המשותף לאיש הדת ולמשורר הוא אמונתם העמוקה בכוח היוצר של הלשון. איש הדת רואה במילים את הכלי בעזרתו ברא האל את העולם, ומאוחר יותר נתן את המצוות. המשורר בורא מילים ככלי לביטוי היחס האוהב או הכואב בינו ובין אותו עולם. הרצינות בה השניים מתייחסים אל השפה מאצילה חשיבות ואותנטיות לשליחות אותה הם מבקשים למלא, ובלעדיה נדמה שגם הם, גם אנחנו היינו מרגישים שחסר משהו מהותי שנותן טעם ותוקף לפעילותם.

מיסטיקנים, מאידך, מגלים חשדנות רבה כלפי הלשון. לא רק שהם דואגים לציין, חזור והדגש, שאת חוויותיהם העמוקות לא ניתן בשום אופן לבטא במילים, אלא שפעמים רבות הם מציגים את השפה כמכשול ממשי, ואולי אף עיקרי, לתפיסה אמיתית של הקיום.

מעניין לכן שביאליק, "המשורר הלאומי", שבשבוע הבא ימלאו 134 שנה להולדתו, מיקם עצמו בסוגיה זו בתוככי מחנה המיסטיקנים. ייתכן, נשמעים קולות שונים בימנו, שביאליק היה מיסטיקן. להשארה זו יש לדעתי על מה להתבסס. ביאליק כמובן היה בקיא בשפת הקבלה (ככל יהודי משכיל בזמנו), אבל כנראה לא לקח את תורת הסוד היהודית ברצינות יתר. בכל אופן, לא לכך מכוונת כאן המילה "מיסטיקן", אלא לשאיפה, ולפעולה האקטיבית, שקוראת להשגת מגע ישיר ואינטימי עם המציאות האלוהית, יהיה שמה אשר יהיה. ישנו יסוד סביר להניח שביאליק, אף שכידוע התפקר בצעירותו, שאף לכך.

בכמה שירים מבטא ביאליק את משיכתו לאור האינסוף, ומרבים לצטט משירו "זהר" את השורה בה הוא מתוודה כי "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". אך השירה, כפעילות אירוטית ראשונה במעלה, חייבת מעצם טבעה לשאוף מעלה מעלה, וכבר אפלטון עמד על "השיגעון האלוהי" שחייב למלא את המשורר בטרם יצוק פואטיקה ראויה לשמה. הצהרות על כמיהה אל השחקים יכולות אם כן להיות גילויים ארס פואטיים, ולאו דווקא וידויים אקסטטיים.

אך ביאליק, כאינטלקטואל אירופאי טיפוסי, לא רק ערג אל האור, אלא גם חשב אודותיו וכתב עליו מסות. בחיבור הקצר והטעון שכתב ב- 1915, "גילוי וכיסוי בלשון", הוא חושף בפנינו את דעתו (דאז) על השפה ויחסי הגומלין בינה לבין המציאות: מערכת יחסים קשה של כיסוי, אף דיכוי, שביאליק רואה באדם את האשם בהנהגתה. בכך הוא הופך עצמו לכרוז של העמדה המיסטית הידועה.

ביאליק עומד על התפקיד שהשפה ממלאת כחציצה בין האדם ובין המציאות ההיולית, אותה הוא מכנה "התוהו האפל". השפה היא שחוטפת אותנו מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם אותה מציאות של תוהו,  אבל אי אפשר פשוט להאשים את השפה בזה כמובן: אלה אנחנו שאיננו מוכנים להתמודד עם הקיום הגולמי ובורחים אל ניסוחים שלו, אל דיבורים עליו.

כך כותב ביאליק: "הרי הדבר ברור, שהלשון על כל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של הדברים, אלא אדרבא, היא עצמה חוצצת בפניהם." מדוע אם כן אנחנו מתחבאים מאחורי המילים? "אין זה אלא מגודל פחדו [של האדם] להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה".

ביאליק מציג כאן תפיסה לפיה השפה לא נולדה כמענה לצורך של קומוניקציה בין בני-האדם, כלומר למטרת תקשורת בין אנשים על המציאות, אלא דווקא כמגן ומחסה מפני אותה מציאות, שנוצרו מתוך הפחד להיפגש פנים אל פנים עם הקיום עצמו. השפה היא מפלטו של האדם מפני ההוויה: "'כי לא יראני אדם וחי' אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי […] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה." המילים, אם כן, משמשות לנו לכסות על המציאות, ושיחה עם חבר היא התחמקות ממפגש ישיר עם מה שיש, כלומר מעבר מהוויה לדיבור על ההוויה. לא גילוייה של המציאות יש בשפה, אלא כיסוייה.

הד לכך אנחנו יכולים לגלות בדתות ממוסדות, בצורך שנוצר (או מיוצר) במתווכים בין המאמינים לבין האל: האדם לא מעוניין במגע ישיר עם האלוהים. קשר כזה מפיל עליו יראת שמיים איומה, והוא מעדיף פעמים רבות שכהן, נביא או גורו יחצוץ בינו ובין המוחלט. כך בני ישראל תחת הר סיני מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות", וזו גם מהות הכריזמה בה מבורכים וירטואוזים דתיים: הם מסוגלים לגעת במה שאודותיו אנחנו יכולים רק להגות.

מכיוון שבאופן טבעי ההווה מולנו כל הזמן, ובין כנפיו מקנן הפחד, את החציצה בינינו לבינו יש לשוב ולבנות, לשוב ולבצר, זאת, כפי שכותב ביאליק, כדי "שלא ישאר חלל ה'דעה' [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון". אלא שבאותה טבעיות אנחנו גם נמשכים אל האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים, מתחת למילים שאנחנו מקשקשים לעצמנו בלא הפוגה – אנחנו רוצים להיכנס תחת כנפי השכינה: "[…] סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה." על כן (אידיאלית) אנחנו תמיד גם מנסים לפתוח באותו כיסוי שיצרנו סדק קטן להציץ דרכו, פתח לינוק ממנו מעט נקטר אלים.

אלא שכאשר נפער האשנב המבורך ואנחנו סוף סוף ולפתע פתאום מצליחים להציץ אל מה שמעבר, אל מה שמאחורי הפרגוד, "והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין." רק הבקענו סדק אל הבלתי-נתפס וכבר נתעקש לתפוס אותו במילים, רק יצרנו פתח אל האינסוף וכבר נלפף ונחנוק אותו על ידי מושג, נגדיר ונגדר אותו, נדאג מהר מהר שלא ישאר מולנו (בנו) דבר בלתי מדיד.
המילים, והמושגים אותם הן מציגות בפני ההכרה, הן אם כן הדרך בה אנו חומקים ממפגש אמיתי עם המציאות: את ה"תוהו האפל" אנחנו לוקחים ומחלקים למילים, לקטגוריות, אונסים אותו לתוך הגדרות ומגירות, עושים ממנו דברים ומעשים, מושגים וזמנים. בהיגד אחד אנחנו מבדילים בין חושך לאור, וכך חוצבים את ההוויה ומחלקים אותה לשלל ניגודים והפכים. ומכיוון שאת כל אלו אנחנו תופסים כמציאות אמת, אובד לנו אותו מגע ראשוני מבורך עם הקיום עצמו, עם הקיום כשלעצמו. התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת.

וביאליק מכוון בכך בדיוק לדעתו של חכם הטאו צ'ואנג-טסה, שחי בסין כאלפיים ושלוש מאות שנה לפניו. הנה, כך זה מתואר על ידו (מתוך הספר "קולות האדמה", בתרגום יואל הופמן):

הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ [קצר]. הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ [חפוז]. הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן [תוהו ובוהו]. פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: 'לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו'. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

בסיפור הבריאה הזה גומלים על טוב לבו של התוהו ובוהו, שמכלכל את אורחיו בנעימות, בכך שקודחים בו חורים "לטובתו", מחלקים אותו ומפרידים אותו. עובדים קשה כדי להפר את אחדותו ההיולית. וביום השביעי הוא מת מכל המלאכות אשר נעשו בו.

נצנוצו של התוהו ממלא את לבו של ביאליק, והוא מבקש לשתף אנשים באורו. הוא קורא למשוררים לחשוף בשיריהם את התוהו: "בעלי השירה […] מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה […] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות […] המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה."

השירה גם היא משתמשת במילים כמובן, אך נבדלותה היא בכך שהיא מסוגלת דווקא לחשוף בעזרתן, ולו לרגע, את אותה מציאות בראשית שהן כרגיל מכסות. כמו חדר החושך המשמש דווקא לפיתוח תמונות צבע, משתמשת השירה במילים המכסות דווקא לגילוי, וזהו ייחודה וסודה. המשורר הוא היודע להפוך את המילים, החילוניות במהותן, קרדום לחפור בו קדושת תוהו, ולמעשה רק בשבילו נמצאת שפה שהיא באמת ובתמים לשון קודש. ביאליק רואה בשירה אמצעי לקשירת קשר מחודש עם התוהו, ובכך הוא הופך אותה למעשה ליטורגי, ואת משורריה עושה לכוהנים. את עצמו הוא קושר בכך מחד למחנה המיסטיקנים מבקרי השפה, ומאידך, כפי שאפשר היה לקוות, לעדת המשוררים, מהלליה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה שוב הלינק ל"גילוי וכיסוי בלשון", שכל מילה בשבחו רק תכסה על זוהרו]