ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. השבוע הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.
אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.
לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" בכתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד שלה בכלכתה.
בואי והיי האור שלי!
הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו. ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.
ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה [תוקן], כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.
הבא נדלג כרגע בקלילות על ההאשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו).
עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מאות בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון I, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקרבנות רעידת אדמה באוקראינה.
אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.
non mea, sed tua voluntas fiat
היא עדיין לא קדושה אבל איקונה כבר יש. בינתיים היא כבר עברה ביטיפיקציה (beatification), הצעד לפני קנוניזציה (canonization), שהופכת אותה לקדושה של הכנסייה. לשם כך דרושות ראיות לנס נוסף שהיא אחראית לו, אחרי הנס הראשון, שהאמת היא שהוא די מפוקפק (ראו ערך בויקיפדיה)
מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהנום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.
בין הכנסייה יש הטוענים שהגילויים החדשים רק יגבירו את הערכת המאמינים אליה. האב ג'יימס מרטין למשל, חושב שהגילויים החדשים יהווה עזרה לא פחות חשובה מזאת שהעניקה לעניים, ושהספר יעזור לכל מי שהתנסה בספק או חווה ניתוק מאלוהים. כלומר, הוא אומר, לכולנו. בכל אופן, הניתוק שהרגישה מהאל לא ישפיע על תהליך הפיכתה לקדושה, מרגיעים בכנסייה הקתולית.
מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק רק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]".
אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ומהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.
חופשי – גם ממוסר?
כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. כידוע לקוראי הבלוג, לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן למה הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית.
אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש ניפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. זהו: "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.
לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.)
עכשיו, אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל שעמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים?
אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב?
אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.
(מתוך הכתבה ב"טיים")
[המאמר עלה גם באנרג'י. לרגל יומולדת לבלוגיה הנה כמה בלוגים מומלצים: ראשון הוא GetReligion, בלוג מעולה על יחסי התקשורת (האמריקאית) והדת, ואיך הראשונה מבינה רק לעיתים רחוקות את האחרונה. Ebb and Flow הוא בלוג וידאו העוסק בקשר, כדבריהם, בין Inner Peace ל- Outer Action. בלינק שיחה של ג'ק קורנפילד, מורה המדיטציה הידוע. הבלוג של כרמית מזרחי, אספקלריה, עוסק בכישוף, אבל גם במודעות אקולוגית וחברתית, ובאופן כללי היא כותבת יפה. ובשנה האחרונה הצטרפו ל'רשימות' שלושה בלוגים מצויינים: עבודת אלילים המענג ביותר של מיה טבת-דיין על כל מה שהודי; תבונת הגוף החכם של אביב טטרסקי על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש; וטכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון המעניין על הידידות והיריבות בין רוחניות לטכנולוגיה. כיפאק לבלוגיה]
לולאת האל 
היא לא יווניה, למיטב ידיעתי היא אלבנית
אהבתיאהבתי
שהיום נמצא במקדוניה.
אבל זה נראה לי טיפשי לכתוב בגלל זה שהיא "מקדונית".
אהבתיאהבתי
תודה תומר
עלתה בי מחשבה עוד יותר פסיכולוגית
שבשורשי הנתינה מונח תמיד חור שחור של ריק וצורך
אמא תרזה נתנה ונתנה מתוך אותה תחושה של ריקות ונטישה
הנתינה שלה מילאה אותה אבל לעולם לא מילאה את הריק הענקי
ישו אדונה אהובה ויקירה עם כל רצונו הטוב
לא יכול היה.
מזלה של האנושות שיש אנשים כאלה שלמרות הריקות האישית הם פועלים ונותנים עד בלי די
לא הפתיע אותי שהיא חשה את העזיבה
יפה בעיני שהיא מודה בפני עצמה ולא שוחה בים של שקרים.
מעשיה ראויים לתואר הקדושה של הכנסייה
הלואי רבים מאיתנו היינו נחלצים מצינוק האנוכיות והיינו תורמים יותר לכל כך הרבה אנשים שזקוקים לכך
אשה גדולה שאולי לא יכלה להכיל את גדולתה אבל יכלה גם יכלה לפעול
ושנים רבות מאוד
לגבי ההשוואה עם המורה ההודי שלך נדמה לי שאסור להשוות
התיאוריה נבחנת במבחן התוצאה
הוא מחזק ונותן ומקדיש עצמו לפונים אליו
וגם אותו איש עסקים קיבל בעצם הנחייה רכה:
היה קשוב לעצמך,אל תעשה עצמך קורבן , אבל אם אתה יודע שאתה לא מוסרי כבר עשית את רוב הדרך,אזן בין הצרכים שלך והכשרונות שלך לבין הידיעה שאתה עושה פעולות לא מוסריות במובן האבסולוטי , אל תהיה קיצוני,חיה ותן לחיות.
לא כולם בנויים להקרבה טוטאלית ומי אמר שהקרבה טוטאלית זה טוב?
אנחנו כל יום חוטאים באי העשייה. אולי כדאי שנתבונן יותר במה שאנחנו כן עושים. מעט אבל עושים. תבדוק טוב.
אהבתיאהבתי
ואולי לניטשה יש תשובה?
באותו סעיף בו ניטשה מדבר על השאיפה להצטיינות, [דמדומי שחר ס' 113], הוא מביא כדוגמה את הנזיר המסתגף – והופך לנו את הקערה על-פיה: מסתבר שהתדמית הנעלה של המתנזר המעונה היא לא יותר מאשר שיא האגו; מצגת האגו הגדולה ביותר הקיימת. המתנזר קודם כל נלחם בעצמו ומנצח את עצמו. בו-בזמן הוא גם מסתכל בעולם כדי לקבל הערכה ועידוד, שמהווים דלק לשרוף את ה-אני שלו. "זו הטרגדיה האחרונה של ייצר ההצטיינות", אומר ניטשה, "טרגדיה שלא מופיעה בה עוד אלא דמות אחת בלבד המתפחמת בתוך עצמה…"
ובאשר לתהייה והאכזבה שלך מאותו גורו – זה כלל לא מפליא. אצל רובם תמצא את הפער בין האידיאה והתיאוריה לחיי היומיום ולמעשה.
ולטעמי, אלו אינם "מדריכים רוחניים" ואינם "מוארים".
ואולי בכלל הגיע הזמן להפסיק עם כל ההגדרות הללו ולחפש אחר האנשים ה"מושלמים"…
אהבתיאהבתי
אתן עומדות בדיוק על הנקודה ששאלתי עליה:
נאמר ולמעשים הטובים של אמא תרזה יש הסבר פסיכולוגי פשוט ואפילו קצת משפיל – האם זה מוריד מערכם? האם מפני שהיא רצתה למלא חור שחור בקרבה (מירי), או הזינה את האגו הגדול שלה (נינה וניטשה), היא פחות קדושה? והאם, אם כך, אין לקחת ממנה דוגמא?
ונינה, לפני שאנחנו מתווכחים מי מואר ומי לא ומי רוחני או לא, צריך כמובן להגדיר מה אנחנו מתכוונים במילים המשומשות-לעייפה האלה.
אהבתיאהבתי
כדי להפוך אותה לקדושה נוצרית, הגילוי האחרון על הלבטים והאל הנעדר מבטיח זאת.
לא יכול היה להיות גילוי מופלא ומושלם מזה. העדרו של האל המלווה חיים של הקרבה ואמונה – זו תמצית החיים הדתיים הקדושים. כעת יותר מתמיד היא מופת מושלם לאדם הפשוט. גם היא כמוהו חיפשה ולא מצאה את נוכחות האל, אבל למרות זאת חיה חיי מופת של עשייה למען הזולת ושל פיאור האל במעשיה.
אגב, יחסו של לייבוביץ לאמונה ולחיים הדתיים מתאים מאוד לגישתה של תרזה. גם הוא שם דגש על החיים הדתיים הנכונים. הלבטים הפנימיים אסור שיפגעו בזה.
אהבתיאהבתי
תודה תומר,
על (עוד) מאמר מעניין וחכם. ועל ההמלצה.
אביב
אהבתיאהבתי
תומר לא הבנת אותי
בעיני היא ראוייה לתואר נעלה של כנסייתה
ומעשיה מופלאים
כנותה רק מוסיפה כפי שכתב נועם
והמורה ההודי משום מה אני בטוחה שתשובתו ראוייה אף היא
הסברתי זאת באריכות
אין לי בעייה עם הארה כזו או אחרת
אור הגנוז או אור לגויים או אור חכמה.
שידכת אותנו שלא במקום נדמה לי
אהבתיאהבתי
התמונה מ'טיים', של תרזה קוראת בספר, היא יצירת מופת.
אהבתיאהבתי
תומר, לגבי המושגים השחוקים-משהו, ניסיתי לעשות בהם מעט סדר ברשימה שפירסמתי
http://www.notes.co.il/nina/24620.asp
ובאשר לעניין הערכת המעשה ללא קשר למקורו או למניעיו – שאלה טובה. נראה לי שהתוצאה חשובה, אבל במקרה של אמא תרזה – אני סבורה שיש מרחק בין מעשיה לבין היותה קדושה.
זאת, כמובן, אם עוזבים את ההגדרות של התרבות המערבית בעניין קורבנות, הקרבה וכד'.
לפי הגדרות התרבות המערבית – היא בהחלט קדושה.
אהבתיאהבתי
תומר, לא כל כך ברור לי למה להיות חופשי מכל רעיון זהו ערך כל כך מקודש? האם זהו לא עוד רעיון בפני עצמו? השאלה היא יותר האם אנחנו מוכנים לוותר על הרעיון כשהוא כבר לא נכון לנו. בעיני אדם זקוק ל"למה" שלמענו יחיה, והרי זהו רעיון. ולוותר על רעיון שהוא משמעותי עבורך בגלל שהוא גורם לך סבל, אולי זה לא מספיק.לפעמים הרעיון כל כך משמעותי עבורך שאתה מוכן גם לעבור סבל בגינו. וזה מה שהופך את חייך למשמעותיים , גם אם יש בהם ערימות של סבל.
אהבתיאהבתי
תודה על הקישור, הערתי לך שם על כמה דברים.
ונועה,
להיות חופשי מכל רעיון יכול להיות רק עוד רעיון, אבל גם יכול להיות מציאות שאנחנו חיים. הכוונה היא להרפייה מהצורך "לדעת" ו"להיות צודק", שדווקא מובילה לידיעה של החיים שהיא לא דיסקורסיבית אלא מעין "קיומית", ולכן השפעת על החיים גדולה הרבה יותר.
במצב כזה החיים משמעותיים לא מפני שיש לנו מטרה שאנחנו שואפים אליה או איזה אידיאל נשגב שמניע אותנו. המשמעות שלהם היא בהם עצמם, כמו שהמשמעות של יצירה מוזיקלית היא לא בסיומה אלא נמצאת בכל תו ותו. החיים הופכים לא לסיפור שאנחנו מקווים שסופו יהיה טוב, אלא לריקוד שכל צעד בו עומד, ומענג, בפני עצמו.
אהבתיאהבתי
קראתי את המאמר וחומר רקע נוסף ואני רוצה להתייחס דווקא לסיום שלו. אתה מציג שם תמונה דואלית של טוב אל מול רע (גם אם לא ציינת את זה) ושל עבד עיוור אל מול אדם חופשי מכל מגבלה של רעיון זה או אחר ומעלה לגבי זה שאלות ותהיות. מעבר לבעיתיות של סוביקטיביות וכלליות של המונחים של טוב ורע החיים עצמם מראים לנו שהם אף פעם לא כאלה והם לא רק שחור או לבן.
החיים מורכבים ומכילים הרבה צבעים, גוונים ואפשרויות בין ובתוך השחור והלבן, הגדול והקטן, המלא והריק, הצחיח והשוקק וכו'.. וכו'.. ואני די בטוח שזה גם מה שאתה יודע ומאמין בו אך בכל זאת אתה משתמש בדואליות ושואל שאלות שהן, איך לומר, די רטוריות.
שכן מי באמת יבחר באחת מהאפשרויות הבלתי אפשריות בעליל האלה? ומי באמת מאמין שאחת מהאפשרויות האלה היא דרך נכונה וטובה שתוביל לאנשהו?
חופש ומסגרת הם התנאים והשילוב היוצרים את כל מה שקיים . כל עמדה קיצונית מביאה בסופו של דבר לסטגנציה או התפוגגות. אמא תרצה הייתה
צמאה לחופש ומרחב מצד אחד, אחרת המחויבות הבלתי מתפשרת שלקחה על עצמה לא הייתה מענה אותה כך וגם סבא רמי הטוען לחופש מוחלט יצר
לעצמו מסגרת חיים יומית ברורה להעברת הרעיונות שלו לאחרים.
אני לא מאמין שיש אדם שלא בוחר במשהו (אי בחירה זו גם בחירה) או שיש אדם שלא עושה כלום (אי עשייה היא סוג של עשייה) ובתוך שני אלה
מתבטאים החופש והמסגרת שהוא יוצר ומאפשר לעצמו.
תודה,
אור
נ.ב. הכותרת נבזית אך מצחיקה :)
אהבתיאהבתי
בדיוק עמדתי לכתוב משהו בימים הקרובים על התפתחות רוחנית שהאי התפתחות של האגו עם תכנים של הרוח ואנחנו לא שמים לב.
אני לא חושבת שזה היה המקרה של אמא תרזה. לרבים מאיתנו יש נטייה לרצות לעזור לאחרים ולרפא את העולם, מזל שאין לנו זמן לעשות זאת. מנקודת המבט המצומקת שלנו אין לנו טיפת מושג מה באמת מרפא ומה מזיק ולפעמים זה הפוך ממה שנראה לנו. העולם הוא רק דגם מוגדל של גוף האדם אז בגוף יורת קל להסביר: תאר לך תא שמקדיש את חייו להציל תאים גוססים אחרים. האורגניזם בכללותו עשוי להיות בלתי מתפקד וחולה מאד אם התאים הללו יסרבו למות בעיתם.
אין לנו שמץ איך העולם הזה פועל והרמזים הכי טובים מצויים במציאות חיינו כשכל אחד דואג לחלק שלו ומשתדל להיות הרמוני עם השאר. עזרה לזולת עלולה להיות נעימה לו אך באותה עת נוטלת ממנו את השיעור העצמאי הכי גדול שלו במקרים מסויימים. זה לא מקרה בעיני שברגע שאמא תרזה החלה את שליחותה הקשר עם יהושוע ניתק. היא לא חשבה לרגע שאולי זו אינה באמת שליחותה?
מעשייה נפלאים ברמת המיקרו מנקודת המבט שלנו. אך מנקודת המבט האלוהית, של המגה-אורגניזם הזה, רק אלוהים יודע מה היא עוללה.
אהבתיאהבתי
אור: השאלות הדיכוטומיות הם לצורך הדגשה. ודאי שבחיים עצמם יש יותר גוונים ואפשרויות.
וכרמל: האנלוגיה לגוף ותאיו היא מעניינת מאוד מאוד. מצד שני, אני חושב שעיקרון אחד ברור (למרות שאני מסכים שבסופו של דבר אין לדעת וואט דה פאק המציאות האמיתית היא) הוא הקלה על סבל. תאים אינם סובלים, ובני אדם כן. יש ערך בהקלה על הסבל שלהם לדעתי.
אהבתיאהבתי
אני חושב שקצת נסחפת עם המיקרו והמאקרו, נקודת מבט מצומקת, כל אחד דואג לחלק שלו, חוסר טיפת ידיעה ורק אלוהים יודע מה היא עוללה… זה אולי תיאור טוב של איך אנחנו נהיים כשאנו מפסיקים לחשוב פשוט ולהיות פשוטים.
אני מסכים איתך שלרובנו אין טיפת מושג לגבי הרבה דברים ולכן אין לנו את הידע וההבנה של מה מועיל או מזיק לגביהם באמת אך בכל זאת גם כאן השאלה היא האם זה צריך להיות שחור או לבן- לרפא את כל העולם לעומת לא להתעסק בזה בכלל או שזה יכול להיות יותר כמו שתרזה אמרה באחת האימרות שלה: "ישו אמר אהבו האחד את השני. הוא לא אמר אהבו את כל העולם".
לגבי זה אני שואל האין התכונה או המעלה של לעזור לאחר אמורה לחיות ולגדול בנו באופן טבעי? במשפחה שלנו אנו עושים את זה לרוב בלי בעיה וזה חשוב וחיוני על מנת להחזיק תא משפחתי חי ובריא אך מחוץ לבית שלנו אנו שוכחים שאנו בעצם חלק ממשפחה גדולה יותר. איזה עולם יהיה זה כאשר וירוסים מעין אלה של עזרה הדדית יהיו נפוצים ומדבקים יותר? האין אני רוצה להיות חלק מעולם כזה? האם הסיבה שאחרים לא כאלה אמורה להשפיע עלי? (http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=15904 )
לגבי אמא תרזה מבלי להיכנס לחייה הפרטיים, אני חושב שהיא היתה מקור של וירוסים מעין אלה. צריך לקרוא קצת מהאימרות שלה (http://www.brainyquote.com/quotes/authors/m/mother_teresa.html) על מנת לראות שאולי כחלק מפועלה המסור היא נדבקה במשהו מהוירוסים של החושך, היאוש ודומיהם מאלו שהיא בחרה לטפל בהם אך בו בעת גם פיתחה נוגדנים וחיידקים טובים כתרופה לה, לאחרים ולעולם. אחרת איך ניתן להסביר מפעל יוצא דופן שכזה? אימרות מקוריות, פשוטות ומאירות שכאלה? עבד עיוור יכול להגיע למקום כזה? לא נראה לי.
עוד לגבי אמא תרזה, אני חושב שצריך ללכת דרך ארוכה על מנת להתקרב למקום ממנו אפשר להתחיל להבין את מה שהניע אותה ואיזה פסיכולוגיות, אמונות, מחשבות, ידיעות, תהליכים פנימיים, תהליכים חיצוניים ועוד ועוד ועוד פעלו בה ואיפשרו למפעל הגדול של חייה להיות מה שהיה. רק לנסות ולדמיין איך זה לעסוק עשרות שנים ברציפות והתמדה עם אוכלוסיה הסובלת מהצרות הקשות ביותר על פני האדמה… מי מאיתנו התנסה במשהו מהאתגרים , ההחלטות, המעשים, המלחמות, היאוש, הדרמות, ההתלבטויות וכל שאר אלפי הדברים הקשורים לזה? ובלי זה איך אפשר להתחיל להבין או לשפוט את זה?
לבסוף אני חושב שאם היא הייתה קוראת קצת יותר פוסטים מהסוג הזה: http://notes.co.il/tomer/archive.asp?cat=1606 ולא רק את הברית החדשה יכול להיות שהיה לה קצת יותר קל…
אהבתיאהבתי
סבל רב מאוד יש לידינו כאן קרוב
האם אנחנו עושים עם זה משהו?
אני חושבת שכל עשייה קטנה יש בה מן הניצוץ
ואם איננו נוסעים לאפריקה או לבתי חולים או לשדרות או להפגנות או לעזה
יש עשיות קטנות
ואכן השיר ההוא של תומר ,תודה אור, מנחם אנשים כמותנו. לא כל אחד יכול להיות אמא תרזה אבל אם היתה אחת כזו גם אנחנו בורכנו מאורה. והסיבות הפסיכולוגיות שלה ממש לא משנות.
לא הייתי רוצה לוותר על הרצון הוירטואלי לעזור לתאים החלשים של הגופעולם האנושי
איננו יכולים אנחנו כבר מתוכנתים לכך,מי יותר ומי פחות.
מצרפת קישור לשיר ותמונה שלי. זה המעט שעשיתי אתמול
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36&itemID=595#post595.
אבל דרכו של המורה הרוחני ההודי שסליחה שאינני זוכרת את שמו מאפשרת
דת אחרת לא טוטאלית מתאימה לי יותר
אהבתיאהבתי
ומה עם הסבל שלה? האם אדם שמתחמק מסבלו ע"י הקלת סבלות האחר מצוי על הדרך שלו?
אהבתי מה שאור בן ארי כתב.
אהבתיאהבתי
את הרי שואלת בדיוק את מה שאני שואל במאמר הזה: האם אדם סובל, שאין אלוהים בחייו כמציאות חיה, אבל שעושה הרבה טוב (ובואי נסכים שהקלה על סבל של עשרות אם לא מאות אלפים זה הרבה טוב), חי חיים ראויים? אותנטיים? טובים? זאת השאלה…
אהבתיאהבתי
אני מאוד מסכים עם ההערה/שאלה שלך כרמל- האם אדם שמתחמק מסבלו ע"י הקלת סבלות האחר מצוי על הדרך שלו? ואני חושב שתומר גם נגע בזה באופן שולי לכאורה אך יפה: הוא מדבר בסוף המאמר על החשיבות של עזרה לזולת ועל כך שאנו בעצם מעין רקמה אנושית אחת חיה ואז בסוגריים הוא אומר: וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.
אני קורא את זה כקיום של שתי מערכות יחסים מקבילות, האחת אישית של האדם עם האמת (הפנימית והחיצונית) והשנייה עם השותפים לקיום (בני אדם וכל השאר). האחת עוסקת בענייני משרד הפנים והשנייה בענייני משרד החוץ ואז השאלה המהותית באמת היא מי הוא ראש הממשלה ועד כמה הוא נבון, מסוגל, נאור ועוד אלף חמש מאות שאלות בערך שהייתי מברר לגביו.
ולשאלות שאתה מעלה תומר אני חושב שבאדם שתי המערכות האלה של קשר ופעילות פנימית וחיצונית אמורות לפעול מצד אחד באופן עצמאי ומצד שני בשיתוף פעולה הדוק ומפרה בדיוק כמו שיש לנו מערכות זוגיות רבות אחרות: שתי אונות, שתי רגליים, שתי עיניים, שתי ידיים וכו'.. וכו'… איך זה להתקדם רק עם רגל אחת? קצת קשה. איך זה לראות את העולם ולחשוב דרך אונה דומיננטית אחת? לא מאוזן. איך זה להתכוונן רק פנימה? אגואיסטי ואיך זה להתכוונן בעיקר החוצה? נאיביות או טיפשות.
אולי זה נשמע קצת פשטני אך זה תמיד מדהים אותי איך הדואליות מהווה מפתח כה חשוב להבנת האדם והעולם…
אהבתיאהבתי
האם ישנן באמת ש-ת-י מערכות?
כי אני תמיד חשבתי שהתקדמות בדרך אל האמת היא גם התקדמות בדרך אל הטוב. שהטוב והאמת אינם נפרדים, כפי שאפלטון כבר קבע. שהטוב, היפה והאמיתי הם אותו ה-אחד. אני מקווה שזה נכון, אבל אני כבר לא כל כך בטוח.
אהבתיאהבתי
תראה, אני אדם די פשוט ועניינים פילוסופים גורמים לי בדרך כלל ל- blackout אבל אני חושב שהשאלות שעולות פה הן טובות וחשובות. לי עצמי יש יותר שאלות מתשובות ולגבי ה-אחד אני מאמין שיש ביקום אחדות אחת ובו בעת ללא פיצול אין קיום לכלום. הריקוד בין השניים יוצר את הכל…
לגבי האמת והטוב? אני חושב שזה מסוג המונחים שאומרים בו בעת הכל ולא כלום ואני לא רואה מה הקשר של זה לנושא של מערכות פנימיות וחיצוניות באדם. משפט כמו "הכל קשור ומחובר" יכול לעזור כאן?
אני מאמין שבסופו של יום זה כמו בסיפור של קין והבל. ניתנה לנו קרקע של אפשרויות ויכולות בלתי מוגבלות והחיים שלנו נמדדים במה אנו זורעים, איך אנחנו מעבדים ומגדלים את מה שזרענו ואיזה תוצר יוצא מזה עבורנו, עבור אלוהים ועבור אחרים.
בהערכה,
אור
אהבתיאהבתי
השאלות ששמת לגבי היפה, הטוב והאמיתי הטרידו אותי במובן החיובי של המילה ואחרי שיצאתי מה- blackout הפילוסופי נראה לי שזה נושא כל כך גדול שהטוקבקים צרים מלהכיל אותו באמת. ובכל זאת מספר מילים שאני מקווה שהן לא נועלות אלא יותר פותחות.
כן, אני חושב שאנו נמצאים בפלנטה בה היפה, הטוב והנעלה קימים כדבר אחד בגרעין, בליבה אך מתבטאים באינספור צורות ומופעים חיצוניים שונים, משהו הינדס את זה כך. בתוך זה לכל אחד מאיתנו ניתן קמצוץ זמן וחופש בחירה (בלתי נתפס לעיתים) לגלות, ליצור ולחבר את הפאזל המקורי שלו (אחרת למה להתאמץ אלפי ומליוני שנה ליצור כל כך הרבה בני אדם שונים ויחודיים).
אני עובר למשל על הלינק הבא (ומסנן ממנו מה שנראה כפחות רלוונטי): http://www.brainyquote.com/quotes/authors/m/mother_teresa.html וחושב שמתגלה שם פאזל מרהיב וייחודי בנוף האנושי ואין מדובר שם רק במילים או סיסמאות ריקות שכן הדברים נבעו מהחיים ומגובים במעשים לאורך עשרות שנים.
הפאזל מושלם? למה שיהיה כזה
אין למי שכתב אותו חורים שחורים או אפלים? בכל זאת אנו רק בני אדם, עדיין לא מלאכים
הוא מתחבר ומשלים פאזלים מיוחדים אחרים? כן, בוודאי
הפאזל תם ונשלם? מי אמר שהכל נגמר במוות, זה יהיה בזבוז בלתי רגיל.
אני לא יודע אם הדברים מצלצלים או מהדהדים במשהו אך אצלי זה עוד חתיכה חשובה בפאזל אחרת מה אני עושה כאן בכלל…
תודה,
אור
אהבתיאהבתי