אני מתחיל בסדרה שכוללת את תרשומות היומן שכתבתי בעת מסע שעברתי בהודו. המסע הזה, שהתקיים מדצמבר שנת אלפיים ועד מאי אלפיים-ואחת, היה השני שלי בהודו. הראשון התרחש ארבע שנים קודם לכן, ובו יצאתי לבדוק ולשלול את המיסטיקה המזרחית, וחזרתי מיסטיקן (לפחות בעיני עצמי). בתווך למדתי וסיימתי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, והעמקתי מאוד את הבנתי, הן התיאורטית והן החוויתית, בענייני דת. בינתיים, כידוע, השלמתי תואר שני ועוד מסע בהודו, שלישי.
 
בעוד שבמסעי הראשון תכננתי מראש לערוך יומן מפורט על מעשי ותגליותי, הרי שבפעם השניה לא ראיתי בכך צורך. נסעתי מראש כדי לעבוד את השם (איני יודע אם לשים ביטוי זה במרכאות) ולקחתי איתי מחברת לצורך המשך כתיבה של רומן שהתחלתי בארץ. לאט אבל בטוח, החוויות שחוויתי כפו עלי תיעוד יותר ויותר תכוף, עד שבסופו של המסע מחברת כתב-היד הפכה לחלוטין ליומן.
 
עכשיו אני רוצה לחלוק את חוויותי. אני עצמי חזרתי לקרוא את היומן רק שנתיים אחרי שחזרתי. לפני זה פשוט פחדתי. עברו עלי, כפי שניתן יהיה להיווכך לקראת הסוף, חוויות כלל לא קלות, אם כי רובן היו משמחות מאוד.
 
הדברים מובאים ככתבם וכלשונם, לבד מפרטים מאוד מעטים (בעיקר על מצב הקיבה שלי), שאינם קשורים ישירות לדת, שהושמטו; ולבד מתיקון של שגיאות כתיב (ולא סגנון), בעיה ממנה אני לא מצליח להיפטר, וניקוד במילים לועזיות. אני מתנצל מראש על הסגנון – כתבתי לצורך עצמי בלבד. הערות, לשם הבהרת הכתוב, הוספתי בתוך סוגריים מרובעות.
 
נחתתי בניו-דלהי ב- 27 לדצמבר, שנת 2000, באחת אחרי חצות.
 
 
 
 27/12/00
 
הגעתי אתמול במחצית הלילה לדלהי. בבוקר היום קמתי ועשיתי קניות. בהתחלה היה לי קשה להתאקלם – "מה עשיתי?" חשבתי. הרגשתי בודד ומסכן. הודו-הודו, אבל מה עם החברים?
אחרי הצהריים הכל השתנה. התאהבתי שוב במקום – בריח המיוחד, בססגוניות שברחוב, בספגטי שעל הכבישים – סלט נפלא שבו כל ריקשת-אופנים, כל קטנוע מתפקד כחלק נאמן במערכת מתוזמרת בדייקנות, אם כי בחוסר-תוחלת מוחלט, כדי להביא לאפס תאונות. הרגשתי צורך עז, עז עד כדי דמעות, לומר תודה. לומר "איזה כיף שאני כאן!" למי שהביא אותי לכאן. אלא שאף אחד לא הביא אותי לכאן לבד ממני, או למצער לבד מהסבים [סבא וסבתא] שחסכו את הכסף אותו אני מכלה. להם אמרתי ואומר עוד תודה – אבל הרי הרגשתי את אותה הרגשת תודה שאינה מכוונת למישהו זה או אחר – זוהי התודה לקיום, התודה על קיומו של הקיום ועל קיומי בו, בקיום. זוהי אותה תודה חסרת כל הגיון למשהו אחר, לָאחר – כאילו שאכפת לו בכלל מהתודה שלי, כאילו שהוא עשה משהו אקטיבית כדי לקבל ממני תודה, כאילו שהוא מביט מלמעלה ומחייך, מהנהן בראשו ואומר: "כן, כן, תומר בהודו. יופי.". אבל הרגשה זו הרגשה, עד כמה דבילית שהיא לא תהיה, וכיוון שברומא עליך להתנהג כרומאי, הוריתי לנהג ריקשה נחמד לקחת אותי למקדש הקרוב, לביצוע פוג'ה ["טקס ליטורגי" בסנסקריט]. שעה לקח להגיע – הוא לא ידע בעצם לאן צריך לנסוע, אף שאמרתי לו את שם המקדש. בסוף הגענו. קניתי זר פרחים, השלתי נעלי מעל רגלי, עליתי במדרגות השיש פנימה. עמדתי מול פסלו של שִיוָה. לידו עמדה פָּרְוָטִי אשתו. הברהמין [כהן הדת] לקח ממני את הזר והכתיר בו את הפסילה. הוא הסיר זר אחר וזרק אותו לי. הכתרתי את עצמי [כנהוג]. ירדתי מטה חזרה כדי לקנות עוד זר – לא ידעתי ששני אלילים יש במקדש! קניתי, חזרתי, הוכתר שיווה, שבעתי. אמרתי תודה.