אני מאושר. עברתי, אחרי מאמצים רבים, את מבחני הקבלה המפרכים ליחידת העילית ללחימה למען האנושות (יָעָלְל"א) הנאבקת בטרור הבינלאומי, וכעת אני נמנה עם המיעוט המובחר שמחרף את נפשו כדי שתושבי כדור הארץ יוכלו להמשיך בשלווה את שגרת חייהם. אבל בעוד שאני נהנה כמעט ללא סוף מהטפיחה העצמית על השכם, נשמע זמזום ממכשיר הקשר שלי ואני נקרא למשרדו של המפקד – עוד לא עבר יום מאז שנכנסתי לתפקיד ואני כבר נשלח למשימתי הראשונה.
 
מהתדרוך מתברר שפרופ' נבּרוֹ הארמתוֹת, הגאון המרושע, שטל מתחת לניו-יורק מכשיר בגודל כדורסל הפולט קרינה רבת עוצמה. כל מה שעושה הקרינה הבוקעת מהמכשיר, הוא שהיא קוטעת את ההולכה החשמלית בסינפסות של המוח. ברור, אם כך, שמוחו של כל אדם שנחשף אל הקרינה הזו הופך לגוש בשר חסר ערך וגופו, שאינו מקבל הוראות פעולה, פשוט מת. כרגע המכשיר פולט את קרינתו הקטלנית ברדיוס של עשרה מטרים, אבל הארמתות מתכוון לסחוט את הממשלה העולמית ולהוציא ממנה סכום של זיליון דולרים, תוך איום שאם הסכום לא יינתן לו (בשטרות בלתי מסומנים כמובן) הוא יגביר בשלט רחוק את רדיוס הקרינה למאה קילומטר ובכך יקטול מיליונים (אם לא זיליונים!).
 
אנחנו יודעים היכן המכשיר, אומר המפקד. הבעיה היא שכל רובוט שיתקרב אליו כדי לנטרלו יתגלה על ידי גלאי המתכות של הארמתות (מה שיגרום לרשע הזה מיד להפעיל את המכשיר במלוא עוצמתו), וכל אדם שיקרב אליו יפול שדוד, כי מוחו יפסיק לפעול. המשימה שאנחנו רוצים להטיל עליך, הוא אומר, אינה פשוטה, אבל הרי לא התנדבת לשירות ביעלל"א כדי לבצע משימות פשוטות. אנחנו (הוא מהסס קצת לפני שהוא ממשיך) מתכננים להוציא את המוח שלך בניתוח ולמקם אותו באינקובטור מיוחד שישמור אותו חי. כל קצוות העצבים, שמוליכים מהמוח שלך ואליו יחוברו למיקרוטרנסמיטורים אלקטרוניים זעירים שישדרו ויקלטו את התשדורות העצביות הרגילות, כך שהמוח שלך יוכל להמשיך לתקשר עם גופך. מאידך, מפני שהמוח לא יהיה איתך, לא תהיה לך כל בעיה לגשת ולנטרל את מכשיר המוות של הארמתות.
 

אחרי!

אני מסכים, כמובן. הטכנולוגיה הדרושה לשם כך כבר קיימת, וברור לי שאחרי שהמשימה תבוצע יוכלו ללא כל קושי להחזיר את המוח לתוך ראשי. כבר באותו הלילה מתבצע הניתוח, ובבוקר אני קם, מביט בתדהמה במוח שלי צף על גוש של ג'ל בתוך אקווריום, כאשר אל כמעט כל מילימטר ממנו צמוד מצבט סיליקון המחובר לחוט חשמל דקיק עשוי פחמן, שבתורו נכנס לתוך משדר סלולרי מרובע בגודל של קופסת גפרורים. גם על ראש שלי יש משדר כזה, והרופאים אומרים לי שגם לכל קצוות העצבים בתוך ראשי מחוברים חוטים שמובילים אליו. "אני לא מאמין", אני אומר לעצמי, הנה אני, מתבונן במוח שלי מבחוץ!!!"
 
אבל רגע! האם אני לא צריך לומר: "הנה אני, צף בתוך ג'ל, נצפה על ידי זוג העיניים שלי מבחוץ"? ברור! הרי אני המוח, לא? או לכל הפחות, אני נמצא בתוך המוח. אבל כשאני מנסה להעביר את נקודת המבט שלי אל המוח שבתוך האקווריום זה לא הולך. אני לא מצליח להתגבר על התחושה שאני נמצא היכן שגופי עומד, ואני מתבונן מבחוץ על המוח שלי.
 
אני מנסה לומר לעצמי: "אני במפקדת יעלל"א". את זה אני מקבל. "אני במרכז הרפואי, בחדר". הולך. "אני עומד ומביט על המוח שלי". מקובל עלי. "אני נמצא באקווריום והגוף שלי מתבונן בי". לא, את זה אני פשוט לא יכול לקבל. זה לא מרגיש נכון. אולי זה פשוט כוחו של הרגל, שממקם את ה"אני" שלי מאחורי העיניים?

תחושת ה"אני"

בכל אופן, אין זמן לחשוב על זה – אני חייב למהר ולהציל את העולם. מכונית מעופפת (כמובן) מטיסה אותי אל מחסן ישן שעל גדוד נהר ההדסון ועוזבת אותי שם. במנהרה ארוכה שמתחילה ברצפת המחסן אני זוחל אל המכשיר הקטלני, ומגיע אליו כעבור שלוש שעות. אני רוכן על ידו, מאיר אותו בפנס, ומתכונן להתחיל לפרק אותו.
 
אבל מהר מאוד אני מרגיש שמשהו לא כשורה: תחילה אני הופך חרש, ואחרי כמה שניות אני מתעוור. אחרי עוד כמה שניות אני מאבד כל תחושה בגופי. מתברר שהקרינה מהמכשיר של הארמתות פוגעת איכשהו בתשדורות הרדיו שמאפשרות קשר בין המוח שלי לגופי ולהפך! זאת אומרת בעצם שבשניות אלה הלב שלי מפסיק לפעום! אני לא מאמין, הגוף שלי שוכב חסר חיים במנהרה מתחת למנהטן, ראשו עמוס ברכיבים אלקטרוניים חסרי ערך, ואילו אני כלוא עכשיו, ללא גוף, בצנצנת זכוכית במעבדה של יעלל"ה!!!
 
דבר אחד מתברר לי מהר מאוד: אותו שינוי של תחושת הנוכחות, תחושת ה"אני", מהגוף אל המוח, שקודם לכן היה בשבילי בלתי אפשרי, עכשיו נראה מובן מאליו: ברור שלא אני שוכב חסר חיים במנהרה! ברור שאני לא גוף מת, אלא מוח חי מאוד, אני הרי צף בתוך ג'ל חמים במעבדה! אין לי אמנם תחושות (הרי אין לי כלל גוף), אבל אני כאן, חושב מחשבות ומרגיש רגשות! אני המוח (או במוח), הרי זה ברור!
 
מסתבר אם כן, שאחרי ששודר אות הרדיו האחרון בין המעבדה של יעלל"ה לגוף שלי במנהרה והגוף צנח ומת, אני שיניתי מקום במהירות האור, וקפצתי מהגוף שלי אל המוח שלי… ה"אני" שלי, כלומר המוקד של הזהות וההוויה שלי, שוגר משם לכאן, ולכן אני עכשיו כאן.
 
זה מוזר, לא? מה בדיוק שינה מקום בשנייה שהגוף שלי מת? הנשמה שלי? אולי מה שקפץ היתה רק נקודת המבט שלי? אם אני מאמין שה"אני" הוא דבר שקיים קיום אמיתי (כמו נשמה), הרי יש שתי אפשרויות בשבילי לפרש את מה שקרה: או שה"אני" שלי, שהיה קשור לגוף (על פי הרגשתי) שוגר אל המוח וכעת הוא (כלומר אני) כאן בתוך האקווריום; או שתמיד ה"אני" שלי היה במוח, וכאשר הרגשתי את עצמי כאילו אני בגוף שלי מתבונן על המוח שלי זאת היתה טעות, כמו שעושה אדם שמפחד ואפילו מתכווץ בסרט כאשר המכונית של הגיבורים הולכת להתרסק: הוא פשוט מזדהה איתם ולכן שוכח שהוא לא נמצא כלל ברכב שלהם, ושאין לו מה לפחד! ככה גם אצלי: הזדהיתי עם הגוף שלי בטעות. עכשיו שהוא מת חזרתי אל עצמי ואני יודע מי אני ואיפה אני: אני מוח (או נשמה בתוך מוח), צף בתוך אקווריום, במעבדה.

הכל בהזדהות 

סוגיה מעניינת לניתוח אינטלקטואלי מצאתי לעצמי, ועכשיו לפחות יש לי הרבה זמן לחשוב על זה. אבל בעוד אני מנסה להבין מי ואיפה אני, אני מרגיש ששינה נופלת עלי, וכשאני מתעורר אני פתאום יכול לראות ולשמוע. וגם לזוז. מסתבר שצוות הרופאים המצוין במעבדות יעלל"א הרדים אותי למשך כמה חודשים (הם חששו שללא גוף אני עלול להשתגע עם הזמן). בינתיים הם חיברו אותי (כלומר את המוח שלי) לרובוט אנדרואידי שהם הכינו בדיוק למקרה כזה. מבט בראי מגלה לי שיש לי כעת גוף מתכת מכוער, דמוי אדם, שבמקום עיניים יש לו מצלמות, במקום אוזניים מקרופונים, ובמקום עור חיישני מגע. כל זה לא ממש משמח אותי, אבל זה יותר טוב מלהיות תקוע באקווריום.
 
הבעיה היא שהמוח שלי עדיין תקוע באקווריום. מסבירים לי שאי אפשר היה לתת לו תנאים נאותים לחיים בתוך גולגולת הברזל שלי, ולכן פשוט השתמשו באותו סידור אל-חוטי שעבד קודם כדי לשדר מהמוח אל הגוף שלי (שעכשיו הוא גוף מתכת) את כל הפקודות ולשדר אליו את כל התחושות.
 
והנה אני שוב מתבונן על המוח שלי מבחוץ. אבל רגע: אולי אני עדיין המוח, שהפעם נצפה על ידי זוג מצלמות שמשמשות לי כעיניים? זה מאוד מבלבל. אם אני חושב על זה, ברור לי שאני המוח ולא הרובוט. אבל אם אני לא חושב על זה…. אני מיד "שם את עצמי" בתוך הרובוט – למעשה רק כך אני יכול לתפקד כמו שצריך. כאשר אני ניגש ומרים את האקווריום עם המוח שלי, "מרגיש לי" כאילו אני מרים את המוח, ולא כאילו איזה רובוט מרים אותי. אז מי א-נ-י?
 
מסתבר שאיך שהוא ה"אני" תמיד נמצא במקום שאני מזדהה איתו, ואני נוטה להזדהות עם המקום שבו אני פעיל. אם אני רק חושב, אז הגיוני לי, ואני מרגיש, שאני המוח. אבל אם אני רואה ושומע וחש, אז אני נוטה למקם את עצמי במוקד הראייה והשמיעה והתחושה. בעצם יוצא שמיקום האני שלי נקבע על פי הפעילות שמתבצעת. אולי לכן כאשר כילד שיחקתי במשחקי מחשב בעצם מיקמתי את עצמי, והזדהיתי לגמרי, עם הדמות שזזה על מסך המחשב. שם פעלתי, ולכן שם הייתי.
 

אין אני?

ה"אני", אם כן, מתקיים היכן שמתקיימת פעילות, והוא מתקיים כהשלכה מסויימת של המערך הפסיכולוגי, כהזדהות עם דבר-מה: גוף, עיניים, דמות בסרט או דמות על מסך המחשב. השאלה שנותרה היא רק האם לבד מזה ה"אני" קיים גם קיום אחר, אמיתי יותר.
 
אם אני מאמין שיש "אני" אמיתי (למשל, שיש נשמה) כמובן אחשוב שכן. אחשוב שלמרות שהנשמה שלי מזדהה עם פעילות כזו או אחרת ו"משליכה" את עצמה לפה ולשם, היא תמיד קיימת קיום שהוא מעבר לכל זה. אם אני מאמין בזה יהיה עלי להסביר למה ה"אני" או הנשמה טועים כך וממהרים להזדהות עם דברים שאינם הם. למה לא ברור לנשמה שהיא נשמה – הרי אם זה היה לה ברור, היא לא היתה מפחדת ממות הגוף, למשל.
 
אם אני לא מאמין שיש "אני" אמיתי או נשמה, אחשוב שבעצם ה"אני" אינו יותר מהשלכה תמידית, אינו יותר מהזדהות עם משהו או מישהו. אז אחשוב שה"אני" אינו יותר מאשר נקודת השקפה שנלקחת (על ידי המוח) ברצינות גדולה יותר מכפי שראוי, שהרי למעשה היא יכולה להשתנות בין רגע, שלמעשה ה"אני" משתנה כל הזמן. אז אהיה חייב להסביר לעצמי למה המוח לוקח את אותה הזדהות כל כך ברצינות, למה הוא מאמין שה"אני" הוא דבר מוצק הרבה יותר מאשר סתם הזדהות עם איזה מוקד של פעילות. אהיה גם חייב לבדוק מה קיים חוץ מההזדהות הבלתי נלאית הזאת.
 
מה שברור הוא שאנחנו נוטים להזדהות עם הפעילות שאנחנו מבצעים. גם ברמה המיידית, כאשר אנחנו "מרגישים את עצמנו" במקום שבו אנחנו פועלים; וגם ברמה הלא מיידית, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו פעמים רבות על פי המקצוע שלנו. האם זה כל מה שאנחנו? האם אנחנו באמת רק מורים או עורכי-דין או כבאים? האם פרופ' הארמתות המטורף הוא רק טרוריסט? האם אתם עכשיו רק קוראים מילים אלו או האם אתם קיימים גם כמשהו אחר, גדול יותר מהפעולה הזו לבדה, ואמיתי יותר?
 
 
הניסוי המחשבתי מבוסס על מאמר של דניאל דנט  "Where Am I?" מתוך הספר המצוין והמומלץ "The Mind's I".

 

ניסוי מחשבתי נוסף שכתבתי על תפיסת האני פורסם כאן.