קיצור תולדות הכל: מיפוי מכלול הידע האנושי
קן וילבר. תירגם מאנגלית: יובל אידו טל. אחרית דבר: אורן אנטין. הוצאת כנרת, 456 עמ', 86 ₪

זמן רב, אולי מאז מארקס, לא חזינו בהופעתו של פילוסוף שפועל מחוץ לאקדמיה ושמושך אחריו מאות אלפי קוראים ותלמידים. בהתאמה מושלמת עבר גם פרק זמן זהה מאז זכה לעדנה הרעיון ההגליני על פיו האנושות עושה את דרכה מן העבר אל העתיד בצורה של התפתחות דיאלקטית, ומממשת בכך את כוונתה של "הרוח". לצירוף המקרים הזה אחראי קן וילבר, כנראה הפילוסוף החי הנקרא ביותר בעולם כיום, אשר עשרים ושניים ספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. "הפילוסופיה האינטגרלית" שלו נלמדת בכמה מוסדות אקדמיים במערב ובין הקושרים לה כתרים אפשר למצוא, בין השאר, את ביל קלינטון ואל גור.

"קיצור תולדות הכל", ספרו הראשון של וילבר שתורגם לעברית, מתהדר בשם רברבני משהו (באנגלית: "A Brief History of Everything") ולא בכדי: וילבר בהחלט מתיימר להציג "פילוסופית עולם", פילוסופיה כוללת, רחבת היקף שמנסה לכלול תחת כנפיה את כל שדות הקיום האנושי. ידו של וילבר בכל: מהמולקולרי ועד לחברתי, מהאמפירי ועד למוסרי, מרציונלי ועד לרוחני, מהמפץ הגדול ועד ימינו אנו. את אלה הוא משלב בתיאוריה מקיפה אחת שמספרת לנו מאין באנו ואנה אנו הולכים, ואפילו מנסה לתת לנו דחיפה קלה בכיוון הנכון.

הספר, שכתוב כמעין מבוא לרעיונותיו של וילבר (אלו מוצגים ביתר אריכות ועומק בספריו האחרים) פותח בהצגת גישתו: הפילוסופיה שלו היא "אינטגרלית", במובן בו היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים. וילבר מבקש ללמוד איך משתלבים ביניהם מיתוסים ותורות מדעיות, אנתרופולוגיה ואידיאולוגיה פוליטית, אקולוגיה ומאגיה ומתמטיקה ומיסטיקה ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי".

הוא עושה זאת על ידי החייאתם המחודשת של שני רעיונות מערביים גדולים אך נשכחים: האחד הוא האמונה ב"שלשלת הקיום", כלומר התפיסה על פיה היקום כולו מסודר (ומוסבר) כשרשרת אורגנית ורציפה של יצורים המהווה היררכיה של מורכבות וערך. עולמנו, על פי השקפה זו, הוא תהליך שופע ומתפתח בו מתוך (ולעיתים גם במקום) יצורים ורעיונות נמוכים, נישרצים צאצאיהם הגבוהים והמפותחים יותר.

אל רעיון זה מצרף וילבר את תפיסת הקידמה ההגלינית, בה "הרוח האבסולוטית" בעצמה מבטאת את ממשותה בעולם כתהליך ההתפתחות ההיסטורי, אשר בסופו, וזו גם מטרתו, היא מגיעה למודעות עצמית מושלמת. ליקום, אם כן, בהחלט יש כיוון וטלוס, וכמו הגל גם וילבר מרגיש שלמרות שהתהליך הוא בלתי נמנע, מוטב לנו להיות מודעים לו. וילבר גם לא מתבייש להגדיר את המטרה שלנו ברמה האינדבידואלית: איחוד מודע ומלא בין הפרט והיקום כולו. "אין בפנים ואין בחוץ, ואין סובייקט ואין אובייקט," הוא כותב, "רק המודעות המיידית עצמה… אתה חופשי לנצח מכל מגבלה. אתה כבר לא נמצא 'מאחורי הפנים שלך', מביט ביקום – אתה פשוט היקום."

אכן, וילבר התחיל את דרכו הפילוסופית כחוקר פסיכולוגיה ורוחניות, ואז כהיום הוא עסק בטקסטים פילוסופיים לא רק על מנת לבדוק את המובן (meaning) שלהם, אלא, בראש ובראשונה, כדי להבין את המשמעות (significance) שלהם (אם להשתמש בהבחנה ההרמנויטית הקלאסית). הוא נפגש עם מורים רוחניים רבים ומאחוריו שעות ארוכות ורבות של תרגולת מדיטטיבית מכל מני סוגים. הפילוסופיה שהוא מציג, על כן, אינה הגותית בלבד, אלא קוראת לטרנספורמציה עמוקה בחייו של הקורא, ואף מנסה לעורר אותה. למעשה, מבחינת ההגדרות האקדמיות, וילבר הוא לא פחות מיסטיקן מחלק גדול ממושאי המחקר שלו.

בכך למעשה מהווה קן וילבר תוצר של המצב בו האקדמיה מסרבת לחקור בצורה רצינית, אינטימית, תופעות רוחניות ומיסטיות שרווחות בימינו במחוזותינו. הוא הראשון מבניו של "העידן החדש" שלקח על עצמו להתאים את המיסטיקה הפופולרית לא רק לממצאים פסיכולוגיים ונוירולוגיים, אלא גם, ובזה זכותו וחשיבותו הרבה, לתמונת עולם כוללת של התפתחות תודעתית, חברתית ופוליטית חוצת עידנים. הוא אינו מסתפק בהטפת "שחרור עכשיו" לקהל המחפשים הרוחניים צמאי האקסטאזה, ודורש מהפרט אחריות כוללת: מוסרית, חברתית ואקולוגית, ואף קובע שלא תיתכן התפתחות אמיתית בלי לקשור את כל "רבעי החיים" יחד.

רבעים אלו, חלק מהדרך בה הוא ממפה את המציאות, הם החלוקה שעורך וילבר בין הסובייקטיבי הפרטי, הסובייקטיבי החברתי (כלומר השדה האתי והפוליטי) האובייקטיבי הפרטי (פזיולוגיה ונוירולוגיה) והאובייקטיבי הכללי (מערכת השמש, המארג האקולוגי). רק התפתחות בכל השלבים שבכל הרבעים היא שיפור אמיתי וארוך טווח, הוא טוען, וזה המקום אליו שואפת הרוח.

מכאן גם יוצאת הביקורת של וילבר על זווית הראייה המודרנית והפוסט-מודרנית: הוא טוען שלא ניתן, ואסור לנסות, לעשות רדוקציה של כל אחד מהרבעים הנ"ל לזה שלידו, ויוצא בעיקר נגד הנטייה "המשטחת" כהגדרתו, שעומדת בבסיס המדע המודרני המנסה להגדיר את היקום כולו, כולל הנפשות החיות בו ומה שבהן, כאוסף של אטומים הנדפקים אחד באחיו, מתחברים ומתפרדים ותו לא. על פי וילבר הגדרת הטבע, ובעיקר הנפש האנושית, "מבחוץ" בלבד לא תיתן לעולם תמונה אמיתית ולא תאפשר לנו באמת ללמוד על עצמנו. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להפנות את מבטנו פנימה, ולהכיר ברמות וגוונים של מודעות ואקזיסטנציה שלא ידענו שכלל קיימים.

הספר קריא מאוד ומהנה, מובן לכל בעל השכלה סבירה, ופורש את רעיונותיו של וילבר בצורה שיטתית וברורה. וילבר מקדיש מקום לבקר בעוקצנות אידיאולוגיות שונות שלדעתו שטחיותן פוגמת במטרתן (ניאו-פגאנים אקולוגיסטים זוכים לבוז רב) ומקום ניתן גם להסברים מתנצלים על כך שהוא מציג היררכיות ברורות של ערך ואיכות, חוצפה של ממש בתקופתנו הפוסט-מודרנית. הקורא נתקל גם בלא מעט ניים-דרופיניג, אבל במקומו, ולאו דווקא כאפולוגטיקה על חוסר השכלה אקדמית רשמית. ברם לצערי בנקודה זו המהדורה העברית, האיכותית בסך הכל, חוטאת לדעתי חטא חמור, בכך שהיא אינה מביאה את שמות האנשים באנגלית (בסוגריים), דבר שלא ממש מאפשר חיפוש ולימוד נוסף על ידי הקורא הסקרן. עוד חריקה תרגומית היא הבחירה במילה "בינה" כדי לתרגם mind, מילה שבאופן טבעי נפוצה מאוד בספר. לדעתי עדיף היה אפילו לכתוב "מיינד" – דרך מכוערת הרבה יותר אבל הרבה יותר מדויקת להעברת כל מרחב המשמעויות של המילה האנגלית.

וילבר מציג מפה, וככזו הפרטים באופן טבעי מובאים בה קורבן על מזבח רוחב הראייה. בכל זאת, לעיתים הטיפול של וילבר שטחי בצורה שפוגמת במסר שהוא מנסה להעביר, למשל כאשר הוא נוגע בפילוסופים גדולים מהעבר, או ברעיון האבולוציה. חבל גם שהוא מתייחס ל"טלוס שביקום" כעובדה אמפירית, ולא מכיר בכך שזו אמונה דתית לכל דבר ועניין. יחד עם זאת באופן כללי רעיונותיו של וילבר מעניינים ומעוררי מחשבה, והוא בהחלט בולט כאיש במקום בו אין יותר מדי אנשים.

וגם בזמן שכזה: בסוף חיבורו הקלאסי, "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", מכנה מקס ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להיכלא בו. הוא מתריע ממצב בו כל שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית, של "מומחים ללא רוח ותאוותנים ללא לב". כל זאת יתרחש, הוא מזהיר, אם לא יקומו נביאים חדשים שיולידו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים. קן וילבר הוא כנראה אחד הנביאים האלו.

[המאמר פורסם היום, בגרסה מעט מקוצרת, במוסף "ספרים" של "הארץ". כאן תמצאו מאמר ביקורת שלי על וילבר ותורתו]