היי לי העולם (אהיה לך ההכרה)

מצאתי משהו מעניין בסרטון הזה של וילבר (הקטע שבין 1:40 ל- 2:30 דקות):

וילבר כאן מתייחס להבדלים בין מיסטיקה גברית לנשית, ולמרות שמאז שעמדתי על דעתי הסתייגתי מאוד ממיונים מהותניים כאלה של המינים (לאמור הגישה שגורסת ש"נשים מנוגה וגברים ממאדים", כלומר שיש איזו שוני בסיסי ויסודי בין המינים – לדעתי השוני אינו מהותי), בזמן האחרון אני קצת יותר פתוח לטיעונים שבאים מהכיוון הזה. לא יודע, אולי בכל זאת יש בזה משהו, גם אם קשה לי עדיין להחליט בדיוק מה.

אז מה וילבר אומר? הוא אומר שם שהאישה צריכה שהגבר שלה יעמוד זקוף ויציב וקשוח וממוקד, שהוא יהיה בשקט כדי שהיא תוכל לרקוד את ריקודה הנלהב והזורם והצבעוני. רק כך האישה שלנו מרוצה, רק כשאנחנו כאלה. כי זה מה שהאישה, הוא אומר, צריכה: מסך חלק ועמיד שעל גביו היא תנגן את הוידאו-קליפ שלה, במה יציבה שעליה היא תשחק את משחקה.

זה רעיון חביב, שגם דיויד דיידה אוהב להרצות:

האישה שלך תבקש ממך כל מיני דברים, מדי יום. אל תרשה לעצמך להיות מושפע מהם כך שתסטה מהאמת שלך, מדרך הישר של ליבך. מתחת לבקשתה המלאכותית מסתתרים הצורך והתשוקה האמיתיים שלה: היא רוצה שמלאותך הנלהבת תחדור לתוכה, היא רוצה להיות מסוגלת לבטוח ביציבות הבלתי ניתנת לערעור של אהבתך, היא משתוקקת לדעת בעצמותיה שהנוכחות הזכרית האלוהית שלך חזקה יותר מהיכולת שלה להסיח את דעתך.
האישה שלך היא בת-דמותה של האלה הגדולה: היא מתגרה בך, בוחנת אותך, מפתה אותך, נכונה לערוף את ראשך בחמת זעם – אם האמת שלך חלשה ומעורפלת – ונכונה להתמסר כל כולה לכוח אהבתך – לכשתמצא את מודעותך יציבה וזורחת [מתוך הספר "דרך גבר", בהוצאת דופן].

אוקיי, זה נשמע קצת כמו הד ניו-אייג'י לאותה שטות על "היסטריה" כנוירוזה נשית קלאסית שהתפשטה בתחילת המאה שעברה, וכאמור אני עצמי מרגיש לא בנוח עם כל ההבחנות המהותניות האלה וכל החלוקות החדות ל"גברים" ו"נשים", שלא יכולות שלא להיות רדודות, ובכל זאת, מה שתפס את דמיוני ברעיון, מה שרמז לי שאולי יש בו יותר מפסיכולוגיה, או שובניזם, בגרוש, הוא שכך אפשר לפרש את תמונתם הידועה של שיווה וקאלי. אם אכן כן, הרי ניתוח יחסי המינים של וילבר-את-דיידה משקף באופן אנושי את העקרון המטאפיזי של המיתוס ההינדי הזה. וזה יפה. בואו נראה:

קאלי, הלא היא זוגתו של שיווה, מיצגת את האספקט הנקבי באלוהות, ובפילוסופיית הסאנקיה ההינדית, בה המציאות מחולקת לשניים, כלומר הקיום נחשב כמושתת על שני יסודות, זכרי ונקבי, (וכפי שגם סיפרנו מיה טבת ואנוכי בפרוייקט השיוורטרי) שיווה מייצג את ההכרה המוחלטת, את הסובייקט האחד, וקאלי היא החומר על כל גווניו, רבדיו וצבעיו – האובייקט(ים). הוא המוחלט והיא היחסי. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. ושימו לב לתצוגת האיקונוגרפיה הקלאסית של השניים: קאלי עומדת מנצחת, דינאמית, אקטיבית, שוקקת חיים וטירוף, מעל גופו הישן של שיווה, כנוע, סטטי, פאסיבי, שקוע בחלום.

ואכן, האין זה כך? האין החיים האלה ממלכתה של קאלי? האין החומר, המעשה, הצבע והצורה שולטים כאן ברום? האין הסובייקט כאן לא-מודע-לעצמו? האין ההכרה כאן ישנה? האין הרוח כאן חולם? ומהו חלומו, אם לא ריקודם של החומר והפעולה?

ואם כך, ואם גברים ונשים מממשים בחייהם את אותן הוויות מטאפיזיות (ובאותב מידה כמובן אותן הוויות מטאפיזיות הן השלכה של וקטורים פסיכולוגיים בחייהם של גברים ונשים), האם אכן אתן רוצות שהם יהיו יציבים ומכילים, והאם אתם אכן רוצים שהן תהינה משתנות תמיד ורבות פנים?

17 תגובות

  1. שלום תומר
    אולי האי הסכמה שלך לגבי בחלוקה השרירותית גברי-נשי
    נובעת מזה שאתה יודע שלשיווה יש הרבה פנים ושמות, וגם לזוגתו.

    אהבתי

  2. יתכן שאני מציין את המובן מ
    אליו –
    אבל האם יתכן שהחלוקה המגדרית הינה אכן מאוד אמיתית ונועדה עבורנו כדי שלנו יהיה קל להבין שפועלים במציאות (הפנימית, כמובן) שני כוחות שמבקשים להתאחד בתוכנו?
    החלוקה נשים-גברים ככל שהיא מתייחסת ל"עולם שבחוץ" היא אשלייה כמובן. כל בר-דעת (=אחד/ת שעושים מסע פנימי) יידע לאבחן אנרגיה נשית ואנרגיה גברית בפנימיותו. הנקודה היא שאין לשים מעצור כאן ולומר שאכן, בעולמנו, "נשים הן מנוגה וגברים ממאדים, וכך הוא המצב ואין בלתו". חלק עיקרי מהצמיחה האישית שלנו, כבני-אדם, הוא לאחד את השניות והגבריות שבפנים, להגיע לאיזון ולהיות כוליים.
    ..וכמובן שלהיבט הזה היו מאז ומעולם השתקפויות "בחוץ", ויתכן שקאלי-שיווה הוא השתקפות אחת כזאת.
    (אין לי ידיעה במיתוסים/דתות של המזרח ולכן לא אומר דבר נוסף בסוגייה).

    אהבתי

  3. שלום תומר
    משום מה לא הגבתי עד כה לבלוג שלך למרות שאני קוראת אותו בקביעות וגם מרבה לקשר אליו באתר שלי.
    רציתי לומר תודה ושבת שלום

    כל טוב
    שולמית

    אהבתי

  4. מאמר מאלף של אחד מגדולי הוגי הדעות בעת הנוכחית, ניל מנוסי, מופיע בספר 'שני המאורות- השוויון במשפחה ממבט יהודי חדש' בהוצאת ישיבת שיח-יצחק. המאמר נקרא 'מעפר קומי – תיאולוגיה פמיניסטית בראי החסידות', והוא מכיל תובנות עמוקות ביותר אודות המבט המאזן בין הגברי לנשי מבלי לטשטש את הייחוד שבכל אחד מהם. מומלץ!

    http://www.geocities.com/laviariel/feminism.pdf

    פוסט נלהב כתבה עליו כרמל ויסמן: http://www.notes.co.il/carmel/25585.asp

    (למרות שלענ"ד בבגדרה חרדי לא מתלבשת עליו כלל אבל זה לא ממש משנה)

    אהבתי

  5. ובכל זאת נדמה לי שהייתי רוצה
    לרקוד עם מישהו שירקוד איתי
    לפחות חלק מהזמן

    ושיהיה לי העולם
    בימים בהם אני נאחזת פסיבית בהוויה

    מאידך אולי זה רק האספקט הנוכחי של קאלי בי
    ואני מצפה לתגובתך היציבה?
    :-)

    אהבתי

  6. מאיר עיניים!

    ואני רוצה להציע מחשבה נוספת:
    אתה מציג את שיווה ככנוע, פסיבי, חולם. אבל לפי המיתוס, ממש לפני הסצינה הזאת הצילה קאלי את העולם מידיו של השד רקטהביג'ה, על-ידי לא פחות מאשר שתיית דמו של השד. כשהיא שיכורה מדמו היא יצאה למסע של הרג שפגע בכל מי שעמד בדרכה. כדי לרסן אותה נשכב שיווה לרגליה והצליח להיות מצע מרגיע ומרסן.
    כלומר – האל כאן אינו פסיבי, כנוע או סטטי. הוא אקטיבי מאוד. הוא שולט בה. הוא יודע כיצד להשפיע עליה.
    הוא גם יודע כיצד לשלוט בעולם (בעוד שהיא יודעת כיצד להציל עולם זה).

    ואולי אישה צריכה גבר שידע לשלוט בה וכן ידע שכדי לשלוט בה עליו להניח את עצמו – באופן אקטיבי. אקטיבי! – מתחת לרגליה..

    אהבתי

  7. בפעם האלף, דוד ועינת: אני בהחלט חושב שמימדים שונים בתוכנו עונים לכיוונים השונים, הזכריים והנקביים, דמויי שיווה וקאלי. יחד עם זאת, יש גם ערך לגילוי של המימדים האלה, וההשלמה שלהם, במערכת יחסים על בני זוג.

    בגלל זה, יונתן, אני חושב שיש קשר הדוק בין רוחניות לזוגיות, שלא לדבר על בין שמיים וארץ, שההפרדה ביניהם היא מחלה רוחנית לדעתי.

    נ.א, אתה רציני כשאתה קורא לניר (זה שמו כעת) מנוסי "מגדולי הוגי הדעות"? בכ"א, הוא באמת לא ממש חרדי, ולצערי מקריאת מאמר שלו שהופיע לאחרונה ב"נקודה" עלה אצלי הרושם שהוא נתפתה ליצר של חלום "מדינת ההלכה", אידאה ערטילאית שבעצם מעולם לא התקיימה, ולעולם (לדעתי) לא תתקיים. לקראת מטרה זו הוא עכשיו מכוון את עצמו, כך שהדעות שהוא הוגה אינן ממש רלוונטיות יותר. (אם אתה קורא את זה ניר, אשמח אם תתקן כל טעות שלי). אבל את המאמר שלו על פמיניזם אני באמת צריך לקרוא. קיבלתי עליו המלצות חמות מכל מני כיוונים.

    מיה תודה. זה דווקא מתאים: הוא צריך אותה כדי שתמשוך אותו "החוצה" מהמרכז ותתן לו ביטוי, היא צריכה אותו בשביל שיכיל אותה ולא יתן לה "להתרחק" יותר מדי מאותו מרכז…

    אהבתי

  8. נשמע תיאור של מערכת יחסים בה יש צד אחד יותר פאסיבי ונזקק וצד אחד יותר אקטיבי ומוביל. לא תמיד זה חופף את מפתח ה"נשים לעומת גברים", למעשה זה הרבה פעמים הפוך.
    אני חושב שאת הטלטול התפישתי המשמעותי בעניין הזה חשתי עם הפרידה של דץ ודצה.

    אהבתי

  9. שהדצים מבטאים בצורה המושלמת ביותר את מימושה של האידאה הזוגית כאווטרים מזהירים של שיווה וקאלי. למעשה הם נפרדו וחזרו, התחתנו ושוב התגרשו מראשית הזמן, וכך ימשיכו עד קץ ההיסטוריה.

    אהבתי

  10. שזה מוציא את בן-זוגי מדעתו כשהוא רואה אותי מהססת, לא עקבית או לא ברורה.
    הרושם שלי הוא שהוא רוצה בי את העקביות, הקול הברור והביטחון העצמי -לא פחות ואולי יותר משאני רוצה את התכונות האלה בו.

    יש ביציבות משהו שנוסך ביטחון ויראת כבוד – בעיני בני אדם רבים, משני המינים. אדם שיש לו אמירה ברורה וערכים ברורים הוא אדם שמשדר כוח וביטחון בעצמו, והרי ידוע שכוח וביטחון עצמי הן תכונות סקסיות מובהקות.

    אהבתי

  11. תומר, הרשה לי להעיר משהו: אם יש למישהו מחשבה מסויימת שאינה מתיישבת עם השקפת העולם שלך זה הופך את כל ההגות שלו לבלתי – רלוונטית?? אתמהה! ואולי, אם הוא הוגה מספיק רציני, אז יכול להיות, רק יכול להיות, שבעיון נוסף תיווכח שהרעיון שהוא מציע איננו אבסורדי כ"כ?

    לא קראתי את המאמר שלו בנקודה , אבל אני מאמין בלב שלם שאם תקרא את המאמרים שלו ותיווכח שהוא ללא שום ספק איש הגות מעמיק ורציני (וכאמור- לפי דעתי, מעטים המתקרבים אליו), אז לכל הפחות תכיר בכך שהוא בהחלט לא שייך לקטגוריה של הפובליציסטיים החלולים. אם יש לו חזון אז אין לי שום ספק שהוא שייך לסוג החזונות שיזכו להערכה הראויה להם.

    ואת ההערכה שלך בהקשר של המאמר הספציפי בנקודה שמעולם לא היתה מדינת הלכה, אני חושב שניתן לפרוך מראיות (היסטוריות ארכיאולוגיות וכו') על ממלכה יהודית בתקופת הבית

    ועוד הערה אחרונה… תקן אותי אם אני טועה אבל האמונה שלך ככלל איננה מתאימה לחברה אלא ליחידים (הדבר מתאים לפסימיזם לגבי עתיד האנושות. זוכר שאמרת שאתה לא תולה בהם תקוות?). ואילו ביהדות יש משהו מובנה הפונה
    לכלל שכבות הציבור

    והנלע"ד כתבתי.

    אהבתי

  12. אני מאוד מעריך את הפניה הסוצילית של היהדות, ואני חושב שזו אחת הנקודות המרכזיות שתורתה עולה בהרבה על תורות רבות אחרות.

    באשר לאמונה שלי, ראשית היא אינה אמונה. שנית, קטונתי מלתת אלטרנטיבה לדת עולמית, באמת. אני רק משתף ממה שאני יודע ולא התיימרתי ליותר מכך. מאידך, ידיעותי גם לא מאפשרות לי להכנס למערכת שמתבססת על אמונות שווה.

    באשר למר מנוסי, התכוונתי לומר שאם הוא שקוע עכשיו כולו בשאיפה לכונן במהרה בימינו מדינת הלכה, כי אז אכן הגותו אינה רלוונטית (אלא לקומץ פונדמנטליסטים). זה אינו "רעיון אחד" אלא וקטור כללי שצובע את כל הגותו ופועלו.

    ובאשר לאותה מדינת הלכה, לדעתי כזו אף פעם לא היתה. שום עדות ארכיאולוגית לא תאמר לנו אם כל העם הניח תפילין ושמר שבת. לחילופין, עדויות רבות (כולל עדות התנ"ך עצמו) מאשרות שהעם הזה, גם כשלא היה מפוצל ומפולג לממלכות, זרמים, אמונות, כתות, וקבוצות שונות (כפי שהיה רוב חייו), תמיד עסק בעבודה זרה.

    אהבתי

  13. הביטוי "מדינת הלכה" או כל ביטוי דומה לו אינו מופיע במאמר שפרסמתי על הציונות ב"נקודה". אני מסכים שמדובר במושג ערטילאי, ואם כוונתו למשטר הכופה קיום מצוות או למצב בו רובו ככולו של העם שומר מצוות אכן לא התקיים בעבר. למעשה, המאמר כולו עוסק בביקורת הציונות ולא בהצעת חלופה.
    עם זאת, מובן שכל ביקורת שלילית היא כריכתו האחורית של חזון חלופי וחיובי, ואכן אני קשור לחזון כזה, שרקימתו והגשמתו מעניינות אותי לאין ערוך יותר מפירוט בעיות הציונות. בזה חש כנראה תומר, בצדק, אך על סמך זה הגיע גם, שלא בצדק, למסקנה שאני שותף לחזון של מדינת הלכה. הקפיצה מבוססת על ההנחה שהחלופה היהודית והתורנית היחידה לציונות החילונית היא מה שמכונה בשלטי ההפגנות מדינת הלכה, אך זו הנחה לא נכונה.
    מאוד בקצרה: חיפושיי הובילו אותי לפנימיות התורה, היא הקבלה והחסידות הנושמות בתוך תורת הנגלה של ההלכות והאגדות, בלתי נפרדות ממנה ומשלימות לה. אני מוצא בה אוצר בלום של רוח, חכמה ורגש, שברי לי שמקורם אלוקי, ואני מאמין שאם תוקדש להם המלאכה הזהירה והמושכלת של פיתוחם ויישומם בתחומי החיים השונים ישמשו כמצע הטוב ביותר להבנתם מחדש ולשיפורם.
    תחומי החיים האלו הם בריאות הנפש והגוף, הבנת הגבריות והנשיות, קידום המדע והטכנולוגיה, פיתוח היצירתיות, העמקת מערכות היחסים, ועוד ועוד, ביניהם גם השדה המדיני. מכיוון שאני חולם על חיים של אחדות ולא של פירוד, בו כל תחומי החיים מוארים באור של תודעה אלוקית, מובן שאיני רוצה לנתק מהם את תחום המסגרת המדינית, המשמעותית כל-כך לעיצוב חיי החברה. זוהי גישת הנצרות באומרה "תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים אשר לאלוהים", אך היא חוצצת בין האלוקות לבין חיי המעשה, ועיקר חיותי שלי נובעת מהאפשרות לבטל חציצה זו.
    המושג "מדינת הלכה" מעלה תמונה של דיקטטורה מונוליתית בה כולם מחויבים לשמור על חוקי התורה, ומתוך התבוננות בשכונות החרדיות מן הסתם גם מדמיינים אותה כאי סגור בין המדינות המודרניות, כמו גוש המדינות האיסלמיות. החלום היהודי של מלכות בארץ ישראל, בפרט כפי שהונהר בחסידות, שונה מתמונה זו ממספר בחינות משמעותיות. כאן אינו המקום להרחיב לגביהם, אך נציין רק אחת: שהוא מניח הזדהות של העם עם המלכות, רצון אותנטי ולא כפוי לעבוד את ה' בדרך התורה. ממילא ברור, שמי שמעוניין במלכות כזו לא ירצה ליישמה כעת, ולא יפעל לקראתה באופן ישיר כלל; מה שהוא יעשה זה להשקיע בשלב קודם ומשמעותי הרבה יותר, שהוא יצירת שיח מעמיק ורציני סביב אפשרות החייאת התורה והפיכתה למקור הפרייה לחיים המודרניים. זה מה שאני מנסה בכליי המועטים לעשות, ולמטרה זו אני מכוון את עצמי, כלל לא למטרת כינון מיידי של מדינת הלכה.

    אהבתי

  14. אני שמח שזיכית אותנו במוצא פיך.
    ואני גם שמח שכנראה אין בינינו הבדלים תיאולוגים עד כדי כך מהותיים, לפחות על פי מה שאתה כותב כאן.

    אני מסכים איתך שבעזרת הקבלה והחסידות אפשר להבין את חיינו טוב יותר.
    אני גם מסכים שבאופן אידיאלי אין לנתק את תחומי הרוח מהפוליטיקה המלוכלכת ביותר, וכי אכן יש לשאוף ובדבקות רבה, לביטול החציצה בין האלוהות לבין חיי המעשה.
    אני גם בעד יצירת שיח מעמיק ורציני סביב אפשרות של החייאת התורה, ואני מסכים (מהמשתמע בדבריך), שכפי שהיא היום התורה אינה חיה כראוי, אם ננקוט לשון מפוייסת. אף אני מנסה לעשות זאת.

    אולי ההבדל בינינו, אם כך, הוא רק שאני חושב שהחייאת התורה היא רק אמצעי בדרך לתחייה הרוחנית של כל בני האדם, ולשם מטרה זו אני גם מוכן, ואף נדרש, להשתמש בכלים אחרים, כמו מדיטציה בודהיסטית, הגות הינדואיסטית ובכלל מני תורות פילוסופיות (כגון זו של וילבר, שנדמה לי שאהבת פעם). אני לא חושב שיש לתורת ישראל עדיפות מוחלטת או אמת גדולה יותר מאשר לכמה וכמה תורות אחרות (אם כי ודאי יש לה היתרונות הגדולים שלה – אם כי גם חסרונות אידיוסינקרטים), ואין לה אצלי מעמד אקסקלוסיבי שמוציא או מבטל אחרות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s