בצ'לור מתדיין במרכז "הודיה" בשבוע שעבר
כתבתי קצת על המפגש הנעים שלי עם סטיבן בצ'לור, הבודהיסט החילוני המפורסם בעולם. היום מתפרסם הראיון שלי איתו באנרג'י, ובתחתית הרשימה הזאת תמצאו לינק לשם ולינק לגרסה המלאה, ואפשר לקפוץ ישר לשם כמובן.
לפני זה אומר עוד כמה מילים על גישתו החילונית, או אפילו האנטי-דתית, של בצ'לור.
רבים מתוך העולם הבודהיסטי, כאמור, מבקרים את בצ'לור (אני מודה לעדי מרחב שהפנתה אותי למקורות הללו):
בהיקו פונדהמו טוען שבצ'לור מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים (הוא שואל)?
בהיקו בודהי לא מסכים עם ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים. לדעתו זו רק התוצאה אם מראש אתה מטיל ספק בכל האמונות הבודהיסטיות, בעוד אם תקבלן כראוי, בסופו של המסע תדע אותן בברור כמציאות חיה, כוודאות, כפי שהבודהה ידען.
אורגיין סאנגארשטה מבכה את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור (כאילו הכל עניין של נוירונים במוח) וטוען שאמונות, גם כמתודה זמנית, נחוצות כדי להתחיל את הדרך ולא לסטות ממנה. אי אפשר בלעדיהן לדעתו.
אני חושב שבודהיסטים מכובדים אלו אומרים דברים של טעם, והייתי רוצה לבדוק מקרוב מה עומד לדעתי בתחתית התפיסה החילונית של בצ'לור, ולמה לדעתי היא מתכון לבודהיזם יבש למדי, אולי יבש מדי. כולנו יודעים שהמהפכה הפרוטסטנטית (כן, שוב היא) יצאה נגד תיווכה של הכנסייה ובעד קשר ישיר עם ה'. היו הרבה סיבות לכעס על הכנסייה, שכמובן היתה מושחתת ורקובה מיסודה (כמו כל גוף אנושי שמופקד בידיו כוח אלוהי). הכנסייה לא רק חילקה אינדולגנציות (מחילות מחטאים) תמורת כסף (והרבה) אלא גם שלטה על קרקעות רבות, היתה בעלת כוח פוליטי רציני, מינתה בישופים תמורת כסף (כלומר בנים של עשירים), לא הקפידה שכמריה לא ישגלו כל דבר שזז (יש דברים שלא משתנים) וכו' וכו' וכו', וטוב שלא לעולם חוסן, או כפי שאולי היו אומרים הרומאים על זה, Sic Transit Gloria Dei , או לפחות נציגיו על פני האדמה.
מה שאנחנו פחות זוכרים אולי הוא שעם צמצומה של תהילת הכנסייה וקרקוע הפולחן הדתי הנוצרי ברפורמציה, זרקו לעזאזל (מילולית) הפרוטסטנטים הנלהבים גם הרבה מהטקסים והאמונות של הכנסייה הקתולית. נכון, הכנסייה אז (ועד אמצע המאה העשרים) ערכה את כל טקסיה בלטינית ואף אחד לא הבין. נכון, קשה היה לאנשים במאה ה- 16, עם רוח הרנסאנס וכל זה, להאמין שחתיכת הלחם שנותן לי הכומר הופכת ממש לבשרו של המשיח כשהיא (ורק כשהיא) בתוך הגרון שלי. נכון, גם קצת נמאס היה מהפומפוזיות והפאר הדקדנטי של התלבושות והאביזרים והקתדרלות שהקתולים כל כך אהבו. נכון נכון נכון. ולכן החליטו באותה הזדמנות שבה מכריזים שהכנסייה הקתולית היא זונת בבל ומכוננים כנסייה חדשה, גם להיפתר מהלטינית ומהטקסים ומהכמרים וממוסד הנזירות ומהאמונה בטראנסובסטנצאציה ומכל מני דברים שנראו מיושנים מאוד אם לא פשוט דביליים.
וכך קיבלנו לנו דת רציונלית ונקייה משטויות. הללויה בתחתונים.
למה אני לא נלהב? כי כדרכן של מהפכות גם זו מיהרה להשליך חלקים מהתינוק עם מי האמבטייה (ופה מדובר בבייבי ג'יזוס!). היה זה במהפכה הפרוטסטנטית שהאידיאל של דת הגיונית וברורה, חדה וקרה עלה אל הבמה, ומאז הוא לא ממש ירד ממנה (האמת היא שבעשרים שנה האחרונות זה משתנה, עם הניאו-פגאניזם והסקס-טנטרה וכל זה). אז התחיל להיות פתאום ברור שטקסים למיניהם הם עניין "חיצוני" או "עודף" לדת האמיתית, שהיא כמובן בלב. אז התחילו לומר בכל רם את מה שאולי מעטים חשבו קודם: שכל ההוקוס פוקוס (Hoc est corpus meum…) הליטורגי הזה הוא קשקוש בלבוש ורוחניות אמיתית היא תמיד עניין פרטי, בין אדם לאלוהיו, והיא תמיד עניין פנימי, בין נפשו של אדם לקונה, ולא בכל מני ביטויים חיצוניים של לגימת יין או מלמול לטינית או נישוק צלבים (לנוחותכם: לגימת יין, מלמול ארמית, נישוק מזוזות).
נשמע מוכר? ודאי, כך גם רובנו חושבים. ולמעשה הרעיון הזה ימיו כימי הנצרות עצמה, ומה אם לא גיזום טקסים ומצוות עשה פאולוס ליהדות כדי להצמיח את הנצרות בכלל אין דה פירסט פלייס? עזבו אתכם ממצוות אמר האיש מטרסוס – רק האמינו בלב שלם בישו המשיח ואתם מסודרים.
אז כן, הגוף נחשב מאז פאולוס (טוב, היוונים עוד חשבו כך לפניו) למשהו סתמי במקרה הטוב ושטני במקרה הרע, ומכאן ברור שהאמונה היא מה שחשוב ולא העשייה. "משחק הרוח" היה מלכתחילה המשחק של הנצרות, בשונה מ"משחק הגוף" של היהדות, וכתבתי על זה כאן.
אז מה יש לי נגד "משחק רוח"? רק שהוא לפעמים מתעלם מצד מאוד משמעותי בחיי האדם. איזה צד? נכון, הגוף (וכמובן שגם שחקני גוף שמתעלמים מהרוח שוגים לדעתי). התפיסה כאילו כל מה שחשוב הוא מה שקורה בין שתי האוזניים, כלומר בנבכי המוח או הנפש או הנשמה, וכל השאר הוא קליפה נבובה שרק מכסה את הדבר האמיתי – התפיסה הזאת שגויה לדעתי. דווקא בודהיסט כבצ'לור היה אמור לדעת שאין בסופו של דבר הבדל מהותי בין הרוח לחומר, בין הנפש לגוף: מדובר באותו דבר עצמו. החלוקה שאנחנו עושים בתוך עצמנו היא עצמה האשלייה שאנחנו צריכים להתעורר ממנה, ולהבין שלמרות שודאי שאפשר להבדיל פנומנולוגית בין מה שקורה בראש למה שקורה בגוף, שני השדות האלה מהווים צדדים שונים של תהליך אחד ויחיד, והוא אנחנו והעולם כולו. למעשה מדובר בדואליזם שהוא שריד של הדואליזם היווני בין הנשמה לגוף.
עכשיו, אני לא מערער על התחושה העמוקה וההגיונית לדעתי שלנו, שמה שקורה בראש משמעותי יותר ממה שקורה בגוף (אם הגוף שלי יצ'טקמק, חו"ח, ומוחי ישאר שלם עדיין אהיה אדם. אם להפך אהיה צמח). אבל זאת לא השאלה כאן. השאלה היא מה היחס הרצוי בין שני התחומים הללו, שהם כאמור שני קצוות של רצף אחד. הבעיה היא, כרגיל, כאשר האיזון מופר יותר מדי לצד אחד, ולמעשה מתקבלת גישה שמבטלת את השני, כלומר שמחשיבה כאמור את הגוף למיותר במקרה הטוב, או, במקרה הרע, רע. הקתולים, למשל, בפירוש רואים בגאולת הנשמה את העיקר וממש לא מתלהבים מהגוף, אבל, במודע או שלא במודע, הם נותנים לגוף את הכבוד המגיע לו: הם משתמשים בו לטקסים מורכבים ומרהיבים, הם מנצלים את כל החושים לעבודת האלוהים (טעם כבר אמרנו, ואפשר להוסיף את האוגב לשמיעה, הקטורת לריח והנוצצים לראייה) וגם כשהם מכים אותו או מסגפים אותו הם עושים זאת מתוך ההבנה העמוקה שדרך הגוף אפשר להשפיע על הנפש. אי אפשר פשוט להתעלם ממנו, ואני חושש שהזלזול של בצ'לור בטקסים ורגשות, שמקורו כאמור פרוטסטטנטי (בקלוויניזם ביטלו גם את הרגשות כעניין מפוקפק שעדיף לדת בלעדיו) לא מאפשר מידה מספקת של קבלה וסובלנות לביטויים דתיים שאולי לא לו, אבל לרוב האנשים הם השער להרגשה, ואף לודאות, של קרבה אל המוחלט.
מה שאני טוען הוא שאסור לזלזל הן בטקסים המבוצעים בגוף, והן באמונות שתופסות מקום רגשי. שני שדות פעולה אלו משפיעים מאוד על ההכרה, ובסופו של דבר גם על כל תובנה עמוקה שתתעורר בנו. הפיתוי לכונן רוחניות "נקייה", טהורה מטקסים ואמונות ושאר "קשקושים" הוא גדול, וגם אני מרגיש את מתיקותו, אבל נראה לי שבסופו של דבר הוא נפסד (כמו כל דבר חד צדדי). יש ערך לקשקושים, השבח לאל.
בצ'לור הוא אדם נחמד מאוד מאוד. אנגלי אמיתי: קר כמלפפון ובעל חוש הומור נהדר. יש הרבה מאוד חכמה ואמת במה שהוא אומר. את הכמיהה להרגשת הנומינוזי, ליראה אל מול ההוד האלוהי, ואת העובדה הברורה, שמוכחת מאלפי שנים של היסטוריה אנושית, שליטורגיה היא אחת הדרכים לשם – הוא לא מבין (או, אפשרות: עושה עצמו כי הוא חושב שזה יועיל לתלמידיו, היינו כסוג של תכסיס דידקטי,Upaya, ואם כן אני מודה לו מעומק לבי על ההקרבה).
בצ'לור מרצה במרכזה "הודיה" בשבוע שעבר
ועוד דבר: גם אם טקסים ומצוות מסבכים את הדת והרבה פעמים גורמים לנו לשכוח את המטרה, כלומר את האלוהים, כלומר למעשה הופכים לעבודת אלילים, הרי שעדיין, יש בהם יופי. עולם ללא הססגוניות מופרכת והמגוחכת של צורות הביטוי של הרגש הדתי היה עולם חיוור ותפל.
אחרי כל זה, כדי שלא יהיה ספק, רק אומר שעל אף הבדלי הגישה והדעות, אני מאוד מאוד מכבד את סטיבן בצ'לור ורואה בו מורה דהרמה גדול. בכל אופן תמיד טוב לשמוע זוית נוספת על המוחלט – זה הרי כל מה שיש לנו מבחינה מילולית. ואפרופו מילים:
הנה הראיון שהוא הואיל להעניק לי כפי שפורסם באנרג'י. אני אישית ממליץ מאוד על הגרסה הבלתי-ערוכה, בלתי-מצונזרת, קומפליט אנד אנאבריג'ד.
לולאת האל 
א. אין דבר כזה, "דואליזם יווני של גוף ונפש". הסטואים והאפיקוראיים האמינו בכך שיש נפש חומרית, כלומר שהנפש היא חלק מהגוף, ולא האמינו בקיום גוף ונפש כשני יישים נפרדים (כפי שגרסו אפלטון, הניאו-פלטונים ואחרים). הספקנים העדיפו לא לחוות בכלל דעה על העניין. לכן, אין טעם לדבר על "דואליזם יווני" כניסיון לאפיין את כל הפילוסופיה היוונית.
ב. לא הבנתי מה עניין שמיטא להר סיני בכך שמופיעים בטקסטים ציטוטים בלטינית שנראה שאין להם שום קשר לטקסט. המימרה הרומית הידועה היא "sic transit gloria mundi". הרומאים לא האמינו שתהילת האלים חולפת.
אהבתיאהבתי
א. לא ניסיתי לאפיין את כל הפילוסופיה היוונית. ודאי לא ברשימת בלוג אחת. אבל ודאי גם שיוון, באופן כללי, העלתה על נס את הדואליזם בין הגוף לנפש, חומר וצורה. אגב, הסתואיקנים היו רומאים, לא יוונים.
ב. בעניין הציטוטים בלטינית, בכתבי אותם ניסיתי לכוון לחוש ההומור של הקורא (ועל כן גם השינויים שהכנסתי בהם). אני מבין שנכשלתי.
אהבתיאהבתי
הפילוסופים המרכזיים של הסטואה – זנו, קליאנתס וכריזיפוס – כולם היו אתונאים. לאחריהם הגיעו פילוסופים דוגמת סנקה ומרקוס אורליוס, שאכן היו רומיים. אפשר לחשוב פעמיים לפני שמתקנים אחרים.
אהבתיאהבתי
פילוסופיה הלניסטית, כשמדובר ביורשי השיטות שהתחילו ביוון.
אהבתיאהבתי
לא עם הכל אני מסכימה, אבל מזהה באופן כללי על מה אתה מדבר ומאיפה זה בא.
אהבתיאהבתי
בתגובתך אתה מערב אנלוגיה (שהיא מטבעה מוגבלת) לרפורמציה הפרוטסטנטית, ומעביר את הוויכוח משדה האמונות לשדה הטקסים והגוף.
אז למען הסדר הטוב – ראשית, טקסים לא בהכרח קשורים לחוויה גופנית – יש טקסים כמו חזרה על מנטרה או סיבוב גלגל תפילה, שלא לדבר על תפילת יחיד ביהדות, שלא קשורים לגוף ועדיין הם ריטואלים "בלבד". אני חושב שבצ'לור לא מתנגד לטקסים אלא לאמונה שהטקסים מועילים למשהו. גם לא שמעתי ממנו ולא קראתי בדבריו שום התנגדות לחיי הגוף (ובא נזכור שהסיבה שעזב את הנדירות קשורה לא מעט בכך שרצה להתחתן עם אשתו היקרה, כך שלא הוא זה שיטיף נגדגוף וקשרי גוף).
ובקשר לאמונות – אין לזלזל באמונות – הן קיימות והן חלק מאיתנו – אבל כמו שאמר לי חכם הודי אחד – אתה לא יכול להפסיק לחשוב ולהאמין, אבל כשאתה מתחיל להאמין למחשבות שלך אתה בצרה…
אין קשר בין אמונות (שאליהן מתנגד בצ'לור) ובין טקסים (שכנראה גם להם הוא מתנגד אבל לא ממש יותצא נגדם), ועובדה שם ספרו איננו "בודהיזם ללא טקסים" אלא "בודהיזם ללא אמונות".
גם לי הפריע הנסיון של הנזירים והתלמידים בדרמסלה לשכנע אותי שקיים גלגול נשמות. אני נזכר בדבריו של אלאן ווטס (מעריץ גדול של ריטואלים, וקטלן לא פחות גדול של אמונות) שאמר שמהות הבודהיזם (ושאר דתות המזרח) הוא השחרור, ושחרור הוא שונה לכל אדם – אתה צריך להשתחרר ממה שכובל אותך, ממה שאתה מאמין בו ומגביל אותך. הוא אמר, ובצדק לדעתי, שהבודהא דווקא שיחרר את בני זמנו הן מנושאים חברתיים למשל בנושא הקאסטות (כשקיבל בני בלי כת למסדרים שלו), ואפילו במידה מסויימת מנושא האפליה המגדרית כשקיבל בהגבלות מסויימות נשים לסנגהא. גם האמונה הכובלת בגלגול נשמות נדחתה לדעתי על ידי הבודהא (בניגוד לדעתו של בצ'לור). אלן ואטס ליגלג על העובדה שכשאתה הולך להיות בודהיסט, הם משכנעים אותך קודם כל לקבל את האמונה בגלגול נשמות (במיוחד הטיבטים), ואחר כך אתה אמור להשתחרר מזה, אבל למה להסתבך עם זה מלכתחילה? הרי לנו יש כל כך הרבה אמונות וכבלים שיחודיים לנו, ומהם כדאי לנו להשתחרר. למשל אמונה בכלכלה, ובכסף, ובלאום,ועוד.
בנוגע ליובש של הבודהיזם שלו – ברור שכולנו נגד חוסר לחלוחיות, ואכן זה יבש, אבל צריך לזכור שבעצם אלו הן רק דעות, ומטבען הן יבשות. מי אמר שהכל צריך לקנות באותו קיוסק? השקפת עולם או קווים מנחים לחיים הם דבר אחד, ומצד שני אתה יכול לצאת לשדה ולראות חמציצים, להנות ממוזיקה, ולספר בדיחות, ואפילו ללכת לתפילת כל נידרי בבית הכנסת, אבל למה דווקא בתוך הדהרמה? מה הקשר?
ולסיום – להגיד שבצ'לור אולי בעצם מסכים איתי, אבל אומר את ההיפך הגמור בתור תכסיס דידקטי, הוא בעצמו מין סוג של רמיה עצמית (או אולי תכסיס דידקטי בריבוע מצידך?)
אהבתיאהבתי
דוד, בנוגע לסטואה – אתה צודק: שורשיה ביוון.
כרמית תודה. אשמח לשמוע את השגותייך.
אפי, לא התכוונתי לבצע אנלוגיה לרפורמציה, אלא להצביע על כך שדעותיו של בצ'לור נובעות ממנה בצורה ישירה, על כל הטוב והרע שבהן.
אני מערב טקסים ואמונות מפני שלצורך העניין אין הרבה שוני ביניהם: אלו גם אלו "עודפים", לכאורה, של "הדת האמיתית" שהיא בלבב פנימה. בצ'לור חושב שיש להסתפק בה. אני מעדיף שלא.
אלן וואטס הוא אהוב נפשי. הוא באמת אהב מאוד טקסים, וגם באמונות לא בחל (אלא שקרא להם מיתוסים ופירש אותן בצורה מטאפורית). הוא היה מתנגד, למשל, להפרדה שאתה עושה בין הרוחניות לשאר החיים, כאשר אתה מייעץ לא לקנות הכל באותו קיוסק. יש רק קיוסק אחד, או כמו שראם דאס אומר: איטס דה אונלי שואו אין טאון. אין דבר שנפרד מהדרך הרוחנית, כולל טיול בטבע או שמיעת קונצרט, או ריב על מקום חנייה. ואל תשכח שהמילה "דהרמה" משמעותה לא רק התורה הבודהיסטית אלא כל ממשות שהיא בכלל.
לסיום, אמרתי שאולי בצ'לור מתכסס מכיוון שבאמת יש לי הרגשה שאולי זה כך. זה נכון שאולי אני גם מקווה שזה כך, אבל זה לא בגלל שיש לי בעיה לחלוק עליו – אני פשוט מקווה בשבילו שהוא מכיר את המתיקות של העונג הרליגיוזי… :)
אהבתיאהבתי
כתב גם על בצ'לור:
http://www.notes.co.il/assaff/25282.asp?p=0
אהבתיאהבתי
Tomer shalom,
Thanks for a fascinating (if maybe somewhat salad-ish) article. This is not said with derision, but with the appreciation of what it takes to try and benchmark religious concepts
Two thoughts about rituals that reading your post evoked
–
As I understand it, the Buddha had no issues with Rituals as practice (one could argue that Right Action and Right Speech are forms of ritual), but with the notion that only by adhering to an external format of objectifying ‘God’, or the service of god, one can get ‘there’. I know very little of the formal teachings, but I seem to remember Christopher talking about “No identification, no doubt, and no need for rituals” as the characteristics of the first stage of enlightment
However, one could espouse the benefits of rituals in the sense of a tool for
focus, as did for example Sri Nisargadatha Maharaj, who – even though he was probably one of the clearest Advaita teachers to have walked this realm in the last
century, use to practice his Pujas religiously every day. This is done not with the notion that the actual
practice, or the merit accrued, will bring about Moksha, Nibanna, end of suffering, whatever; just that by taking the time and space to focus in a particularly symbolic way, the mindfulness of the attributes of consciousness (as in for
example, impermanence, or omnipresence) is sharpened. In the Jewish
context, saying “Baruch ata
Adonai…” on practically every action one makes, could be construed as a meaningless ritual if it is done with the belief that simply by repeating the words one will get to go to heaven, or, if used as a mental ‘post-it’ reminder, to be mindful of how ‘Elohim’ is in everything and everywhere. Similarly, using a
mantra, practicing Metta, or indeed drinking the wine at the church can be either repetitive rituals, or ‘stairways to heaven’. Mindfulness is the key, nidme li
Cheers
אהבתיאהבתי
מיכאל תודה.
אני מסכים איתך: מי שחושב שהטקס (או כל דבר אחר, for that matter) יביא לו הארה או אושר נצחי – טועה. ונכון גם שמודעות היא המפתח.
מה שניסיתי לומר הוא שלדעתי הפסילה של בצ'לור את הטקסיות היא פשוט גורפת יותר מדי, ושיש לטקסים מקום, בעיקר עבור הרוב המוחלט של האנושות, שלא מתאימה לו רוחניות קרה ונקייה מ"שטויות". עבורם טקסים ואפילו אמונות הם פתח לכניסה אל תוך תחומו של המקודש.
ולהבדיל: ניסרגדטה, וגם תלמידו ראמש בלסקר, (אשר בביתו הייתי כמה פעמים) דבקים עדיין בג'אפה שהיו עושים עוד מלפני שהתחילו ללכת בדרך הרוחנית באיזושהי רצינות. הם ודאי לא חושבים שזה עוזר להם למשהו (כי מה חסר להם?), אבל הם גם לא חושבים שזה מזיק. זה פשוט נחמד.
בצ'לור מייצג שילוב של בריטיות אנליטית קרה ופרוטסטנטיות ישירה, וכך לדעתי מפספס משהו מהיופי והמורכבות שבחיים הדתיים. ושוב: חוץ מזה כולי כבוד והערכה לאיש ופועלו.
אהבתיאהבתי
Tomer boker tov,
Indeed so, s/he who kisses the mezooza at the door, better not imagine kissing the mezooza IS the door…
By the way, I went to see Balsekar few times as well, and though I found him amazingly fresh and articulate, I have a feeling his interpretation of Nisargadatha’s teaching is somewhat simplistic – what has been called in the past the ‘Advaita shuffle’ (the individual self does not exist, therefore do what you like). Not that I am in the position to pass judgments on seers and sages of course, just a feeling that morality cannot be that trivial to the path.
This makes me think, that it will be interesting to read your observation on the seam line between Buddhism and Advaita…
The anti-spum code for posting this comment is D BUG
:-)
אהבתיאהבתי
כן, ראמש קצת נופל לאותן מלכודות אדוויטה מוכרות של "העולם הוא אשלייה וכלום לא משנה", כלומר מעין חד צדדיות שמתבטאת גם בשלילה המוחלטת שלו של רצון חופשי. אני בהחלט לא חותם על כל מילה שהוא אומר, ובהחלט חושב שניסרגדטה היה רגיש ומדוייק הרבה יותר.
אבל הנוכחות שלו, או… כמה שאקטי :)
בעניין אדוויטה מול בודהיזם, זה כמובן נושא ענק, וצריך גם להגדיר מראש על איזה בודהיזם ואיזו אדוויטה אנחנו מדברים: רוב "מורי האדוויטה" היום מלמדים משהו שהקשר שלו עם אדוויטה הודים לקאסית הוא רופף בהחלט. אבל בכלל זאת הייתי רוצה לומר, שאני מוצא שה- fallacy הזאת של התייחסות אל העולם בתור אשלייה והסקת המסקנה שלכן הוא לא נחשב ואין שום ערך במוסר או בכלל בחיים כאן, די נפוצה באדוויטה של ימינו, ובאופן אירוני (וטרגי לדעתי) הופכת את האדוויטה בעצם לזוית ראייה דואליסטית, כאשר העולם היחסי הזה מוצב מ-ו-ל הברהמן המוחלט, במעין חלוקה בינארית של רע מול טוב. נראה לי זה קורה הרבה פחות בבודהיזם המהאיאני, שבו משננים תמיד ש"סמסארה ה-י-א נירוונה"… לא?
אהבתיאהבתי
That is my experience too.
It is said in the BG: “Scarcely one out of thousands of persons strives for perfection of Self-realization. Scarcely any one of the striving, or even the perfected persons, truly understands
Me.” (7.03) One could dare say that Advaita is so alluring to the hedonistic self-seeking west because it is so permissibly all-encompassing. It is indeed dualistic as such, but with a misleading twist. Self (with a capital S), is indefinable, therefore ‘self’ is set free of inhibitions. Wonderful for alleviating neurosis; but of little value for overcoming the pitfalls of the Me & the Mine. It seems most of us want to feel good about ourselves, and what’s better than a seemingly holy model which nullifies all that there is as illusion and therefore meaningless. Natural goodness thus inherited by virtue of the vacuum
left! Oh, and it is bad to judge this attitude, cause who cares, really
Like my grandma used to say: be like a Buddhist in your conduct, a Christian in your compassion, and an Advaitist in your joy. But be smart with your pocket like a good Jewish boy
Shabat Shalom
:-)
אהבתיאהבתי
ורק שכחת עוד דבר שעושה את האדוויטה (בגרסתה המערבית) פופולרית כל כך: רוב המורים מטעמה מתעקשים גם שאין ממילא מה לעשות כדי להתקדם בדרך הרוחנית, כי אנחנו כבר מוארים כולנו, וכל ניסיון לעשות משהו רק יפריע וכו' וכו'. כך ניתנת גם לגיטימציה עם גושפנקה רוחנית לעצלות, פיזית ומחשבתית, בנוסף לרישיון להדוניזם.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שיוספוס פלאביוס בעצמו, "במלחמות היהודים", כשהוא מתאר את אמונות האיסיים, אומר שהם מאמינים בדואליזם של גוף ונפש "כמו היוונים".
אז מה, אתה יודע יותר טוב ממנו?
אהבתיאהבתי
אבל תומר, למה "בודהיזם יבש מדי"?
בשום אופן לא קיבלתי רושם יבש מבצ'לור – היה הרבה ברק בעיניים שלו.
ואתה בעצמך כותב:
"ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים"
– זה לגמרי לא נשמע יבשושי.
אהבתיאהבתי
אבל ההרגשה שלי הוא שמה שהוא מציע לרוב האנשים יבש מדי. רובנו זקוקים להרטיב את הגרון באיזה טקס או אמונה תפלה, זה מה שאני התכוונתי. יש משהו בדתיות שמבקש לחגוג אותה ככה…
אהבתיאהבתי
אני עוד לא מכיר מספיק את בצ'לור, אבל אני חושב בקו חשיבה דומה לשלו – ניתן להשתמש מהתובנות של בודהה, בלי להזדקק לאמונות טפלות. אם וכאשר המדע יסתור את בודהה, אני העדיף את המדע, לא את בודהה. אם יהיה הסבר בהיר יותר מדעי, העדיף אותו ולאו דווקא את ההסבר המסורתי.
כמובן שזה לא סותר לנסות לבחון אם דברים שנאמרים במסורות עתיקות הן נכונים וכו' – אבל זה לא נכון לאמץ דברים רק בגלל שאנשים פעם האמינו בהם. זה קו השבר בין ביסוס האמת על התנסות ועל ניסוי ולוגיקה לבין זה שאיש חכם פעם אמר, אנחנו סומכים על האיש החכם ולכן מה שהוא אמר זה כנראה נכון.
אני לא חושב שצריך את אלוהים בשביל להתפעל מהייקום. להרגיש יראה וסקרנות מספיק להכיר את הטבע ואת המדע. הרוחניות החליונית הזאת לא מחוייבת להיות יבשושית.
אין קשר הכרחי בין קיום של טקסים לבין אמונות תפלות, בין טקסים לבין דת. אפשר להתנגד לאמונות תפלות, לדתות ולמיסטיקה ולתמוך בטקסים כדבר שמגבש קהילות, כתרוץ להפגש או כתרוץ כדי לעוסק בנושאים מסויימים שהחול מונע עיסוק בהם ומקשה על דיון מרוכז בהם .
אפשר אולי גם לתמוך בחילוניות ולהתנגד לאמונות תפלות ומצד שני לתמוך ב"דת" או במוסד לשם הטמעה ושימור של רוחניות שהיא חילונית.
אהבתיאהבתי