סיפור על הארה ופחד: המקרה המוזר של סוזן סגל

סוזן סגל

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]

35 תגובות

  1. אם אפשר אורגמה אז למה לא הארה?

    האם בעתיד איזה חיטוט או נגיעה במקום מסויים במוח יוכל לגרום להארה אינסטנט?

    הרי היום חומרים מסויימים יכולים לעשות את זה, לא?

    אהבתי

    1. הארה והדרך להארה רצופה מיכשולים מורדות סבל דיכאון עצב. זהו תהליך שמוציא את הדיכאון השמור בלא מודע החוצה שריר שכואב הוא שריר שמתפתח יש ברכה גדולה ברוחניות ויש לזה מחיר מי שרוצה להתעשר צריך לעבוד הרבה

      אהבתי

  2. ברור שיש קשר הדוק בין התפיסה שלנו את העולם לבין מה שמתרחש ברמה הכימית במוח. מורה רוחני מפורסם שמת לא מזמן, יו.ג'י. קרישנמורטי מתעקש שמדובר אך ורק בעניין ביולוגי. אם אכן כך, הרי זה עוד מסמר בארון הקבורה של התשוקה לאמת (מטאפיזית?) שנמצאת מעבר לחוויה הסובייקטיבית.

    יחד עם זאת, דווקא מבחינה מדעית, חוקרי המוח כיום כבר מסכימים ביניהם שאין שום ישות מרכזית שהיא ה"אני" של האדם, ושזו אשלייה מתוחכמת שהמוח מייצר בשבילנו. הויכוח הוא האם זו אשלייה שמיטיבה עמנו (בצד הזה נמצא למשל הפילוסוף הידוע דניאל דנט) או שמזיקה לנו (כפי שטוענת סוזן בלקמור עליה כתבתי מזמן). בכל אופן, כמעט שאין ויכוח שזו אמת אובייקטיבית.

    כמובן שתמיד חשוב לזכור אפשרות בה הכימיה במוח רק מגיבה, או נמצאת בקורלציה, אבל לא גורמת, לשינויים תודעתיים. זאת יאמר כל מי שמאמין בנשמה לא חומרית שנמצאת מעבר למוח או לגוף. לעמדה הזאת קשה להתמודד עם השפעת סמים למיניהם על התפיסה שלנו, שמדגישים את התלות של ההכרה שלנו בכימיה.

    אהבתי

  3. כבר ניתקלתי (לצערי) במקרה בו גידול בראש יכול לגרום לשינויי התנהגות קיצונים. אנשים, יכולים לפרש שינויים אלו כשינויים רוחנים.
    אולי באמת הם כאלה.

    אהבתי

  4. הישארותה של התפיסה הדואלית, האם לא ברור מאליו שאין משהו מלבד החומר?
    שהאגו הא (כמו שציינת שאחת הרשימות שלך ) הוא בסך הכל מערכת הפעלה סטיטיטית ביולוגית,
    גם לא ברור לי מדוע זה מסמר בארון הקבורה הרי מעולם לא הייתה אמת מחוץ לתנאי החומר, מדוע לומר שהכל חומר מונע את האפשרות למציאת אמת?
    מלבד הסיפור הבאמת מרתק שהצגת מתעוררת לי התהייה הרי זה ברור מאליו שאם תפיסת האני משרת צורך ביולוגי כלשהו מודע שלא יהיה זעזוע כשיש שינוי במערת ההפעלה הזאת?

    אהבתי

  5. ראשית, להרבה אנשים לא ברור שאין משהו לבד מחומר, ואני לא רואה איך זה יכול להיות מובן מאיליו. החידה בדבר היווצרותה של הכרה שמודעת לעצמה מתוך אוסף של מולקולות היא עדיין אחת הגדולות שאיתן מתמודד המדע המודרני.

    באשר לאמת, אני לא התכוונתי לאמת מדעית, אלא לאותה תחושת וודאות, שהיא בסופו של דבר הקריטריון העליון (אם לא ממש היחיד) לכל אמת קיומית שיש לנו (כתבתי קצת על זה בלינק שנתתי בפסקה הלפני אחרונה). הכוונה היא לא לאמת במובן של התאמה בין "מידע בראש" ל"מצב בעולם", אלא למשהו הרבה יותר בסיסי. למשל: סוזן סגל חיה את חייה במשך שנתיים מתוך חופש עצום ואושר, והרגשה שאף אחד לא זר או אחר או נפרד ממנה, ושהעולם כולו הוא "נירחבות" אחת חיה. האם יש בכך אמת? האם זו אכן האמת, שאנחנו עיוורים לה? לא במובן של מידע שהיה לה, שהרי כמידע מילולי זה אולי לא רציני, אלא במובן של חוויה קיומית, של איזושהי אותנטיות חיה שאנחנו מחפשים בחיים.

    אהבתי

  6. אבל עולה השאלה, כפי שבאנדר הגיב כאן, בעניין הגידול במוח.
    יכול להיות שכל החוויות שהיא עברה מקורן בגידול. ואז, יכול להיות, שעניין ההארה משתנה.

    אהבתי

  7. זה כמובן יכול להיות.
    העניין הוא שישנם רבים שתיארו פחות או יותר את אותן חוויות (גם אם במונחים מעט שונים), ולא סבלו משום גידול בראש. אל תשכתי את הכתבים הבודהיסטיים שכאילו דיברו אליה בשפתה, ונכתבו על ידי דורות של נזירים בריאים. ואת המורים שהיא דיברה איתם ושיכלו להבין אותה. כך שגם אם הגידול השפיע על המצב התודעתי שלה, וזאת שאלה לא פתורה, אני לא חושב שזה מוריד מערכן של החוויות. ממילא כל חוויה שאנחנו חווים תלויה במצב מוחי מסויים. שוב: השאלה היא מהי האמת.

    אהבתי

  8. הארה היא עניין סובייקטיבי, משום שהיא חוויה שעוברת על פרט בודד. לכל אחד שעבר הארה כזאת ברמות שונות, יש דרך אחרת להסביר את מה שעבר עליו, מהמקום הפרטי שלו.
    פעם זה גוף חיצוני שחודר לתוכנו, פעם זו קרן אור שנגלית, פעם זה אור לא ברור, והתורה שמתפתחת בעקבות הגילוי הזה, אוגרת בתוכה ועל פי כל התורות שהזכרת למעלה, הצעות למאמינים, לאנשים שלא עברו את החוויה, להגיע אליה משום שהיא מופלאה וגדולה מן החיים, ומאפשרת התבוננות לעומק המרחב הלא מוחשי, והלא ידוע .

    הדבר שהכי מפליא הוא, שהמוארים הופכים לקול ולמרכז בעיניי עצמם, ואז גם בעיניי הסובבים אותם. הם מושכים אליהם אנשים כמו זבובים, לרוב מדובר באישיות מאוד פרובוקטיבית, ולכן היא גם נזכרת בהסטוריה האנושית, יש לה הצדקות ומניעים. והתורה שלה מתפתחת לעניין של דורי דורות.

    עובדה היא שכל תורה של מואר אחר, שונה במהותה מתורתו של מואר אחר, ובסך הכל, אנחנו מקבלים לא מעט הארות בתורות שונות לגמרי, שלא פעם סותרות את עצמן.

    חוקרי מוח אינם מסוגלים לתהות על פרשנותה של ההכרה האנושית, אלא דרך הצד הפיזיולוגי – מדעי שלה, ולא על פי הצד הרוחני . לכן אין להם כל קשר לנושא ההארה.

    הסיפור לכשעצמו מתאר אשה שעברה סוג של מאבק
    נפשי, עם תסמונות קליניות נפשיות קשות, וסיפורה איננו דומה למוארים אמיתיים, שחוו את התהליך לוא דווקא בהרגשה שהם איבדו את צלם, אלא מהמקום שהם מסוגלים לנווט את האמיתות שלהם ולכוונן לידיעת אנשים רבים. ובכך להשפיע על תפישת האדם הגשמית הגורסת שכל מה שאנו רואים קיים, וכל מה שאנו איננו רואים איננו קיים.

    אז יש מוארים יותר ופחות,ויש אנשים שעוברים שינוי מהותי במהלך חייהם, ויש גם אינטואציות ורצונות למצוא תשובות לסוד החיים, בל נשכח שאת הסוד הזה איש עדיין לא גילה, הוא שמור היטב.

    מי שעבר תהליך של הארה, יודע, שתחילתו של התהליך הזה מפחיד, אך ככל שאתה למד לשלוט בו מהר יותר, אתה למד להבין כמה בעצם אתה לא יודע
    על מהות סוד החיים, ומשום הגילוי הזה, בא הצורך לחפשו ללא גבולות, וללא סוף.

    צריך איזון נפשי איתן ביותר, וכוח סבל אדיר בכדי להבין שהארה איננה משהו שאתה מזמין אליך, ומאידך, היא שונה מאוד ממואר אחד לשני.

    בתוך התהליך הזה, אין כלל, יש פרטים רבים, אין צורך ללמוד את זה, אין צורך להתעמק בתהליך, יש צורך לבחון עד כמה זהו עניין אישי או ציבורי.

    בסופו של דבר בודהה, עם כל הכבוד לו ולתורתו הקדושה, דיבר בשפה המזוהה עם ערכים יהודיים לחלוטין, ולא ברור מה הושפע ממה איך כמה ובאיזו דרך.

    לא כל מי שחווה חוויה יוצאת דופן, עובר הארה דרך אגב, אבל רבים מאוד האנשים העוברים במהלך חייהם גילויים רוחניים שונים, שגם עוזרים לאנושות, ובעיקר עוזרים לאדם לברר לעצמו את מניעיו כשנשמה באפו.

    אהבתי

  9. על כך שמצב של הארה הוא יותר מאשר תחושה פנימית חזקה.
    בתוך החוויה הפנימית אדם מרגיש שניגלה לו אור גדול והוא רכש ידע חדש, האם זה אכן כך?

    מורים גדולים רבים במערב, במסורת היוונית למשל,
    לא ניזקקו להארה כדי ליצור וללמד תורות מהפכניות.
    האם ההארה היא מינהג תלוי תרבות, כמו ריצת האמוק?
    עדויות כמו זאת מרמזות יותר בכיוון של חוויה משולבת גופנית ורוחנית, רק בעוצמה גבוהה בהרבה מהחוויה הדתית הרגילה. ההקשר התרבותי, הוא זה שנותן לחוויה תוקף מעבר למקרה פרטי.

    אהבתי

  10. במקום שבו אנחנו הכי "רגילים" כל הקטבים נפגשים.
    אם הופכים את הנקודה האמיתית הזו לדבר הכי מרכזי בחיים שלנו ובצורה אקטיבית מסובבים הכל סביבה אז זה עלול להיות הרסני כמו מערבולת חזקה ששואבת הכל למטה.

    אהבתי

  11. "ראשית, להרבה אנשים לא ברור שאין משהו לבד מחומר, ואני לא רואה איך זה יכול להיות מובן מאיליו. החידה בדבר היווצרותה של הכרה שמודעת לעצמה מתוך אוסף של מולקולות היא עדיין אחת הגדולות שאיתן מתמודד המדע המודרני."

    אהלן קודם קודם כל אי רוצה להדגיש
    שלא באתי להתווכח לשם הוויכוח אלא דווקא לעורר שאלות
    אמרת שלהרבה אנשים לא ברור שאין משהו מלבד החומר
    אני מקווה שזה ברור שזה לא טיעון תקף להרבה אנשים גם לא ברור שהייתה אבולוציה, או שברור להם שהומואים דינם גיהנום.
    זה מובן מאליו כי כל דבראחר הוא סתיר עצמית, אם יש משהו והוא קיים א הוא חומר בהגדרה, אם הוא לא קיים א הוא לא קיים,
    הרי גם המחשבות על מערכת מיסטת ואלוהית מתרחשותבסופו של דבר במוח ולא בשום מקום אחר. כי
    להאמין בכוחות מחוץ לטבע,

    "באשר לאמת, אני לא התכוונתי לאמת מדעית, אלא לאותה תחושת וודאות, שהיא בסופו של דבר הקריטריון העליון (אם לא ממש היחיד) לכל אמת קיומית שיש לנו (כתבתי קצת על זה בלינק שנתתי בפסקה הלפני אחרונה). הכוונה היא לא לאמת במובן של התאמה בין "מידע בראש" ל"מצב בעולם", אלא למשהו הרבה יותר בסיסי. למשל: סוזן סגל חיה את חייה במשך שנתיים מתוך חופש עצום ואושר, והרגשה שאף אחד לא זר או אחר או נפרד ממנה, ושהעולם כולו הוא "נירחבות" אחת חיה. האם יש בכך אמת? האם זו אכן האמת, שאנחנו עיוורים לה? לא במובן של מידע שהיה לה, שהרי כמידע מילולי זה אולי לא רציני, אלא במובן של חוויה קיומית, של איזושהי אותנטיות חיה שאנחנו מחפשים בחיים."
    אם לסוזן סגל הייתה את החוויה הזאת הרי שמדובר בחוויה סטטית ביולוגית לחלוטי אני מקווה שברור שחוויה כזאת מופיעה בMRI.גם החוויה הקיומית בסופו של דבר מצייתת למדע אנימקווה שזה בורר ואם מישהו חווה אור בגלל משהו, זה קרה בנסיבות וסט של אירועים שכלל הורמונים ועצבים ולא משהו אחר, אם תרצה סוגשל אופטימזציה של מערכת ההפעלה.
    ועכשיו לסיפור אישי.
    גם אני בדומה לסוזן חוויתי חוויות דומות, וגם בדומה אליה חשתי מחובר לעולם בקשר בלתי אמצעי, שההכרה שלי מתחברת לעולם ושאהגו נהפך להיות חלק ממנו (מתפזר עד שהוא נהפך להיות טיפה בים), (ועד לאחרונה סברתי שזה חלק אינטרגלי ממה שחווה כל אדם שעושה קצת מדיטציה), וגם כמוה חוויתי יסורים נפשיים אדירים במשך שנים.
    למעשה עד שקראתי אתהרשימה הזאת, (אף על פי שהייתי מתפקד), הרגשתי במצבשל הכאה תמידית על חטא של ,למה אני כזה" ואכן אחרי שקראתי את הרשימה, הוקל לי וכאילו מההרגשתי במהלך כל אותם שנים פיתאום חזר למקומו הנכון בעיני עצמי.
    אם האגו הוא מערכת הפעלה , מה זה אומר בדיוק לשתחרר ממנו.
    הנקודה היא שלדוגמה בחוויה האישית שלי גם הרבה אחרי החוויות האלו, התחושה היומייומית שלי הייתה "אוקי מה עושים עכשיו" למעשה ניסיתי מכנית לחקות התנהגות של אנשים מסויימים, כדי להיות בעל אגו מסויים.

    אהבתי

  12. הבעיה העיקרית שלי עם תיאורים של חוויות ההארה הוא הסובקיטביות הרבה בהן שלא ממש מאפשרת עבודה איתן.
    אני מקווה שברור גם תחושות האמת והוודאות הן תחושות ביולגיות וסטיטיות תחושת האמת הקיומית היא תופעה של המוח. .מעניין כמובן לחקור למה היא קיימת, מתי היא קיימת מה הקשר שלה לעובדות אבל היא לא קיימת בניפרד.
    לכן לדעתי הבעיה הגדולה בתרבות ההארה היא רצון בסובייקטיביות, רוצה הארה חפש את המדע את הסטיטיקה, את מדעי המוח שיסבירו מדוע קיים אגו ומה ההטיות השנות שיימות בו
    חפש מתי יש צורך במערכת הפעלה בזאת ומתי יש הטיות למערכת ההפעלה. לומר אין ספק שישתופעות שונות שלהמוח השאלה היא למה לצמצם אותן לפנטיה על עולמות רחוקים ולא לנסות להבין למה התופעה הזאת מתרחשת במציאות.

    אהבתי

  13. הדברים האלה רק ממחישים עד כמה צדק סארטר בניתוח היות האדם מושלך לחיים, על היות האדם נידון להיות חופשי. יש אנשים שנחרדים מהעובדה שהם לא מרכז הקוסמוס ויותר מבועתים מהעובדה שהיקום גדול, משמעותי, מסובך ומורכב. חלק מהאנשים מנסים לברוא משמעות לחייהם – ולא לחפש אותה במקומות שהיא אינה נמצאת – וחלק מנסים למצוא משמעויות חיצוניות לחייהם.

    העובדה שהחיים הם חד-פעמיים מטילה עלינו חובה לנצלם ולחיות אותם כראוי, ועם זאת לדעת שאין לנו משמעות מעבר לזו שאנו נותנים לעצמנו. ולזה רוב בני האדם לא מוכנים להסכים. חלקם, אפעס, משתגעים.

    אהבתי

  14. החזרת אותנו למימד הפסיכיאטרי של הסיפור העצוב הזה, ולא לשום דבר אחר.
    כל מה שכתבת נכון וטוב לפסיכיאטרים, לאנשי מדע שחוקרים את המוח, ולכל מיני אנשים מסוכנים שחושבים שהם מבינים את נפש האדם רק על פי המחקר המדעי.

    יש הארה, היא קיימת, אצל אנשים מיוחדים, לא אצל רוב האוכלוסיה, אבל התופעה שהיא מעניקה
    אינה תופעה שאפשר לחקור בכלים אנושיים.

    זה הסוד הגדול של התופעה הזאת.
    אני לא חושבת שסוזן עברה הארה כלשהיא, העובדה שהיתה מטופלת שנים אצל פסיכולוגים והפכה לפסיכולוגית בעצמה, מעידה כי מרבית הזמן כי חשה איום ונורא עם עצמה, וזאת לא היתה הארה.

    ממש לא.

    אהבתי

  15. ולינקקתי אליו בהתלהבות בדיון שהתפתח אצלי בתגובות.

    במענה לשאלה שהעלית, לי אישית אין ספק שידע "תיאורטי" יכול להקל מאוד על ההתמודדות וההכלה של שינויים מפתיעים במרקם המציאות. ההיכרות עם השפה – הארכיטיפים, הדימויים, המונחים והתהליכים שהם מייצגים – יכולה לתת קצה חוט למואר התועה בסערת הגירויים השוצפים, לספק מנטרות מהסוג שיש לו משמעות (מה שנקרא אפירמציות אולי), למצוא הקבלות ריטואליות ואסוציאטיביות לחוויות, ואולי חשוב מכל – להציע חלופה מבוססת עם מסורת מפוארת לאבחנה הפסיכיאטרית המקובלת שגוזרת את דינו של כל נבט-הארה.

    בנוסף לזה, יש את כל עניין הסביבה התומכת (או לא), שיכולה לעשות את ההבדל בין גואה לגהה. אולי בגלל זה הבודהיסטים מתעקשים על הסנגהה בנוסף לבודהה ולדארמה – קהילה מבינה ותומכת.

    ועוד אנקדוטה שהזכרת לי: בשיעור בסואס שמעתי שיש מספר גבוה להפליא של דיווחים על חוויות מיסטיות ספונטניות באוטובוסים דווקא, משום מה.

    אהבתי

  16. תודה על הדברים.
    אכן, תמיד חשבתי שזה מאוד משמעותי שאחד משלושת העמודים עליהם עומד הבודהיזם, שווה ערך לבודהה ולדהרמה (!), הוא הסנגהה.

    ובאשר להתגלות באוטובוס, שמעתי לפני שנים איך שפילוסופים גדולים תלויים לצורך גילוייהם בשלושת ה- B:
    Bed, Bath & Bus
    (אם אני לא טועה). פשוט: ברגע שאתה במצב מנוחה, ללא כוונה לכלום וללא ציפייה לכלום, דברים יכולים לקרות…

    אהבתי

  17. נראה לי שהמצב אינו סימטרי, במובן זה שחובת ההוכחה היא תמיד על האגו : עצם העובדה שניתן לחוות היעדר-עצמי (ולו לפרק זמן מוגבל) מעידה על כך שהוא אינו מוצק כלל, גם אם לעתים הוא נדמה ככזה. לעומת זאת, החוויה של קיום אני עשויה להתקיים גם בהעדר אני.
    באנלוגיה, תחשבו על אישה שמקפידה להתאפר כל פעם שהיא יוצאת מהבית, נניח כדי להסוות את גילה. אם פעם אחת נתפוס אותה לפני שהספיקה להתאפר, כל השעות עם המייקאפ ירדו לטמיון – התרמית נחשפה.

    באופן כללי, לא בטוח שכדאי להשתמש דווקא ב'הרגשה אותנטית סובייקטיבית' כמדד למציאה של אמת. אחרי הכל, גם הרגשה אותנטית היא בסך הכל, אתם יודעים, הרגשה, שלא כדאי לקחת יותר מדי ברצינות.

    אהבתי

  18. לגבי קיומו או אינותו של האגו.
    אבל בסופו של דבר הרגשת האותנטיות היא כל מה שיש לנו, לא? מה אם לא היא אומר לך שכל מה שקורה עכשיו, כולל זכרונותייך, הוא לא חלום?

    אהבתי

  19. יכול להיות שכל מה שקורה עכשיו הוא חלום. אני לא בטוחה שיש לנו את הכלים להבחין בין 'מציאות' ל'חלום' (אגב, גם חלומות מרגישים אותנטיים לפעמים, לא ?). אבל אולי במובן מסוים האבחנה הזאת היא לא כל כך עקרונית. בכל מקרה התודעה שלנו חווה רשמים כלשהם (בין אם מקורם בעולם שמחוץ לנו, או שמקורם במוח עצמו) ואז מעבדת אותם ומגיבה אליהם, כשהתוצר הנקלט בסופו של דבר אינו זהה לשום דבר 'אמיתי'. במובן זה גם כשאנחנו ערים אנחנו לפחות חלקית חולמים – מוסיפים ומחסירים ל'מציאות' באופנים מורכבים שלעולם לא נוכל לחלוטין לפענח.

    אותי מעניינת יותר ההתנסות של 'ראיית הדברים כמות שהם', ברגע זה, כלומר הצפייה במכלול הרשמים והתגובות. מתוך כך מגיעה אולי הבנה, שאינה דווקא מותנית באיזושהי תפיסה אותנטית אבוסולוטית של העולם, אלא בפענוח של האופן בו התודעה פועלת עליו.

    אהבתי

  20. לזה בדיוק כיוונתי במשפט האחרון במאמר.
    אחרי שהגענו למסכנה שלעולם אי אפשר להיות בטוחים באמיתית החוויות שלנו, כל מה שנותר לנו הוא לחוות אותן בצורה אמיתית.

    אהבתי

  21. תומר יקירי,
    מה שיצא לי ממשברי אמונה דומים היא ההבנה שבדהרמה הבודהיסטית אין למעשה "הארה" ושעיקר התהליך הוא "זיכוך התודעה" (שמהדהד לא רע עם זיכוך הכלי החסידי) התהליך שבו פגמים מנטליים מפסיקים להופיע בזרם התודעה וגורמים מנטליים אחרים (ובעיקר שבעת גורמי ההתעוררות) הופכים להיות מה שמרכיב את התודעה.
    כתבתי על זה פעם באריכות אקדמית ואני מוכרחה להביא ציטוט מטקסט פאלי מרתק שמצאתי בנושא:
    "…כאשר הם [גורמי ההתעוררות] מופיעים ברגע הנתיב הטמיר הם נקראים 'מעירים' ביחס לעובדה שהחניך הנאצל מתעורר באמצעות צירוף הדהמות האלה. הוא מתעורר, משמע, הוא עולה מן השינה בזרם הפגמים (Kilesa):
    או שהוא חודר את ארבעת האמיתות הנאצלות או בפשטות, הוא מממש ניבאנה… גורמי ההתעוררות הם אז 'הגורמים בהתעוררות' [כאשר התעוררות היא] ציון לאסופת דהאמות, כמו [במקרה של] גורמי ג'האנה, גורמי נתיב וכולי. ביחס לעובדה שהוא מתעורר באמצעות צירוף הדהאמות באופן הנזכר לעיל החניך הנאצל נקרא 'מתעורר' (Bodhin). [אם כך] גורמי ההתעוררות הם גם 'הגורמים במי שמתעורר' – כמו חלקים של צבא, חלקים של כרכרה וכולי. בהתאם המורה של האטהאקטאה אמר: גורמי ההתעוררות הם הגורמים של איש אשר מתעורר"
    בקיצור, אומר הטקסט הזה אין מה לדבר על התעוררות אם התודעה לא מיוסדת על שבעת הגורמים האלה, שכוללים מודעות, חקירה, אנרגיה, עונג, שלווה, ריכוז ואיזון,.
    בתור חסיד גדול של אי-שניות, אני חושבת שזה צריך להסתדר לך היטב, היות ואין ידיעה הנפרדת מהיודע, התודעה המייצרת את מה שאנו מכנים "המציאות" היא עצמה מה שצריך להיות "האמת" לכן בדהרמה מדברים על לזכך את התודעה או בטיבטים לחשוף את טבע בודהא. זה לא בכדי להכיר באמת שנמצאת מחוץ לתודעה זה בשביל להביא את התודעולם למצבם האמיתי. זו עבודה תמידית של זיכוך.

    נ.ב. – אפרופו הפחד, גם על זה יש למפות של הזקנים מה להגיד, בעיקרון לפי הויסודהי זה מגיע איפהשהו כשרואים את אי-העצמיות, זה רחוק מאוד מחווית ההתעוררות שמתוארת בכתבים.
    (מיסיונרית תראוודית שכמוני:))
    לחיי המהפכה בבורמה!!!

    אהבתי

  22. באמת מעניינת הגישה הזאת. ברור שיש גישה הרבה יותר מפורטט וגם (לכן אולי) יותר הדרגתית בתראוודה. הרי יש את כל דירוג ארבעת השלבים המוארים, מ"הכניסה לזרם" ועד לארהט.

    ובכל זאת, ואולי אני באמת תוקע את עצמי בסמטה ללא מוצא, הרי יש איזשהו רגע שבו סוף כל סוף אנחנו מפסיקים להזדהות עם האני שלנו, לא? לא שזה סוף המסע, ולא שלא מתרחשים דברים גם אחר כך, אבל אותו רגע הוא בכל זאת מה שהייתי מגדיר כהארה. ואותו רגע מתועד כאילו התרחש אצל רבים – הרי אפילו הבודהה אמר באותו ליל ירח מלא של מאי: "הו בונה-בתים, עכשיו ראיתי אותך וגו'". את לא חושבת?

    ועוד דבר: "תודעולם" זאת הברקה!!!

    אהבתי

  23. בדהרמה בכלל ובתראוודה בפרט אני חושבת שהתיאור הזה הוא לא מדויק. ניבאנה היא הכחדה של האש, האש שנוצרת מהפגמים המנטליים, ובכללם ההיאחזות וההשתוקקות. בונה הבית הוא ההשתוקקות, ולהכיר בהשתוקקות ובתוצאותיה אין משמעו "רגע שבו מפסיקים להזדהות עם האני". ישנו תהליך הדרגתי של הפסקת ההזדהות עם האני, בחלקו הוא בא בצורת רגעי שלמות אחדותיים, חוויות טרנסנדנטיות and all that' ובחלקו הוא בא בצורת שלווה גדולה, שקיפות ואיזון פשוט.
    אותה הבנה של אי-עצמיות, חוזרת באופן ספירלי לאורך ההתפתחות המנטלית ומעמיקה עוד ועוד.
    בדהרמה הבודהיסטית היא שלובה ללא הפרדה בהבנות מעמיקות לא פחות של דוקהא ושל ארעיות. אני באופן אישי חושבת שלהצביע על "חוויה" מסויימת כנקודת מפנה רוחנית זו טעות, ויותר מכך היא טעות מסוכנת. כי לאמת יש ערך אתי לא פחות מאשר ערך מטאפיזי ובדהרמה כמו שאני רואה אותה, היא מוכרחה להוביל להקלת והפחתת הסבל.

    ג'ושו שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"
    ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום-יום".
    ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"
    ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".
    ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
    ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת. אי-ידיעה – פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן".
    לשמע דברים אלה ג'ושו זכה בהארה. רוחו היתה מלאה ובהירה כירח

    אהבתי

  24. שוב תודה על הדברים.

    אני רק רוצה לומר שלא דיברתי על "חוויה" של הארה, או כל דבר אחר. גם "סיום ההזדהות ען האני" אני לא מתכוון לדבר אחר מאשר הכחדת ההשתוקקות וההיאחזות.

    ותראי: לא מעט אנשים שדיברתי איתם, והרבה יותר אנשים שכתבו וקראתי אותם, מדברים אמנם על תהליך הדרגתי אבל גם על רגע שבו התהליך הזה הסתיים. עכשיו, גם אני חושב שזאת עמדה שהיא על פניה ילדותית ומעצבנת, כאילו יש איזה קו תחתון שהתהליך הליניארי אמור להגיע אליו. אבל מה אני יכול לעשות? לחשוב שכולם שקרנים? שכולם מדמיינים? לא נראה לי. נראה לי שכנראה יש איזה רגע כזה.

    אהבתי

  25. אבל מקריאת המאמר וחלק מהתגובות
    עושה רושם שיש צורך בלהקים מעין "עמותה לנפגעי רוחניות".
    רוב התורות[אם לא כולם]נותנים הצעות,דרכים,כלים כיצד להשתחרר מכבלי העולם הגשמי/חומרי שגורמים סבל רב.
    ואילו המצב של אותה גברת סגל רק ממחיש[עבורי בכול אופן]שכאשר הגעת לנקודה הכי ארוכה/עמוקה
    מס' הכלים,דרכים,הצעות להשתחרר מהסבל שגורמת
    'השחרור הטוטאלי'מסובך לא פחות מאשר הכיוון ההפוך.

    תודה על המאמר.

    אהבתי

  26. ב"משחקי תודעה" ובכלל בחיפוש, מומלץ שיהיה לכל אחד איזה בסיס, שיקרקע אותו ויאפשר לו להתפתח. למשל תרגולי מדיטציות בתנועה, טאי צ'י, וכו'. מסעות רוחניים הם לאו דווקא פיקניק לכן באמת חשוב מאוד שיהיה לך משהו שיעגן אותך לקרקע המציאות- קהילה, עבודה, לימודים, חברים לדרך, כמו שכתבת: "בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה". זה ממש חשוב. לפעמים אתה מגיע למקום שמפחיד אותך, והכלי הזה הוא הכלי היחיד שעוזר לך להתגבר ולהתבגר, להמשיך בדרך עד שתראה פריצת דרך, או לפחות להיות מקורקע בדרך. מה שמתואר נשמע גם כחוסר איזון, או כפחד לעבור איזו שהיא נקודה. ואולי גם קשור לשואה. אפשר להבין את הרצון בבטחון של מה שהוא ברור ובעל חוקים לדור שני לשואה, לא? זה מגן. גילוי שאתה לא אינדיבידואל נפרד יכול להיות מפחיד בייחוד לאנשים עם טראומות- לכן מומלץ להיזהר בשיפטים רוחניים קיצוניים בלי בסיס מקורקע. זה יכול להיות גם מסוכן. כדאי להקשיב לקול הפנימי ולשמור על עצמאות במפגש עם כל גורו או מורה, יהיו הנפלאים שבאדם.
    כל אחד מהסיפורים שאנו פוגשים בדרך הם סיפורים והתנסויות של אנשים או קבוצות אחרים, וחשוב שנברור מזה את מה שמתאים לנו.
    יש לא מעט אנשים שנתקעים שנים בהודו בתאילנד ובעצם פנו לרוחניות מתוך איזו מצוקה. העולם לא מושלם והארה לא עושה אותו למושלם. כדאי לזכור את זה כשיוצאים למסע, ולזכור שכל אחד מאיתנו אחראי בסוף הדרך רק לעצמו. על כל הטוב והרע שבו.
    בסך הכל זה סוג של מפגש תרבויות, כשתרבות אחת אינה מסוגלת לספק לך את כל צרכיך, אתה מחפש משהו אחר. אחרת היית נשאר בבית ולא יוצא למסע… ואני מניחה שעם הזמן נראה יותר ויותר התמזגות של זה אל זה על הטוב והרע שבהן. (ממש כמו שהקפיטליזם מגיע להודו. למה הוא מגיע לשם, אם הם כל כך מוארים?). הארה היא לא כלום אם האדם מתפלל כל היום ומזניח את משפחתו ועבודתו, הלא כן? איזון הוא המפתח…

    ואולי הוא נמלט אל ההארה מפני שהיה לו כ"כ רע בבית, אבל איך אומר השיר- בקצה העולם אתה פוגש את עצמך… כל אחד מוצא את המשמעות האמיתית של העולם מתוך מה שהוא זקוק לו, ולכן לא פעם התפתחות רוחנית שיש עימה המשכיות היא כזו שמבריאה את החלקים שבגללם יצאת למסע ותאפשר לך למלא את ה"ריק" בתכנים שאתה יוצק אליו. החיים ימשיכו להיות, הבוס שלנו ימשיך לעצבן, נריב מידי פעם עם אהובינו, ונמות בגיל 90+ אם ירצה השם, וכל מה שנשאר בדרך הוא למלא את זה בכמה שיותר דברים בעלי משמעות עבורנו.

    צריך גם לזכור התאמה לתרבות- למשל רוב התורות הרוחניות המזרחיות נכתבו בזמן מסויים בתרבות מסויימת, בסטייט אוף מיינד מסויים- שאצל המערבים כיום הוא שונה לגמרי. אנחנו אחרי 2000 שנה של שטיפת מח של תהיו אינדיבידואליים, תהיו משכילים, תחשבו בראש ולא בגוף, של דיכוי האישה ועוד. אולי לזה המזרח מתכוון כשהוא מדבר על אגו. ותאמינו לי אין הישרדות ללא אגו- כי אז שום דבר לא חשוב לך ולא מדרבן אותך. אין הישרדות בלי סקס, אבל זה לא אומר שמה שפרויד אמר על זה היה נכון… קצב חיים בו חיו מי שקיבלו את הבודהיזם שונה לגמרי מקצב החיים של מי שחי במערב כיום.. ההקשרים החברתיים והתרבותיים שונים לחלוטין. במובן מסויים זה מאבק תרבויות. לי הארה נראית כמו הגביע הקדוש שאנשים במערב רוצים להגיע אליו משלא מצאו את כל צרכיהם במערב (ובצדק) וזו גם דרך לא מועטה למורים רוחניים להתפרנס (וזה בסדר גמור) אבל כל הודי ממוצע ירצה מיד להתחלף עם מערבי ממוצע ולקבל רמת תברואה ואיכות החיים שהמערב מספק לו רק יתאפשר לו…
    מצד שני גם אנחנו כמהים לשלווה הזו, לשחרור הזה מכבלים שכבר לא משרתים אותנו תרבותית, ובצדק, וזקוקים לקצת מהתורות המזרחיות. זה יכול להביא לשחרור עמוק.

    לפעמים אנחנו צריכים ליצור את החיים שלנו מחדש, בהתאם לתרבות ולסביבה שלנו. להבריא את הסביבה שלנו ואת עצמינו כמיטב יכולתנו. לקחת קצת מכל תרבות ולמזג בהתאם למה שנעים ונכון לנו. למשל השלום במזרח התיכון יהיה יצירה מחדש. לא לחפש את ההארה ולהתמזג לתוכה לנצח ולהישאר באיזה מקדש בהודו לנצח, אלא לחפש את התכנים שאנחנו רוצים לחיים מאושרים. הסיפוק שלנו גם יבוא מתוך פתרון בעיות אמיתיות ורלוונטיות לחיינו ולא מתוך התעלמות מהן או נירוונה כל היום.

    מאמר נהדר.

    אהבתי

  27. אני מסכים שהארה וחוויות רוחניות הן לא בהכרח נעימות או מלוות בהתעלות רוחנית. אבל לפעמים כן, אם תקראו למשל את המבוא לספר "הלב המתעורר" שבו המחברת מתארת את המוות הקליני שעברה, עם תובנות עצומות. אני עצמי עברתי חוויה רוחנית כבירה בחלום נפלא, שבו חוויתי אנרגיות עצומות – המסר של החלום היה שאלוהים הוא אכן תפארת ונפלא. ובאמת בספר, שהוא מבחינתי "האמיתי ביותר שישנו" – שיחות עם אלוהים – מסתבר שמטרת הבריאה והעולם הגשמי הוא לחוות את הפלא הזה. כמו כן התמזל מזלי לחוות גם את האנרגיה העצומה של הקונדיאלי, בה התוודעתי לעוצמה העצומה שיש בכל אחד מאתנו וכלואה בנו – מפאת מגבלות שחונכנו עליהם. שתי החוויות האלו הבהירו לי היטב שהעולם החומרי שלנו הוא דבר עלוב ביותר, ומה שנמצא מעבר הוא נפלא מכל מה שניתן לחשוב עליו.
    מאידך, כאמור, יש אלמנטים רבים לא נעימים בהכרה באמת העליונה. כשסיפרתי לידיד, שהתקרב לדת, על העקרונות שמובאים בספר "שיחות עם אלוהים" – הוא אמר שהוא מרגיש שבא לו להקיא… ההכרה שהכול הינו הצגה אחת גדולה, שנועדה להשביע את רצון הבורא לגלות את עצמו הנפלא – מחייבת הכרה בריקנות הקיימת בכל, הכול הינו פרי דמיון וחזיונות שווא. פעם היה לי חלום בו חשבתי על אבי המת, הנמצא בקבר ופתאום מצאתי עצמי מועף מעלה מעלה, מתרומם עוד ועוד לקראת איזו אמת עליונה, שעומדת להתגלות בפני. ידעתי שזאת אמת עצומה, אבל קשה לעיכול, שתכה בי חזק. על כן הערתי את עצמי מהחלום הזה בכוח, תוך החלטה שאני רוצה עוד ליהנות מהאשליות והשטויות החומריות של העולם הזה…
    אין מנוס מלהיות את החיים של הרגע הזה, שזה כל מה שישנו. בלי ציפיות – אין אכזבות – זה העולם האמתי לקבל את כל מה שבא באהבה. לפתח הכרת תודה וכל שאר הדברים שאפשר למצוא בכל מדריך אל האושר!

    אהבתי

שקלא וטריא