סוזן בלקמור
היום התפרסם במוסף הארץ מאמר שלי של ד"ר סוזן בלקמור, מי שלדעתי היא אחד האנשים המעניינים על פני האדמה כיום, וכנראה גם מהחכמים שבהם. בלקמור, כפי שתראו במאמר, החלה את דרכה באוקספורד כחוקרת תופעות פאראפסיכולוגיות, המשיכה כאחת ההוגות החלוציות של תורת המימטיקה, וכיום היא עוסקת בחקר התודעה (או ההכרה, תלוי איך נרצה לתרגם "consciousness") האנושית. מה שאני מאוד אוהב ומעריך אצלה הוא חוסר הפער בין המחקר שלה לחייה: היא חוקרת את מה שהיא מתעניינת בו, את מה שבוער בה, ואת מסקנותיה מהמחקר היא מיישמת בחייה. למעשה קשה להבדיל בין המחקר לחייה הפרטיים: כחוקרת תודעה היא נטלה מספר רב של סמים ממספר רב של סוגים, והיא גם מתרגלת מדיטציית זן כבר יותר מעשרים שנה.
המאמר הזה התחיל כחקירה שלי לגבי המימטיקה, בנסיון להבין את תפיסת העצמיות שלה (על פיה ה"אני" הוא אשלייה שנוצרת למען שמירתם והפצתם של רעיונות, ואין לו מהות קבועה או יציבה). אחרי קריאת ספרה של בלקמור The Meme Machine היה ברור לי שאכתוב עליה מאמר, אבל כשהגעתי לאתר שלה וראיתי איזה שפע של חומר, צבע ותחומי עניין הרגשתי שלא יהיה די במאמר קצר לאנרג'י, וכתבתי משהו ארוך יותר.
לצורך המאמר ראיינתי את בלקמור דרך הדוא"ל, והיא התגלתה כאדם לא רק נחמד מאוד, אלא גם בעל ראייה רוחנית מפוקחת. אני רוצה להביא כאן קטע מחילופי הדברים בינינו – אני שואל והיא עונה בתוך שאלתי בבולד מודגש בקו תחתון (אם לא ברור על מה אנחנו מדברים – קראו את המאמר):
Don't you feel that the Gene-Meme reductionism of life is a missing some of the wonder of being (or Being)? I feel it's a bit like saying a symphony is nothing but a bunch of notes on a piece of paper. Surly it isn't just that! Yes it is – though hearing a symphony or playing it is not! What I mean to say, and allow me to get a bit personal here, is that whenever I get a glimpse of the non-selfness of myself, of the absolute spontaneity in which I (or "I"), like every other thing ("thing") just happen, I can honestly say that I feel I understand what people meant when they first used the word "God". I mean, its just wonderful! It's amazing! It's joyful! It's just SatChitAnanda! Yes, yes, yes. So for me to say that "well, it's all just a natural process of molecules and ideas getting on their evolutionary way" misses the point completely in its dryness. No no no . Why on earth do you make this peculiar and illogical leap? You have just said that you can see emptiness and it’s joyful! Isn’t that enough??? Because even if that's true in some sense, it doesn't even begin to catch the real value of it all! But (and you know this) – it cannot be caught! Once you go back into wanting “real value” you have lost it. To quote Japanese haiku master Issa: "The world of dew, is but a world of dew. And yet, and yet…" Yes. So it's just memes and genes running around. And yet, it is so much more then that! Or do you think otherwise?
אז בלקמור, כמו הבודהה (גירסת התרוואדה או הזן) לא אוהבת מטאפיזיקה ודיבורים גבוהים על זיו השכינה או התפשטות הגשמיות. היא פשוט יודעת שממילא אין מילה בעולם שתוכל לתפוס את אותה מציאות שמעבר למילים והיא מתעקשת להשאיר את העניינים כמה שיותר צמודים לקרקע הקונקרטית. כך כתבתי לה כתשובה להסתייגויות שלה שלעיל:
and I guess you're quite right that It cannot be caught, and saying it's Brahman or the Dharmakaya doesn't get us any closer to it then saying it's just genes and memes. Thanks for that.
ובכל זאת, אולי זה טיפשי, אולי זה ילדותי, אולי זה עובר את הגבול, אבל אני אוהב לחגוג את המציאות האלוהית, גודמיט, להתפלסף ולהתפייט עליה, ולא משנה לי שאי אפשר לעולם ממילא לתפוס אותה במילים. זה פשוט כל כך כיף לנסות. בלקמור, אגב, אני כמעט בטוח, מיודדת עם סטיבן בצ'לור (שפגשתי וראיינתי), עוד בודהיסט בריטי צמוד-קרקע וריק-ממטאפיזיקה. האם ייתכן שהם פשוט ממשיכים את המסורת בה פילוסופים אנגלים הם אמפריציסטים בעוד קונטיננטלים מרחפים אל האידאות הרציונליות ו/או המטאפיזיות?
בכל אופן, אני מתכוון לכתוב עוד מאמר, קצר יותר וממוקד בתפיסת העצמי על פי המימטיקה, בקרוב.
האתר של סוזן בלקמור
ראיון של בלקמור למגזין What is Enlightenment? (רובו בתשלום אבל יש חמש דקות טובות חינם)
הרצאה של בלקמור על מימטיקה
והנה המאמר שלי במוסף.
[מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]
לולאת האל 
1. מזה זמן רב מעסיקה אותי השאלה – האם ישנה תמונת עולם רציונלית-מטריאליסטית המיישבת את עולם התופעות? וכל פעם התיאוריות העדכניות טופחות על פני- לפחות לעת עתה, לא. ממש לא.
כלפי מה הדברים אמורים? כלפי ההנחה המשונה שתמונת עולם שבה ישנם רעיונות בעלי רצון שכפול, או גנים בעלי קוגניציה, או למצער בעלי טלאולוגיה, רציונלית יותר מהגישה הדתית. כ"כ מגוחך.
2. עדיין לא ליבנו זאת כראוי, אבל כל הפקפוק הזה ב'אני' נראה לי מופרך מעיקרו – ע"מ לתפוס שאין אני צריך, למרבה הפרדוקס, 'אני' שיתפוס את זה. כי אם אין 'מרכז בקרה' שתופס – כיצד המסקנה הזו נותרת בתודעה שלי? ישנם חולים פתולוגיים שאיבדו את מרכז הבקרה הזה ואנו יכולים לראות בדיוק איך הם מגיבים – אין להם ביקורת עצמית, חשיבה רפלקטיבית, ואין םה יכולים בכלל לנסח את התובנות המדוברות. כי ע"מ להבין רעיון צריך להבין שאתה מבין אותו. ובשביל זה צריך 'אני'.
3. "סמים פסיכדליים מספקים חלק מההוכחות הטובות ביותר שההכרה היא המוח: שהמחשבות, האמונות והתפיסות שלנו מיוצרות על ידי כימיה." (מתוך המאמר בהארץ). רגע רגע! אז איך היא אומרת באחד המשפטים הבאים ש- "כאשר הממפלקס של העצמי אינו קיים, אנחנו מפסיקים להתעסק בעצמנו, אנחנו מבחינים יותר באחרים וחמלה ואמפתיה מגיעות באופן טבעי." לא אמרנו קודם שאין ייחוד אנושי? אז אולי היא מתכוונת שגם לארגזי קרטון אני צריך להתייחס בחמלה? (בטוח הרי שיש להם איזושהי אמת גדולה להפיץ בעולם) ובכלל, איך זה מתיישב עם האנוכיות שביסוד השיטה המימטית שלה? משהו פה נראה לי מעורער לחלוטין. (אבל אולי סמים יעזרו לי להבין??)
4. ואם בסמים עסקינן. זה לא מקובל בעולם המדעי שגם בו היא מתעסקת שסמים, לפחות הפסיכודליים שבהם, הורסים את המוח? ממש מפרקים את הרצפטורים שלו? גם אני רוצה לסטל, באמת, אבל איך אפשר להתעלם בצורה כ"כ בוטה מהסכנות הכרוכות בכך?
5. ובכלל, את הרעיון שאוסף של פרטים יכול ליצור שלם גדול יותר אפשר לראות בחוש מהעובדה הפשוטה שלמולקולות יש תכונות שלאטומים אין. האם גם מפוררי האני חושבים שההכרה שלהם (לפחות איך שהיא אמורה להיות) זהה להכרה של כל אטום בודד בגופם? או שגם הם תופסים שאוסף של אטומים יוצר שלם הוליסטי המכיל יותר מסכום חלקיו?
6. בקיצור, אותי הרעיונות הללו לא הרשימו. אולי שאר הרעיונות שלה רציניים יותר. אני מחכה למאמר הבא. בעצם, אולי כדאי שאגלוש לאתר שלה.
7. ואולי יש לי בעיה עם אנשים שצובעים את השיער שלהם בכל מיני צבעים משונים. . .
הכל ברוח טובה , כמובן
אהבתיאהבתי
ראשית אני שמח על הרוח הטובה. שנית, אנסה להתמודד עם הערותיך:
1. לצערי יש לך אי-הבנה מהותית בנוגע לתיאוריית האבולוציה או נגזרתה, המימטיקה. בהחלט ל-א מדובר בתמונת עולם בה יש לרעיונות או לגנים קוגניציה או טלאולוגיה. לא ולא. זה הרי כ-ל ה-ע-נ-י-י-ן בדרוויניזם, שאין צורך בתוכנית או תכלית כדי להסביר את מורכבותם הפלאית של התופעות בעולמנו. כל מי שאומר לך אחרת (כולל קן וילבר), פשוט לא מבין מהשו מהותי מאוד בתורתו של דרווין. כי אחרת זה באמת לא שונה הרבה מתאיזם.
שים לב: הרעיון המבריק של דרווין אומר שאם אורגניזמים בעולם הם שונים, ואם אין מספיק משאבים כדי שכולם יחיו חיים מלאים, כלומר כמה מהם מתים מוות לא טבעי וכמה שורדים, כי אז הצאצאים של אלו ששרדו יהיו מותאמים לסביבתם יותר מאשר הוריהם. כך, באמצעות תהליך עיוור (עיוור!!!) של העתקה וברירה, מיני בע"ח הופכים, עם הדורות, ליותר ויותר מותאמים לסביבתם. מפני שנוצרת כאן דינמיקה של "מרוץ חימוש" ותחרות, ההתאמה בד"כ היא גם שכלול הולך וגובר של האורגניזמים. זה מעין אלגוריתם, כפי שאומר הפילוסוף דניאל דנט: ברגע שיש לך תורשה, שונות בין יצורים וברירה – חייבת להתרחש אבולוציה, כלומר יצירת צורות מורכבות מתוך הכאוס ללא עזרה של תכנון מוקדם.
כשכתבתי שהמימים "מעוניינים" לשכפל את עצמם זו היתה האנשה, שלא שונה הרבה, אם תסלח לי על ההשוואה, מלומר שהקב"ה הוא קנא ונקם. ברור לכולם (טוב, לרבים) שתכונות אלו לא מקבילות לאלו שאנחנו מכירים מעצמנו. וגם כתבתי במאמר: "כמובן שכמו הגנים גם להם אין רצונות ממש, אלא שהם פשוט מממשים פוטנציאל, יכולת שקיימת. במקרה של הגנים זו היכולת שקיימת אצל כל תא חי לשכפל מולקולות, במקרה של הממים זאת היכולת שקיימת במוח האדם לשכפל הוראות התנהגות. וכמו שגנים מסוימים ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם ממים מסוימים ישתכפלו יותר מאחרים"
2. בעניין האני. לא: כדי לתפוס שאין אני אין צורך באני. יש צורך רק בתפיסה. שוב ז-ה כ-ל ה-ע-נ-י-י-ן. במחילה, אתה מקים לעצמך אנשי קש ואז מסתער עליהם בשצף קצף. כל העניין הוא שאין שום צורך ב, ואכן: מעולם לא היה, אני. האורגניזם יכול לתפוס, לרוץ, לחשוב, לאהוב, לחיות יפה מאוד בלי הסרך העודף הזה. למעשה, הוא יכול לעשות את כל הדברים הללו יותר טוב בלעדיו. לאנשים הבינו שמעולם לא היה להם אני, כלומר שהם חיו באשלייה שיש להם אחד כזה, יש חשיבה ביקורתית ורפלקטיבית. אני עד – פגשתי כמה וכמה כאלו. מהפוסט הקודם שלי אתה גם יכול להבין שהחיים ללא אני לא זרים לי אישית.
עכשיו, אתה ודאי יכול לומר שחוויית ה"בלי אני" היא אשלייה שאנשים נופלים לתוכה. זה גם ודאי ייתכן. אבל זה הרי לבו של הויכוח: אני, בלקמור ורבים אחרים טוענים שחווית החיים ע-ם אני היא אשלייה. ויש לנו גם אילן גבוהה להתלות בו: הבודהה (ועוד מיסטיקנים רבים, כולל כמה הוגים חסידיים, לא?). זה שאתה לא מבין (חוויתית או לוגית) איך אפשר לראות את העולם ללא מרכז לא אומר שזה לא אפשרי.
שוב: ללא אני הכל באורגניזם האנושי פועל, רק שאין אשלייה שיש איזשהו מרכז מהותי ובלתי משתנה שמאגד את הפעולות כולן.
3. האנוכיות במימטיקה ובגנטיקה אינה, כפי שהסברתי, האנוכיות שלנו. נו באמת. היא פשוט באה לומר שהגנים או המימים דואגים רק לעצמם – "דואגים" כמובן, במובן מטאפורי.
ובוודאי שיש יחוד לאדם: הוא היחיד שמודע לעצמו, היחיד שיש לושפה, וכו' וכו'. באמת, תרשה לי לא להרחיב על כך…
4. המחקרים שאומרים שסמים הורסים את המוח מתייחסים לסמים מסויימים, לא כולם. בלקמור, אחרי יותר משלושים שנה של שימוש סדיר בסמים מסוגים שונים חיה לא רק בכלל וכותבת ספרים על פילוסופיה ומדע להוצאת אוקספורד. אז כנראה המוח שלה עובד טוב.
5. לזה אני מסכים. השלם אכן עולה על סכום חלקיו לדעתי. מכאן גם ההסתייגות שלי לתורתה של בלקמור, כפי שכתבתי לה במכתבי המצוטט מעלה. הרדוקציוניזם שלה חריף מדי לדעתי.
6. אנא, גלוש לאתר שלה. יש בו הרבה מאוד מאמרים מאירי עיניים פרי עטה. אנא, אל תסתמך רק על המאמר שלי, שבהיותו מיועד לעיתון יומי אינו יכול להעמיק כנדרש.
7. האמת? אני גם לא מת על זה.
לדבר לסיום: ניר מנוסי הגיב על הדיון שלנו ממזמן, ואני הגבתי לו – אולי אתה מתעניין:
http://www.notes.co.il/tomer/30035.asp
שבת שלום…
אהבתיאהבתי
שלום לך תומר!
1. את האבולוציה בצורתה המקורית אני סבור דווקא שאני מבין היטב (אם כי אינני מסכים עם דנט שזו אמת הכרחית, שמוכרחת להיות אבולוציה בכל עולם אפשרי של תורשה שונות וברירה, כמו שהסיכוי הכ"כ נמוך שכל הפרמטרים הנדרשים יתקיימו בעת ובעונה אחת ) אבל את האנוכיות, אם הבינותי אותה נכון, אינני רואה כנגזרת שלה.
ככל שאני מבין זאת, התכונות שלנו , בראיית העולם התיאיסטית, מואצלות מתכונות הא-ל. וכמו שאמרו חז"ל על הפס' 'ולדבקה בו' , שיש להידבק במידותיו- מה הוא רחום אף אתה רחום. כלומר, על אף השוני ישנו דמיון בינינו. 'מבשרי אחזה אלוה', בפרשנות של המקובלים.
ובאותה מידה גם כאן, כאשר אתה כותב ('הארץ') ש:
וזה כל הסיפור: יצורים חיים אינם מתנהגים באופן שמיטיב ביותר אתם, אלא באופן שמיטיב עם הגנים שלהם, כלומר בצורה שהגנים שהם נושאים יזכו להשתכפל ולעבור הלאה. יצורים חיים אינם אלא נשאי גנים שמכוונים לשמור עליהם ולהפיץ אותם. הגנים הם אלה שנושאים אותנו, והם עושים זאת אך ורק לטובתם. הם לא עובדים בשבילנו, אנחנו עובדים בשבילם.
אתה יכול להפשיט ככל רצונך, עדיין תגיע למכנה משותף של טלאולוגיה. אחרת המשפט שלך חסר משמעות לחלוטין. ההיפוך של דוקינס, העוקץ לפיו אנחנו פועלים בשביל הגנים או הממים שלנו ולא להפך, היא פרשנות שמעניקה להם 'רצון' או 'שאיפה' מופשטים ככל שיהיו.
למשל, לטעון שאלטרואיזם שרד אבולוציונית רק משום שהוא מועיל לשרידות של האינפורמציה הגנטית הוא ממש מוזר בעיניי. הוא אומר שהיצור תופס את עצמו כגוש אינפורמציה הרוצה להשתכפל ולהתרבות, ושהתודעה שהתפתחה יש מאין התפתחה דווקא בצורה כזו.
אני מרגיש שאני עדיין לא מספיק בקי ע"מ להבהיר את כוונתי… אולי בעתיד אצליח יותר.
לצערי עדיין לא הספקתי לקרוא את דוקינס במקור אבל נחשפתי לרעיונות הללו, וכאמור , לא שינית את דעתי (בינתיים).
2. אני מסכים שיש דברים נכונים שאינני יכול להזדהות איתם. לפעמים אני חושב , ומצטער, שחלק גדול מהשירה חסום בפניי, בעוד אחרים שאת דעתם אני מכבד מאוד, מתענגים עליה.
אבל! אני כופר האפשרות להאמין בו זמנית בשני דברים סותרים לוגית. אני חושב שמי שמאמין בכך רק נושף אוויר חם הפה שאיננו מגובה בגירוי קוגניטיבי. (אגב, הסתירה המפורסמת בין ידיעה לבחירה היא סתירה פיזיקלית ולא לוגית, כפי שהוכיח ר' מיכאל אברהם במאמרו על כך).
עם התיאורים שלך אני לא מתווכח. אבל ככל שאני מבין, וייתכן שבטעות גמורה!! התפוררות הרגשות לנפרדים עדיין איננה איבוד האני לגמרי. עצם זה שיכולת לתרגם אותם למילים, לעצמך, מראה שהיה 'עצמך'. יכול להיות שהוא היה מורכב מתחושות שלא היה ביניהם קשר פנימי אבל הכותב הרגיש את כל אחת מהן בו. בתוכו. גם אם לעצמה, היא עדיין היתה בתוכו ולא בחוץ.
גם החסידים, ככל שאני יודע לא דיברו מעולם על התפוררות גמורה אלא על כך שבאדם ישנה יכולת לנשיאת הפכים: מצד אחד הוא נברא ויש צמצום, ומצד שני אא"ס מתפשט בכל העולם, משום שהצמצום הוא לא כפשוטו אלא רק למראית עין. אבל הוא צריך לשאת את שניהם! גם את האני וגם את היותו חלק מאא"ס.
3. במטאפורה יש גם דמיון, וכדלעיל. והקושיה שלי היא על בלקמור שטוענת שהשלם אינו גדול מסכום חלקיו, ואז כל תחושות החמלה שלנו מזויפות, משום שהתודעה האמיתי ת היא תודעה של גן בודד.
4. אם-די-אם-איי (אקסטזי), אל-אס-די, פסילוסיבין ומסקלין אינם מסוכנים??
תודה על ההפניה לניר, למרות שהוא לא חידש כמעט כלום, למען האמת – גם אני נגד כפייה ונגד משטר אירני.
כל טוב
ושבת שלום!!
אהבתיאהבתי
למה להכביר מילים ריקות של חומר שלא מותיר זיכרון. כאשר ניתן לקרוא את "חומר וזכרון" של הנרי ברגסון.
אהבתיאהבתי
למה להזכיר סתם ספר מבלי לומר מה הטענות שלו. אין לי מושג על מה אתה מדבר.
אהבתיאהבתי
מספר דברים:
1. ראשית, אני רוצה לומר ולהדגיש שבמאמר אני ייצגתי את דעותיה של בלקמור, ולא את אלו שלי. הפסקה שציטטת בתגובתך האחרונה, למשל, היא רדוקציוניסטית ה-ר-ב-ה יותר מדי לדעתי. אבל כך היא חושבת.
אבל שוב, גם כך, לא מדובר כאן על טלאולוגיה. כאשר אני כותב שהאדם חי למען הגנים שלו אני לא מתכוון שהוא עושה זאת במודע! אני גם לא מתכוון שהגנים עושים, או יודעים, או מתכוונים לכך באיזשהי רמה מודעת. ברור שלא. אני רק מתכוון לייצג את דעתה של בלקמור (ודוקינס, ושאר ניאו-דרוויניסטים למיניהם) שהאדם הוא תוצר של תהליך אבולוציוני עיוור (!) בו הוא נוצר כך שיהיה המתאים ביותר לעודד שיכפול של גנים (ומימים, אם נקבל עאת המימטיקה). לכן כיום הוא עושה זאת בלי דעת כמובן.
כאשר אתה כותב: "לטעון שאלטרואיזם שרד אבולוציונית רק משום שהוא מועיל לשרידות של האינפורמציה הגנטית הוא ממש מוזר בעיניי. הוא אומר שהיצור תופס את עצמו כגוש אינפורמציה הרוצה להשתכפל ולהתרבות, ושהתודעה שהתפתחה יש מאין התפתחה דווקא בצורה כזו" אתה מייחס מודעות לא נכונה לאדם: הוא כמובן לא תופס עצמו כגוש של אינפורמציה! הוא תופס עצמו כבעל ישות גרעינית, או אף נשמה, וכבעל נתינות במדינה, וכבעל דת שהוא לרוב חושב שהיא אמת לאמיתה ואין כמוה, ואם זכה כבעל של אישה טובה. הרי לזה מכוונת בלקמור: להתעורר מהאשלייה שאנחנו אותו "אני" שהוא בעליהם של כל הדברים הללו!
והתודעה שהתפתחה מאין התפתחה דווקא כך לא במקרה, אלא (לדעתם של אותם הוגים) משום שזה הכיוון העיוור של האבולוציה. אולי סיבת הבלבול נעוצה במושגים "מקרה" ו"תכלית", כאילו הם הפכים. הם לא. ייתכן דבר שנוצר לא במקרה, אבל גם לא כתוצאה של תכנון מוקדם. שוב: זה בדיוק מה שהאבולוציה אומרת על היצורים על פני כדור הארץ! זה כל העניין: הם התפתחו לא במקרה, אבל גם לא משום שהיתה תכלית או מטרה קבועה מראש. הם התפתחו ב-ה-ת-א-ם לחוקי הטבע והאבולוציה, בתהליך עיוור שהביא לתוצאות מדהימות.
2. אני לא מסכים איתך שמה שאינו קביל לוגית אינו יכול להיות נכון. המערכת הלוגית מוגבלת לדעתי, כמו גם השפה והמושגים, ולא יכולה לתפוס את האמת לאמיתה. את הקב"ה לא ניתן לכנות בשום שם, ושום תואר לא ידבק בו כהלכה. הוא מעבר לקטיגוריות הללו. כך האמת עצמה היא לדעתי מעבר ללוגיקה, ואין לי בעיה עם סתירות בנוגע אליה.
באשר לחוויותי – מי יודע? ייתכן מאוד שאני משלה את עצמי. שוב: זה הרי כל הוויכוח: מי מאיתנו משלה את עצמו : )
4. כנראה שלא. לפחות לא לד"ר בלקמור.
שוב שבת שלום, ונקווה שכפי שאנחנו כולנו לא רוצים להגיע למשטר אירני, כך המשטר האירני גם ימנע מלהגיע אלינו.
ת
אהבתיאהבתי
1. גם אני לא דיברתי על המודעות של האני אלא על הטלאולוגיה של הגנים עצמם. גם אם הם התפתחו כך באופן עיוור, התיאור שלהם כפי שהם כעת הוא תיאור טלאולוגי! יכול להיות שהוא לא היה מוטבע בהם מתחילה, ואז נשאלת השאלה כיצד הוטבע בהם, אבל התיאור הנוכחי שלהם, עכשיו, בספרים של הניאו-דרוויניסטים המורכבים מהם, מייחס להם 'שאיפות'! אני לא מצליח להבין איך מתגברים על כך.
2. אני טוען שמשפט הסותר את עצמו לוגית איננו ניתן להכרה. הוא לא מעורר גירוי קוגניטיבי בכלל. אבל משפטים רבים אשר נראים סותרים לוגית , בבחינה מעמיקה, אינם כאלו. ובכלל זה היגדים רבים של מיסטיקאים.
למשל ההגדרה של משולש מכילה את היותו לא-מעוגל. וזו סתירה לוגית שאיננה ניתנת לתפיסה. אבל ההגדרה של קיום אנושי איננה כוללת קיום מוחלט, או קיום כשל הא-ל. ואפשר לומר שביחס לא-ל הקיום של האדם קונטינגנטי.
לא אמרתי שאתה משלה את עצמך בנוגע לחוויותיך… אבל מתחזק אצלי הרושם שאנחנו מדברים על מושגים שונים. שלמה שאתה קורא 'איבוד האני' אני קורא התפוררות חלקית., לכל היותר.
4. יכול להיות. אבל לסחור בהם באופן לא מבוקר נראה לי מסוכן בהחלט. אבל אם היא תמציא שיטה לגלות מי כשיר לעמוד בהם, אהיה הראשון לנסות..
אגב, אני חושב שסעיף 3 הוא אחד הנקודות הבעייתיות ביותר אלצ בלקמור ודומיה הניאו-דרוויניסטים. בכלל, כל הנסיונות לשלב בין ערכים למטריאליזם (כולל מה שמצאתי אצל פינקר ודנט ושות') נראים לי קלושים ומגוחכים.
יש מקום לדבר על ערכים תועלתניים, אבל הקשר ביניהם לבין הערכים ה'אמיתיים' הוא רק בשיתוף השם גרידא, ואכמ"ל.
ושוב! שבת שלום ומבורך לכולנו..
אהבתיאהבתי
תודה תומר,
אני רוצה להצטרף לשיחה שלך עם נ.
נראה לי שלפחות במובן אחד נ צודק לגבי הצורך באני על מנת להבין שאין אני (ודרך אגב "אין אני" זה אכבר מםפלקס לתשומת לבך). "אין אני" זה רעיון. גם אם היתה חוויה נטולת אני הרי שהיום כשיש את הרצון לשוב לשם, האני חי ובועט.
מאיפה ההמשכיות? הזיכרון של החוויה, ההעדפה של המצב ההוא על מה שעכשיו וההתמדה בלשוב לשם למרות שגם עכשיו לא כ"כ רע? וכמובן החוויה עכשיו היא כזו של אני ולא של היעדרו.
ובכל זאת, גם לפסוק שאני שריר וקיים לא אפשרי.
גם ללא חוויה או חוויות של היעדר אני, אפשר להבין – לוגית, עם השכל – שרעיון האני,היציה, הקבוע, הנפרד, לא מחזיק מים. קראתי נ, שאינך מחזיק מההגיון כ"כ. אבל לעניות דעתי, אם הגענו למצב בו יש סתירה בין החוויה שלנו לבין ההבנה השכלית אז יש בזה ענין. לא כדאי רק לבחור באחד מהשניים (חוויה או הסבר שכלי) ולהשליך את השני כמוטעה. דוקא הסתירה הזו היא מפתח לגילוי או לפחות לחיפוש חי. במקומות אחרים קוראים לסתירה הזו קואן.
ולסיום, מוזרה לי הטענה שהמם של "האני" אינו משרת את האורגניזם. נראה לי שאפשר להעלות נימוקים רבים מדוע חווית האני היא תוצר של הטבע שמשרת את האורגניזם מאוד. בעיני, זה הופך את כל העסק (העסק הרוחני) להרבה יותר מקסים ומענג.
שבת שלום
אביב
אהבתיאהבתי
1. נ.א, ראשית אני באמת לא מבין איפה אתה רואה בתיאור האבולוציוני טלאולוגיה. אם אומר לך שעציץ נפל מחלון ביתי והתרסק על המדרכה ובכך יצר שפריץ יפיפה של אדמה – האם יש כאן טלאולוגיה? האם הוא "התכוון" ליצור את אותו שפריץ? כך בדיוק גם הגנים (או המימים). הם לא "מתכוונים" לכלום, כי הם לא יכולים. כי אין להם רצון בכלל. הם רק מממשים פוטנציאל שקיים בהם והסביבתם. באורך מופלא (אבל הגיוני – זה אינו נס) יוצאים צורות חיים מתוחכמות. אבל איפה כאן הטלאולוגיה?
2. אה. לא הבנתי אותך נכון קודם. גם אני מסכים שמשפט לא לוגי אינו ניתן לתפיסה שכלית. כמו גם מציאות שאינה כפופה ללוגיקה – אבל היא כן ניתנת לתפיסה בהכרה, לא כמבנה מושגי אלא כידיעה עמוקה וחוויה.
בקשר לאיבוד האני, אם מוחלט או חלקי הוא – דווקא אני יכול להסכים איתך, ונראה לי שאנחנו יותר קרובים, אולי, משנראה: אני מסכים שתבנית של אני נשארת, וגם שדרוש שהיא תישאר. צריך להמשיך לתפקד בעולם ומה שנעלם אינו האגו הפרודיאני (כלומר מבנה שמקשר בין פונקציות שונות של האורגניזם) אלא רק ההרגשה והוודאות (האשלייתית) שלאותו אני יש איזושהי מהות נפרדת מכל ההוויה כולה. כאילו תומר הוא ישות א-ח-ר-ת מהקיום עצמו. איך זה נשמע לך?
ואביב: ודאי שההרגשת האני שלי חיה ובועטת. אולי לא באותה עוצמה כמו פעם, אבל הממזר הזה בפירוש עדיין נטוע במרכז הכרתי. לא טענתי אחרת מעולם ואם השתמע כך אני מתנצל. חוויות הן נחמדות, אבל הן לא ההבנה השלמה ואסור (ומסוכן) כמובן לחשוב שהן כן.
אבל אני מסכים איתך שלוגית ניתן להבין שהאני כמהות נפרדת הוא בדיה.
3. לא הבנתי קודם שהערת על הבעיתיות של שילוב ערכים ומטריאליזם. אני מסכים איתך שמתמונת עולם רדוקציוניסטית קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להוציא ערכי מוסר, ובכלל אפילו להסביר למה בעצם איכפת לנו להיות טובים ואותנטים.
בלקמור מודעת לכך. היא טוענת שהיא רוצה לגלות את האמת על חייה (שאין אני כמהות וכו') וזה מה שמניע אותה. אבל עדיין יש כאן חוסר במערכת מוסרית.
ואביב, אהבתי את עניין הקואן. בכלל, ייתכן הרבה עומק בחוסר הבנה שכלית, ופעמים רבות ישנה שטחיות גדולה בהבנה שכזו.
אהבתיאהבתי
הויכוח על קיום ה"אני" יכול להיות מובן מזווית אחרת לגמרי.
מי שלמד קצת פיזיקה יודע שגם אנרגיה לא ממש קיימת. היא הגדרה נוחה למכפלה של של גדלים מדידים אחרים שמקיימת חוקי שימור מסוימים. במסגרת הפיזיקה הויכוח על קיומה של אנרגיה הוא מגוחך. כמובן שהחוקיות בתופעות הנצפות מזמין הגדרה כזו, הוא אינו מצביע בבירור על קיום יישות שהיא היא האנרגיה (פעם חשבו שאננרגיית החום היא נוזל לו קראו הקלוריק).
אפשר להגדיר פיזיקות ומתמטיקות שונות בהם גדלים שונים נשמרים, וזה יסביר את התופעות באותה מידה.
המסקנה היחידה שאפשר להסיק היא שיש איזשהי חוקיות לעולם, אך להתווכח אונטולית איזו ישויות אכן קיימות ואיזו לא זה פשוט בלתי אפשרי, כי אנחנו עוסקים רק בפרשנות אחת לתופעות (ובעצם אנחנו שבים לקאנט.)
אהבתיאהבתי
http://integralisrael.dex.co.il/view.php?t=36549
היא מקסימה ללא ספק, למעלה סרטון שהעליתי והתאווה שלה לMEME משרתת את הMEME שיש MEME ללא ספק.
עדין בדיון על האני אתם מחסירים את ה"מערכת" בה פועלים הMEME היא התרבות האנושית. ה"אני" אינו ניתן לרדוקציה לMEME על אף התכונות הממטיות הרבות שלו.
http://www.lkwdpl.org/wildideas/deepculture.html
לכן דינמיקה ספירלית אינטגרלית היא התובנות החסרות כדי לדון בעומק על תהליך ההתפתחות של ה"אני" וה"אנחנו".
אהבתיאהבתי