סנטה קלאוס – המרענן הרשמי של הנצרות

קדוש: ניקולס

פעמים רבות מתרחשת פגישתו הראשונה של ילד מערבי עם הקיר הקר של החילוניות כאשר הוא מגלה שסנטה קלאוס אינו קיים. זהו הרמז הראשון בשבילו שהוא בוקע מתוך יקום בלתי מוגבל אל עולם שטוח שעבר דמיסטיפיקציה מוחלטת בשם הרציונליות והתכליתיות. הורים רבים מבקשים לגונן על ילדיהם מפני ההתפכחות הזאת, ורק לפני שבועיים פוטרה מורה באנגליה בגלל שגילתה את האמת המרה לכיתה של בני תשע, אבל ספק אם ההורים האלה יודעים מיהו אותו סנטה שאת קיומו הם רוצים לשמר בתודעות ילדיהם, שכן סיפור עלייתו לגדולה של סיינט ניקולס הוא לא רק סיפור של קדושה, אלא גם של ביזה, ניצול, ובעיקר, כמובן, שיווק. אכן, אם היה נדמה לכם שסנטה קלאוס פופולרי כמעט כמו קוקה קולה, הרי שהייתם קרובים יותר אל האמת משאתם מתארים לעצמכם.

מי שגדל להיות ניקולס הקדוש נולד במחצית השנייה של המאה השלישית, בעיירת נמל קטנה במחוז ליסייה של האימפריה הרומית (בטורקיה של היום). כילד התייתם מהוריו ואלו הותירו לו ירושה נאה. הוא השתמש בכסף כדי לטייל בארץ ישראל ובמצריים, וכשחזר בערה בו הבשורה החדשה של הכת האופנתית דאז: הנצרות. הוא הפך לבישוף של העיר מיירה (Myra), אבל מכיוון שהנצרות היתה צורת פולחן אסורה באימפריה, נשלח לכלא כחלק מגזרות הקיסר דיוקלטיאן. הוא שוחרר משם רק עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטין והכרזתו, ב- 313, שאין לרדוף יותר נוצרים. ב- 325 הוא השתתף בועידת ניקאה, שנועדה לקבוע בין הנוצרים לבין עצמם במה בדיוק הם מאמינים. מסופר שהוא סטר שם לאריוס הידוע לשמצה, כאשר התברר לו שהאחרון כופר בעיקרי הנצרות (הוא טען שישו אינו זהה לאלוהים). לא נמסר אם אריוס הגיש את הלחי השנייה.

הם קראו לו "הברון"

אבל תהילתו של ניקולס לא באה לו ממלחמות תיאולוגיות, אלא ממעשי הנדיבות הרבים בהם עסק. המסורת הנוצרית מספרת שעוד לפני שהפך לבישוף היה נוהג לחלק מתנות של זהב ואוכל לעניים. הוא התחיל לעסוק בכך אחרי ששמע שאב עני מתכוון למכור את שלושת בנותיו לזְנות, מפני שלא היה לו כסף לשלם נדוניה לחתונותיהן. ניקולס כמובן מימן את הנדוניות, ואף שניסה לעשות כן בהסתר, נחשף המעשה והתפרסם. כשמת, בסביבות 350 לספירה, נקברו עצמותיו בכנסייה במיירה והמקום הפך מוקד לעלייה לרגל.

וזה בדיוק העניין: כקדוש שידוע בנדיבותו הרבה, העלייה אליו לרגל היתה המונית – כולם רצו שיברך אותם בשפע. העיר מיירה שגשגה תחת מבול העולים לרגל, ונראה שאחרי מותו, אף יותר מבחייו, היה ניקולס מקור ברכה לסביבתו. אלא שהעושר של האחד הוא מושא הקנאה של חברו, ולא עבר זמן רב לפני שערים עניות יותר נשאו עיניים ירוקות אל עבר הצלחתה של מיירה. אבל מה אפשר לעשות? ניקולס קבור במיירה, לערים אחרות יש את קברי הקדושים שלהם, ולך נותר רק לקוות שאיזה קדוש יחליט לגווע גם בעיר שלך.

מצד שני, תקווה היא בשביל מי שבאמת מאמין. מי שרוצה לראות רווחים עושה מעשה: בשנת 1087, יצאו שישים ושניים מלחים והפליגו מהעיר בארי (Bari) שבאיטליה אל עבר מיירה. הם עגנו לחופי טורקיה, ובחסות החשכה נכנסו לכנסייה שבעיר. בפטיש אדיר שברו את מכסה ארון האבן של ניקולס, הוציאו את עצמותיו וברחו חזרה אל עירם. שם כבר המתינה להם קתדרלה מפוארת שנבנתה במיוחד בכדי לאכסן את עצמותיו של הקדוש, כלומר במיוחד כדי להיות אחד המוקדים הכי פופולרים לעלייה לרגל באירופה. וכך אכן היה: למאמינים, מסתבר, לא ממש איכפת מאיפה הגיעו העצמות הקדושות ואיך. הם רוצים חיבור אל השפע. הגנבים, ששמם מהולל עד היום בבארי, חתמו על חוזה עם הכנסייה בו תמורת העצמות הובטח להם חלק ברווחי "תיירות הקודש". הכנסייה לא כיבדה את החוזה הזה.

ממקום מושבו החדש באיטליה הפך ניקולס לאחד הקדושים האהובים באירופה כולה. הוא נהיה הקדוש הפטרון של רוסיה ויוון, של הערים פרייבורג ומוסקבה ובית-ג'אלה (כן כן, כאן ליד בית לחם), של הרווקות המבקשות חתן, של המלחים, של הסוחרים, אפילו של הילדים. הוא צויר בציורים ומחזות נכתבו על דמותו, ויום מותו, השישי בדצמבר, נחגג כל שנה. במאה השתים-עשרה החלו נזירות צרפתיות, על פי דוגמתו של ניקולס, לחלק במועד זה פירות ואגוזים לעניים, אותם השאירו בתוך גרביים על פתחי הבתים, ומהם המנהג התפשט באירופה. אבל במאה השש עשרה, עם המהפכה הפרוטסטנטית, בוטל פולחן הקדושים, שהיה כבר מזמן מקור לשחיתות וניצול לרעה. החגיגות ביום מותו של ניקולס הוצאו מחוץ לחוק, אבל ההמונים, שלא היו מוכנים לוותר על המנהגים האהובים עליהם, העבירו את חלקם לחג המולד.

המרענן הרשמי של הנצרות

סנטה קלאוס, גירסת תומס נאסט

במאה השבע-עשרה הגיעו מנהגים אלו לאמריקה, יחד עם זכרו של ניקולס. היו אלה המהגרים ההולנדים שהביאו את Sinterklaas, וריצייה הולנדית של שמו של הקדוש, אל ניו-אמסטרדם (העיר ניו-יורק של היום). באנגלית זה הפך ל"סנטה קלאוס", שתואר בתחילה כאֶלְף קטנטן שמבקר בבתים ומביא לילדים מתנות. ב-1822 כתב קלמנט קלארק מור שיר שנתן למעשה את התיאור הראשון של סנטה כפי שהוא מוכר לנו היום. ב- 1863 צייר האמן תומס נאסט ציור של סנטה על פי המתואר בשיר, אבל חלפו עוד עשורים עד שהדמות הזאת הפכה לפופולרית ברמות גלובליות. בשביל זה היה צורך במסע שיווק עולמי ומוחץ. מסע שיווק כמו שרק חברת קוקה קולה יודעת לעשות.

בשנות העשרים של המאה שעברה הרגישו אנשי חברת קוקה קולה, שהמשקה הפופולרי שלהם נתפס יותר מדי ככזה שמתאים לקיץ. בחורף ירדו המכירות וזו היתה כמובן סיבה טובה לדאגה. טעם החיים, שבא לעולם ב- 1886, היה צריך לעבור מיתוג מחודש ולהיכנס לתודעה כמשקה שטוב לכל זמן, לכל מקום. אנשי קוקה-קולה חיפשו אישיות חורפית אליה יהיה אפשר לקשור את המשקה.

הדמות שפיתח נאסט התאימה להם בדיוק: גם חורפי, גם קדוש, וגם לבוש באדום, סמלה המסחרי של החברה. בדיוק לפני 75 שנה, ב- 1931, פנתה החברה אל האמן הדון סאנדבלום כדי שיצייר להם פרסומת המשלבת את סנטה ואת המשקה. במשך שלושים ושלוש השנים הבאות צייר סאנדבלום את הדמות שאותה אנחנו מזהים כיום כסנטה, עד שכיום, על אף שספק אם לבש פרווה או נהג במזחלת מימיו, קשה לדמיין את ניקולס הקדוש בכל צורה אחרת.

כך יצא שאדם נדיב שמקדיש את חייו להפצת אמונתו בעיירה קטנה, הופך אחרי מותו למוקד לעלייה לרגל, מוקד כל כך מוצלח עד שהוא נבזז ומועבר לעיר אחרת, שם הוא מצליח אפילו יותר. במהרה תהילתו אופפת את אירופה כולה, אבל דווקא משום כך החג לזכרו מבוטל כאשר כוחות דתיים אחרים עולים לשלטון. למרות זאת הוא מצליח להסתנן אל "העולם החדש", ושם, באמריקה, שובה לבבות. תהילת עולם נופלת בחיקו כאשר חברה מסחרית משתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה.

נו, דומה?

מניקולס לסנטה קלאוס, מדובר כאן למעשה בסיפור על ניכוס של עוצמה רוחנית: ראשית בידי הכנסייה הקתולית ואנשי מיירה, שסיפסרו בעצמותיו של ניקולס ועשו מהם הון כלכלי ופוליטי. אחריהם באו תושבי העיר בארי באיטליה והחליטו שגם להם מגיע חלק בשלל, ואכן העיר בארי התעשרה מאוד בעקבות הבאת עצמות הקדוש אליה. לאורך ההיסטוריה זכרו של הקדוש נשמר ואף גדל, ובמאה העשרים הוא היה לא רק בעל עוצמה רבה, אלא גם פוטנציאל ענק, וזה זוהה על ידי חברת קוקה קולה, שניצלה בשלישית את זכר הקדוש כדי לעשות ממנו קרדום לחפור בו. כיום ניקולס ידוע כזקן חביב ושמנמן שמגיע כל חג-מולד ומחלק לילדים מתנות – אבל רק אם הם התנהגו, כמובן. דבר אחד בטוח: סנטה קיים, השבח לקוקה-קולה.
<

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י. סרט על "סנטה קלאוס האמיתי" ישודר היום בערוץ 8 בתשע וחצי בערב]

12 תגובות

  1. כתבה מעניינת, תודה.

    אלמנט אחר מעניין הוא "אבא חורף" (דייד מראוז') בבריה"מ, שעוקר ע"י השלטון הסובייטי ממאפיינים דתיים אבל נותר מין סנטה קלאוס.

    אהבתי

  2. אחלה אחלה. מאיפה ידע יהודי גולה כמוני מה באמת מתרחש כאן היום אם לא ממאמרו של חברו המיסטיקן ההודי בארץ ישראל?
    תודה.

    אגב, חברתי דנה מתקנת אותי כל פעם: לא שישי בדצמבר כי אם שישה בדצמבר. האם היא צודקת?

    אהבתי

    1. צודקת בהחלט!
      וגם: לא "שלושת הבנות" כפי שכתוב במאמר המאלף, כי אם "שלוש הבנות".

      אהבתי

  3. שדנה צודקת. ולו רק מפני שזה מסוג הדברים שתמיד טועים בהם.
    אבל אני לא יודע אם זה ישנה לניקולס שהוא מת בשישה ולא בשישי.
    בכ"א מרי כריסטמס אבריבודי

    אהבתי

  4. אותי מרתקים הווריאציות שהתפתחו מהסיפור המקורי של ניקולאס, כמו לדוגמה החגיגות בהולנד, בהן ניקולס מגיע בסירה, מלווה ב"חברים" שחורים (בעבר עבדים, היום הם המלווים שלו), מסתובב בעיר עם סוס, ועלול לחטוף ילדים לספרד.

    דיוויד סודריס כתב סיפור נהדר סביב זה שאפשר לקרוא כאן: http://www.esquire.com/features/ESQ1202-DEC_SEDARIS
    או לשמוע כאן: http://www.youtube.com/watch?v=UCUHTDrca4s

    אהבתי

  5. תודה על הסיפור המעניין! זו לא הפעם הראשונה שאני קורא פוסטים בבלוג הזה, והם תמיד מרתקים.
    אז אין לסנטה קלאוס שום גלגול מוקדם פגאני, בכלל? קצת מפתיע.
    לא הבנתי למה תעתקת את השם Lycia כליסיה. למיטב ידיעתי ההגייה הנכונה בלטינית היתה ליקיה, וייתכן כי בתקופתו של ניקולס כבר השתבשה לליציה (אבל ההגייה של התנועה הראשונה בשם היא עניין יותר מורכב – ראה למטה).
    לגבי עיר מושבו של ניקולס, עד כמה שאני יודע השם Myra לא בוטא עם דיפתונג, ולכן התעתוק מיירה פחות מתאים לדעתי – האות y ייצגה בלטינית את אופסילון היוונית, משהו כמו u הצרפתי בימינו. לאור מיקומה של העיר סביר שתושביה הגו את שמה לפי היוונית (כי למעשה היו דוברי יוונית, כמובן), ומי שלא היה יכול להגות כך הגה מירה.

    אהבתי

  6. 1 . האם המינהג לאכול תרנגול הודו בערב חג המולד קשור במוצאו התורכי של קלאוס הקדוש?

    2. זה רק אני או שבפרסומת של סנטה לקוקה-קולה הוא שיכור?

    אהבתי

שקלא וטריא