בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.
כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.
לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.
הגדה של פסח, דרום גרמניה, תחילת המאה הארבע-עשרה
מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.
כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.
וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.
היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.
אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.
שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.
ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.
הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.
Bhagavata Purana, המאה השבע-עשרה
איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.
מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.
עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.
כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.
החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.
כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.
חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.
ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.
[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]
לולאת האל 
גם אם נניח שדבריך על מקורו של ספר דניאל נכונים, והם רחוקים מלהיות מדויקים מבחינת המסורת (אתה מקבל את תפיסת המסורת בפוסט זה ודווקא בעניין זה מקבל את עמדת הביקורת?) – עדיין ישנם לפחות שלושה איזכורים לתחיית המתים בתנ"ך:
רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא… אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. (חתימת שירת האזינו, דברים לב, לט)
יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל. (ישעיה כו, יט)
הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות: והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על-פני הבקעה והנה יבשות מאד. … ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר-ה'. כה אמר אדני ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם: ונתתי בכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם ויעדתם כי-אני ה'…. והנה-רעש ותקרבו עצמות עצם אל-עצמו: וראיתי והנה-עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם…. ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על-רגליהם חיל גדול מאוד מאד… העצמות האלה כל-בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה-אמר אדני ה' הנה אני פתח את-קברותיכם והעלתי אתכם אל אדמת ישראל.
(חזון העצמות היבשות, יחזקאל לז, א-יב)
אני כבר לא מדבר על תחיית המתים בתורה שבעל פה, שבלעדיה אין בכלל יהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום: בתלמוד ובימי הביניים.
והנה סיכום דבריו של הרב יואל בן נון, על השאלה מדוע העולם הבא לא נזכר בתנ"ך:
http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/ohb.html
אהבתיאהבתי
ראשית, בקשר למה בדיוק אני מקבל את עמדת המסורת בפוסט הזה?
שנית, המקורות שהבאת לא מדברים על חיים שאחרי המוות. שירת האזינו מדברת על היכולת של האל להעניק חיים. שום דבר מעבר לזה (על פי הפשט). על חזון העצמות היבשות מקובל במחקר שהוא מטאפורה או משל, בסגנון המשלים שהיו נהוגים בשפה הנבואית. אבל גם אם לא, גם אם הוא מדבר על תחיית המתים, ובכך מצטרף לציטוט שהבאת מישעיה – לא מדובר בחיים שאחרי המוות! לא מדובר בגלגולי נשמות או טיסה לגן עדן או גיהנום. מדובר בחזון משיחי המדבר על אחרית הימים, בה יקום כל העם כאיש אחד (שים לב לדגש על הקהילה, על הביחד) וישווע. יש מרחק רב מאוד בין זה לבין תיאולוגיה העוסקת בחיים שאחרי המוות.
ובקשר לתושב"ע – ברור! הרי זה בדיוק מה שאני טענתי: שבכתבי הקודש העתיקים של הדתות הללו אין אזכור של חיים אחרי המוות. באופנישאדות ובתלמוד יש ויש!
אבל עזוב את הפרטים הקטנים. אין לך מה לומר על הרעיון המרכזי?
אהבתיאהבתי
ממים
אהבתיאהבתי
השינוי בתפיסת האינדיבידואל/קהילה על ציר הזמן בשתי הציביליזציות כפי שתארת בבהירות ותמציתיות הוא אכן מפתח להבנת רבים מן התהליכים והזרמים בדתות(?)הנ"ל. ובכ"ז קצת דקויות… הפעם מן הזווית ההודית – אכן הרעיונות השונים בדבר גלגול נשמות והחיים לאחר המוות פותחו בהרחבה ובפירוט רב באופנשידות ואחריהן, אך בפירוש לא נכון לומר כי אין עדות לתפיסות כאלו עוד בספרות הוודית. אתה מוזמן לעיין, למשל, ברג-וודה 10.154 , וזוהי לא דוגמא יחידאית…תודה על מאמר מעניין
אהבתיאהבתי
בדיוק הבוקר ראיתי את השלט הזה במשתלה בשכונת בקעה:
"פקעות של רקפות לשתילה לפני שנת השמיטה".
אני באמת צריך לצלם את השלט הזה.
נראה לי שהגישה הזו (גרסה מעודנת לגוי של שבת?) עולה בקנה אחד עם "החשבת החיים מעל הכל".
מה עם איזו דת שיודעת שיש משהו שיותר חשוב מהחיים (בין אם כאן או בעולם הבא)?
אהבתיאהבתי
היי תומר, פוסט מקסים ומעניין.
אבל דבר אחד נותר לא ברור. בנצרות האנשים תרים אחר גאולה, דהיינו שחרור מהעולם הזה. האין זה כך גם בהינדואיזם? הלא זו הסיבה שמקיימים את הדהרמה, מבצעים את הטקסים. יש רצון לאיחוד בין האטמן לברהמן. סיום של הסבל הטמון בגלגולה של הנשמה בין מחזורי חיים.
מה דעתך?
אהבתיאהבתי
אני תוהה, קראת מספריו של דניאל קווין? האבחנה שלך מזכירה מאוד דברים שהוא כותב עליהם בספרו (המומלץ מאוד) "סיפורו של B". מכיר?
אהבתיאהבתי
בחרתי לכתוב לך תגובה כלשהי כפידבק ונקודות למחשבה למרות שאין לי איזה בוטום ליין מצלצל לומר אך אני מזהה בכל הנסיונות וההתנסויות שלך חיפוש בלתי נלאה (ואולי גם בלתי מודע לגמרי) אחר מהות הקיום וזה משהו שאיני יכול להישאר קרפיון לגביו.
קראתי את הפוסט שלך פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם… ועוד פעם.. ונותרתי עם תחושה של ארכיאולוג שנחשף לשכבה מספר 3 ואיך לומר, משהו אומר לו מבפנים שהחומר האמיתי מתחיל רק משכבה 58 והלאה. איני בקיא ביהדות ובטח שלא בהינדואיזם אך אני יודע שהעבר נושא מפתחות עבור ההווה היכולים להפוך לכלים של העתיד.
אחרי הרבה פסקאות בפוסט מגיעים לבוטום ליינס האומרים: "חשיבות…לחיים האלה", "…הדאגה לחיים כאן" ואז הארכיאולוג מתעורר ושואל את עצמו: אוקי,אבל מה לעזאזל זה אומר? מה הכוונה בחיים האלה? והאם מה שנראה וידוע הוא כל מה שיש?
ואז הוא גם מהרהר לעצמו : לדבר אל אברהם שינדוד רחוק, להקים חמולה, להוריד אותה למצריים, לעבוד בפרך 400 שנה, להביא את משה, לעשות קסמים וטריקים שהארי פוטר רק יכול לפנטז עליהם על מנת לנער את המצרים, לקחת משם משהו יקר, לבנות לו ארון קודש (כמו של אינדיאנה ג'ונס), 40 שנה במדבר עם ענן, עמוד אש, מעמד הר סיני, להגיע חזרה לישראל, לנקות אותה בעזרת מגבניקים ג'ינג'ים מפלשתינים גדולים וחמומים ואז לבנות מקדש מפואר שבליבו ישנו אותו ארון קודש, ליישב את הארץ, לאסוף כל סוף חודש 10% (לא כולל מע"מ) ללווים ולכהנים על מנת שישמרו על היקר מכל ושכולם נקראים לעלות אליו לרגל 3 פעמים בשנה וזה יותר קשה מלעשות את הדרך ברכבת ישראל של ימינו…. משהו חייב להיות שם מיוחד… מיוחד עד מ א ו ד.
ואם מסתכלים בלילה קר (רצוי במדבר) לשמיים ורואים מבעד לשביל החלב מליארדים על מליארדים של גלקסיות רחוקות ובכל אחת מהן מליארדים על מליארדים של שמשות ופלאנטות וירחים… וכל זה רק בשביל החיים כאן בגדרה, בוסטון, לונדון, טוקיו, ניו יורק או טירוונאמאלאי??? על זה אומרים ביידיש- doesn't make any sense. למה משתמשים במונח: העולם הבא, או גשר צר מאוד, או הלך לעולמו? האם מתכוונים לאחד מאותם אלה שאנו רואים בלילה קר (רצוי במדבר)? והאם בגלגול נשמות מתכוונים לאותם אלה שלא הצליחו לעלות כיתה? והאם הדתות באו על מנת לעזור לנו להגיע לסוף העולם ולעבור בהצלחה לעולם הבא?…?…?…
לסיום, קראתי פעם אחת את הפוסט עם האונה הימנית והיא דגה את הדברים הבאים שיכולים לתת אולי זוית קצת אחרת על הנושא: "נדהם ונפעם", "החיות העצומה ", "מנגינות ותנועות", "רגש או הרגשה", "כוח חיים", "חיפוש של משמעות", "חיים", "דרך חיים", "עבודת אלוהים", "סוד החיים", "קסם", "מחובר", "עצמאי", "הרים, נהרות ועננים", "שחרור", "יצירתיות
והתחדשות", "חיבור חי אל העולם", "ניצוץ…מאיר".
הרבה תודה,
אור
אהבתיאהבתי
יאמה, בדקתי את ההפנייה שנתת, ואכן מדובר שם על "התקדמות אל השמיים". אני לא מספיק בקיא בספרות הוודית כדי לדעת אם אכן מדובר בתפיסה של גן-עדן. גם אם כן (וזה יהיה מוזר, כי הרי מתפתחת בהודו תפיסה של גלגול נשמות), מדובר למיטב הבנתי באיזכורים בודדים, בדומה לאותו פסוק מדניאל, כאשר הרוח הכללית היא של התרכזות בחיי הקהילה של העולם הזה. לא היית אומר/ת?
לילי, בתקופת הודות אנשים לא תרו אחרי שחרור מ-העולם הזה, אלא רק אחרי שיפור החיים ב-עולם. המזמורים הוודיים (יחד עם טקסים הקרבת קרבנות מורכבים) נועדו לאפשר לכהנים לשלוט על המציאות: להוריד גשמים, להפרות עקרות, לנצח מלחמות. רק אחרי זה (אולי מתוך ייאוש מכך שזה לא ממש עובד) התפתח הלך הרוח שדרש ניתוק מהעולם ושחרור ממנו.
יונת, לא מכיר את דניאל קווין. הוא חוקר או מחבר רומנים?
אור ואביבסקי, אין לנו ויכוח! ברור ש"החיים כאן" זה לא כל מה שיש! לא רק שאני לא מבטל לרגע את ההתפתחויות העצומות שהתרחשו בדתות הללו (באופנישדות ובפוראנות, בתלמוד ובקבלה וכו'), אלא הן הכרחיות בשבילי. הרי גם אני עצמי מתעניין בהתפתחות רוחנית ולא מסתפק בתפילות להורדת גשמים. ב-ר-ו-ר. מה שאמרתי הוא ש"סוד הקסם" של היהדות וההינדואיזם הוא בכך שיש להן ב-ס-י-ס בחיים האלו, עוגן חזק בעולם הזה שמחזיק אותן לבל תתעופפנה לגבהים המטאפיזיים ללא הכרה (או רק עם הכרה, ללא גוף…). ודאי ששתיהן מגביהות עוף לרבדים היותר מעודנים של הקיום – אבל לעפיפון התיאולוגי שלהן יש חוט שקשור חזק לאדמה.
והעניין הוא שלהבנתי הקשר עם המציאות החומרים, הגופנית, הארצית חייב להישמר. הקיום הזה, כאן, על כדור הארץ הוא חשוב. הוא למעשה חצי מההוויה: החצי היחסי, הזמני, הערוך-כניגודים שמשלים את החצי המוחלט, הנצחי, השלם. יותר נכון: ההוויה כולה איננה שלמה ללא הכרה וחיבוק של המציאות הארצית והיחסית. ומפני, ודווקא מפני, שלדתות הללו יש קשר קדמון ושורשי עם המציאות הזאת, הן יכולות להמריא לגבהים מיסטיים בבטחה. יש להן את שני הצדדים (לא שלבודהיזם ולנצרות אין גם את הצד הארצי: אחרת, כמו הגנוסטים, הן אפילו לא היו קיימות כדתות חיות אלא נעלמות – מה שאני אומר הוא שליהדות ולהינדואיזם יש אותו בצורה מהותית ואינטגרלית, דבר שגם עוזר להם לשרוד תהפוכות גורל לא קטנות).
אהבתיאהבתי
אני חושב שמה שאתה מסביר בתגובה האחרונה מבהיר וחושף שכבות עמוקות בהרבה ומהווה מפתח עבור חיים בריאים ומאוזנים. כמו עץ שמצד אחד מעמיק אחיזה בקרקע ובאותה מידה ועת מחפש לצמוח, לפרוח, לתת נוף ופרי אל מול האור והכח המגיע מלמעלה.
מהידע שלי המגן דוד מסמל בדיוק את זה – את החיבור, ההרמוניה והקשר בין זה שלמעלה ובין זה שלמטה. חיבור כזה בהחלט אמור ליצור ה ג נ ה מפני קבעון ויובש (אדמה, מים) מצד אחד או ריחוף ופנטזיה תלושה (אויר, אש) מצד שני.
השאלה הבאה שלי היא: אוקי, מה שהיה היה ויש הרבה מה ללמוד ולקחת ממנו כל הזמן ועם זאת מה נכון ורלוונטי להיום? מה רוצה לקרות ולהתחבר שעדיין לא היה כאן על פני האדמה שהוא הדבר הבא? שכן הזמן שונה, העולם שונה והאנשים שונים ומן הסתם אלוהים השתנה במשך אלפי השנה…
אהבתיאהבתי
וכי נביא אנוכי?
שאלה גדולה וספקולציות לה רבות.
אני מתאר לעצמי שעוד רוחניות ניו-אייגי'ת פרגמנטטיבית מחד ופונדמנטליזם פנאטי מאידך. וכמה חבר'ה שפויים באמצע.
ובכל אופן, אני אשמח מאוד אם האנושות רק ת-ש-ר-ו-ד את שני העשורים הקרובים.
אהבתיאהבתי
שבוע טוב!
אני מסכים עם עיקרי הדברים, אבל יש להדגיש שישנם מודלים שונים של תפיסה הווית; ישנו המבט היווני שמדגיש את ההווה המבודד, האטומי, ויש את ההווה היהודי שגם מחבר את העבר (הסטוריה) עם העתיד (גאולה).
אגב, יש על מושג הזמן מאמר נפלא של ניר מנוסי בשם 'על זמן יופי ומוות' אשר מעמת את ה'חיות' היוונית עם ה'חיים' היהודיים.
נקודה מעניינת מאוד שהעלית, ואינני בטוח שהבנתי כראוי – מדוע הגשם מוכיח שאין תפיסה אינדיבידואלית? והאם ישנן ראיות נוספות לרעיון המעניין הזה? הרי המקרא כן פונה (גם) לאיש הפרטי כאחראי למעשיו מול האל ישירות ולא רק מול הכלל, ובנוסף, מיתוס הבריאה מתאר את האדם כנברא יחיד ומיוחד מול האלוהים. הרעיון שהצגת מיוחד ומאתגר ואשמח אם תפתח אותו יותר, במיוחד מפני שאינני בטוח שהשתכנעתי באמיתותו.
לגבי החיים לאחר המוות במסורת היהודית, או בכלל תפיסת הנפש במקרא, נתקלתי במאמר מרתק ומיוחד במינו, לפחות ככל שהשכלתי מגעת, באחד מכתבי העת החביבים עלי- 'תכלת', שהעלה בי הרהורים נוספים בעניין: http://www.tchelet.org.il/magazine/magazine.asp?id=367&search_text=
אהבתיאהבתי
חשוב לי לומר שהמיוחד במאמר שצירפתי- הוא חף מאפולוגטיות. בנוסף להיותו מעניין
אהבתיאהבתי
בתורה עצמה נאמר פעמים רבות על חטאים מסוימים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", והרי התורה אינה מדברת כאן בעונש מיתה גופני, אלא בכריתת הנפש, ומכלל לאו אתה שומע הן, דהיינו כל מי שלא עובר על העבירות המסוימות ההן, לא תיכרת נפשו אלא תישאר גם אחרי מותו.
בשירת האזינו כתוב במפורש בשם אלוקים: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל). כלומר, אלוקים מעיד על כך שהוא הממית (בעולם הזה) והוא המחיה (לעתיד לבוא בעולם הבא). זהו פשוטו של מקרא.
למה אני אמור לקבל את הקזואיזם האפסי לסוגיו של חוקרי גרמניה האנטישמים? ועוד על פני המסורת היהודית לדורותיה מאז אמירת הנבואה של חזון העצמות היבשות? שים לב, אתה מסכים שמדובר בחזון משיחי המדבר על אחרית הימים, בה יקום כל העם כאיש אחד כקהילה ויוושע, אבל מתעלם מעצם התהליך הפנימי של תחיית המתים: חיבור הנשמה (או הנפש) עם הגוף של הנפטר. כיצד לדעתך עתיד להתרחש חיבור שכזה אם עצמות הנפטר נשרפו עד לאפר סיגרטי דק? חזון העצמות היבשות מדבר על העצמות היבשות שנותרות בקבר.
בכתבי הקודש העתיקים של הדת היהודית ישנו אזכור מלא של החיים אחרי המוות. וזה כבר מערער על הרעיון המרכזי של דבריך.
בכל מקרה, בספר "בראשית" מסופר על מעשיו האחרונים של אברהם טרם פטירתו מן העולם: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישַלְחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קֵדְמָה אל ארץ קֶדֶם" (פרק כה, פסוקים ה-ו).
"ארץ קדם" משמעו: מזרחה. חכמינו ז"ל ביארו בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין, דף צא, עמ' א) שהמתנות שנתן להם אברהם היו "שֵׁם [של] טומאה", כלומר שם שאפשר להשתמש בו גם בהיות האדם בטומאה. ייתכן שמשם מקור כל המיסטיקות המזרחיות, כולל את שלוות הנפש המוציאה את המערב כולו מכליו…
אהבתיאהבתי
היי תומר, לקחת את השאלות שלי באופן אישי וזו לא הייתה כוונתי. השאלות נשאלו באופן כללי כנקודות למחשבה וראייה של הדברים מזוית אחרת ולא הופנו אליך לקבלת מענה ונראה שזה לא היה ברור ככזה. קבל את התנצלותי.
אור
אהבתיאהבתי
ראשית אורי:
תראה, אני חושב שאנחנו לא מחפשים את אותו הדבר. העניין הוא די פשוט: אני מנסה לגלות את האמת, ואילו אתה מנסה לגלות שתורת משה היא האמת. יוצא מכך שלך בעצם יש כבר את התשובה, ואתה מנסה בסך הכל להתאים את המציאות (העקשנית) לתוכה. הייתי מאחל לך בהצלחה אם לא הייתי כבר בטוח שתצליח, שכן שערי ההונאה העצמית לא ננעלו מעולם, וכמו שאמר התיאולוג הפרוטסטנטי המבריק קארל בארט: "העונש על עבודת אלילים הוא שהיא מצליחה" – כלומר אדם העובד אלילים מרגיש בכל נפשו שהוא אכן עובד אל האל, שהוא הולך לקראת האמת, למרות שהוא כמובן רק הולך ומתרחק ממנו וממנה. מכל האמור לעיל נראה לי שאין לנו ממש בסיס משותף לדיון, ולמרות זאת אני רוצה לתקן כמה פרטים שגויים (לדעתי) בדבריך:
ראשית, המילה "נפש" משמעותה בעברית קדומה "אדם", ולא שום ישות אתרית שנמצאת בתוך הגוף.
שנית, אל תתחיל לקלל ותפסיק לכנות את כל מי שלא מסכים איתך "אנטישמי". זה פתטי ומביך, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שמי שמתחיל לכנות את ברי הפלוגתא שלו בשמות, זה לא מפני שיש לו עודף של טיעונים רציונליים או עובדתיים. לידיעתך, בין החוקרים החושבים שחזון העצמות היבשות רק משל לתקומת העם הוא נמצאים יהודים רבים, חלקם אף חובשי כיפה (ומפי אחד מהם, פרופ' ישראל קנוהל, אני למדתי אישית). לדעתי אתה צריך להתנצל על ההאשמה הגורפת והעיוורת שלך.
שלישית, על הפירוש בדבר ה"מתנות" שנתן אברהם לבני המזרח כבר שמעתי. זו אגדה נאה שמנסה להוכיח (שוב) שהיהדות היא מקור כל הטוב בעולם. אני מקווה שמיותר לציין שאני לא מאמין שכך הדברים התרחשו.
נ.א.:
השאיפה המרכזית של בני ישראל, התקווה המרכזית שלהם היא שיירד גשם. כמובן שיש בגשם כדי לעזור לחיי כל אחד בנפרד. אבל אם תקרא שוב את דברי תראה שאני מכיר בכך שכל אחד רוצה לחיות – זה ברור. מה שאני אומר (ואני כמובן לא היחיד) הוא שבזמנים האלה האדם לא היה אובססיבי כלפי הקיום האינדבידואלי שלו. הוא לא ראה את עצמו ראשית ואת הקהילה שנית, אלא להפך. לכן המשך קיום הקהילה היה בשבילו העיקר. אני חושב שאפשר להבין את זה מכך שלא התפתחה תורת גאולה אישית, של חיים אחרי המוות, אלא רק קיבוצית, של תחיית כל העם בימות המשיח, ואף כלל לא דיברו על "נשמה" כחלק אינדבידואלי של חיים שמתקיים אחרי מות הגוף. רק יותר מאוחר, לקראת המאות האחרונות לפנה"ס בא"י ומהמאה השמינית לפנה"ס בערך בהודו התפתחו תפיסות כאלה. אבל אם אתה מאמין שתפיסות כאלה היו בעם ישראל גם קודם ודאי שלא תקבל את כל התזה שלי.
אהבתיאהבתי
אם הפרטים יקומו לתחייה כחלק מכל העם עדיין בסופו של דבר הפרטים יקומו לתחייה. כלומר ההפרש בין חזון העצמות היבשות (בפרשנות שהוא כפשוטו ושהוא לא מתייחס רק לאירוע היסטורי שעבר) לספר דניאל הוא בדגש. לא בתיאולוגיה.
הערת אגב- הפירוש שחזון העצמות היבשות הוא רק משל (מפורש בטקסט שעיקרו הוא המשל גם אם קרה כפשוטו) נאמר גם ע"י רב קדום חשוב כלשהו, שכחתי מי בדיוק כך שההאשמה באנטישמיות לא רלוונטית
אהבתיאהבתי
אין צורך להתנצל, לא נעלבתי : )
אני שמח ומודה לך על התגובות שלך…
אהבתיאהבתי
אני בטוח שלא נעלבת אך גם לא התכוונתי להקפיץ לך פיוזים :) (ואין צורך לומר שלא הקפצתי)
בחזרה לנושא, אני חושב שתמונה מאוזנת ורחבה יותר של אז והיום מוצאת את הקשר והחיבור הבלתי נ-פ-ר-ד-י-ם בין מציאות דתית-רוחנית גבוהה לבין מימוש וקיום של חיים ארציים וכן את המקום והמרחב לביטוי והתפתחות אישית בשילוב של חיים במסגרת קהילתית. אדם מחובר יודע שהחיים כאן הם צלם, תחנה והכנה לחיים רבים אחרים… וגם שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה אך הוא עדיין זקוק למיטב שבו.
הנה מספר אימרות חכמה מהיהדות המדברות על כך:
אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח
אם אין אני לי מי לי,
כשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי?
ואחרון:
אמא אדמה נותנת עוגן חיים,
השמש ממלא בתבונה ורוח.
לירח תן את מה שאינך עוד צריך
ולכוכבים שאף עם לב פתוח.
בהערכה,
אור
אהבתיאהבתי
אני מעבד שוב את המאמר על כל חלקיו ורבדיו (המגוונים והרבים) ולגבי פיסקה 1-7 אני חושב שהנביאים השונים בספר נביאים וגם ישו ובודהה בתורם באו ליהודים ולהינדים ששקעו בחומר, בטקסים ובחיים ארציים אשר איבדו קשר לדרך רוחנית ו/או מוסרית ומסרו להם שהמציאות הפנימית קודמת לזאת החיצונית ושדרך חיצונית עקרה מובילה לסבל ואבדון.
אני חושב שהיום יש לנו את הכלים והיכולת לראות ולהכיל שהדתות והמסורות מהזמנים והמקומות השונים לא באות זו על חשבון או במקום זו אלא יכולות להיות משלימות ומפרות האחת של השנייה.
אהבתיאהבתי
על פי ההגיון של המאמר הנ"ל הנביאים והבודהה לא פשוט באו אל העמים שלהם ששקעו בחומר, אלא ביטאו בשליחותם את השינוי התודעתי שעבר על האנושות באותה תקופה: הם למעשה הציעו דרך להתמודד עם האינדביגואליות שהלכה ותפסה את קדמת הבמה של ההכרה האנושית. כלומר מרגע שהתפתחה אצל האדם ההרגשה (או הידיעה האינטואיטיבית, שעל פי הבודהה היא שגוייה) שהוא אינדבידואל במובן הכי חמור של המילה, כלומר גרעין בלתי מחולק ונפרד מהחברה שסביבו ומהעולם שמחייה אותו, הוא נקלע, בנוסף ליתרונות ורבדי קיום חדשים שנפתחו בפניו, גם לצרה צרורה. כי פתאום הוא התחיל לרדוף סביב הזנב של עצמו, לפחד מהמוות, לכלות ימיו בניסיון "להצליח" ו"לממש את עצמו", וכמו כן להיות בחרדה תמידית שמע הוא חוטא, או בגאווה חולנית על כך שהוא צדיק. בקיצור, התחיל הקיום האנושי כפי שאנחנו מכירים אותו.
הבודהה ניסה לחלץ אנשים מהקיום הזה, אבל לא חזרה אל קיום קולקטיבי פשוט, אלא אל מודעות שהחלוקה לאינדבידואלים היא לא חמורה, רוצה לומר אינה מהותית, ולכן אפשר לחיות כפרט אבל לא לתפוס את עצמך ככה בצורה שגוררת חיים המצוקה תמידית.
הנביאים התייחסו אל הביעה אחרת: בהיותם נצר לחברה שמקדשת את האינדיבידואל כ"צלם אלוהים" הם לא יכלו לוותר עליו, אבל הם יכלו גם ילכו לבקש מאחיהם שיתיחסו בכבוד וחמלה אל בני עמם: כלומר הנביאים דרשו עקרונות מוסריים מפותחים יותר ממה שהיו בחברה שרגילה לא להחשיב את הפרט יותר מדי. ניתן אולי לומר שהם היו החלוצים של ההומניזם שמאפיין את התקופה המודרנית של "האדם במרכז" (אם כי כמובן שהם חשבו שבסופו של דבר האל הוא במרכז…).
דבר נוסף: כשאני מדבר על החשיבות שבשני הרבדים, שבשתי השקפות ונקודות המבט, אני לא מתכוון לכך שצריך חיים דתיים וגם חילוניים. אני מתכוון לכך שחיים דתיים א-מ-י-ת-י-י-ם כוללים חיבוק של שמיים וארץ, של מוחלט ויחסי, של קודש וחול. אלא חיים של אמת לדעתי.
אהבתיאהבתי
יכול להיות שלא הבנתי, אבל אתה טוען שהאמונה כי תורת משה הינה האמת, זו הונאה עצמית, ואף עבודת אלילים?!?!
אהבתיאהבתי
האמת היא שאולי הגזמתי עם העבודת אלילים, כי אני הרי לא ממש מכיר את אורי, ואני מתנצל על האשמתו בכך. אבל העניין הוא כזה: אם כבר יש לך את התשובה כשאתה מחפש, אז אין הרבה סיכוי שתגיע אל האמת. אתה פשוט תמצא את אותה תשובה. חיפוש אותנטי הוא חיפוש הבא מתוך ענווה וכנות, וזה אומר שאני מוותר על כל מה שסיפרו לי וכל מה שאני לכאורה יודע. פשוט: כל תמונה שיש לי בראש על איך האמת "אמורה להיות" היא אליל. אני בעצם אומר לאלוהים מי הוא ומה הוא. אני יוצר צלם. גם אם זה צלם נשגב של משה היורד מסיני עם לוחות הברית. זה עדיין צלם. המוכנות להיפתח ולהיכנע, שוב ושוב ושוב, לכל התגלמות שהמציאות האלוהית מתממשת לתוכה היא הכרח אם אנחנו רוצים באמת לדעת אלוהים. לכן לא, אני לא אומר שתורת משה היא עבודת אלילים. אני אומר שחיפוש של האמת שאינו מתבצע בכנות ובפתיחות ובאומץ, גם אם הוא נעשה במסגרתה של תורת משה, הוא עבודת אלילים.
אהבתיאהבתי
דניאל קווין הוא אכן חוקר או מחבר רומנים. כלומר, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד. יש לו טרילוגיה של ספרים שכתובים כרומנים שיורדים לחקר הבסיס הרוחני-חומרי של דרך החיים שלנו. או בניסוח אחר, מראים לנו את המטריקס. התובנה שאתה כתבת עליה פה מופיעה (יחד עם עוד תובנות) בספר השני בטרילוגיה.
אני ממליצה בחום להתחיל מהספר הראשון – "ישמעאל" (Ishmael), ספר שהפיל אותי מהכסא ונתן לי ניעור רציני.
אהבתיאהבתי
אני מאוד מסכים איתך לגבי נושא הצלם, זו תפיסה מאוד חדה, אמיצה ופתוחה וכן לגבי חיים דתיים אמיתיים (מלבד אולי שהשמיים הם לא קצה מבחינתי אלא נקודת מעבר). אני גם חושב שכל שליח בתורו בא לעזור למצוא דרך לחיות חיים כאלה בין אם באופן אישי או קהילתי.
אהבתיאהבתי
אבל מצד שני, הרי לא היינו מגיעים לדבר אם בכל דור ודור היינו צריכים לגלות את האש, ולהמציא את הגלגל מחדש.
כלומר לא יהיה זה יעיל (וגם חסר ענווה וכנות) לוותר על כל מה שסיפרו לנו. הרי זה מעט מגלומני לחשוב שאנחנו יוצאים לחפש את שאיש מעולם לא מצא.
האם יש לנו סיבה טובה לוותר על כל מה שסיפרו לנו?
האם בויתור הזה לא מססתרת ההנחה כי כולם, חוץ מאיתנו, או מטומטמים,או רמאים
תגיד, תומר, אתה כופר או מטיל ספק, בנרטיב ההיסטורי היהודי, כלומר ביציאת מצרים, ובמעמד הר סיני וכו
אהבתיאהבתי
כמה מילים לגבי המאמר שהפנת אותי אליו. שמע, זה לא מאמר רציני מבחינה אקדמית. המחבר נתלה בפסוקים וביטויים שונים כדי לבנות מהם, בצורה יפה ומעוררת השראה אבל חסרת כל ביסוס לדעתי, תיאוריות מטאפיזיות גדולות ונצורות. לדוגמא:
"הנשמה המדברת, ניצוץ מאור החכמה האלוהית, היא מקור היצירתיות, האחריות המוסרית ושליטת האדם בעולם. […] הנשמה היא הזהות שאנו מעניקים לעצמנו באמצעות הבחירה החופשית – השימוש המושכל ביכולת הפנימית שלנו להבין. במהלך חיינו, ככל שאנו לומדים לדעת את האל, הנשמה הזאת זוכה להארה. ובשעת מותנו, בהתאם לטבעה של האש להתרומם כלפי מעלה, עולה גם נשמתנו השמימה להתאחד עם מקורה."
מאיפה זה הגיע? אם תוכל למצוא לי את הפסוק(ים) שמאפשר למחבר המאמר הבנה כזאת (בחירה חופשית, יכולת להבין, ידיעת האל והתאחדות עמו) אני אשמח מאוד. והנה, כמה משפטים אחרי כן הוא סותר את עצמו:
"לפי המקרא, השם, שורש הנשמה האנושית והביטוי המזוקק ביותר של עצמיותנו, הוא שממשיך להתקיים ככוכב בספירת האש של השמים."
אז הנשמה מתאחדת עם מקורה או נותרת ככוכב של אש בשמיים? אתה מבין, יש כאן הרגשה שהמחבר פשוט כתב ככל שעלה ברוחו הפורייה ללא שום מדד או סייג. והנה עוד מילים על הנשמה, כמה משפטים מאוחר אף יותר:
"לאחר מותו, שמו של האדם, מהותו המלאכית הנובעת משורש נשמתו, יישמר כך לנצח ויואר בחכמה האלוהית שעלה בידו לצבור בחייו, בהיותו “חלק אלוה ממעל”."
פתאום הנשמה היא "חלק אלוה ממעל"? והרי כל המאמר נסוב על כך שהנשמה היא אחד מארבע יסודות העולם (יחד עם רוח, ארץ ומים)! מה קורה פה?
בקיצור, מדובר יותר בחיבור דרשני-פרשני דמוי חז"ל, הכולל הוצאת פסוקים מהקשרם והקבלות בין חלקי טקסט שאין להם כמעט דבר מהמשותף, מאשר מחקר אקדמי רציני. בתור שכזה הוא חביב מאוד (אני לא אומר את זה בציניות – נהנתי מהקריאה), אבל אם אנחנו רוצים לרדת לשורש התודעה העצמית של העבריים באלף הראשון לפנה"ס – לא זו הדרך.
אהבתיאהבתי
אני לא מוותר בשום אופן על המורשת היהודית ואני שמח מאוד להיות חלק ממנה. לא על ויתור דיברתי, אלא על הטלת ספק בריא. אני פשוט חושב שלא כדאי לקבל שום דבר כמובן מאיליו. לא כדאי "להאמין" סתם כך. כדאי לחקור בעצמנו מתוך פתיחות וכנות.
אני גם לא צריך שהדת היהודית תהיה "הכי טובה" או "כולה אמת" (היסטורית או פסיכולוגית או רוחנית) כדי לאהוב אותה ואפילו להיות גאה בה. והאהבה שלי אליה גם יכולה להתקיים תוך כדי ביקורת חריפה על כמה וכמה דברים בה שחורים לי. למעשה, רק תוך כדי ביקורת מתמדת הדת יכולה להתפתח ולהשתכלל, ודי להזכיר את הנביאים בביקורתם החריפה על אופי הדת היהודית בזמנם.
האם אני מטיל ספק בנראטיב היהודי של יציאת מצריים? כן. ברמה ההיסטורית אני מקבל את מה שממצאי המחקר המדעי קובעים (כרגע אני מאמין שמשהו אכן התרחש תחת הר בחצי האי סיני, אם כי כנראה לא כפי שהתורה מתארת). כמובן שמעמד הר סיני אינו רק מאורע היסטורי, אלא מטאפיזי ומיתי. בזה אי אפשר להטיל ספק, אלא רק להכריע מה המשמעות של אותו מעמד לגבי, ומתוך כך האם אני מקבל את ההשלכות הנובעות מכך או כופר בהן. נכון להיום אני לא מקבל את הפירוש האורתודוקסי של משמעות מעמד הר סיני. לו הייתי מקבל אותו הייתי (אי מקווה) שומר תרי"ג מצוות, ואני לא. מעמד הר סיני משמעותי בשבילי בצורה אחרת, והרשה/י לי לא להכנס לזה במסגרת תגובה למאמר.
אהבתיאהבתי
שאלות מס' יש לי עבורך…. שנים לאחר מכן…. ועדיין….
מה יגידו, אותם רבנים, שהיהדות מבוררת אצלהם ברמת האות בחומש, לעומתך, שנשמע שיש בך בקיאות אבל לא חקרת באמת עד הסוף ועדיין, אתה טוען שאתה שואף לחקר האמת? האם זו לא אמונה, "סתם כך"?
למעשה, אני לא נגד ביקורת, כשזה מקדם את היהדות למקומה האמיתי. כשזה בא לשים אותה על כף המאזניים, בין זה לבין דת אחרת או כרעיון קוסמי בלבד, אין כאן חקר האמת.
יש כאן חקירה מנותקת מן המציאות מתוך סקרנות או הסתר פנים מפני עצמך.
גם כן, אתה אינך נביא ונבואה אינה דבר של מה בכך בהרבה היבטים ואם כן מדוע אתה משתמש בנרטיב של הנבואה, כדי להוכיח שמותר לבקר את היהדות? מותר בהחלט מותר, כשזה בא לשם שמיים לא להחלטה אם יש תורה מן השמיים או אין.
ומה זה הפירוש הארותודוקסי? איזה עוד פירושים יש למעמד הר סיני שלא שמעתי?
ולמה שהתורה תתאר משהו ששונה ממה שקרה, מה העניין בכך? מה זה בא ללמד אותי, הקורא?
שלא לדבר שמבחינה ארכיאולוגית אפשר לבנות הרים ותלאות, מצד אחד, מצד שני זה פחות מתקרב למדע המודרני (פיזיקה, ביולוגיה) אלא למדע יותר השערתי, כמו למשל, הטיעון על כך שסיפור אברהם התרחש מאוחר יותר – כיוון שלא ידוע על ביות גמלים בתקופתו.
אנחנו נכנסים פה לאזורים ספקולטיביים לגמרי וקוראים להם מדע, כאילו הוא הוא זה בעל המשמעות.
האם למסורת אין משקל? מאב לבן?
המושג מדע זו זו העבודת האלילים של ימינו.
אהבתיאהבתי
תומר,
נשמע מתוך דבריך שהמאמר בכללותו לא הרשים אותך כרציני ומשכנע, וייתכן שתמצא טענות נוספות מעבר לאלו שציינת. אעפ"כ, אני מקווה שיש טעם לומר את דעתי ולנסות לענות להשגותיך.
האיכות האנושית מוזכרת במקומות ובהקשרים רבים במקרא. החל בתיאור הבריאה, באחריות המוטלת על האדם לשמור על גן עדן ועל עצמו, ואח"כ המחויבות שלו במצוות, והיכולת שלו להקריב קורבנות ולהתקרב לאל, ולהתנהג בצורה נאותה וצודקת וכו' וכו'. כל זה ברור מפסוקים רבים. השאלה היא היכן למקם את האיכויות האלו במבנה הנפש של האדם. ובנקודה הזו מנסה המאמר לטעון שהביטוי 'נשמה' מופיע רק ביחס לאדם ומכאן שהוא מאפיין את האיכות האנושית, הקשורה גם בדיבור, המתקשר לביטוי 'נשמה'. כלומר ההצבעה היא עקיפה ולא ישירה, אבל עדיין משכנעת בעיניי.
יכול להיות שהוא נקט בלשון מעט ספרותית. אבל אינני רואה סתירה בקיום המאוחד עם האל והמקבל ייצוג ככוכב בשמיים. להופיע ככוכב בשמיים ומשם, או דרך שם, להתאחד עם האל, אשר שכינתו שרויה בכל מקום. אפשר לשאול את מחבר המאמר למה בדיוק הוא התכוון, אבל אני חושב שזו לא קושיא חזקה כ"כ.
המאמר נסוב על הרעיון שארבעת היסודות בעולם מופיעים בזעיר אנפין בתבנית האדם. באדם עצמו יש ביטוי לארבעת היסודות השולטים בעולם, כמו הרעיון של המקובלים על 'מבשרי אחזה אלוה/ והפרצופים האלוהיים, אדם קדמון וכו'.
ושוב, אם יש לך טענות נוספות, אשמח לנסות להביע את דעתי. עושה רושם שזה לא יעזור אמנם, כי שכנוע הרי מורכב יותר ממספר מצומצם של טענות בעד ונגד, אבל מצד שני רושם יכול להשתנות לפעמים. אני מוכרח להודות שגם אני עדיין צריך לבחון את הרעיונות המקוריים הללו לעומק, ועדיין לא קיבלתי את דעת המאמר, אבל הוא מאוד רציני בעיניי, ויש לו פוטנציאל משכנע ואמיתי ולא רק מעורר השראה כניסיון ספרותי גרידא. בנוסף רציתי לציין שתפיסת נפש כזו אינה קשורה לתפיסת האני.
בכל מקרה, קנה המידה שלי איננו אקדמי. כבר ראיתי מאמרים משובחים שנפסלו רק משום שלא היו טכניים מספיק שהביעו טענות מעניינות מדי. אני כן מחפש ביסוס, אבל מאמר טוב בעיניי איננו אקדמי בהכרח, ולהפך.
אהבתיאהבתי
העניין הוא לא האם המאמר הוא אקדמי או לא. השתמשתי המונח הזה רק כדי לציין איזושהי מידה של עקיבות וביסוס עובדתי בהבנייה של התזה שלו (באנגלית קוראים לזה rigor). לדעתי אין לו מידה גדולה של אלה, ובלעדיה נותרים דבריו, יפים ומעוררים השראה ככל שיהיו, בגדר ספקולציות בלבד.
באותה מידה אפשר, על בסיס פסוקים או חלקי פסוקים אחרים להעלות השערה בדבר האמונה של ישראל בכמה אלים שונים (הרי שמות האל שהם עובדים רבים ומשתנים). אבל אני לא אקבל תזה כזאת כי היא לא מבוססת ולא תואמת ממצאים אחרים שמבוססים ממנה. באותה מידה אני חושב שלא צריך לקבל את הרעיונות שמביא המאמר ההוא.
כל זה לא מכחיש את החשיבות האדירה שהמקרא נותן לאדם, והאחריות שהוא שם עליו, והדגשת ייחודו. אבל הדרך מכאן ועד לקבלת הרעיון שעל פי המקרא אחרי מותנו אנחנו הופכים לכוכבים נצחיים בשמיים אורכה כמה וכמה שנות אור.
אהבתיאהבתי
אני מסכים. כמו שכתבתי במשפט האחרון בתגובתי הקודמת, ודאי שאני מחפש ביסוס ולא מקבל כל עורבא פרח.
יש לך הפרכה? שתף גם אותי. ישנו הבדל גדול בין אמונה בכמה אלים אשר סותרת מקראות מפורשים ואת ליבה של היהדות כמו שאנו מכירים היום, או למצער כפי שהתגבשה במקרא, לבין תחושת בטן שאפשר להפריך את רעיונות המאמר בתכלת. לכשאפנה אני מקווה שאוכל לחקור את התזות של המאמר ולאמת או להפריך אותן ממקורות נוספים, אבל הן עושות עלי רושם רציני מאוד.
אם לא מכחישים את חשיבות האדם במקרא, אפשר לטעון שהחשיבות הזו מתגלמת באיכות נפשית מסויימת אשר מתקראת נשמה. הרעיון הזה עתיק ומקובל מאוד בספרי מחשבה רבים רק שמעולם לא ניסו להתאים את מבנה הנפש לארבעת היסודות (למרות שאת גוף האדם, דווקא כן).גם רעיון היסודות עתיק (אינני יודע אם קדם ליוונים) וגם רעיון שכבות הנפש, ומאוד הגיוני למצוא, או לחפש לפחות, התאמה ביניהם.
אהבתיאהבתי
והכוכבים הנצחיים בשמיים זו רק נקודה די זניחה
אהבתיאהבתי
לא צריך להפריך את מה שמעולם לא הוכח. כפי שכתבתי בתגובתי הראשונה על המאמר, המחבר פשוט בודה דברים מליבו ללא כל ביסוס (או עם ביסוס דמוי חז"ל של הוצאת פסוקים מהקשרם והבנת דברים על פי שיתוף השם בלבד, בין מקורות שאין ביניהם קשר אמיתי).
הנה שוב הדברים, עם הדגשות:
"הנשמה המדברת, ניצוץ מאור החכמה האלוהית, היא מקור היצירתיות, האחריות המוסרית ושליטת האדם בעולם. […] הנשמה היא הזהות שאנו מעניקים לעצמנו באמצעות הבחירה החופשית – השימוש המושכל ביכולת הפנימית שלנו להבין. במהלך חיינו, ככל שאנו לומדים לדעת את האל, הנשמה הזאת זוכה להארה. ובשעת מותנו, בהתאם לטבעה של האש להתרומם כלפי מעלה, עולה גם נשמתנו השמימה להתאחד עם מקורה."
מ-א-י-פ-ה ז-ה ה-ג-י-ע??? אם תוכל למצוא לי את הפסוק(ים) שמאפשר למחבר המאמר הבנה כזאת (בחירה חופשית, יכולת להבין, ידיעת האל והתאחדות עמו) אני אשמח מאוד. והנה, כמה משפטים אחרי כן הוא סותר את עצמו:
"לפי המקרא, השם, שורש הנשמה האנושית והביטוי המזוקק ביותר של עצמיותנו, הוא שממשיך להתקיים ככוכב בספירת האש של השמים."
שוב: מה פירוש "לפי המקרא" כאן? בשפה גששית מדובר בלא פחות מישראבלוף. לא לפי המקרא ולא נעליים. זה פשוט לא רמה רצינית של כתיבה, אלא אם כן אנחנו מודעים לכך שמדובר בכתיבה פרשנית-אסוציאטיבית-דרשנית-סובייקטיבית. מצטער אבל בזה מדובר כאן.
אתה כותב: "אם לא מכחישים את חשיבות האדם במקרא, אפשר לטעון שהחשיבות הזו מתגלמת באיכות נפשית מסויימת אשר מתקראת נשמה."
אפשר לטעון הכל. השאלה היא האם אפשר לבסס את מה שאתה טוען. צורת הביסוס של המאמר דנן אינה עומדת בשום סטנדרט של מחקר.
אהבתיאהבתי
קריאה שנייה של ההערות שלך (עם הדגשות!) לא שינתה את דעתי. אני חושב שהיא איננה רצינית, כביקורת, כשם שחשבתי בתחילה.
המהלך שהמאמר מתווה אכן מפותל מעט, אבל לדעתי הוא מנומק ברובו, וזוקק עיון בהמשכו. עם הקשרים הבאים קשה להתווכח:
קשר א: נשמה-אדם
הנשמה היא מושג המתייחס לבני האדם ב ל ב ד (ומקבילתה הסמנטית 'שממה' מאפיינת מקום שאין בו בני אדם, עי' הערה 105 מאירת העיניים), עפ"י הראב"ע בראשית ז/כא: "לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם". כך גם עפ"י חכמי ישראל, ובמיוחד בקבלה ובחסידות, שאפיינו את הנשמה כחלק ה'רוחני' הגבוה ביותר.
קשר ב: אדם-דיבור
האיכות האנושית הבסיסית ביותר היא כוח הדיבור, כך גם עפ"י החכמים בימי הביניים ששמו את המדבר מעל החי, ואת הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" מתרגם אונקלוס- רוח ממללא, רוח מדברת (כך גם באיוב "את מי הגדת מילין, ונשמת מי יצאה ממך", ועוד, כמובא במאמר).
קשר ג: נשמה-אש
נפיחה היא פועל הקשור להבערת אש, הצתה, ועי' הערה 127, ואכן, הנשמה קשורה ביסוד האש- נר ה' נשמת אדם, נשמת ה' כנחל גופרית. הנפיחה קשורה גם ליסוד הרוח, שהרי שילהוב האש נעשה ע"י הרוח. המאמר מתמודד עם הטענה הזו ודוחה אותה.
קשר ד: נשמה-שמיים
מקור המושג נשמה במילה שמיים (ראב"ע בראשית ז/כא, המובא לעיל).
קשר ה: שמיים-אש
שמש, דרך האש לעלות , ממלכת השרפים, ועוד, בתחילת המאמר.
קשר ו: דיבור-אש-שמיים
ויפח באפיו נשמת חיים, דברי האל מופיעים תמיד כאש- סנה, מעמד הר סיני, הלא כל דברי כאש נאום ה'. לעולם ה' דברך ניצב בשמיים.
לא יעזרו הדגשותיך וסימני השאלה שהרעפת- יש קשר ברור בין הנשמה לבין בחירה חופשית, יכולת להבין, ידיעת האל והתאחדות עמו. יש קשר נוסף ששכחתי לציין והוא שהפעולה הראשונה של האדם היא הענקת שמות, וגם הנשמה קשורה ל'שם'.
לגבי הסתירה עליה קבלת בתגובתך הקודמת, שבתי וראיתי שהתייחס המאמר מפורשות בהערה 130, ואגב אורחא אציין שהרב שג"ר עסק רבות בנושא זה (הדיבור והשם, המסמן והמסומן, אובייקט סובייקט- בין השאר במאמרו בקובץ כחלחל בשם 'על האמונה' במאמר על פילוסופית הלשון של אדמוה"ז בהשוואה לויטגנשטיין המוקדם)
אני מסכים שעניין השמות וההארה שלאחר המוות אינם מנומקים כראוי, אך אינם מופרכים! המאמר טורח להביא מקורות רבים המתפרשים בכיוון הזה (סביב הע' 131 והלאה), ולדעתי המקור המשכנע ביותר הוא מישעיה סו/כב: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה […] כן יעמוד זרעכם (בארץ החדשה) ושמכם (בשמיים החדשים). וכך כאשר יהודי מציין את שבתי צבי, למשל, הוא מייד מוסיף: שם רשעים ירקב. השם הוא הביטוי למה שעשה האדם כיצור נבון ובחירי. וכבר הצבעתי על הקשר שבין האדם לאש ולשמיים, והדבר מצטרף לתפיסה המקראית הרואה את העולם הנגאל כעולם מואר- הע' 153 והלאה: שמש צדקה, אור עולם ועוד.
כאמור אני מסכים שיש עוד מקום לעיין בדבר אבל לא הייתי מבטל את הטענות בכזו קלות כמוך. יודע מה הראיה הטובה ביותר לאיכותו של המאמר? העובדה שחלקת רק על טענה אחת הנמצאת בסוף סופו, ולא מצאת טענה 'מופרכת' קודם לכן.
וקשה לי מאוד להבין הנחרצות בה אתה טוען שמאמר ארוך ומפורט הגדוש במקורות מקראיים והמפגין בקיאות בבלשנות ובמחקר המקרא, ואשר התפרסם בכתב עת רציני שאיננו פוסט-מודרני, דנן אינו עומד ב ש ו ם סטנדרט של מחקר.
[את הויכוח על הזיקה בין הפשט לדרש בתורה בכלל, נותיר לפעם אחרת..]
אהבתיאהבתי
שמע, אתה לא הבנת אותי כראוי.
לא" חלקתי רק על טענה אחת בסוף המאמר". ממש לא הבנת אותי. חלקתי על כל המתודולוגיה של המאמר. חלקתי על הבנת דברים מתוך חלקי פסוקים שמוצאים מהקשרם ואינם קשורים ביניהם. חלקתי על הפרחת תיאוריות ללא ביסוס.
אתה כותב: "לא יעזרו הדגשותיך וסימני השאלה שהרעפת- יש קשר ברור בין הנשמה לבין בחירה חופשית, יכולת להבין, ידיעת האל והתאחדות עמו"
אני שמח שלך הקשר ברור, אבל כאשר חוקר ניגש לעיין בטקסט, הוא חייב להתעלם מכל מה ש"ברור" ו"מובן מאליו". למה? כי אחרת הוא יבין שוב רק את מה שברור לו ומובן לו מאליו. אולי לך "ברור" שמשה כתב את החומש, אבל לחוקר הניגש להשוות גרסאות וקטעי טקסט, אם זה ברור לו מלכתחילה, הרי שהוא לא עושה את עבודתו נאמנה.
באשר לציטוט שלך הנ"ל, אני מבקס ב-י-ס-ו-ס טקסטואלי לתיאוריות התיאולוגיות הנאות הללו ("קשר ברור בין הנשמה לבין בחירה חופשית, יכולת להבין, ידיעת האל והתאחדות עמו"). ללא ביסוס כזה מה שברור לך ישאר בגדר אמונתך הפרטית. כל זה לא אומר שאין קשר כזה, ואף שהוא אולי נרמז על ידי הכתוב בתנ"ך. אבל כותב המאמר לא הצליח להראות אותו. הוא כן הצליח להראות קשר בין אדם לנשמה, כפי שגם אתה הצלחת בתגובתך האחרונה. זה אכן ברור ומבוסס. לא יותר מזה.
המאמר התפרסם בכתב עת שהוא אמנם לא פוסט-מודרני, אבל הוא גם לא כתב עת לחקר המקרא. ולא בכדי. בכתב עת מהסוג השני לא היו מקבלים אותו. אתה כנראה לא מודע לכך, אבל "תכלת" הוא לא כתב עת שנחשב מקור מהימן להתבססות כאשר מצטטים מקורות אקדמיים במחקרים. מצטער.
שמע, תן לי לנחש: אין לך הכשרה אקדמית כלשהי. אני לא מתכוון להעליב, האמן לי, אבל ניכר שאתה לא מסוגל להבחין במה שקודם לכן קראתי לו rigor, כלומר איזושהי קונסיסטנטיות ו"מוצקות" מחקרית של החומר שאתה קורא. כמו עיסוקים רבים אחרים שדורשים הכשרה, גם מחקר אקדמי הוא "מקצוע". לומדים את זה. ואם לא לומדים את זה קשה מאוד להבחין בדקויות של זה.
אהבתיאהבתי
אני יודע שחלקת על המתודולוגיה. אבל לא המחשת זאת בשום דוגמא קודם לכן. אני חושב שזה גופא אומר משהו.
אכן, הכשרה אקדמית אין לי. ואני רחוק מלהיעלב מכך. אבל יש לי ניסיון מקריאת ספרים אקדמיים. ומעבר לכך שפעמים רבות גם הביסוס שלהם רעוע והן נשענים על יוקרתם המחקרית, או על הנחות יסוד מחקר ביקורתיות 'מובנות מאליהן'- למשל שסתירה בטקסט המקראי מעידה על שוני בין המקורות הקדם-טקסטואליים, ופתאום אני נזכר ב'תורת התעודות' של קאסוטו שמתיימר להציג תמונה שכל עולם מחקר המקרא עמד על כרעי תרנגולת, מבלי משים- אין מושג של בחינה 'אובייקטיבית' וחפה מפניות של שום דבר. כמובן שאני מחפש ביסוס אבל, יכול להיות שהרף שאתה מציג פשוט מוגזם. אם הוצג קשר ברור בין האדם לנשמה, והאיכויות האנושית הן כך וכך, מה המניעה להסיק שהן מאפיינות את הנשמה? אל תשכח שיש רק שלושה ביטויים לנפש האדם: נפש רוח ונשמה, ואין ביטוי נוסף! מעבר לכך עברתי פעם נוספת על המאמר ולמעט בסופו לא ראיתי טיעונים לא מבוססים. אולי יש כמה הערות בלשנית שאין לי יכולת להעריך.
רק בשביל האתגר אני חושב שאני אבדוק אם תיאורטית המאמר הזה יכל להתקבל בכת"ע רציני. ואגב, אני גם לא נעלב בשביל תכלת. לכתבי עת מחקריים יש נטייה להיהפך למשעממים בצורה שלא תיתואר, ולהיטפל לנקודות קטנוניות וחסרות טעם.
אבל שוב, אני לא מחפש קנה מידה מחקרי. אני מחפש קנה מידה אמיתי. אמיתי ברמה אינטואיטיבית שאני מעריך, וחוזר ומעריך, ביני לבין עצמי. זה אמנם גמיש מידי ולא 'מוגדר' אבל אני מאמין שכך מתנהלים חיי היום-יומיים: הרי מרבית האמונות שלי אינן עומדות בקנה מידה מחקרי ומעולם לא עמדו, ולא יכולות היו להיעמד, בבחינה אמפירית וכיו"ב. ובכלל זה כל הערכים שלי, מעבר לאמונה הדתית החופפת עליהם. ואני משוכנע שבנקודה הזו גם אתה תסכים איתי.
אהבתיאהבתי
פוסט מעניין.
רק משהו אחד לגבי הנצרות: לתפיסתם של חלק מהנוצרים, הנצרות היא בהחלט דת שעוסקת בפרטי היומיום הקטנים – הרבה יותר מהיהדות, לצורך העניין.
(לא שזו "תחרות" בין הדתות, אבל בינינו – קצת כן).
מה הם אומרים? שלהיות "יהודי טוב", לכאורה, לפיי האורתודוכסיה כפי שהיא נתפסת מבחוץ, זה לעקוב באופן מדוקדק וקפדני אחרי ספר הוראות מורכב, קלה כחמורה וכד'.
ולהיות נוצרי, לתפיסתם, זה "פשוט" אומר להיות אדם טוב. דהיינו נוצרי טוב הוא אדם טוב, והיותך נוצרי טוב נמדדת בכלים שהם לכאורה "לא דתיים" – האם אתה חבר טוב, בן זוג טוב, אדם טוב וכו'.
קל יחסית לזהות "יהודי טוב" (ברור אגב שכל הדיבורים האלה פשטניים קצת): הוא מתלבש ומתנהג בדרך מסויימת ומבצע בקפידה שורה ארוכה של הוראות.
ואיך מזהים נוצרי טוב? באותה דרך בה מזהים אדם טוב.
אהבתיאהבתי
נכון. באותה מידה גם הבודהיזם הרי מבקש להיות מודעים לכל רגע ורגע. ובכל זאת, לא התכוונתי רק להוראות, אלא ליומרה. לשתי הדתות הקדומות יש יומרה לנהל את העולם דה פאקטו, על ידי הטקסים שלהם. והיומרה הזאת משתקפת גם בפרקסיס הדתי, באופי שלו. יש כאן איזה שוני עמוק בכל זאת.
אהבתיאהבתי
תומר, נראה לי הרב קוק קצת מזדהה איתך.
קראת ״למהלך האידיאות בישראל?״
למשל: ״כל אותה הפרטיות, המעשית של שמירת תורה ומצות ודקדוקיהן הפרטיים, והעיונית של הדעות והאמונות על-דבר "צרור חיי-הנצח" האישיים הפרטיים ו"קבלת הפרס" של היחידים, אשר מקודם נתגלתה ונתקימה בחיים מתוך הופעת האידיאה האלהית, בתור נשמת האומה הכללית וכלולה היתה באוצרה העליון ולא היתה נכרת ובולטת כלל בפני אורה הכללי הגדול של זו האידיאה האלהית הישראלית כנר לפני אבוקה וכשרגא בטיהרא, היא החלה עתה, בסלוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני, להקבע ולהתבלט באפיה הפרטי המיוחד. אז באה תחת האידיאה האלהית בעצם רוממותה, ועל ידי גניזתה של זו, תולדתה האידיאה הדתית, במלא צביונה והרחבתה: משמשת היא זו ומלבשת את הראשונה, ולעולם לא תתנכר לשרש נשמתה, שהוא האידיאה האלהית המיוחדת לישראל, בתור אומה המסוגלת לה מצד נשמתה הלאומית. המוסר האישי הפרטי, הדאגה לחיי הנצח האישיים הפרטיים, הדיוק הפרטי של כל מעשה בודד המקושר ברוח הכללי, התבססו יפה על פי ההופעה האלהית המוקטנת המיוחדת לצד הפרטיות האידיאה הדתית. מעמדם המבוצר באומה נתן לה כח רב והכין לה כלכלה רבה, שתוכל לשאת אתה גם בימי גלותה ונדודה. גם הכשיר לה את הדרך, כדי שתוכל לבא, בהדרגה על ידי מהלך מסובך ומסובב, אל המטרה העליונה, שהאידיאה האלהית תשוב להופיע בקרבה בעצם עז גבורתה, אחרי שיוכשר העם אל שאיפתו הברורה, כימי עולם וכשנים קדמוניות, זהו החנוך הגדול והארוך, של הרחבת התכסיס הדתי והשפעתו, בהמון דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, חדשים גם ישנים, בצרוף דאגת חיי-הנצח האישית הפרטית, המסיעתה.
האידיאה האלהית, בתור נשמת האומה, הולכת מן הכלל אל הפרט במהלך של אור ישר. יסוד התגלות פעלה הוא יסוד הכלל, ומעשרה של האורה האלהית הרכה הזורמת בקרב הכלל, המלבבת וזוהרת בגלוי ובבליטה רבה ברשומה הרוחני של האורגניות המלאה המיוחדת שלו, מתמלא הפרט, שהוא מחובר אל הכלל ושהוא חלק מחלקיו מלוי שלם וגמור. על במתי-עב דורכת האומה הכללית הזאת, ואינה זקוקה לדבר על דבר קבלת פרס של היחידים הפרטים שלה, שיסוד חייהם הוא שלם רק לפי אותה המדה שהם חשים את התמלאותם כולם בחיי הכלל. הדבר הגדול הכללי של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", שנותן עז ועצמה בתוך כל נשמה יותר מכל מה ששום אמת קנויה בדרכי הגיון תוכל לתן, הוא יסוד הכל. כל הדברים האחרים, המתפרטים והולכים בהעתק הרעיון מעט או הרבה מזיו האורה העליונה הזאת, הם רק מסובבים ממנו ובאים על ידו. כשהנשמה העליונה האלהית הזאת מחיה את האומה היא מתרוממת בגדלה ובתעופת רוחה מעל כל הגבולים וההבדלים הפרטיים, המחלקים בין המצבים השונים של החיים כל רעיון לא יוכל לבא אז על דבר חלוק שבין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא. במעמקי כל נשמה מוטבעת היא הידיעה, שאין לפני האורה האלהית גבולים ומעצורים, שהחיים האלהיים אינם נפסקים עדי עד והנם בעולם הזה ובעולם הבא, ובודאי מוצאים הם להם בכל מצב של חיים את תנאיהם. אבל אין כל רעיון הולך אפילו למצא צורך לצייר את האופי המיוחד של אותם החיים, שאין לנו מהם רק מושג כללי על דבר הויתם, כמו שאין לנו שום מושג מהאורה האלהית כי אם מה שאנו חשים את מציאותה ומתענגים מזיוה בכל עומק נפש רוח ונשמה. ולא עוד אלא, שהבטחון הפנימי וההתעוררות הכללית הם כל כך עזים, נעימים ואדירים, עד שאינם מפנים כלל את המחשבה הכללית, החיה בכל עזה והדרה, לדבר על אדות מצבים כאלה, שהדבור הפרטי שבהם מוכרח הוא כבר להתפס באותה ההקטנה של דאגת הפרט כי האורה האלהית המפולשת באוצר הכלל, מכה גליה ברב אמץ, באין צורך לשום חשבון של "שלי ושלך". ואותו העז האלהי המרהיב, השורה באומה בכללה, שהוא מתבלט על ידי מלוי כחו האלהי בכל רגשות לבבה, בנטיותיה הפוליטיות בקוממיותה הפנימית ובהתפשטותה הגיאוגרפית, הוא מתעלה מאליו בתמצית המוסר הפנימי הרבה יותר מכל מה שתוכל לתן כל השקפה פרטית עמומה של חיי הפרט, שאחרי מיתת הבשר. אין העין ויתר החושים, "שרשי שאיבת המושכלות", שולטים שם לסמנם באופן גלוי ומבורר, שיוכל להופיע נהרה עצומה, בדוגמתה של אותה האורה האלהית המוחשת בכל עז חיי הלאומיות הכללית, בכל נכסיה המוחשים והרוחניים, בבליטה חריפה המרוממת את הרוח וממלאתו חיים. ומה שאין צורך להרחיב ולפרט זורח הוא מאליו. ההארה העליונה הכללית הזאת של האומה, היא מתעלה לחיי נצח באלהים עליון, מעל כל גבול, זמן ומקום, בעז חיי עולמים ובשפעת השלמות והיכולת המלאה לאין חקר, ועל ידה מתנוצצת גם ההזרחה של אותן האמתיות הפרטיות הצפונות בגנזי אוצרות החכמה העליונה.״…
זה יצא קצת ארוך הציטוט.. אבל הסתבכתי עם ההעתק הדבק. והכל קשור..
אהבתיאהבתי
נהדר! לא הכרתי את האתר עד לרגע זה . כמה נפלא לקרוא דברים כה אינטיליגנטיים סופסוף בים הבורות שמסביב.
יישר כוח. ביג לייק
(בליקשר אגב כפתור ה"אהבתי" שלך מוביל לסיסמא ויוזר. כנראה הרשאות:))
אהבתיאהבתי
המון דיכוטומיות כוזבות.
והן לא מחוברות יותר לטבע.
הן מחוברות כולן להשפלת נשים. אפילו אם חלק מהחוקים טיפה מקשים על גברים, זה נפלא, כל עוד זה ממלא את המטרה של השפלת נשים. זה מחובר לטבע הגבר בלבד ואין בדתות האלו שום דבר הקשור לטבע (במובן של טבע הנשים). לקחו מנהגים של נשים והפכו את היוצרות כדי לבשפילן. באשר לנצרות ובודהיזם, הן טיפ טיפה יותר נשיות ולכן קצת יותר אסתטיות. אבל עדיין הנצרות היא חלק מהדת האברהמית הרעילה. והבודהיזם גם מושפע מכל המיזוגניה.
אהבתיאהבתי
שובינסטית – שראיתי את תגובתך רצתי מידע לראות באיזו שנה נכתבה ובהחלט לא איכזבת – בשנת 2020 – הדת השולטת היא הפמיניזם שרץ להגן על מעמד האישה, בכל תוקף, גם במחיר הקשר למאמר הכתוב.
אהבתיאהבתי