתר הרצוף באיסורי טאבו והם עוברים עליהם אחד אחד. פסקי ההלכה שמגבים את עבודתם מאפשרים להם לעבור עבירות ברשות, כלומר להישאר פורמלית במסגרת המסורת, אולם זה מפחית רק במקצת את המצוקה. מסורת אינה רק הלכה אלא דרך חיים, הביטוס שלם. עבור אנשי זק"א נוצרת אווירה טעונה של תעוזה, חתרנות, אופוריה וכאב.

הם קרועים. פשט פועלם זוועת עולם, פנימיותם קדושה מזהרת. התנהלותם עבירות הלכתיות, תכליתם צורך גבוה. המתח הזה, כותב ארן, מוליד אנרגיה מתפרצת שבאה לידי ביטוי בשמחה, בנחישות ואף בשירה (של מזמורי שבת) – כמו גם בטקסים המקאבריים המפורטים לעיל. מגיע הדבר לידי כך שהיו שהסבירו שכדאי שנהגי האמבולנסים בשבת יהיו דווקא יהודים, שכן זכות היא לחלל את השבת למען הצלת חיים וכיבוד המתים. ניכר כאן קו שבתאי מוכר: דווקא מתוך החטא – הנעשה למען מטרה עליונה! – מתעלים ומזדככים הניצוצות הנדירים ביותר.

מעמדה של זק"א בחברה החרדית נחות לעומת לומדי התורה. מגיעים אל הארגון אותם תלמידי ישיבה שהגמרא לא התגלגלה בקלות על לשונם, ואשר מחפשים פעילות גופנית יותר מישיבה. מאידך יש כלפי זק"א גם הערצה חרדית על פעילותם הגברית – מדים ואופנועים – ועל החיכוך עם המוות ועם הסכנה. וכמובן, זק"א משמשת כאליבי נוח לחרדים אל מול הדרישה להתגייס: הנה, הם מכריזים, אנחנו תורמים את חלקנו.

ואולי תרומתם אף גדולה ממה שהם משערים, ולאו דווקא לחיוב. ארן מראה כיצד ההנהגות הקפדניות שהציג זק"א ביחס לטיפול בגופות הפכו לנורמה עבור צה"ל וכלל החברה הישראלית. במהלך העשור הראשון לשנות האלפיים החלה הרבנות הצבאית לאמץ את דרכי זק"א בכל הנוגע לאיסוף שרידי גופות קטנטנים, מה שבא לידי ביטוי באירוע פיצוץ נגמ"שי צה"ל בציר פילדלפי (2004), בו הוקפצו חיילי קורס מ"כים לאזור על מנת לסרוק ידנית את השטח בחיפוש אחר שרידי הנופלים. גם אויבי ישראל שמים לב לכך. בנאומו הראשון הפונה אל הציבור הישראלי לאחר מלחמת לבנון השניה התגאה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כי בידי ארגונו חלקים של גופות חיילים, מודע היטב לרגישות המתגברת סביב הנושא.

זו אולי תולדה מתחייבת ממהותה של פעילות זק"א: הארגון אינו רק מטפל בזירות הפיגוע, אלא מקדש אותן. קדושה היא מהות אטרקטיבית, ודאי עבור חלקים ניכרים בחברה הישראלית. גלים של קדושה מתרחבים אפוא מתוך פעילות זק"א ומעצבים מחדש את יחסה של החברה היהודית בישראל למות בניה ובנותיה. קסטת הכוהנים של הארגון הופכת למורי דרך במציאות בה פיגועי תופת הם שגרה. תת-זרם חרדי בעל הנהגות ייחודיות הופך לתו-תקן ישראלי בכל הנוגע לטיפול בגופות.

אולם קדושה אינה מושכת ישראלים בלבד. זירת הפיגוע, בסופו של דבר, היא למרבה הזוועה גם זירת התקדשותו של המחבל, זירת עלייתו כשהיד השמימה במרכבת אש ודם. אנשי זק"א מתגאים במסירות הנפש שלהם, אולם גם כאן הם נמצאים במתח עם המחבל עצמו, שבאופן הכי מילולי מסר את נפשו. הם עושים עבודת קודש, אולם גם המחבל מחשיב עצמו שהיד, כלומר קדוש המעיד על אמונתו והמוכן להקריב את היקר מכל עבורה.

ארן עוקב אחרי המתח הזוועתי הזה ומביא ציטוטים של זק"אים שאינו יכולים שלא להתפעל ממחויבותו הדתית של המחבל. אין להם אלא להודות שזירת הפיגוע, שהיא כמקדש עבורם, היתה עוד קודם לכן אתר של הקרבה, כלומר העלאת עולה, על ידי המחבל לאלוהיו הוא. מקדש זוועתי וברברי של רצח הופך למקדש טהור ומקאברי של ליקוט שרידי הקורבנות, כאשר את השהיד עצמו אוספים, כאמור לעיל, כטרף ומשתמשים בחלקי גופתו לכפרה. ואכן, העברת העוונות אל המחבל לא היתה אפשרית אלמלא היתה בו לפחות טיפה של "זכות" לקבל עליה את החטא.

ההיסטוריה של הדתות מגלה לנו שדם, כולל דם בני אדם הנשפך בכוונה, שימש בקודש במסורות רבות. הקירבה למוות, ואף הזוועה, אינה מנוגדת לקדושה, אלא פעמים רבות התנאי לקיומה. למעשה מדובר באחד הדפוסים הקדומים והשגרתיים ביותר של התופעה הדתית. אלים רבים מספור ביקשו קורבנות, דרשו את דם בני הצאן והבקר של מאמיניהם ואף את דם בני מאמיניהם עצמם.

אירועי ה-7 באוקטובר הציבו את הארגון מול המבחן הלוגיסטי והנפשי הגדול בתולדותיו. כפי שהראה אהרן רבינוביץ (הארץ, 29.1), הוא לא תמיד עמדו בו, ואנשיו עסקו ביחסי ציבור וגיוס תרומות לא פחות מאשר בפינוי הנרצחים. ניכר שחיי שעה גוברים לעיתים על חיי עולם.

הארגון עדיין מתאושש ממותו של מקימו, יהודה משי זהב, לפני כשנתיים. החשדות על פיהם התקיף והטריד מספר גדול של גברים, נשים וילדים דחפו אותו לשלוח יד בנפשו. ארן כותב שמשי זהב תמיד נחשב בזק"א ל"פרא אדם", תדמית שהוא נהנה לטפח, אולם שלהערכתו לא היו סימנים ברורים שהעידו על פשעיו. לכל היותר ניתן לומר, כותב ארן, שהאיש נטרף על ידי המפלצת שיצר: שבירת טאבו גוררת שבירת טאבו.

ארגון זק"א ימשיך ללוות את מדינת ישראל כזרוע של האוטונומיה החרדית אשר בד בבד חודרת ומתעטפת בישראליות. כתגובה חרדית הולמת לפשעיהם הזוועתיים של המחבלים, זק"א עושה עבודה תיאולוגית מרתקת. ללא תגובה מדינית שתפריד בין העמים החיים כאן, המסורת היהודית צפויה לפתח עוד מינים וסוגים רבים של פולחני דם ומוות.

:

—

Gideon Aran, The Cult of Dismembered Limbs: Jewish Rites of Death at the Scene of Palestinian Suicide Terrorism, Oxford University Press, 2023, 338 pages

פורסם במוסף הארץ

אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קובע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או מטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא משתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.

האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.

"לאסוננו", המשיך בן גוריון במכתב למרכז מפא"י מיולי 1937,

גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.

בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.

בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.

בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?". למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.

לא מדובר כאן ברגש אנטי-דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.

הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.

את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.

כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.

יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.

אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

בניגוד למהפכות פוליטיות, מהפכות דתיות נערכות לרוב בשקט. דברי חכמים בנחת נשמעים, בוודאי כשהם מבקשים לחרוג ממנהג חכמים שקדמו להם. למעשה, לא רק בשקט נערכות מהפכות שכאלה, אלא בליווי מילים שמכוונות להסביר לנו מדוע עינינו חוזות לא במהפכה, אלא בהמשכה המרגיע של אותה מסורת. אין כאן מה לראות, מספרים לנו המהפכנים, רק שגרה ברוכה ומקודשת. אולם בפועל רעדה האדמה וארמונות של חוק קרסו.

בעיקר הדבר נכון במסורת ההלכתית היהודית. זו נוהגת להסוות שינויים דתיים על ידי פרשנות מחודשת לדינים ישנים. כאשר פוסק ניגש לקבוע הלכה, הוא מונע מתוך תפיסה נורמטיבית מסויימת, אשר תלויה בדרך בה הוא מבין את האדם, את מקומו בעולם, את הקב"ה, את ההלכה, את אתגרי התקופה, וכיוצא באלה. את הפסיקה עצמה הוא כמובן מנמק על פי הסעיפים השונים בדין ההלכתי, אולם החלק הזה, הפורמלי, מהווה את ההצדקה המסורתית – החשובה וההכרחית ללא ספק – המאשרת עבור הפוסק וקהלו את תפיסתו הכללית. כבר עמד משה הלברטל בספרו 'מהפכות פרשניות בהתהוותן' על האופן שבו חז"ל שינו מעיקרם דינים כגון 'בן סורר ומורה' או 'וקצותה את כפה' על פי פרשנות לחוק הקדום, פרשנות אשר נענתה לשיקול מוסרי חדש.

הפולמוס ההלכתי סביב העליה להר הבית מייצג דוגמא עכשווית מובהקת לדבר. שני הצדדים מנהלים את הדיון ביניהם בשפת ההלכה, אולם נקודת המחלוקת בין הצדדים אינה בעיקרה הלכתית. כך למשל, לא מזמן פרסם הרב אברהם ישראל סילבצקי (ישיבת 'מרכז הרב') קונטרס בשם 'נכון יהיה הר בית השם' ובו הוא מבקש להראות שאין אנו יודעים את מקום המקדש על הר הבית, ועל כן שיש לאסור את הכניסה להר. הרב סילבצקי הקדיש 46 עמודים לדקדוקי הלכה, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, וזאת כנגד טיעוניהם של המתירים כניסה להר, שאף הם נשענים על טענות בדבר תגליות ארכיאולוגיות חדשות המאפשרות לכאורה לזהות את מקום בית מקדשנו הקדום. אלא שזה כלל אינו הויכוח. השפה ההלכתית מסתירה כאן, כהרגלה, שינוי אידיאולוגי. אמנם, שלא כמו במקרה 'בן סורר ומורה', כאן אין השינוי בתחום המוסרי, אלא בתחום התיאולוגי. ליתר דיוק, בתפיסת הקדושה. אבקש לעמוד על שינוי זה להלן.

שינוי דרמטי

ראשית נבין את גודל המהפכה. הר הבית, שהכניסה אליו על ידי יהודים היתה אסורה על ידי כל גדולי הפוסקים במאה הי"ט ובמרבית המאה העשרים, הפך, עבור יהודים, לאתר תיירות וטיול ולמוקד של מאבק לאומי, מאבק שחייליו מגייסים אליו את רגליהם ואת פיהם. אם ב-1991 היה יכול הרב מנחם פרומן לכתוב בביטחון ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [קיימת] התנגדות לכל עלייה לחומות הר הבית" ('הארץ', 4.1.1991), הרי שבזמן הזה, כפי שהראה סקר שפורסם במגזין 'מוצש' במאי 2014, לא פחות מ-75.4% מבני הציונות הדתית דווקא תומכים בעליה להר הבית.

משהו דרמטי התרחש אפוא. את השינוי הטקטוני הזה מבקשים תומכיו לגבות כאמור על ידי פניה להסברים טכניים על ממצאים ארכיאולוגים ויצירתיות או אומץ הלכתיים. טענתי היא שמאחורי הגלגול ההלכתי הזה מסתתר שינוי אידיאולוגי. מדובר בתמורה תיאולוגית בעצם מושג הקדושה, לפחות בקשר להר הבית. למעשה, רק הטרנספורמציה של תפיסת הקדושה של הר הבית איפשרה והניעה את הפרשנות ההלכתית המחודשת לעלייה אליו.

את התמורה התיאולוגית העמוקה ביחס להר הבית ניתן להבין על ידי מעקב אחרי ההתייחסות לנושא בבית המדרש של הראי"ה קוק. הרב קוק אסר כידוע הלכתית את העליה להר הבית, אולם אותנו מעניינת תפיסתו הכללית יותר מאשר הנימוק הטכני. את היחס הנורמטיבי-תיאולוגי של הרב אל ההר ניתן להבין ממגוון מקורות. כך למשל, באייר תרפ"ט (כשלושה חודשים לפני המאורעות) הוכנה בידי הועד הלאומי היהודי סקירה היסטורית של מעמד הכותל עבור מושל ירושלים הבריטי. טיוטת הסקירה הועברה לראי"ה, אז הרב הראשי, והוא ראה לנכון להוסיף עליה הערה בדבר איסור הכניסה של היהודים להר הבית:

ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת, שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה, בצדו הפנימי. (מתוך קובץ אגרות שערך חיים לנגזם)

נשים לב: הרב קוק מבהיר שאיסור הכניסה להר הבית הוא משום קדושתו הרבה. כל המקום, כל מה ש"לפנים מן הכותל", נושא על פיו את הקדושה הזו, ולכן כולו אסור לכניסה. אין ספק שהראי"ה ידע שרמות הקדושה בהר הן שונות, ושרק מקום המקדש אסור לטמאי מתים. אולם היא הנותנת: לא החוק הפורמלי הוא המשנה עבורו, אלא היחס הכללי אל הקודש. דוגמא נוספת לכך נמצא בדיונו של הרב על הלכות בית הבחירה:

חוץ מהטעם הפשוט הזה, דמהרה יבנה המקדש, ויהיו מורגלים להכנס לשם בטומאה, י"ל שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש […] ודוקא ע"י הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב, […] ומצינו יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב […] וה"נ ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו. (משפט כהן, סימן צו, עמ' רג)

הראי"ה עומד על כך שלבד מהטעם הפשוט של הזהירות מהרגל להיכנס להר בטומאה במקרה שייבנה המקדש, הרי שהטעם העקרוני יותר לאיסור העליה להר, והאיסור להתקרב (לא רק להיכנס!) אל מקום המקדש הוא שאת היחס אל הקדוש ביותר אנחנו מפגינים דווקא על ידי ריחוק, ולא על ידי קירבה. "יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב" – זוהי תפיסתו העקרונית של הרב קוק: קדוש משמעותו מיוחד, נבדל ואסור.

את היחס המסויים הזה אל קדושת הר הבית ניתן למצוא גם אצל הרצי"ה קוק. כאשר שאלו את הרצי"ה אם יש לחקור את שטח ההר כדי לגלות את מקום המקדש ולאפשר עליה לשטח שסביב הוא שלל את הצורך בכך (שלמה אבינר, למקדשך תוב, עמ' 12). הרב אברהם שפירא קבע גם הוא כי "על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, מפאת הצווי הגדול והעמוק של מורא מקדש […] וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה" (עצרת יום ירושלים, תשס"ה) – דהיינו הפרישה דווקא היא המקדשת את הר הבית. הרב צבי טאו, חוליה נוספת במסורת התיאולוגית הזאת, מצביע על העניין באופן מובהק:

[בענייני הר הבית] הקירבה מושגת על ידי ריחוק. לא בזה שאני דורך על הר הבית אני מגלה שהוא שלי. אדרבה, הגילוי שהר הבית הוא שלנו ולא של גויים הוא בזה שהם דורכים בו ולא אני. (מצוטט אצל חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 58)

הרב טאו מנסח את המניע לפסיקה ההלכתית בברור: הקירבה בענייני הר הבית מושגת דווקא על ידי ריחוק. הר הבית הוא שלנו דווקא מפני שאיננו דורכים בו – ואילו מי שדורך בו מראה שהוא אינו שלו.

יש לעמוד באופן מיוחד על פירוש המילה "שלנו" כאן. הרב טאו לא מתכוון ליחס קנייני. אדרבה, כוונתו לקשר אינטימי, לזיקה דתית עמוקה. זיקה כזאת מתאפשרת דווקא משום ההכרה בקדושת ההר, קדושה שמחייבת ריחוק. הריבון היחיד על הקודש הוא הקב"ה. הקודש הרי הוא הקדש, דבר מה המוחרם ומיוחד רק עבור האל. המתקרבים אל מקום המקדש מראים בכך שאין הם מבינים את קדושת האתר, את ריבונות האל עליו. אין הם נוהגים במורא המקדש, וממילא אין הם נושאים את אותה זיקה עמוקה, את אותו יחס פנימי, אישי ועדין, אל המקום. הם מאבדים את הקשר האינטימי עם הקדושה על ידי פסיעה גסה לתוכה.

אין בעלות על הקדושה

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המהותית. היחס העקרוני של הרבנים קוק ותלמידיהם אל הקדושה נובע מתוך התפיסה שלקדוש לא יכולים להיות בעלים. אדרבה, הקדוש הוא בדיוק התחום החופשי מבעלות, ההוויה שאיננה בשליטת האדם. מפני שהשבת היא קדושה איננו יכולים להתנהל בה בחופשיות. מפני נרות חנוכה "קודש הם", מסתבר ש"אין לנו רשות להשתמש בהם". באותו אופן קרקע קדושה אינה קניין, ואין אדם שהיא רשומה על שמו בטאבו. אף ארץ הקודש אינה מובטחת לעם ישראל אלא בתנאים מסוימים, שבהפרתו אותם הוא חלילה יגורש ממנה. הוא אינו חופשי להתנהל בה כרצונו, אלא אדרבה, עליו להיזהר בה יותר מאשר בארצות אחרות.

כפי שכותב אבי שגיא בספרו 'העת הזאת',

בתורת ישראל מתגלמת שליטת האל על האדם והעולם באמצעות ההלכה. לפיכך שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית במאצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים ההולכים ומתעצמים על האדם, בהתאם למידת הקדושה במיוחדת למקום. […] הקדושה מתגלמת תמיד במערכת נורמטיבית של איסורים שמשמעותה היא צמצום כוחו, חירותו ושליטתו של האדם על מרחבים שונים של חייו […] ככל שמרחב מקודש יותר כך מצומצמת יותר ריבונות האדם, והר הבית הוא המרחב שבו אין האדם יכול להחיל שום פן של ריבונות אנושית. (העת הזאת, עמ' 238-239)

והנה, בדיוק נקודה זו שוללים המבקשים להיכנס כיום להר הבית. מטרת הכניסה להר על פיהם היא באופן מפורש הגברת הריבונות הישראלית על ההר. כך למשל אמרה סגנית השר ציפי חוטובלי לארנון סגל בעיתון זה כי "עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה" (31.9.12). הרב ישראל אריאל כתב במאמר כי "חובה על כל יהודי לעלות להר […] להראות נוכחות ולהוכיח בעלות" (תש"ס). חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר כי יכנס להר הבית "למימוש ריבונותה של מדינת ישראל בהר" (28.8.17). חה"כ יהודה גליק קבע כי "כל אחד צריך לקבל על עצמו להיות זה שכובש את הר הבית. הכיבוש מעצים, הכיבוש נותן לנו כוח, הכיבוש מקרב לקב""ה" (12.7.16), ואילו משה פייגלין קבע במילים שאין ברורות מהן כי "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן [=על הר הבית] בשליחות לאומית" (23.2.14).

אלו דוגמאות ספורות מאוסף גדול של ציטוטים שכולם מדגישים את המניע העמוק של העולים להר הבית כיום. במילים פשוטות: ריבונות, שליטה. זו גם התפיסה המובנת מאליה בקרב הציבור הציוני דתי הרחב. על השאלה "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו בסקר שהוזכר לעיל לא מפחות מ-96.8% מבני הזרם המרכזי של הציונות הדתית שהעלייה להר תהווה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש".

קדושת ההר נתפסת אפוא באופן שונה לחלוטין, למעשה הופכי, בין אלה האוסרים כניסה אליו לבין אלה המתירים אותה. עבור האוסרים, קדושה היא מה שאין עליו שליטה, מה שיש לטפח כלפיו יחס של יראה וסייג. עבור המתירים קדושה היא מה שיש להשתלט עליו, מה שיש לבצר עליו ריבונות. אלה, אם כן, הן התפיסות התיאולוגיות השונות העומדות מאחורי הפרשנות הנבדלת להלכה. כפי שהאוסרים עליה להר מסרבים להתרשם ממדידות חדשות וממצאים ארכיאולוגיים שלכאורה מתירים כניסה לחלקים מההר, כך הנכנסים להר עושים זאת לא מפני שפתאום גילו אפשרות פורמלית להתיר. אלה כמו אלה מונעים מהשקפה שונה באשר לקדושה: הראשונים תופסים קדושה במשמעותה המסורתית, כזיקה לקב"ה שמחייבת ובאה לידי ביטוי על ידי ריחוק. האחרונים אימצו משמעות חדשה לקודש, ורואים בו אוצר שיש לקחת עליו בעלות, לתקוע בו דגל.

יש להדגיש שוב עד כמה תפיסה זו היתה זרה לבית המדרש הקוקניקי. כאשר שאל הרב אבינר את הרצי"ה בערוב ימיו האם יש לדרוש ששערי הר הבית יופקדו לשמירת חיילי צה"ל דחה הרב את בעניין במילים "קמעה קמעה". כאשר המשיך ושאל הרב אבינר האם יש להניף את דגל ישראל על ההר השיב הרצי"ה "בשם אלוהינו נדגול" (תהלים, כ, ו), ואף חזר על כך כאשר נשאל על העניין שנית, בדחייתו את העניין באופן מוחלט (למקדשך תוב, עמ' 11). הרצי"ה כמובן לא התנגד לריבונות, ואף גרס שריבונות המדינה על שטחי ארץ ישראל היא בעלת חשיבות עליונה, גאולית. אולם הר הבית היה עבורו יסוד שונה לחלוטין במציאות, שקדושתו הייחודית דרשה דווקא דחיית כל סממן של ריבונות. מבחינתו קדושת ההר אמיתית היא, ועל כן לא דגל, ולא סמל, ולא אותות מלחמה.

הלאמת הקדושה

מה הביא לשינוי העמוק הזה בתפיסת הקדושה? ללא ספק, עצם היותו של הר הבית בשליטתה של מדינת ישראל מאפשר ליהודים כיום לפתח כלפיו תחושה של בעלות. הר הבית, כידוע, בידינו. אולם עד לעשרים השנים האחרונות לא היה בקרב הציונות הדתית עניין ממשי בהר הבית. בספרה 'במהרה בימינו: תמורות ביחסו של הציבור הציוני דתי להר הבית' מתארת שרינה חן את כיצד גל האלימות שהחל בראש השנה תשס"א (אוקטובר 2000) העצים את הפעילות הציונית-דתית סביב ההר. על רקע המשא ומתן בקמפ-דיויד, איסור כניסת לא-מוסלמים להר ואינתיפאדת אל-אקצא התעוררה התודעה הציונות-דתית ביחס להר ורבנים החלו לפסוק כי העליה להר מותרת.

ודוק: הציונות הדתית "מגלה" את ההר כשהוא מאויים, הן מהכיוון הפוליטי, על ידי הסדר עתידי שיוציא אותו מידי ישראל, והן מהכיוון הלאומי, מול האלימות הפלסטינית. כפי שביאר הלל כהן במאמר שפרסם לא מזמן, היחס הלאומי של היהודים אל הר הבית נבנה אל מול היחס הלאומי הפלסטיני אל אל-אקצא, ולהפך. שני העמים, הנמצאים בסכסוך דמים מזה מאה שנה, תופסים את ההר הקדוש כמוקד לאומי, ולא רק דתי, למעשה כלבו של המאבק הלאומי. לא בכדי נקרא אותו גל אלימות "אינתיפאדת אל-אקצא".

מכאן עולה גם היחס הלאומי היהודי אל ההר. אם לפני קום המדינה תפס כך את ההר רק הימין הקיצוני החילוני (אצ"ג, הלח"י וכו'), כעת עמדה זו מאומצת על ידי הציונות הדתית. דא עקא, עמדה זו משנה כאמור לעיל את תפיסת הקדושה של ההר. היא הופכת אותה מקדושה שמחייבת ריחוק, לקדושה שמחייבת שליטה. משמעותו של שינוי זה היא עמוקה. מדובר, למעשה, בהפך הגמור. בעיני האוחזים בתפיסת הקדושה המסורתית, תפיסת הקדושה הנוכחית מחלנת, אם לא ממש מחללת, את ההר.

"הקדוש", כתב משה הלברטל, מגדיר את "התחום שאינו ניתן למניפולציה אנושית, וחילולו של הקודש הינו רתימתו לתחום השליטה האנושית ההולך ומתרחב." (גבולות של קדושה, עמ' 30). על פי תפיסה זו ככל שניקח בעלות על הקודש, כך הוא יחמוק מידינו. ריבנות האדם מוציאה את ריבונות האל. ככל שנשתמש בקדושה כך היא תהפוך לעוד מכשיר תועלתני, חילוני. נוכל להחזיק באדמת קודש רק במחיר חילולה. כן, ההר יהיה בידינו, אבל הוא יהיה רק הר. ברגע שהאדם מכפיף את הקודש לצרכיו, ברגע שהוא הופך אותו לכלי, הרי שהוא מחלן אותו. דווקא כשהוא נרתע ממנו, מסייג עצמו ביחס אליו, מגביל את עצמו מולו – אז הוא נמצא איתו בזיקה עמוקה, זיקה של קדושה.

האם נדע לאזן בין רצוננו המובן לשלוט במקום הקדוש ביותר לנו לבין הבנתנו כי שליטה טוטלית בו היא גם פרידה מקדושתו? רגע לפני שקדושת ההר מולאמת והופכת כלי בידי הפוליטיקה הישראלית, האם נשכיל להיזהר ולשמור על הקדוש לנו כמשהו שלא משרת אותנו, אלא שאנחנו משרתים אותו? אני סבור שהרבה מאוד מהעתיד להתרחש בארץ הקודש יוכרע על ידי התשובה שניתן לשאלה הזאת.

—

פורסם היום (22.12.17) בגרסה מעט מקוצרת במוסף שבת של מקור ראשון

Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People are Divided by Politics and Religion, Vintage, New York, 2012

את ספרו של ג'ונתן הייט תכננתי לקרוא אחרי שקראתי את ראיונות היח"צ שהוא ערך כשהספר יצא לאור ב- 2012. היה לי ברור שהספר יאתגר תפיסות מושרשות אצלי, הן בנוגע למוסריות והן בנוגע לערכה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. אִתגר הוא אכן, ואף עשה זאת היטב. למעשה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. הוא טוב פחות בגלל שהוא מעמיק או מבריק במיוחד, ויותר בגלל העולם השונה שהוא חושף. הייט כתב ספר אינפורמטיבי ומאיר עיניים, שמציע לנו ("לנו" פירושו כמו תמיד בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים) שהעולם שלנו, ובעיקר העולם המוסרי שלנו, שונה בצורה מהותית ממה שחשבנו.

הייט הוא פסיכולוג חברתי שנבחר על ידי כתב העת Foreign Policy, ושוב על ידי כתב העת Prospect, לאחד מההוגים הבולטים בעולם כיום. ממוצא יהודי-רוסי, הייט גדל בניו-יורק במשפחה חילונית, סיים תואר ראשון בייל ודוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה. הספר המדובר הוא ספרו השני, והוא הפך לרב מכר בארה"ב. אני מתכוון להקדיש לו שתי רשימות: האחת, זאת, שנוגעת לתזה שהוא מציג באשר למוסר האנושי, והשנייה, הבאה, על ההשלכות שיש לתזה שלו לגבי מסורות דתיות ומנהגים דתיים. נתחיל אפוא במוסר עצמו.

התזה המרכזית של הייט היא שיש לאדם שישה "טעמים" של מוסר. המילים אחרות, האדם מרגיש שהתרחש עוול מוסרי בנוגע לשישה תחומים:

• חמלה וסבל
• הגינות וחוסר-צדק
• חירות ודיכוי
• נאמנות ובגידה
• סמכות ומרד
• קדושה וטומאה

לעשות דברים שמפחיתים סבל, ומעודדים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא עבור בני אדם "טוב", ולעשות דברים שמגדילים סבל, ומדכאים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא "רע".

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "עידוד סמכות זה טוב? ומיילא זה, אבל עידוד קדושה??? איכס!". התגובה הזאת, של בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים, היא אחת הסיבות שבעטיין כתב הייט את הספר. ואכן, הוא מקדיש הרבה עמודים כדי להראות שלא אצל כל בני האדם כל "הטעמים" מפותחים באותה מידה. למעשה, נקודה מרכזית שמודגשת בספר היא שבני מערב מודרניים רבים (ליברלים פרוגרסיבים) מסתפקים בשני ערוצים של מוסר בלבד, הגינות וחירות, ואילו שאר הערוצים חלשים אצלם מאוד. משום כך הם פעמים רבות לא מצליחים להבין בני אדם אחרים (בעיקר לא-מערביים, אבל גם שמרנים ודתיים מערביים) שעבורם "הטוב" שונה לחלוטין, וכולל למשל סמכות וקדושה.

לאכול את הכלב המשפחתי

הבה ננסה ראשית להבין למה מתכוון הייט ב"טעמים" מוסריים. הוא לא מתכוון לקביעות בפילוסופיה של המוסר, לנוסחאות תועלתניות או דאונטולוגיות שיש לנו בראש, ועל פיהן אנחנו אמורים לכאורה לגזור בצורה דדוקטיבית מה מוסרי ומה לא. הטעמים אינם "תורות מוסר". הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות "מצפון", וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ' 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א' לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א' משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

כתבתי "רוב בני האדם", וזה שוב מה שהייט מנסה להדגיש. לא כולם. לי, למשל, מפריע מוסרית הרבה יותר הסיפור הראשון. ויש אנשים שלא ירגישו שום תגובה שלילית לגבי שניהם. כנראה שכולנו לא נבין למה במדינת אוריסה אשר בהודו אם אשה אוכלת מבישוליה בחברת בעלה ואחיו הבכור, או אם אלמנה אוכלת הרבה דגים, הדבר נחשב למעשה שלילי מוסרית. כך כנראה שבאוריסה לא יבינו למה בישראל יהיו קבוצות שעבורן לאכול לחם בשבוע מסויים באביב נחשב רע, ולאכול חזיר זה ממש סוף העולם.

בין הדתי למוסרי

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "איך אתה משווה? אלה בכלל מצוות דתיות, לא מוסריות!". נכון, אנחנו התרגלנו לחלק את מה שאפשר לכנות הסדר החברתי-מוסרי (כי סדר חברתי נשען תמיד על סדר מוסרי) למעשים שנובעים מתפיסה מוסרית, ולמעשים שנובעים מתפיסה דתית. זו תוצאה של תהליך החילון, שהפריד במערב את הדת מרוב חלקי החיים, כולל מה שהפך להיות "המוסר". אלא שעבור ההודים באוריסה, כמו עבור חלק משומרי המצוות כיום (ובוודאי בעבר), אין באמת חלוקה, מבחינת מה שמפעיל אותם, מה שנוגע באינטואיציות שלהם, בין איסורים מוסריים לאיסוריים דתיים.

כך למשל, אני זוכר בפסח לפני שנתיים סטטוס פייסבוק של הרב חיים נבון, שנכנס לחנות בתחנת דלק וראה שהם מוכרים לחמניות. הוא כתב שהוא נתקף בחילה. עבורו הסדר החברתי-מוסרי הטוב כולל איסור על ראיית חמץ בפסח, והחריגה מהסדר הזה גוררת תגובה פיזית ממש, בדיוק כמו שעבור רבים מאיתנו גררו סיפורי הכלב והתרנגולת הנ"ל, ובדיוק כמו שעבור כולנו מראה של גבר שמתעלל פיזית או מינית בתינוקת יגרור רתיעה קשה, תחושת גועל, ואף בחילה.

במערב המודרני, בעקבות תהליך החילון כאמור, התרגלנו להפריד בין "אמונות" לבין ציוויים מוסריים. בד בבד פילוסופים גדולים כעמנואל קאנט וג'רמי בנת'ם ניסו לספק הסברים רציונליים, אנושיים-ארציים לתחושות המצפוניות שלנו, כך שלא נהיה זקוקים לאלוהים (או לַתשובה "כי ככה עושים") בנוגע להכרעותינו. הייט מביא מחקרים שמראים שככל שציבור מערבי מסויים יותר משכיל ומבוסס כלכלית הוא יטה לפרש מנהגים דתיים כקונבנציות חברתיות חסרות חשיבות, ואילו המשכילים ומבוססים פחות יחשיבו אותן לא רק כחטאים אלא גם כעוולות מוסריות.

הייט טוען שבכל המקרים האלה הבסיס הוא תמיד התחושות המוסריות שלנו, ואלו כאמור נגזרות מתוך כמה "טעמים" מוסריים טבעיים שיש לנו כבני אדם, ועיבודם, פיתוחם וטיפוחם (כך או אחרת) על ידי התרבות בה אנו חיים. במילים אחרות, המשכילים למדו לבטל את מטענם המוסרי של מנהגים מסורתיים.

האימפרטיב האינטואיטיבי

על פי הייט ההכרעות המוסריות שלנו הן אינטואיטיביות הרבה יותר מאשר שכליות. דהיינו, יש להן מימד רגשי. כמובן, עלינו להכיר בכך (וזו תובנה מצויינת שהוא מביא) ש"רגשות הן צורה של עיבוד נתונים". במילים אחרות, הן השכל והן הלב מגיבים לנתונים שסביבם. מה שטוען הייט הוא שהשכל הוא סמכות חלשה הרבה יותר בכל הנוגע למוסר (ולעוד כמה וכמה דברים כמובן). אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו לא מכיוון ששקלנו האם קיומו של הדבר כחוק כללי יהיה חיובי, האם הוא יביא את מירב האושר למירב הישויות, או כל נוסחה אחרת. אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו על פי התגובה הרגשית שלנו כלפיו. על פי האינטואיציה המוסרית שלנו.

הייט מביא כמה ניסויים נחמדים שמשמשים כאילוסטרציות לעניין. כך למשל, גילו שכאשר אנשים רוחצים ידיהם בסבון או אף יושבים ליד בקבוק של נוזל סניטציה לפני שהם ממלאים שאלונים התשובות שלהם הופכות ליותר שמרניות ומוסרניות. ההקשר לניקיון לכאורה השפיע על האינטואיציות המוסריות של הנבדקים, והם מילאו את השאלונים לא רק על פי הערכת השאלות מבחינה שכלית, אלא על פי היחס הרגשי שלהם אליהן. למעשה, על פי הייט אנשים שהחישובים המוסריים שלהם הם שכליים בלבד הם נדירים ונקראים בפינו "פסיכופטים". אין להם מצפון והם אטומים לרגש, כולל חרטה כמובן. עבור כל אחרים, כלומר כולנו, הכושר השכלי משמש בדרך כלל כדי להצדיק בדיעבד את ההכרעה הרגשית. השכל אינו מכריע, ואף איננו משתמשים בו כדי לגלות את העובדות, אלא בעיקר כדי לתת לגיטימציה לכל דבר שממילא כבר עשינו. את העמדה על פיה התבונה (reason) היא הכושר העליון והאצילי ביותר של האדם מכנה הייט "אחת ההזיות הותיקות ביותר בהיסטוריה של המערב" (103).

הטעמים המוסריים שלנו

כאמור, הייט מחזיק שהאדם מצוייד באופן מובנה בשישה סוגים שונים של טעם מוסרי. האדם לא נולד אפוא כלוח חלק, אולם טעות גם לחשוב שהוא נולד כמוצר מוגמר. אפשר לומר שהאדם מתחיל כלוח בעל שקעים ובליטות שמעודדים ציורי אופי מוסיימים, ומדכאים אחרים. למרות שהראשונים יכולים שלא להתפתח, והאחרונים להתפתח למרות שדוכאו, אפשר כאמור, טוען הייט, לדבר על מאפיינים אנושיים רווחים בכל הנוגע לאינטואיציות מוסריות, אשר התפתחו בהתאם לצרכים אבולוציונים. אלו מה שמכנה הייט "הטעמים המוסריים" שלנו. הנה הם יחד עם הגורמים האבולוציונים שהייט סבור שהולידו אותם:

חמלה וסבל: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לדאוג לתינוקות וילדים חלשים ופגיעים. היא גורמת לנו להיות רגישים לסימנים של מצוקה וכאב, ולצאת נגד אכזריות.

הגינות וחוסר-צדק: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לשתף פעולה בקבוצה מבלי להיות מנוצלים. היא גורמת לנו לדרוש הגינות ולהעניש רמאים.

חירות ודיכוי: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה אל מול האיום על החיים בקבוצות קטנות וא-היררכיות של ציידים-לקטים מצד יחידים שרצו להשתלט על הקבוצה לטובתם האישית.

נאמנות ובגידה: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לחזק ולתחזק קבוצות. היא גורמת לנו לרצות לתגמל את הנאמנים לקבוצה שלנו ולהעניש את היוצאים מתוכה נגדה.

סמכות ומרד: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה גם היא כחלק מתחזוקת קבוצות, בעיקר עם המעבר לקבוצות גדולות. היא מעודדת אותנו לחלק את החברה למעמדות ולכבד את העליונים מאיתנו. היא גם מעודדת אותנו לגלות חוסר סובלנות לחריגות מהגבולות המעמדיים.

קדושה וטומאה: גם האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה על מנת להטיב עם הקבוצה. דברים מסויימים (גילוי עריות, חילול גופות) מגעילים אותנו, ואילו אחרים (סמלים, דגלים, אלים) מעוררים בנו כבוד או יראה. תגובות אלה תורמות ללכידות ולבריאות הקבוצה. על פי הייט רק אנשים שאין להם אף פעם תחושת גועל אינם מרגישים לעולם רגש של קדושה. אלו הפכים משלימים. (למשל, עבור רבים בשמאל הטבע הוא קדוש, והתיעוש האנושי מטמא אותו.)

אלו אפוא הטעמים המוסריים שהתפתחו במהלך האבולוציה האנושית. חשוב כמובן לא התבלבל בין המצוי לראוי: זה שהאבולוציה הובילה לטעם מוסרי מסויים אינה הופכת את הכיוון שהוא מבטא למוסרי, ל"טוב", באמת, כלומר אין כל סיבה לא לחשוב שהכיוון המוסרי של סמכות/מרד או קדושה/טומאה אמור לעבור מן העולם.

ושימו לב שיש ערך פופולרי מאוד בימינו שלא נמצא כאן: לא דובר בכלל על "שוויון". זאת משום שהייט אינו חושב שהשאיפה לשוויון היא אינטואיציה מוסרית בסיסית, אלא פרשנות של אינטואיציות מוסריות בסיסיות. כך, עבור איש השמאל הפרוגרסיבי הגינות פירושה שוויון בחלוקת משאבים, בעוד שעבור איש ימין השמרן הגינות פירושה תגמול הולם עבור כשרון והשקעה. אלה פרשנויות שונות של אותה אינטואיציה מוסרית בסיסית. באותו אופן עבור איש השמאל הפרוגרסיבי סמכות ראויה פירושה שוויון בסיסי וקבלת החלטות על פי דעת הרוב, וייתכן שאפילו קבלת החלטות בקונצנזוס. עבור השמרן סמכות אינה שוויון, ויהיו כאלה שידרשו שליט יחיד, רודן פשיסטי או מלך. גם ערך החירות מתפרש לעיתים עבור הפרוגרסיבים כמחייב שוויון (למשל, בין המזרח למערב, על מנת שהראשון יהיה באמת חופשי), בעוד ששמרנים יחשבו שאין קשר הכרחי בין השניים.

הייט מתאר את התפתחותם של הטעמים המוסריים האלה כמדרגה שהבדילה בין האדם לבעלי החיים האחרים והקפיצה אותו מעלה ליצירת תרבויות. "מוסר הוא המפתח להבנת האנושות"(231) טוען הייט, ומסביר שהמפנה בתולדות האנושות התרחש כאשר בני האדם פיתחו "אינטנציונליות משותפת", כלומר את היכולת לשתף ביניהם ייצוגים של משימות ששניים ומעלה מהם היו אמורים לבצע יחד. לצורך כך אנו זקוקים למודעות עצמית רפלקסיבית, ליכולת לחזות את העתיד, ליכולת לתקשר, וליכולת לסמוך על הזולת. העניין האחרון הזה מכניס פנימה שיפוטים מוסריים, דהיינו את הצורך שלנו לדעת מתי אדם מסויים עשה משהו שמחבל בכוונה או בצורך המשותפים של הקבוצה, כלומר "רע".

מערכות מוסריות, על כן, הן על פי הייט "ערכים, סגולות, נורמות, פרקטיקות, זהויות, מוסדות, טכנולוגיות, ומנגנונים פסיכולוגיים אבולוציוניים שפועלים יחד על מנת לדכא או לנהל אנוכיות ולאפשר חברות של שיתוך פעולה." (314) האדם אפוא מוסרי מטבעו. למעשה, טוען הייט, הוא מוסרני, ביקורתי ושיפוטי מטבעו.

היתרון השמרני

אני חושב שזה ספר חשוב בעיקר עבור ליברלים פרוגרסיבים (או סתם שמאלנים). הוא חשוב מפני שהוא מאפשר להם (לנו) להבין טוב יותר את האינטואיציות המוסריות שמניעות שמרנים ודתיים (או סתם ימנים). כפי שהייט מראה, פרוגרסיבים משתמשים בעיקר בשני טעמים מוסריים: הגינות וחמלה. שמרנים לעומתם משתמשים בכל הקשת. ראו את הטבלה הבאה (עמ' 187 בספר, בטבלה הזאת אין את הטעם חירות/דיכוי, שהייט הוסיף מאוחר יותר):

בשקלול מחקרים שונים (עם מעל 130 אלף משתתפים) מוצא הייט שככל שהאדם שמרן יותר הוא משתמש ביותר טעמים מוסריים. הייט מכנה את זה "היתרון השמרני", וזאת משום שהפוליטיקאים השמרנים יכולים לפנות אל קהל הבוחרים שלהם במגוון הרבה יותר גדול של "שפות קוד" מוסריות. בעוד הפוליטיקאי הפרוגרסיבי יכול "להדליק" אצל בוחריו את הרגש המוסרי רק בעזרת פנייה לענייני הגינות וחירות, הפוליטיקאי השמרני יכול להלהיט רגשות גם (כלומר, לא רק) על ידי פנייה לשדות של סמכות, נאמנות וקדושה.

 

ניקח לדוגמא את ראש הממשלה נתניהו. טעות תהיה לפטור את אמירותיו השונות על הפלסטינאים כליבוי פחד בלבד. זה קל ורדוד מדי. נתניהו משחק על כמה מגרשים שונים. נכון, הוא ודאי פונה לפחד הקיומי הפשוט של האזרח. אבל הוא גם פונה לאינטואיציות המוסריות של נאמנות שבטית (כולנו נגד האוייב, וכל העולם נגדנו), כיבוד סמכות (מנהיג חזק לעם חזק/מול החמאס) ויראה מקדושה (עם הנצח, סלע קיומנו, ירושלים מאוחדת וכו'). יש לו הרבה יותר מה למכור לקהל, ואם הקהל מורכב משיעור מספק של שמרנים ו/או מסורתיים ו/או דתיים אין לו בעיה לזכות בקולותיהם.

זה גם מסביר בפשטות את האיחוד בין הציונות הדתית לליכוד: שתי הקבוצות (שומרי מצוות ציונים ושמרנים לאומנים חילוניים) חורגות מהמסגרת הליברלית בהיענותן לאינטואיציות מוסריות של סמכות ונאמנות. את הקדושה של הדתיים יתרגמו החילונים לרגש לאומי הנקשר לאתרי פולחן, ולהפך.

זה מסביר גם, למשל, מדוע שמאלנים רבים לא מצליחים להבין מה כל כך רע (או "רע") בפניה של תנועות כ'שוברים שתיקה' למדינות זרות. עבור השמאל הפרוגרסיבי, שמונע בעיקר מדחף להגינות וחמלה (ואפשר להוסיף חירות), אין כל פגם בקידום ההגינות והחירות על ידי לחץ מדיני חיצוני. זה לא מדליק אצלו כל אינטואיציה מוסרית שלילית. אלא שעבור הימין השמרני/דתי מדובר בחתירה תחת הנאמנות לקבוצה והסמכות הלגיטימית (הממשלה הנבחרת). וכידוע, זה מדליק אותם.

לשמאל הפרוגרסיבי יש בכלל בעיה קשה עם סמכות ועם השימוש בכוח, שהרי הוא (בהכללה) לא רואה באלה דברים חיוביים כלל, אלא רע הכרחי שיש להפעיל כדי שלא תהיה אנארכיה. עבור הימין השמרני סמכות היא עניין טבעי וחיובי, ולכן קל לו הרבה יותר לדרוש ולהפעיל אותה (כמובן, במקרים מסויימים בצורה קטסטרופלית).

ומה, למשל, עם ההתנגדות לנישואים חד-מיניים? עבור פרוגרסיבים ההגינות והחירות (אפשר להוסיף חמלה ברמה מסויימת) מחייבות את שינוי החוק כך שהוא יכלול זאת. שמרנים, שלא לוקים בחישובי הגינות וחירות אבל שמשקללים גם אינטואיציות של סמכות וקדושה יכולים לחשוב ששימור הפטריארכיה (סמכות) או ההסדר הדתי המסורתי (קדושה) חשובים יותר מאשר האינטרסים האחרים במקרה זה.

אני שוב מזכיר: זה שאינטואיציות מוסריות שונות קיימות או התפתחו אבולוציונית אינו אומר שהן צודקות או מוצדקות. בוודאי שאפשר לגנות פנייה לעקרונות של קדושה או סמכות או נאמנות שבטית. מה שהייט מגלה אינו שמעתה כך עלינו להרגיש ולפעול, אלא פשוט מאוד שכך אנשים רבים מרגישים ופועלים. מה שכדאי לנו לעשות הוא קודם כל להבין את זה. להבין, למשל, שהמשפט "עניי עירך קודמים" מונע לא מרשעות, אלא מאינטואיציה מוסרית מסויימת, שייתכן ששונה ממה שאנחנו מכירים. אין כאן זדון, אלא רצון לעשות טוב. אחרי שהבנו את זה אפשר כמובן לא להסכים.

אז מה קרה בפטימה? ומה קרה ברבבות מקרים אחרים של מפגשים מהסוג העב"מי? כדי לנסות לתת כיוון לתשובה אפנה לספר מעניין שיצא לפני כשנתיים, Authors of the Impossible: The Paranormal and the Sacred. הספר נכתב על ידי ג'פרי קרייפל, לדעתי לבטח אחד מחוקרי הדת המעניינים בעולם כיום, ומביא את סיפוריהם של ארבעה חוקרים של אותן תופעות מוזרות שקשה לנו להסביר, תופעות אותן אכניס תחת הכותרת הכללית של "האל-טבעי".* קרייפל מנסה בספרו לעצב את עבודותיהם לכדי מפת דרכים ראשונית לנושא, או יותר נכון לכדי אצבע המצביעה לעבר הצד האפל של הירח.

החוקרים שמככבים בספר ידועים בתחומם, אבל לא מוכרים לציבור הכללי. מדובר בפרדריק מאיירס החלוצי, צ'רלס פורט הייחודי, וז'ק ואלי וברטרנד מאוס (Méheust) בני זמננו. קרייפל מציג אותם כחוקרים רציניים, והכוונה בכך הוא שהם לא נפלו בצורה שבלונית לאחת האופציות הברורות מאליהן כאשר באים לעסוק באל-טבעי, דהיינו לא צמצמו את מה שמולם לכדי ביטול מטריאליסטי הנסמך על הסבר פסיכופתולוגי, ולחילופין לא גיבשו תיאולוגיה הכוללת אמונה פשוטה באלים, שדים או חייזרים.

כל ההוגים דלעיל נקטו בדרך שונה, ביקורתית וספקנית, למרות שהם כאמור כולם החזיקו שמה שהם חוקרים הוא תופעה שאינה מוגבלת לבעיותיהם הנפשיות של עדיה. עבורי היו מעניינים שני האחרונים יותר מהראשונים, אולי מכיוון שהם מנסחים את דבריהם בשפה מודרנית יותר, ואולי משום ששניהם חוקרים את התופעות העב"מולוגיות ומגיעים דווקא מהן אל תיאוריה מעניינת על התחום האל-טבעי כולו.

האמת היא ש"תיאוריה" היא מילה קצת גדולה לתיאור פועלם. בסופו של דבר אף אחד לא באמת מבין מה קורה כאן. אבל ההוגים הללו, לפחות איך שקרייפל מציג אותם (והוא מצליח לנסח את התובנות שלהם בצורה מקורית משלו) מנסים לתהות על אופייה של התופעה, ואני חושב שהם מצליחים לסמן בה עבורנו איזושהי התחלה של שביל גישה.

האבסורד הוא משמעותי

ואלי למשל, אסטרונום שעבד עבור NASA, שהיה מחלוצי האינטרנט (עוד כשקראו לה ה-Arpanet) ושעבד גם בתוכנית שסייעה לצבא ארה"ב ושחקרה "צפייה מרחוק" (כלומר היכולת לראות מקומות שאינך נמצא בהם – על פי הספר מספר ניסויים הצליחו), הגיע למסקנה, לאחר שחקר מקרי עב"מים רבים, שחייבת להיות כאן איזושהי הונאה. כלומר, מצד התופעה עצמה. יותר מדי מקרים פשוט לא היו הגיוניים מצדם של החייזרים.

חשבו על המקרה בפטימה: אם זה אכן חייזר, למה להתגלות שוב ושוב במשך חצי שנה באותו מקום כל חודש, אבל לא לומר כמעט כלום, כן להפחיד את ההמונים שמגיעים לראות, וכן לתת להם לחשוב שאתה הבתולה הקדושה? איזו ישות אינטליגנטית עושה דבר כזה, אלא אם כן היא רוצה מראש לזרוע בלבול ומבוכה? ומה הטעם בחטיפת אנשים שונים ובדיקתם האנאלית? הרי עדויות רבות של הרואים עצמם כנחטפים על ידי חייזרים מעידים שעברו בדיקה פולשנית שכזו. מה יש ליצורים תבוניים שעברו מאות שנות אור כדי להגיע לכאן מהתחת של בני האדם?

סביר להניח שהאמונה שמדובר בחייזרים מציביליזציה תבונית, אם כן, אינה יותר מאמונה. זו המקבילה של זמננו לאמונה בפיות או מלאכים. כלומר, לא תמצאו כאן פרשנות סטייל אריך פון-דניקן על כך שכל סיפורי ההתגלות בתנ"ך (ומיתוסים אחרים) הם "בעצם" חייזרים. פרשנות זו שקולה לאמונה שכל התופעות העב"מיות הן "בעצם" שדים ורוחות, או אלים, או פיות.

לא: לא אלים, לא שדים ולא חייזרים. מדובר במשהו אחר, אחר מהבחינה שהוא מראש לא יכול להיות מובן בכלים הקונספטואליים שלנו. הניסיון לעשות כן תמיד יעגל פינות, תמיד ישייף את התופעה כדי שתתאים למסגרות הקוגניטיביות שלנו. כל זה בעיקר מפני שהתופעות עצמן תמיד בראש ובראשונה פשוט מבלבלות. כלומר, זה חלק אינהרנטי במה שאנחנו פוגשים, שהוא מבלבל אותנו. שהוא לא הגיוני. מתוך כך מגיע ואלי למסקנה שהאבסורד הוא משמעותי. כלומר שיש משמעות לבלבול הזה, שזאת התוצאה הראויה מהמפגש בין הסובייקטיביות האנושית לאל-טבעי. הבלבול הוא רמז עבורנו שהעולם כפי שאנחנו תופסים אותו אינו שלם.

קריסת החלוקה לסובייקט ואובייקט

למסקנה דומה הגיע ברנרד מאוס, היסטוריון וחוקר של המסמריזם והאל-טבעי. הוא מסכים שאי אפשר "לתרגם" את התופעה למושגים שלנו מפני שהתופעה היא במכוון (לפחות כלפי התודעה היומיומית האנושית) מטעה או פשוט מגוחכת. והוא מוסיף דגש חשוב: הכלים הקונספטואלים שלנו משפיעים על התופעה. זאת פשוט משום שהם משפיעים על התודעה שלנו, ואי אפשר להפריד את התופעה מהתודעה שלנו:

אי אפשר לתפוס את התופעה [של העב"מים] במנותק מהתודעה שלנו. יותר מכך: בלתי אפשרי לנתק את אותו חלק ברוח האנושית שנוסף לתופעה; אדרבה, מדובר בחלק מהותי ממנה. (ציטוט של מאוס מעמ' 211 אצל קרייפל)

האל-טבעי, טוען בעקבותיו קרייפל, הוא תמיד אירוע דיאלוגי, ולכן פרשני. משמעות הדבר אינה שהתופעה מקבלת פרשנות פוסט-פאקטום בהתאם להבנייה התרבותית של העד לה או החווה אותה. זה כמובן קורה, אולם מפני שהתופעה אינה לחלוטין אובייקט, דהיינו מפני שהיא אינה נפרדת מהמימד הסובייקטיבי (המודע והלא-מודע) של העד או החווה (ואולם אינה מוגבלת לסובייקטיביות שלו כאמור) היא מופיעה כפי שהיא מופיעה כמוזנת מראש על ידי המערך התרבותי שבתוכו נמצא העד או החווה. מדובר, טוען קרייפל, בלא פחות מאשר

התפרצות של משמעות בעולם הפיזי על ידי הקריסה הרדיקלית של המבנה הסובייקטיבי-אובייקטיבי עצמו. (עמ' 25)

ננסה להבהיר את העניין. בפגישה עם התופעה האל-טבעית משתלבים שני מימדים של פרשנות: ראשית, התופעה עצמה מופיעה בהתאם לעולם המושגים של הצופה ("ספינת חלל", הבהוב על מסכי הרדאר של הצבא), וזאת מפני שהיא מוזנת ומשולבת מראש בסובייקטיביות שלנו. שנית, הפרשנות שלנו על התופעה גם היא מתפתחת כמובן בהתאם לעולם המושגים שלנו, אבל היא כבר נעשית בצורה מודעת ומכוונת. הפעם היא מכלילה את התופעות השונות בנרטיב קוהרנטי ומנסה לפתח "תיאוריה" שתסביר בצורה רציונלית את התופעות בכל זמן ובכל מקום ("לאורך ההיסטוריה חייזרים ביקרו כאן, אלו כל התופעות בהן הופיעו שדים ורוחות וכל ההתגלויות הדתיות – כיום אנחנו מבינים שכל אלה הם בעצם חייזרים").

קרייפל מציין שכבר יונג, בראיון ב-1954, טען שתופעת העב"מים היא סוג של זעקה של הנשמה, בשפה שהמודרניות השתלטה עליה, אל מול הלילה המטריאליסטי שירד על העולם. ההוגים הללו מפתחים את הרעיון ומפרשים את התופעה העב"מית כהמשך התופעה האל-טבעית בכלל, זו שבעבר תפסה צורה של שדים וכוחות על-טבעיים וקיבלה פרשנות דתית. מדובר במפגש המוזר תמיד של הנפש האנושית עם האחר לחלוטין, שבכל תקופה מוסבר בצורה שונה.

חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם, צייד ניסים

וכאן בעצם אנחנו מגיעים לקשר של כל זה לדת. הרי, בסופו של דבר, המפגש עם האחר לחלוטין הוא לפחות מדי פעם גם המפגש עם הקדוש. והנה, מחקר המיסטיקה האקדמי נהג מאז תחילת המאה העשרים לזלזל בתופעות אל-טבעיות ולפסול אותן כילדים הטיפשים והדחויים של משפחת הדתות. אנחנו הרי חוקרים את המגע הישיר עם האלוהות, לא את המשחקים האוויליים של מדיומים ומכשפות. רודולף אוטו הגדול הדגיש שלמיסטיקנים שהוא חקר (מייסטר אקהרט ושאנקרה) אין דבר וחצי דבר עם "חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם או צייד ניסים" – לא, הם גדולים הרבה יותר מדי בשביל לעסוק בשטויות שכאלה. ולכן גם הוא לא עסק בשטויות שכאלה. בעקבותיו ובעקבות דומים לו נמנע המחקר מלהתייחס ברצינות לכל משפחת האל-טבעי.

המצב הזה הולך ומשתנה, הן על ידי קרייפל, אבל עוד לפניו על ידי ג'ס הולנבק, שבספרו המופתי Mysticism: Experience, Response, and Empowerment (1996) הראה בצורה משכנעת שהתייחסות רצינית לאל-טבעי חיונית לצורך מחקר המיסטיקה. הולנבק טען, ובצדק, שאי אפשר להפריד בצורה מלאכותית בין תופעות שכל כך הרבה פעמים מגיעות יחד – כלומר, חזיונות אלוהיים מגיעים יחד עם חזיונות שטניים, וכוחות אל-טבעיים מגיעים יחד עם הארות רוחניות. על פי הולנבק, למעשה מדובר פעמים רבות בתוצרים הכרחיים של אותה דרך רוחנית או מדיטטיבית.

קרייפל מצידו מבקש להתייחס מחדש ל'קדוש' כקטגוריה מרכזית בחקר הדתות, וככזו כקטגוריה שהיא sui generis, שאי אפשר לעשות לה רדוקציה ולהסביר אותה רק על ידי הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה (ובזה הוא כמובן ממשיך את אותו רודולף אוטו שהוזכר לעיל). כפי שהדתות עצמן לא מצליחות אלא לדבר על הקדוש בצורת מיתוסים שלא יכולים לעולם לתפוס אותו לחלוטין, כך גם המחקר האקדמי המטריאליסטי לא יכול להגדיר את מה שהוא עומד מולו בצורה נאמנה אלא אם ייתן לו להיות הוא עצמו, כלומר לא ינסה להתאים אותו בכוח למגירות הקונספטואליות של שדה מחקרי מסויים.

כל זה לא אומר שאנחנו מוותרים על חשיבה ביקורתית – חס ושלום. על פי קרייפל דווקא החשיבה הביקורתית היא שלוקחת אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, בדיוק כפי שהיא לקחה אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הדת. האל-טבעי מציג את עצמו בפנינו בצורה שלא נותנת לנו, אם עלינו להיות ישרים אינטלקטואלית, לבטל אותו כהזיות גרידא וגם לא לכנס אותו תחת תיאוסופיה דתית ספציפית (התגלויות של הבתולה הקדושה, קבלה, בודהיזם טיבטי, שייוויזם קשמירי). יש כאן משהו שדורש מאיתנו לעמוד מולו עם מספיק בגרות ואומץ כדי להודות שאנחנו מצד אחד לא יודעים מה הוא, ומצד שני יודעים מספיק כדי לפסול פתרונות סרק שמסבירים את המסתורין על ידי העלמתו.

האל-טבעי כטאבו

זה בערך העניין. אבל אני לא רוצה להתחמק מלהביע את דעתי האישית עליו (למרות שאולי היה חכם יותר להימנע מזה, במצב הנוכחי של מעמדי האקדמי). אנסה אם כן. ובכן, אני חושב שההצעה הזאת צריכה להישקל ברצינות רבה. ראשית, אין לי ספק שה'קדוש' אכן ראוי להתייחסות שאינה רדוקטיבית. התפיסה שלא מדובר אלא בהבניות תרבותיות או במשחקים פסיכולוגיים אינה מסבירה בצורה מספקת את התופעה לדעתי. כל זה מהבחינה המתודולוגית.

אבל אם נעזוב לרגע את האקדמיה, אני בהחלט חושב שגם מהבחינה החברתית הפשוטה יש טעם בנתינת מקום רחב יותר, מעמיק יותר, רגיש יותר, לתופעות שדנתי בהן כאן בקצרה. הן פשוט שכיחות מאוד, הרבה יותר ממה שנדמה לנו (עלי להודות שגם אני חוויתי תופעות אל-טבעיות פה ושם, ועל אחת מהן כתבתי כאן). העדויות להן והחוויות שלהן רבות מדי כדי לנפנף את כולן כלאחר יד כדלוזיה או אוטו-סוגסטיה. והן הפכו, בתקופתנו אנו, לטאבו, כלומר לנושא שמותר לדבר עליו רק על ידי שימוש בהומור. מדובר בנושא, אם כן, שאם לא תתייחס אליו לא-ברצינות יתייחסו אליך לא ברצינות. וזה אומר שזה נושא חשוב מאוד, שכן את הצנזורה העצמית הזאת אנחנו לא מטילים סתם.

ומה שמעניין בטאבו הספציפי הזה הוא שהוא חדש מאוד בחברה האנושית. הוא מודרני. עוד במאה ה-19 האמונה בכוחות ואירועים אל-טבעיים היתה שכיחה בקרב שכבות שונות של האוכלוסייה במערב, ואפשר למצוא עדויות הן לתפוצתה והן למלחמה של האליטות החילוניות בה. המלחמה הזאת נחלה ניצחון מזהיר, ועל כן כיום האל-טבעי נכלא בשדה הרפואה, כלומר הופך לפתולוגיה על ידי שומרי הסף המודרניים של התודעה, הפסיכולוגים; או, לחילופין, נדחק לשדות תרבותיים משניים, דהיינו התרבות הנמוכה (באבות, קמעות וכו') או התרבות הפופולארית הדמיונית (ספרות וסרטים של פנטזיה ומד"ב**). באופן אישי אני חושב שההדחקה הזאת אינה בריאה.

גם משום כך הרשימה הזאת היא הראשונה בסדרה שאני מתכוון להקדיש לנושא.

—

* הכוונה היא לתחום רחב של התופעות הלא נורמליות והלא מוסברות שאנחנו עדים להן מדי פעם. אני בוחר לכתוב על "האל-טבעי" ראשית משום שאני לא מעוניין לכתוב מונחים לועזיים כמו "הפאראנורמלי", "פאראפסיכולוגיה" ובטח שלא "הפסיכי" (the psychical). ושנית, משום שהמונח העברי "על-טבעי" אינו מתאים לדעתי, הן מפני שהוא משומש מדי ונודף קונוטציות ודעות קדומות, והן מפני שהוא מרמז לכאורה על משהו "יותר טוב", "עליון" לטבעי, ומשמעות כזאת לדעתי אינה מן העניין כלל וכלל. פעמים רבות אין בתופעה שום דבר חיובי או "עליון".

** קרייפל הקדיש את ספרו האחרון, Mutants and Mystics: Science Fiction, Superhero Comics, and the Paranormal, לחקירת ההדרה של העל-טבעי לקומיקס ולמד"ב.

ראו כאן ראיון מעניין מאוד עם קרייפל, וכאן עוד ראיון, קצת פחות מעניין. התמונות מהאתר הזה.