השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אדם היא איך להמנע מקלישאות. איך להמנע מלומר קלישאות, בעיקר, אך מהדיבור באה העשייה ומהעשייה ההוויה. איך לא להיות קלישאה. ומההוויה עולה החשיבה, ימח שמה. איך לא לחשוב קלישאות.
כי העולם כולו בריאתו בקלישאה, כניסתו לכדי הוויה בקלישאה וקיומו בקלישאה. כקלישאה – הוא נורא ואיום, ואצלו הטרגדיה והפארסה הם הינו הך.
אז מה עושים? ואיך עושים מבלי לעשות (כי כל עשייה הינה קלישאה)?
העולם הוא קלישאה. הכוח הוא קלישאה. התופעות כולן, הדברים כולם, הזמנים כולם, המהויות כולן, הפעולות כולן, החלומות כולם, התשוקות כולן, התקוות כולן – קלישאות. הישות כולה הינה קלישאה. הדמיורגוס הרשע מדבר ובורא קלישאות.
ישנה בנשמתנו נקודה ברה ותמה, נקודה טהורה ובתולה, נקודה של שתיקה. הנקודה שאיננה קלישאה. את הדממה הזו עלינו להחזיר אל הדממה הפרמורדיאלית, אל השקט שלפני הקלישאה.
עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
לא על ידי ידע (גנוסיס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מעשה (טקס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מאבק (מונותאיזם), שהינו קלישאה.
לא על ידי הכלה (פוליתאיזם), שהינה קלישאה.
לא על ידי מוות (על הצלב), שהינו קלישאה.
לא על ידי תקווה (למשיח), שהינה קלישאה.
לא על ידי התבוננות (מדיטציה), שהינה קלישאה.
לא על ידי התנסות (טנטרה), שהינה קלישאה.
לא על ידי אהבה, שהינה התבסמות הקלישאה מהרוח החמה בה היא עצמה מלאה.
וודאי לא על ידי אמונה.
עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
אבל אני אוהב לדבר…..
(אלוהים, אגב, שונא קלישאות, אבל ממש אוהב קיטש)
לולאת האל 
אהבתי
אהבתיאהבתי
ואכן טוב שכך!
אגב, מדוע השתיקה אינה קלישאה?
כי זה נראה אך הגיוני שעבור צופים המורגלים לשתיקה, גם השתיקה הופכת לבנאלית.
אולי מייצר השתיקה נמצא בנקודת התום, הריק שלפני היצירה, אבל הוא אינו היחיד בעולם והשיפוט מהי קלישאה לא ייתכן שיבוא רק ממנו.
אהבתיאהבתי
גם הנשמה זה קלישאה ?
ואמונה זה קלישאה ?
אולי..
אהבתיאהבתי
בהחלט שתיקה יכולה להיות גם היא קלישאה.
רק השתיקה הפרמורדיאלית אינה קלישאה.
אבל מתי אנחנו שותקים פרמורדיאלית בכלל???
בקיצור, בסופו של דבר צריך להבין שהכל כולל הכל שרוי בשקט עמוק, שהשתיקה הפרמורדיאלית איננה נפרדת, חס וחלילה, מכל דבר וזמן (רושם שעלול להיווצר מהקטע מעל, שמעלה ניחוח דואליסטי, רחמנא ליצלן), שכל העולם כולו הוא דממה דקה אחת. שמאז ומעולם ממילא תמיד היינו "שותקים", גם בצעקות הכי רמות שלנו.
גם עכשיו.
אהבתיאהבתי
" עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה" אולי אין פה עשיית שתיקה.אולי לא מאמץ אלא השתתקות . .
אהבתיאהבתי
ובהמשך לנושא:
אין לי אפשרות להסכים או לחלוק כי אין לי מושג מה זה "פרמורדיאלית".
אם אניח לרגע שהכוונה למשהו בסגנון שתיקה היולית (ראשונית וכו') אז עדיין אני מרגיש שהתשובה לא נענתה כי לא היתה התייחסות לזולת אלא רק לפרט.
אבל אלה סתם קטנות. העיקר שיהיה לנו כבר שקט!
אהבתיאהבתי
זו גם קלישאה.
לך תעשה עם עצמך משהו..
יש מלחמה בחוץ
אהבתיאהבתי
you are gazing at your navel, instead of acively seeking God. The answer is simple, but it seems that you haven't found it yet.
אהבתיאהבתי
כל טוב
שולמית
אהבתיאהבתי
ראי הלינק בתחתית הקטע, על אלוהים ש"אוהב קיטש. אני משתעשע שם בהגדרות של קלישאה וקיטש."
אהבתיאהבתי
כמתמצא ואפילו מומחה לקלישאות כתבת כאן קלישאה למופת. אני בטוחה שאתה מודע לכך, השאלה היא רק מה היחס שלך אלינו, הקוראים: אירוני או סרקסטי?ואם תאמר שגם מה שאני כותבת זו קלישאה – אפשר
אהבתיאהבתי
על פניו השתיקה עדיפה, אך אם תרדו לסוף דעתן של ימילים אלה תגלו שעדיף הדיבור על השתיקה עשרות מונים
אהבתיאהבתי
הקלישאה היא בסובייקט החווה את הדבר ולא בדבר בפני עצמו.
לא. לא כל מעשה, טקס, התנסות ומחשבה הם קלישאות.
כשאיש מספיד את אביו שמת דבריו אינם קלישאתיים עבורו (אם הוא אכן חווה את הדבר מקרוב) עבור השומע מרחוק, החוקר, המתבונן, יישמעו דבריו קלישאתיים, נבובים, נאמרו אלפי פעמים במהלך ההיסטוריה, אך בשביל האדם החווה את הרגע היחידאי עבורו, רק אם הוא חווה!, המילים עבורו ועבור קרוביו יהיו מלאות.
אכן נרצה להימנע מלהיות קלישאה בעולם מלא קלישאות ו'דיבורים על' הדברים, שמחליפים את ההוויה. והסוד, תדבר, תתנסה, תקווה, תשאף, למה שקרוב אליך במידה כזו, שלא תוכל לברוח לקלישאות כאשר אתה עושה את הדבר. כל כך פשוט, כל כך מסובך.
אהבתיאהבתי