תרשים א': "דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור", הוא בעצם שלח קו ישר של אור אינסוף הישר לתוך עיגול מטאפיזי שהוא פינה לפני כן מעצמותו האלוהית (שהיתה בכל מקום, מן הסתם – ראו תרשים א'), בתהליך שנקרא "צמצום" שבו נוצר חלל ריק שקוראים לו "טהירוּ" (ראו תרשים ב').
תרשים ב': "וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים
העיגול הזה היה הרחם שבה יתעבר היקום שלנו, והוא אמנם היה ריק ממהות אלוהית, אבל לא לחלוטין: היו בו גרעיני דין, והיה בו "רשימוּ" (ראו תרשים ג'), שהוא הרושם הדק שנשאר מהנוכחות האלוהית שהיתה שם לפנים (הרי לא באמת העלתם על דעתכם מקום ללא שום אלוהים בכלל!).
תרשים ג': "ונשאר שם רשימו של אור עם כח הדין שהוא שורש הדין הגבורות, וכל הרשימו והדין מעורבים" – ר' יוסף אבן-טבול, ספר דרוש חפצי ב
גרעיני הדין האלה הם למעשה גרגירי שליליות שכאלו, זרעי גבורות, גלעיני מוגבלויות, שהיו בקב"ה עוד לפני הבריאה, והם למעשה מה שהניע אותו יתברך בכלל להתחיל עם כל הבלגן הזה (וכבר כתבתי שמשום החטא בכלל נברא העולם). במילים אחרות: בראשית ברע אלוהים. כלומר השליליות שהיתה מקדמת דנה, שהיתה בזמן שלפני היות הזמן, בתוך האחדות הברוכה של ריבונו של עולם שלבדו מלך נורא, היא שהניעה אותו יתברך ליזום ולממש את הפרוייקט הכושל המכונה "עולם". הרי אחרת, למה באמת שיזוז? מה חסר לו? ווס ברענט? למה שלא יישאר בשוויון מוחלט (ואכן היו קולות בתוכו שרצו כך, אך לבסוף נפסק אחרת)? אז זהו, שהיו בו יתברך זרעי הדין האלה, והוא רצה להתנקות מהם, או למעשה להביא אותם לאינטגרציה בו, ולכן ריכז אותם בתוך החלל הריק שהוא פינה, ועכשיו שהם במקום אחד צריך כמובן מהר מהר לקפוץ עליהם ולתקן אותם, כלומר להפוך אותם בתהליך אלכימי קסום לאינסוף נקי ותם. שלח בהם, אם כן, האל הטוב את קרן האור האלוהי הזה, שאף היא כולה טוּב מזוקק ומרוכז, מתוק מדבש, חמים ונעים (ראו תרשים ד').
תרשים ד': "ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד אל תוך החלל ההוא" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים
עכשיו משהו שחייבים לדעת על דינים ושליליות בכלל זה שאין לכל אלו כוח משל עצמם, שכן הם הרי העדר, ביטול, שלילה. הם בעצם כלום שבחוצפתו התהווה ותפס ממשות משל עצמו, אבל בעצם אין לו שום מהות אמיתית (מזכיר למישהו משהו?). לכן הם חייבים לינוק כוח מהטוב, אחרת אין להם חיים. אז שורשי הדין האלה בינתיים התיישבו על הרשימו שנשאר איתם לבד בטהירו, וזה מחזיק אותם בינתיים, אבל הם כמובן רוצים עוד. הם תמיד רוצים עוד. אז איך שאור אינסוף נכנס אל תוך החלל הריק, הטהירו, העיגול, מיד מתקבצים ובאים אליו כל אותם דינים מעורבבים עם רשימו, ונצמדים סביבו (ראו תרשים ה').
תרשים ה': "כי בהיות מתפשט אור הא"ס דרך הקו הנזכר אל תוך מקום החלל התחיל להתעגל ונעשה גלגל עגול בתוך חלל הא"ס בלתי דבק בו, וזה הגלגל הראשון נקרא גלגל ספירת הכתר..." – ר' חיים ויטאל, ספר שער ההקדמות
זה בסדר: על זה בדיוק בנה הקדוש ברוך הוא, והוא מאפשר להם את זה, הוא רוצה שהם יסתדרו וכך ינוטרל עוקצם (כן: לא צריך להשמיד את הדין, רק לשים אותו במקומו! את הדין "ממתיקים" ולא הורגים. פשוט לוקחים את הזבל ובונים איתו משהו), וכך בעצם מתחיל תהליך התיקון: הרשימו מתלכדים סביב הקרן-אור ויוצרים "כלים" מובחנים, שהם למעשה ה"ספירות" שכידוע מורידות בתהליך של האצלה את אורו של האל אל העולם הזה (שאז היו בנויות במערכת קצת שונה, ואכמ"ל).
אבל – נוט סו פאסט. אם הכל היה הולך כמתוכנן לא היינו כאן היום, כי הקב"ה היה מתקן את הדרוש תיקון, חוזר חיש מהר לאחדותו הפרמורדיאלית ושוקע בתנומה נצחית (דבר שלדעתי בכלל לא אפשרי בשבילו, אבל נעזוב זה). מה כן קרה? תוך כדי תהליך חדירת אור אינסוף אל תוך החלל הריק והתגבשות הכלים סביבו, מתברר שהכלים שנמצאים רחוק ממקור האור, הספירות התחתונות, לא מסוגלות לעמוד בעומס. האור העוצמתי של הקב"ה גדול עליהן בכמה מספרים (הרי הן בסך הכל כמה גרעיני דין שנדבקו להם יחד עם איזה שליכטה של רשימו) והן קורסות – "שבירת הכלים" (ראו תרשים ו').
תרשים ו': שברו את הכלים ולא משחקים
הכלים, אם כן, נשברים, והאור מפסיק לזרום. האור נשאב חזרה למעלה וחלקי הכלים מתפזרים בתוך החלל הריק ומכונים "קליפות": אלו שברי כלים אלוהיים שמעורבב בהם אור ודין. האינסוף ברוך הוא צריך להתחיל מהתחלה, הפעם יותר בזהירות, ולברוא עולם חדש. עולם ממש.
הוא בורא עולם, גן עדן, אדם וחווה. ומי עוד? נכון: נחש (כן רבותי, זיכרו כלל חשוב: אין לך גן עדן שאין בו נחש). נחש מפתה את חווה, חווה מפתה את אדם והם חוטאים. שוב בלגן. עכשיו אין ברירה: צריך אנושות.
וכך הגענו עד הלום (בדרך גם היה מבול, חטא העגל, חורבן בית I + II, גלות בת שנות אלפיים, שואה). ומה תפקידנו כעת חיה (ע"פ הקבלה הלוריאנית, כאמור)? "לברר" את שורשי הדין: להוציא את ניצוצות האור מתוך הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל ה'. איך? לדוגמא, אם אתה אוכל סטייק, ומתוך הכוח שהוא נותן לך אתה לומד תורה, הרי שהעלית, העברת את הניצוצות שהיו בו מדרגה ניטרלית (שנקראת "נגה") לקדושה (ולמרות זאת יש קולות אורתודוקסים שקוראים לצמחונות, ברוך השם). או למשל, במלחמה בין נפוליון לצאר, רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, רצה שהצאר ינצח, אז הוא לקח את המארש של צבא נפוליאון והורה לחסידים שלו לשיר אותו: כך הם העלו את הטומאה (מבחינתם) שבמארש ובעצם ניטרלו את הכוח הרע שבו, המירו את הרע לטוב, ולכן כמובן נפוליאון הפסיד! בגלל זה, אגב, ברור שבאמת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות, ל"ד:), כי הם, כשהם חזרו בתשובה, הם העלו ניצוצות אפילו מקליפות הטומאה (למשל אם הם אכלו חזיר לפנים), כלומר ניצוצות שהיו תקועים ממש בתוך החושך. יפיפה.
לולאת האל 
זה הרי פשוט בתכלית!
לא?
אבל היכן כאן שבעת הימים?
אהבתיאהבתי
הם כמובן מטאפוריים.
הבן: שלבים.
ששה שלבים, ובשלב השביעי שבת ממלאכת תוכנת ה"צייר" שבאה עם ה"אופיס".
אהבתיאהבתי
קראתי את ההתחלה וראיתי את שני התרשימים פשוט קשקוש בלבוש אין עוד על מה לכתוב
עדיף לעשות משהו מועיל
אהבתיאהבתי
זה לא קצת מייאש?
לפי התיאור, מאז שהאל החליט לראשונה לצמצם את אורו וליצור את העיגול ה(יחסית) חלול, וכו', העסק כל הזמן רק מסתבך ומסתבך, וכל פעולה נוספת של האל יוצרת סיבוך נוסף ומורכב יותר.
האם התיאוריה שאתה מתאר לא נדרשת לשאלה אם התהליך לא נראה כמוביל למצב שלעולם לא הולך להיות מתוקן?
אהבתיאהבתי
אכן המצב רק הולך ומסתבך (אגב, כך גם טוען החוק השני של התרמודינמיקה). אני חושב שזה חלק מהיופי של המיתוס הזה: האמץ שלו להכיר בכך שהמצב קשה (לבד מזה שהוא מכיר בכך שהיה משהו שלילי באלוהות מלכתחילה, גם רעיון בעייתי מאוד). אז כן, מאז שנתפזרה האחדות ההיולית הדברים רק הולכים ומתרחקים (לכאורה) משלמות. (בהינדואיזם קוראים לזה "קאלי יוּגה" http://en.wikipedia.org/wiki/Kali_Yuga ).
אבל כמובן שלא באמת חושבים שאין תקווה. "אף על פי שיתמהמה בוא יבוא" כידוע, ולמרות שהכל נראה אבוד, או בכיוון להיות אבוד, תמיד יכול להתרחש נס. הרי בכל זאת מדובר באלוהים, לא?
אהבתיאהבתי
אבל איך הנס משתלב בתיאוריה הזאת?
מבחינה טכנית, אני מתכוונת (הרי התיאוריה היא אפשר לומר ממש פיזיקלית)?
ותודה על התשובה.
אהבתיאהבתי
הנס, מטבעו, פשוט קורה. הרי אם יש לו סיבה טכנית הוא לא נס, אלא פשוט עוד התרחשות בתוך שרשרת הסיבתיות הגדולה של הקיום. נס הוא משהו (לדעתי) שפורץ את המהלך הנורמלי, המתגלגל, של הקיום ומביא חידוש, אם לא ממש בריאה חדשה.
לנס שמציל את העולם ביהדות קוראים "משיח". (זו גם החוכמה הנסתרת במיתוס הנוצרי של לידת הבתולין: ישו נוצר "מכלום", "ללא סיבה", פתאום, ולכן הוא נס, ומשיח)
אבל האר"י לא הקדיש יותר מדי מקום לנס כזה, כלומר לאיזו דמות שתבוא ותגאל את הכל בבת אחת. זו רק הוספה (או תקווה) שלי. הוא דיבר על עבודת נמלים של העלאת ניצוצות, ניצוץ אחרי ניצוץ, עד שכל הניצוצוץ ישוחררו מהקליפות וזה תיקון עולם. זה ממש עניין סיזיפי, ולכן באמת ברבות הימים יהודים רבים לא הסתפקו בגרסה שלו לתיקון עולם ויזמו גאולה מהירה יותר (למשל, שבתאי צבי), דבר שלא פעם נגמר באסון.
אהבתיאהבתי
כבר די הרבה זמן אני קורא את רשימותיך. אחלה. תראה, הקבלה הלוריאנית מספרת את כל הדברים הללו. אפשר לקרוא בעץ חיים לרבנו חיים ויטאל וכו' והכל כתוב שם. אם השפה קשה, אפשר לקרוא את שולם (אנשי פי' יהודית תמיד יקראו לו שולם, ולא שלום), או את תשבי וכו'. הרבה פעמים אני מוצא שהבעייה בהגשת הבריאה הלוריאנית היא זו: היא תמיד נותרת מרוחקת וללא הקשר. זה נשמע כמו סיפור שצריך ללמוד בעל פה, ולדעת לתאר את פרטיו. זה חסר מדי. זה לא להבין, אלא לחקות. (אני לא אומר זאת עליך, מנסיוני קיים בך מבוע שתמיד יכול לפרש דברים לכאן או לכאן, כרצונך כמעט, וכדרכם של אנשים מוכשרים רבים, או אלה אשר נולדו עם "החיידק הפרשני"). ובכל זאת, הגשת את הבריאה הלוריאנית בלא פרשנות, ושוב היא נותרה מנותקת. השאלה שצריך לנסות לענות עליה היא: למה הדברים מתוארים באופן הזה? איזו משמעות יש לו, לתיאור הזה? ובכן, כפי שהבנת, אני אביא כאן אפשרות למשמעות. אפשרות, כי נשגבת ממני המשמעות המיודעת. אם כן, כך היא:
הקדוש ברוך הוא ממלא את חלל העולם. אין מקום ליקום. לפיכך הוא מפנה חלקים מעצמו, כדי לאפשר ליקום להברא, כפי שכתבת. (כאן תמיד עולה לי השאלה על האוקיינוס והדגים – האם האוקיינוס מפנה מקום כדי לאפשר לדגים לחיות? הרי הם חיים בו, בדיוק כפי שאנו, הברואים כולם, חיים בו וממנו (אלהים). כשאני אומר שאני מאמין באלהים, אני מתכוון – בתוך אלהים. אני חי בתוכו, והוא חי בתוכי, ואין פירוד בינינו. כך גם אני מדמיין דגים שאומרים לדגים אחרים שיש אוקיינוס גדול ובו הם חיים, והאחרים אומרים להם, "עזבו אותנו, תנו לשחות", "יאללה הדגים הדוסים האלה, עם האוקיינוס שלהם". בדימיון הזה, האוקיינוס לא נפגע, וזה לא משנה לו אם מאמינים בו או לא. המחשבה הזו עוזרת לי לשמור על דתיות עמוקה, אבל מתונה מאוד, כי כך אני מבין שאלהים לא נפגע ואינני צריך להגן עליו מפני דבר או חצי דבר. הוא שווה נפש ואוהב במידה כזו, שאין לו שום בעייה עם אף אחד). סליחה על הגלישה למחוז אחר. היינו בפינוי העצמי שלו. כותב עוד ר' חיים ויטאל, שעלה ברצונו הפשוט, של אלוהים הטוב, "להקרא רחום וחנון וכיוצא, כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו, איך יקרא רחום?" הקב"ה, האור הלבן השלם (תרשים 1) רצה להקרא רחום (משמעותו: אוהב וגם אהוב ), ולפיכך פינה עצמו. הפינוי הזה הוא יצירה מכוונת של חסר שתכליתו השלמה. החסר שלם יותר מן השלם, ממש כך. (כאן נכנס עוד פיתול והוא קצת ארוך: בדבר זה ניתן להיווכח בשמות של קבוצות המספרים מן הקטן אל הגדול – טבעיים, שלמים, רציונליים, אי-רציונליים (הקרויים ממשיים), ומרוכבים. קבוצת השלמים מתקבלת רק אחרי הוספת השליליים והאפס, כלומר החסר והאין. הטבעי אינו שלם. הוא טבעי וזה יפה, אבל חסר בו החסר, האין. הנה עוד הסבר לכיצד משלימה ברית המילה את האדם. אני ממשיך עם המספרים לפני שאעבור הלאה – משהגענו לשלמות אנו מחפשים יחסים בתוך השלם. אנו מוצאים הגיון ביחסים הללו. כך נולדת קבוצת המספרים הרציונליים. כל הקבוצות הללו הן אינסופיות, ובעלות אותה עוצמה – אלף אפס. עם זאת, יש בניהן הבדל. איברי הקבוצות טבעיים ושלמים הם מוחלטים. אין שם יחסיות. שתיים הוא רק שתיים. אפס הוא רק אפס, מינוס שישים הוא רק מינוס שישים. (שים לב, אינני מדבר על פעולות חשבון, אלא על האיברים עצמם). אבל יש כאן תנועה – כלומר יש איבר הבא. אחרי שתיים בא שלוש, ואחרי מינוס 2012 יבוא מינוס 2011 וכו'. מוחלטות עם תנועה. קבוצת הרציונליים אינה מוחלטת. יש שם יחסיות. 2/3 1/3 (2/1)- וכו'. (שוב, אלה אינן פעולות חשבון, אלא איברי הקבוצה!) יש כאן יחסים בין מספרים. יש גם כפילות 2/6 הוא גם 3/9 וגם עוד אינסוף איברים. המסקנה: איברי הקבוצה אינם מוחלטים. מה שכן, אין שם תנועה. אינך יודע מה בא אחרי 1/2 או אחרי כל איבר אחר. אין איבר הבא. אין תנועה על הציר. הוא רציף. כלומר, יחסית לאינסופים הטבעי והשלם, יש היפוך – יחסיות ללא תנועה. יופי. עכשיו אנו עוברים לקבוצה הבאה – אי רציונליים. או הממשיים.
או! רק מן השם אנו למדים שהרציונליות היא כל כך מוגבלת יחסית לאי – הרציונליות. שהממשות אינה רציונלית. שהאמת (באנגלית קוראים להם REAL) איננה כפופה לרציונליות. להיפך. כאן האיברים הם מוחלטים ו-ג-ם חסרי תנועה. פיי הוא פיי. אין שני מספרים שמתחלקים זה בזה לתת אותו. כך גם שורש שתיים או תיטה ועוד אינסוף דוגמאות. אין יחסים שנותנים אותם, ואין איבר הבא. זהו אינסוף מסוג חדש, אלף אחד, ועוצמתו גדולה יותר, והוא עצום כל כך. אפשר לקרוא לו הוי"ה (השם המפורש). לאינסופים הקודמים אפשר לקרוא אלוהים. מוחלט וחסר תנועה. אחר כך בא הדמיון, אבל הוא אינו יוצא מכלל אלף אחד. עם הדימיון באה מורכבותם של דברים. יפה שלדמיוני קוראים i. אני דמיוני. ראה איזה יופי.
עכשיו אפשר לחזור לקבלה, סליחה על המעקף, אבל הוא יפה). ברור שהחסר שלם יותר – יש בו משהו שאין בשלם – יש בו עוד עולם שלם של חסר. מהשלם נעדר החסר, ומן החסר לא נעדר השלם. ככה זה עם שלמים, הם לא מתחסרים (זו אחת ההגדרות לאינסוף – דבר שמחסרים ממנו ואינו מתמעט). אם כן, הקב"ה ברא בריאה (כידוע לך משמעות המילה היא יצירת חלל (ראה סיפור קורח ועדתו, ראה שורש ב.ר.א. בריאה היא חלל פנוי)). כי עלה בו הרצון להקרא אוהב ואהוב, להיות אוהב ואהוב. אחרי שפינה את החלל הזה נולד הזמן, ואפשר להגיד "אחרי". לפני כן לא היה "לפני" ולא היה "אחרי", ולא היה זמן. היה היות שהתקיים ללא זמן. אין משמעות לדימיון שהוא צף בעצמו זמן ארוך והשתעמם. זה קשקוש. לא צף ולא כלום. אין צורך בתירוצים מסוג זה. (אני תיכף מגיע לשיא). לדבר חסר זמן זה, הוויה, אינסוף, היה תנאי מקדים. הוא אמנם לא התקיים בזמן, אבל הוא התקיים בתנאי אחר כלשהו. מוסר.
לולא היה הוויה מוסרי, לא היה קיום כלל. גילוי רצונו הוא גילוי מוסריותו. רצונו להשתלם – להוסיף שלמות לעצמו ולזולתו. ומשגילה שאין זולתו, פינה מקום לזולתו, והיה לאחד עמו אחרי-כן. משמעות הקבלה הלוריאנית היא שהמוסר קדם לבריאה! (עכשיו אפשר לקרוא מחדש את לוינס). שהתורה, שהיא המוסר, קדמה לבריאה, ואתה ודאי מכיר את חז"ל המספרים שהסתכל בתורה וברא עולמו. הביטוי המוסרי העליון הוא הוספת חיים, לעצמו ולזולתו, ומכאן ריבוי תיאורי הזיווג בקבלה וביהדות. הדת שלנו, המוסר שלנו, היא מינית להפליא. היא אוהבת להפליא. היא החיים ותיאורם. היא אוהבת אוהבת אוהבת. ואני מביט בעיניים עצובות ושמחות, שקטות ורוחשות על העולם, ומבקש לספר את הרכות הזו, את האהבה ללא גבולות ותנאים וללא הגיון. רק אהבה. צפה בחלל האוויר. ואלהים מזהה את עצמו, ואומר, ואלה מילותיו הראשונות – "אני אלוהים". ומשזיהה את עצמו, ברא זהות מובחנת לכל אחד מברואיו, ורק מאיתנו דרש, בחכמתו ובאהבתו – "דעו את עצמכם, דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים", והשית עלינו חוקים למען נדע את עצמנו, ונענה על השאלה היחידה שיש לענות עליה – "מי אני?". ומשענה אדם לעצמו, יכול לשוב ולהתפנות אל האחד, אל המוחלט, למלא את כל חלל הטהירו (הקטן אד אינפיניטום בתווך הגדול של הוי"ה), לגאול את העולם.
שאלה עמוקה אחרת אנו צריכים ללמוד מן הילדים -והיא: "מה זה?" היא מצמידה את המהות והזהות. המהות לא נתונה לנו, אלא בהתגלות, והזהות נתונה גם נתונה. עלינו לשאוף אליה בכל העיתים, ואז נתמהה – נהפוך להיות המהות, ונהיה תמהים ותמימים.
לילה טוב תומר יקר, תודה על ההשראה.
איל.
אהבתיאהבתי
תומר המרענן והייחודי, אני אוהבת את ההארות שלך לאורך הדרך, הן מעניקות לתכלית זיק הומוריסטי ש"מקליל" את הכבדות הרווחת. אני מגיבה באמצעות התגובה של איל, אותה תגובה שהנחיתה את ההרמה שלך.
איל,
לא מכירה לעומק את המתמטיקה של האינסוף, גם לא בטוחה שאותן הבנות שקיבלתי באמצעות ההסבר שלך כרוכות בהסבר המספרי – עם זאת על כך – יישר כח. ההסבר אדיר.
ההצמדה וההפרדה, ההפרדה וההצמדה כשמתרחשות כגם וגם – ללא רצף בזמן אלא כנצח, בו הזהות נתונה, ההזדהות עצמה כחלק מהמהות.
תודה,
לימור.
אהבתיאהבתי
תודה תודה על התגובה העמוקה! שימחת אותי מאוד. וגם צחקתי כאשר קראתי את "משל הדגים" שלך. אכן אכן.
כמו כן, האנלוגיה מהמספרים יפה מאוד. לא הכרתי אותה בכלל. אז גם כאן תודה.
כן, אני מכיר את ההיגיון האומר שהחסר שלם יותר מהשלם, ושלמות שיש בה השתלמות גדולה משלמות שהיא מושלמת (וסטטית). ודאי. אם אתה רוצה להסביר כך את כוונתו של האל בבריאה, או את מה שהניע אותו לברוא עולם אז בסדר. וכמובן גם בסדר לומר שהוא רצה שיהיה לו על מי או כלפי מי להיות חנון ורחום. כפי שראית לעיל, אני הסברתי את יציאתו של האל מתוך שלמותו לא כך, אלא כפי שר' יוסף אבן-טבול קיבל אותה מרבו האר"י, כלומר כדי לטהר בתוך עצמו את גרעיני הדין. כל אלא לדעתי הם מיתוסים חכמים מאוד שמנסים לתת תשובה למשהו שאנחנו לעולם לא נוכל לדעת (באופן מילולי, דיסקורסיבי). אני בחרתי כפי שבחרתי כי המיתוס הספציפי הזה הכי מדבר אלי כעת, ואני מרגיש שי בו אמת יותר מהאחרים. שוב: כך אני מ-ר-ג-י-ש, אבל כמובן שאין שום דבר לקבוע.
מיתוסים כאלה לדעתי הם הדרך שלנו לספר אמיתות שאין לנו אליהן גישה ברמה המודעת, ומכיוון שהם באים ממעמקי נפשנו, ממילא לדעתי הם אומרים לא פחות עלינו מאשר על העולם. לכן בכותרת כתבתי שהדבר הוא בנפשנו, ולכן כיוונתי כמה פעמים בתוך הטקסט לאמיתות פסיכולוגיות שהסיפור הזה מספר לנו (כמו זה שאין להרוס את הרע אלא לתקנו – גם בנו עצמנו – או כמו זה שאין גן עדן שאין בו נחש, כלומר שיצר הרע הזה הוא לא רק תמיד קיים, אלא גם הכרחי לקיום והתפתחות – שוב: גם בנו עצמנו). כך שאני חושב שיש הרבה מה ללמוד גם מסיפור שכזה, שהוא לכאורה טכני ולרבים יראה מופרך לחלוטין.
ישר כוח,
תומר
אהבתיאהבתי
על דבריך היפים.
אני ממליץ להעמיק במתמטיקה של האינסוף, זה פותח שערים בנפש, ברוח, בנשמה ובתודעה. להתראות (או להתכתב). איל.
אהבתיאהבתי
תומר ואיל, היה מרתק לקרוא את שניכם.
הנה הוספתי לי מעט חכמה. תודה
אהבתיאהבתי
מאמר שכתב האיש המעניין שנקרא יוגי צ'ן. יותר מפעם אחת הוא כתב שלאל העברי יש פוטנציאלים של קארמה רעה בתודעה השמינית (שלו) כלומר באלאיה ויג'ננה. חיפשתי עכשיו את הציטוט המדויק בין המאמרים שלו אבל כרגע לא מצאתי אותו. בכל מקרה אם יעניין אותך הנה קישור לאתר שהקים עבורו התלמיד הראשי שלו ובו הוא מעלה את מרבית כתביו (שהיו ספרים ממש) אל הרשת.
http://www.yogichen.org/
המאמר שלך היה מעניין ומרתק ביותר.
לילה טוב :-)
אהבתיאהבתי
למה התכוונת כאן – "אם הכל היה הולך כמתוכנן לא היינו כאן היום, כי הקב"ה היה מתקן את הדרוש תיקון, חוזר חיש מהר לאחדותו הפרמורדיאלית ושוקע בתנומה נצחית (דבר שלדעתי בכלל לא אפשרי בשבילו, אבל נעזוב זה)."
אהבתיאהבתי
בחצי הראשון או השני של המשפט?
אהבתיאהבתי
וואו אין לך מושג על מה אתה מדבר
אהבתיאהבתי