נראה שבתרבות המערבית המודרנית ממלאת האהבה תפקיד של שחקן ראשי במחזה החיים. היא הכוח המניע, האקטיבי, שדוחף את העלילה קדימה והיא המטרה שאותה יש לרדוף חרף כל הקשיים. היא גם כתב החידה, גם ההרפתקה רבת-המכשולים וגם האוצר העשיר אליו יש להגיע ובו להתבשם. היא נישאת על כפי כל כאיזה summum bonum ("טוב עליון") נשגב שבכוחו, וכך גם הבטחתו, לרפא כל חולי, למגר כל רוע, לפתור כל מסתורין ולשחרר כל אסור. יותר מכך: פעמים רבות מוצגת האהבה (יחד עם האמנות) כאפשרות קוסמת לחיים אחרים, להוויה שאינה מן המניין, אולי אף לקיום ברובד שונה, טוב יותר וראוי יותר.
 
אין ספק כי האהבה היא אחד מהכוחות המרכזיים שמניעים את חיינו. ללא לאות ובכל מקום אנחנו מבקשים לאהוב ולא פחות מכך – להיות נאהבים. לעיתים פרקי חיים שלמים מוקדשים לא לאהבה עצמה, אלא רק לחיפוש אחריה. דומה שהצורך באהבה חזק ועמוק לא פחות מהצורך במזון, חיוני כאויר לנשימה. אך האם האהבה מציעה לנו גם משהו נוסף על צרכי הגוף, דבר מה שאף עולה על צרכי הנפש? האם ייתכן שהאהבה, לפחות בכמה מגילוייה, יכולה להתגלות כפתח אמיתי למשהו אחר, כאפשרות לחריגה ממשית מהסדר הקיים – כגאולה?
 
המחזאי ואיש החצר פייר דה בומרשה (1732-1799) אמר כי "לשתות בלי צימאון ולאהוב בכל שעה ובכל עת, הרי זה המבדיל, וזה בלבד, בין האדם ובין החיה". בשתי הדוגמאות הללו הוא אכן עומד על עצם מהותו של האדם: האפשרות לשפע. האדם הוא החיה היחידה המסוגלת לחשוק במשהו גם אם אין לה צורך בו, או ליתר דיוק: האדם הוא החיה היחידה המסוגלת להמציא לעצמה צרכים. וסגולה זו ניתנת לניתוב לטוב ולרע: כך יכול אדם לכלות את חייו בהדוניזם מעגלי (למשל, לא לאכול כדי לחיות, אלא לחיות כדי לאכול) וכך הוא מסוגל להתעלות מעל עצמו באלטרואיזם הנובע כמעין המתגבר (כדאי לשים לב איך באופן לא לוגי, מעשה טוב אחד גורר אחריו אחרים).
 
מותר האדם בכך שהוא אוהב, וכמו שהאדם מודע לעצמו, ומודע לכך שהוא מודע לעצמו, הוא יכול לאהוב, ויכול גם לאהוב לאהוב. amabam et amare amabam, אמר אוגוסטינוס הקדוש (354-430), אחד האנשים הרגישים והאוהבים ביותר בכל הזמנים: "אהבתי ואהבתי לאהוב". אך אוגוסטינוס לא רק אהב אהבה רומנטית, ולא רק התמוגג בתענוגות המין (אם כי, הוא בהחלט לא התנזר מהם: הוא זה אשר בצעירותו ביקש מהאל לגאול אותו מתשוקותיו, "רק – עוד לא"…), הוא אהב אהבה אלוהית, כלומר אהב את המציאות האלוהית, ושאף לכוון את כל כולו אל אותה אהבה.
 
אם אכן אלוהים הוא (גם) אהבה, הרי שניתן כעת להבין הבנה שונה את משפטו המפורסם של אוגוסטינוס: "אהבתי לאהוב". הוא מתכוון כאן לומר שהוא אהב לשאוף למרומים, אהב להדבק באלוהות. על אהבה שכזאת, כך נדמה לי, ניתן בהחלט לומר כי היא אהבה היוצאת וחורגת מתוך סדר העולם הרגיל, היומיומי. זו אולי אהבה שמצליחה לשאת את האוהב מעבר לעצמו, ומעל לקיום ההגיוני בו הוא שרוי, שלא לומר שבוי, רוב ימיו. ואם אכן האהבה היא היסוד האנושי שבאדם, כלומר מה שמבדיל אותו משאר בעלי החיים, הרי שפרדוקסלית נראה כי אותו יסוד שהוא האנושי ביותר באדם הוא גם היסוד האלוהי ביותר שבו.
 
האם אכן האהבה היא כוח רוחני, ולא רק רגש מבין הרגשות? אחד מה"פילוסופים של האהבה" המודרניים, חוזה אורטגה אי גאסט (1883-1955), טען כי "ההגות של העת האחרונה איבדה את ההשראה הקוסמולוגית, שהיתה מקור להגות הקדומה, והיא נעשתה פסיכולוגית כמעט לחלוטין. העידונים שהושגו בפסיכולוגיה של האהבה, הדקויות הפלפלניות שהועלו בה, הסיטו את תשומת לבנו מן ההיבט הקוסמי של האהבה, ממעמדה בין איתני הטבע" (מתוך "מסות על האהבה", בתרגום יורם ברונובסקי).
 
על פי אי גאסט, אם כן, ייתכן והאהבה ונתפסת יותר מדי כאלמנט רגשי, סובייקטיבי, ופחות ככוח טבעי, אובייקטיבי הנמצא זמין לנו ומזמין אותנו לקחת בו חלק, לרתום אותו אל חיינו, או את חיינו אליו. האהבה אינה רגש בלבד הוא טוען, אלא מימד של המציאות, כוח טבע, הוויה קיימת – ואנחנו שכחנו שכך.
 
בפילוסופיה הקדומה, בעיקר ביוון, אכן נתפסה האהבה ככוח רב עוצמה הקיים קיום בפני עצמו. האהבה היתה ארוס: חצי-אל (או "דיימון" ביוונית) שקישר בין האלים לבין בני האדם. האהבה, אם כן, לא רק שהיתה קיימת בתוקף משל עצמה (ולא רק בנפשו של אדם), היא היתה גם דרך להעפיל אל האולימפוס, כלומר אל המציאות האלוהית. על כנפיו של ארוס היה האדם נוסק אל על, ומגיע אל הנצח.
 
האם האהבה היא אכן סולם אל האלים? כך חשב אפלטון, וזוהי למעשה ה"אהבה האפלטונית": אהבה שנושאת את אוהביה אל פסגות הרוחניות.

אהבה אפלטונית

כולנו מכירים את המושג "אהבה אפלטונית". בימינו נהוג לכנות ידידים המתנזרים ממין "אפלטונים", ואהבה אפלטונית, נבין מכך, היא אהבה ללא מין. אך אם נבדוק מה כותב אפלטון עצמו על אהבה,  נגלה כי כלל לא כצעקתה. אפלטון אמנם לא חשב שיש להקדיש זמן מיותר לתענוגות הבשר, אבל גם כאשר הוא מדבר על זוג האוהבים האידיאלי הוא לא פוסל אפשרות שהם יקיימו יחסי מין. "אהבה אפלטונית", כפי שנראה, אינה מסתכמת בתיחום חיי המין של האדם – מה שהופך את אהבתם של האוהבים לאהבה אפלטונית איננו מימושה הגופני, אלא ההתפתחות הרוחנית שהם זוכים לה מכוחה של אותה אהבה, שכן האהבה האפלטונית היא בראש ובראשונה אהבה של הפרייה רוחנית הדדית בין בני הזוג.
 
ביוון העתיקה אהבה היתה נושא רציני, שראוי לא  רק להתפלסף עליו, אלא גם להלחם למענו. את כוחה הנורא של האהבה (והקנאה הבאה בעקבותיה) הנציחו היוונים במיתוס של מלחמת טרויה, שנגרמה כידוע בשל חטיפת הלנה היפה. אך האהבה היתה בשביל היוונים הרבה יותר מרגש מסוכן: מאז אפלטון היא היתה מרחב נוסף, עיקרי, בו מתחולל המאבק על נפשו של האדם. הפילוסוף מישל פוקו טען שאצל אפלטון מסתמנת חריגה יוונית מהדיבור על אהבה בהקשר של חיזור ומעמד חברתי, לדיבור בה בהקשר של "דאגה לעצמי" (כלומר הדאגה לדעת את העצמי) וכקשר אל האמת. אצל אפלטון, לדעת פוקו, אנחנו מוצאים את התיאור הראשון בספרות הקדומה למה שאחרי כן יכונה "המאבק של הנפש" – הוא היה הראשון שסימן בברור את האהבה כאחד משדות הקרב בהם על האדם להתמודד בדרכו אל האמת: באהבה יש סיכוי אמיתי לגעת במציאות האלוהית, וכמובן סיכון אמיתי להידרדר אל השאול.
 
אפלטון (427-347 לפנה"ס), כנהוג בזמנו בחברתו, ייחס חשיבות רבה לסוגיית הארוטיקה והאהבה. כפי הנראה פסל של חצי-האל (או ה"דיימון") ארוס היה מוצב בחזית האקדמיה, בית הספר שהקים אפלטון באתונה. אך כאמור, האהבה בשביל אפלטון היתה יותר מעוד נושא מעניין להתפלסף עליו – היא היתה כוח דתי, משיחי, המסוגל לגאול את האדם. האהבה בשביל אפלטון היא מערכת יחסים – לא עם אובייקט כלשהו, אלא עם האמת. אפלטון חשב שיש בכוחה של האהבה להרים את האדם מעל ליומיומי, מעל לנורמלי (הנתפס כבנאלי), ולקרב אותו אל הקיום האלוהי. אך לא כל אהבה מתברכת בכוח מעין זה: רק האהבה הבאה מן האלים והלוקחת את האדם אליהם היא האהבה שיש לטפח. מכיוון שעל אהבה כזו כתב אפלטון, רק אהבה כזו ראויה להתכנות "אהבה אפלטונית".
 
אפלטון דן באהבה בין בני הזוג באופן מרוכז בדיאלוג "פידרוס" (חיבוריו של אפלטון כתובים כדיאלוגים בין מורו, סוקרטס, לבין אנשים אחרים). בדיאלוג נישאים נאומים הנוגעים לאהבה, ובעיקר מתקיים דיון באשר לחכמת הבחירה של הנער במאהבו.
 
כידוע, ביוון העתיקה היה מקובל מאוד שגבר מבוגר יקח נער מתבגר ו"יחנוך" אותו. מערכת היחסים ביניהם היתה כוללת לימודים של סייף, מקצוע כלשהו, במקרה הטוב גם פילוסופיה, וכמובן – מין (תמיד כאשר המבוגר היה ה"אקטיבי"). הנער גם היה מתלווה לחונכו בעיסוקיו וכך רוכש מעמד חברתי, אבל לבד מזה היה הגבר נשוי והקים משפחה – ולכן אין לראות מוסד חסרתי זה כהומוסקסואליות כפי שאנחנו מבינים אותה כיום. לסוקרטס עצמו היה נער שכזה ושמו אלקיביאדס.
 
בכל אופן, ב"פידרוס" מנסים המתדיינים, סוקרטס ופידרוס, לענות על השאלה למי עדיף לנער המחוזר להיעתר: האם לאדם שמאוהב בו מאוד, או דווקא לזה שאינו אוהב אותו במיוחד, ומבקש למסד עמו מערכת יחסים פשוטה של תן-וקח, כלומר, סוג של יזיזות. שני הנאומים הראשונים בדיאלוג מכוונים לשכנע את הנער לבחור דווקא באדם שאינו מאוהב בו, אלא מעוניין בקשר שמבוסס על חליפין פשוטים: מין תמורת ידע. תחילה פידרוס משמיע באזני סוקרטס נאום אשר מונה באזני הנער הדמיוני את מגרעותיו של האוהב, כפי שכולנו מכירים אותן: האוהב הוא קנאי, רכושני, רכלני, הפכפך, בוגדני, פרנואיד – ומעל לכל, קובע פידרוס, המאהב הוא פשוט חולה – משוגע. ברור ששום רווח לא ייצא מהתחברות עם גברים שכאלה, ועל כן הנער נקרא על ידי פידרוס להעדיף על פניהם, כחונכים, את אלו שאינם מאוהבים בו. סוקרטס גם הוא נושא נאום, וחוזר בשינויים קלים על עיקרי דבריו של פידרוס: האוהבים הם פשוט משוגעים, ולכן כדאי מאוד להתרחק מהם.
 
אנחנו מכירים דוגמאות כאלו מחיינו: האהבה מעבירה אותנו על דעתנו. אנחנו מאוהבים, וכל החיים הופכים למירוץ מטורף, חדגוני ושטחי אחרי מושא אהבתנו: בין אם נתאהב באדם, מדינה או קבוצת כדורגל, הלהט המאוהב יבער בנו ולא ייתן לנו מנוח. אם ננקה מעינינו לרגע את האידיאליזציה שנותנת התרבות בה אנו חיים להוויה מסוג כזה, נראה בברור שמאוהבות חמורה, פנאטית שכזו היא אינה יותר מכלא מריר, וההתרגשות שהיא מביאה לנו אינה שונה הרבה מזו הבאה בעקבות שימוש מופרז בסמים מעוררים. לכך גם דומה ההתמכרות שלנו לאהבה, וגם תהליך הגמילה ממנה לא פחות קשה וכואב. היוונים ראו באהבה שכזו סכנה גדולה לבריאותו הנפשית של האדם (ראו מאמרי על אפיקורוס), ועל כן פידרוס וסוקרטס ממליצים להתרחק מאדם שכך אוהב.

שני סוגים של אהבה

האם קיימים שני סוגים של אהבה? האם יש אהבה טובה ואהבה רעה? ואולי עצם הביטוי "אהבת אמת" מורה לנו שישנה גם אהבה מזוייפת, שקרית?
אפלטון ודאי חושב שאפשר וצריך להבחין בין אהבה אחת לאחותה. כבר ראינו שבשני הנאומים הראשונים בדיאלוג "פידרוס", מוצגת האהבה ככוח שלילי, המשתלט על האדם וגורם לו לשקוע בתוך עצמו, בתוך קנאותיו ויצריו, צרכיו ותשוקותיו. זו אינה אהבה, מסתבר, שמופנית כלפי חוץ, אלא כזו המופנית כל כולה כלפי ישותו המצומצמת של המאוהב. אך אפלטון גם מכיר אהבה אחרת: רגעים בלבד אחרי סיימו את נאומו הראשון, מודיע סוקרטס (אפלטון הרי שם בפיו, לפעמים, את דעותיו) לפידרוס שהוא עומד לשאת נאום נוסף, וזאת, אומר סוקרטס, כדי שיכפר על חטא אשר חטא "למה שהוא אלוהי".
 
סוקרטס מבהיר כי זהו ארוס שנגדו חטא, כלומר היצוג המיתי של האהבה, וכי כל אדם שאהב אי-פעם ושמע את שני הנאומים שנישאו הרי "ידמה לשמוע דיבורי אנשים שנתחנכו בידי ספנים, ומעולם לא ראו שום אהבה אצילה". תוספת מילת התואר "אצילה" מראה שכאן אפלטון רומז לנו שהוא עובר לדבר על מין מעט שונה של אהבה. זוהי "תאווה" אחרת, נשגבת, והיא אינה מכוונת רק כלפי אדם, כפי שנראה מיד.
 
גם לא על אותו שגעון מדבר אפלטון, שכן עתה הוא שם בפי סוקרטס את הטענה שאין השגעון פורענות גרידא, אלא "טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השגעון – [איזה שגעון?] אותו שגעון שאינו אלא מתת אלוהים". זהו סוג שונה, עליון ואצילי של שגעון, סוג שמביא ומוביל אל הטוב, ואכן "יפה יותר, לפי דעת הקדמונים, השגעון האלוהי מישוב הדעת האנושי", טוען מיד סוקרטס.
 
ההבדל העיקרי בין "סוגי השיגעון" זהה לציר סביבו מסתובבת תפיסתו של אפלטון לגבי האהבה: האם אהבתנו מצליחה להוציא אותנו, להרים אותנו מעל לקיום היומיומי, המכאני, ולאפשר לנו מגע עם מה שהוא מעבר לכך, כלומר עם האמת האלוהית, או האם להפך: אהבתנו רק גורמת לנו לשקוע עוד יותר בעצמנו, בצרכינו המוגבלים, בקנאות הילדותיות שלנו. אהבה "אצילה" היא אהבה בה אנחנו גדלים – בה מתגלה בנו משהו חדש ואחר ונפלא. כך בדיוק גם כאשר אנחנו נתקפים שגעון אלוהי.
 
סוקרטס מונה בנאום זה ארבעה סוגים שונים של אותו "שגעון אלוהי", כלומר שגעון הבא מהאלים ומשרה על האדם רוח חדשה ומרוממת. השגעון הראשון שהוא מביא הוא ה"מאניקה", אמנות השגעון, אשר מקנה את החכמה ויכולת החיזוי לאורקל שבדלפי ולכוהנות שבדודונה – כלומר זהו שגעון שמעניק יכולת נבואית למי שהוא פוקד. אדם המשוגע כך יכול להתנבא.
 
הסוג השני של שגעון שמונה סוקרטס הוא שגעון רפואי, הבא כאשר פוקדות את האדם מחלות ומיני "חליים נוראים". שגעון שכזה מעביר את רוע הגזרה, שכן זו באה "בעקבות עוונות קודמים", והשיגעון מביא ידע סודי ומאפשר את פענוח "פשרן של הפורעניות" ועל כן את הפגתן.
 
הסוג השלישי של השגעון האלוהי הוא ההשראה הפואטית, וסוקרטס מדגיש כי "מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוזות […] שירתו, שירת המיושב בדעתו, תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השגעון". רק מי שמשוגע שגעון אלוהי מהסוג הזה, אם כן, יכול להיות משורר אמיתי – מי שלא משוגע כך יכתוב אולי מילים יפות, אך זו לא תהיה שירה. בשירה, כמו לאומנות בכלל, יש משהו אלוהי.
 
שלושת ה"שגעונות" הללו, אם כן, הינם בעצם סוגים של השראה אלוהית, מתת אל הנכנסת באדם ומאפשרת לו לחרוג מהמערכת הסגורה של חוקי העולם הרגילים. כך גם השגעון הרביעי, שהוא שיגעון האהבה, האהבה האלוהית. זוהי אהבה הבאה מן האלים, והיא גם מושכת את האוהב אל האלוהי.
 
"מי שחננוהו האלים בשגעון שכך טיבו, הריהו בר מזל מאין כמוהו" אומר סוקרטס, ומדגיש כי דעתו זו אולי "לא תתקבל… על דעתם של חריפים, אבל על דעת חכמים תתקבל". החכמים באמת (להבדיל מאלו שרק מדברים כחכמים) יבינו כי האהבה, כמתת אלים, היא דבר נפלא: בדומה ליכולת לחבר שירים, לרפא מחלות או לנבא נבואות, היא פלא, פשוטו כמשמעו. האהבה הזו מוציאה את האדם מעצמו ומרוממת אותו, וזאת משום שמראש היא מגיעה אליו מבחוץ: זו אינה תשוקה שקורצה על ידי האדם בתוך עצמו, אלא קריאה הבאה מחוץ לגבולות האגו, ושעל כן בכוחה למסמס גבולות אלו. זוהי אם כן האהבה שנמצאת במציאות כולה ככוח יסודי: כדי לגעת בה עלינו רק לשים אליה לב ולתת לה לחדור אלינו. כך גם אם רק ניתן לה למלא אותנו, הרי שעל כנפיה, כפי שבמיתוסים היוונים על כנפיו של ארוס, נגיע אל מה שהוא האלוהי חיינו.

אהבה כשגעון, וכמימד אלוהי

על פי אפלטון השגעון יכול להיות דבר חיובי ביותר: הוא זה שמוציא אותנו מהחיים הנורמליים, המונוטוניים, חיים של קיום מעגלי, חוזר על עצמו, חסר התחדשות ופלא. השגעון הבא מן האלים קורע פתח במציאות הפשוטה ומעלה אותנו איתו מעלה מעלה.
 
הסוג הנעלה ביותר של השגעון, כפי שהסתבר לנו, הוא שגעון האהבה. זוהי אהבה הבאה מן האלים, והיא גם מושכת את האוהב אל האלוהי. האהבה האלוהית היא זו שתשא את האוהב עמה, עד שיחזה ממש ב"יש שאין לו צבע ולא צורה ואין למששו", כלומר במשהו שאינו דבר, אבל הוא קיים קיום בלתי ניתן להכחשה. האהבה שבאה מתוך השגעון האלוהי היא זו שנושאת, אם כן, את האדם אל האלוהות.
 
על פי סוקרטס האלים הם שנוטעים אהבה זו בנשמת האדם, היא מתפתחת כתשוקה של האדם אל האלוהי, ולבסוף היא אשר מביאה את האדם אל אותו מימד מוחלט. "כל נשמה ונשמה לא תגיע למקום מוצאה [האלוהי] במשך שנים רבוא… חוץ מנשמתו של אדם ששאף לחכמה בלב נכון, או אהב נערים בשאיפה לחוכמה". האהבה "בלב נכון", אם כן, היא אהבה בשאיפה לחוכמה. זו אהבה אשר מנתבת את התשוקה אל האהוב, לכדי תשוקה אל האלוהי.
 
אפלטון ממשיל את ההתפתחות הרוחנית לגידולן של נוצות על גבי הנשמה, נוצות איתן האדם מעפיל אל האל. האוהב בדרך הנכונה, "לכשיביט אליו [אל אהובו], תחלוף בו רעדה… שכן יתחמם שעה שיקלוט דרך עניו את שפעת היופי שמשקה ומצמחת את נוצת הנשמה" – כלומר מראה הנער האהוב מעורר בו תשוקה, אך לא אליו גופו, אלא אל המרחבים העליונים, לשם הכניסה בהם הוא זקוק ל"נוצות".
 
ומה שנפלא הוא שלא רק הוא, אלא גם אהובו ידבק ממנו בדבקות וילכד "בשגעונו של ארוס", וזהו היתרון הגדול שבכניעה לאוהב ולא ללא-אוהב (כפי שהומלץ בנאומים הראשונים בדיאלוג): השיתוף באהבתו ובנסיקתו לעליונים. כי באהבת האמת גם האהוב, שניצני אהבה פורחים בקרבו, "הנה הוא אוהב, ואת מי – איננו יודע". הוא אינו יודע את מי הוא אוהב כי הוא אינו ממש, או לא לגמרי, או לא רק מתאהב באוהב עצמו, אלא אהבתו גם היא אהבה שתשוקתה אל ההתפתחות הרוחנית.
 
ישנם כאן, אם כן, שני סוגי אהבה ושני סוגי שגעון. האהבה והשגעון שבאים מעצמנו לוקים בחסר, הם אינם חיוביים, משום שלמעשה הם מכוונים בסופו של דבר אך ורק חזרה אלינו, ואהבה אמיתית הרי שופעת מאיתנו הלאה. האהבה הנכונה היא שגעון אמיתי, שגעון הבא מהאלים, השובר את הרציפות המונוטונית של ההכרה האנושית מפני שהוא בא "מבחוץ". זהו כוח אירוטי המצמיח לאדם נוצות ומושך – אף לרגע – את ההכרה האנושית למרומים. זוהי אהבה הבאה מן האלים והמחזירה אותנו אליהם. התשוקה אל החכמה ואל האמת שבה מתאפיינת האהבה הזו אינה תשוקה רגילה הכובלת את האדם אל מושא תשוקתו. זו תשוקה אירוטית אמיתית, תשוקה הבאה מארוס (הכוח שמקשר בין האדם לאלוהי), המעלה את האדם מעל לעצמו, ואל האל.
 
מהציטוטים שהבאנו נראה שהאהבה האלוהית היא אהבה שתשוקתה האמיתית היא מקורה, כלומר האלוהות: גם כאשר מביט האוהב באהובו, יופיו של האחרון מוביל אותו, דרך אהבתו, למרומים. שלא על פי המובן של המושג הזה בימנו, זו איננה ידידות פשוטה בין אנשים, אלא מערכת יחסים רוחנית, אשר בה האוהבים מפרים אחד את השני במסע המשותף לגילוי האלוהי.
 
יותר מכך: אפלטון גם אינו מתעקש שהאוהבים לא יקיימו לעולם יחסי מין: אפלטון שם בפי סוקרטס אמרה מתונה מאוד על שני ידידים, אוהבים, ש"בשעת שיכרות או ברגע אחר של היסח הדעת" עושים את "מה שלפי דעת המרובים [כלומר, ההמון] יש בו אושר שאין כמותו" – כלומר, מקיימים יחסי מין. "והנה" טוען סוקרטס, "גם שני אלה… זוכים אף הם לפרס לא קטן על שגעונם הארוטי… בבוא הזמן תצמחנה כנפי שניהם… בעבור אהבתם" – האוהבים אהבה אלוהית לא יחטאו אם יממשו את אהבתם לא רק בנפשותיהם אלא גם בגופם. כל זאת משום שאהבתם ביסודה היא אהבה אפלטונית, כלומר אהבת החכמה ואהבת האלוהים.
 
ניתן לראות שאפלטון ראה את הכוח הארוטי, את ארוס, כמשהו שאולי כולל מין, אך הוא גדול ממנו לאין-ערוך. רק בימנו צומצם האירוטי לפרוזדור הצפוף והצר של המיניות. אנו יודעים כי דרך מסדרון זה (אבל לא רק דרכו) מנסה הטנטרה, על ידי מודעות מקסימלית למשגל עצמו, להעפיל אל האלוהי. אפלטון ראה באהבה האלוהית, ככוח חי במציאות, מרכבה מלכותית לצורך העליה למרומים. זו האהבה האפלטונית. ומשום שבמרומים נמצאת גם החוכמה העליונה ביותר, מסתבר שהאהבה האלוהית היא אהבה שתשוקתה האמיתית היא החכמה. למעשה אפשר לומר כי זו אהבת החוכמה, או ביוונית: "פילוסופיה".
 

(בציטוטים השתמשתי בתרגום הנהדר של י"ג ליבס, שיצא ב"כתבי אפלטון", בהוצאת שוקן).

המאמר הזה מתפרסם בחלקים השבוע בערוץ הניו-אייג' של אתר nrg.