אך עיקר הכוונה היתה מאתו ברוך הוא לגלות שלימותו, וכאשר הוא בכוחו יתברך אינו בערך גילוי כלל, לכן הוצרך להיות הצמצום מאור אין-סוף ב"ה, אורו הגדול המשתווה בשיווי גמור עם סוף המעשה, בכדי שיהיה יכול להתגלות שורש לגילוי היש. (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ב', פרק ל"ג) אשר תכלית כוונתו ברוך הוא הוא לגלות שלימותו, אשר לזה היו כל הצמצומים בבחינת שבירה ותיקון, דהיינו שבירה בכדי לגלות היש בבחינתו, והתיקון הוא לקשרם ולייחדם ביחודו יתברך בכדי לגלות שלימותו (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ד', פרק י"ג) והוא יתברך שווה בשמיים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו הוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין, אף על פי כן הוא יתברך בלי שום הבדל מצד כוחו הפלא הנמשך מכוח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר ובהבדל כלל, וזהו לגביו יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי העבודה, שער ג', פרק י')

בקיצור

האל מעוניין לברוא עולם כדי לעשות לעצמו הפך (צמצום) – וזאת כדי שהוא יהיה מושלם, ודווקא מפני שהעולם הוא כמובן בלתי-מושלם (שבירה). אבל אז יש להפוך את ההפך הזה חזרה לאלוהים ולהשלים את החסר-שלמות (תיקון). את כל זה אלוהים חייב לעשות, וגם אנחנו חייבים לעשות כעזר כנגדו. זה לא עניין רצוני, אלא פעולה הכרחית, בדיוק כמו הנשימה: הוצאה של אויר (בריאה), והכנסתו בחזרה (ברהמן). פעימות של בריאה ומיסוס עולמות. אנחנו כאמור עוזרים בתיקון, כלומר בהעלאת העולמות חזרה לאלוהים. אבל מי זה אנחנו? ברור שמנקודת מבט אלוהית, אמיתית, אנחנו זה אלוהים עצמו שפועל. תהליך השאיפה, החזרה של העולם לאל, הוא החיים שלנו, כל אחד מאיתנו. כמו שכל חיידק בחלב לא יודע, אבל בחייו הוא מייצר (יחד עם טריליוני חבריו) שמנת, כך גם אנחנו לא מודעים לזה, אבל בחיינו אנחנו מחזירים את העולם לאלוהים.

באריכות

אז כדי שהאלוהים יהיה מושלם ממש, הוא צריך לגלות בתוכו את מידת ההשתלמות, או לפחות לגלות כלפי חוץ את שלמותו – כלומר להיות בעל מימד של חוסר שלמות. מתוך כך הוא צמצם את עצמו וברא עולם, שניכר מיד שהוא אינו מושלם. את העולם הלא מושלם אנחנו מצידנו עמלים להשלים, ועובדים קשה כדי לעשותו מושלם. הוא יהיה מושלם רק כאשר הוא יהיה אלוהי לחלוטין, ואז הוא כמובן ישתווה לאל עצמו ויעלם לחלוטין בתוכו.

יש כאן סתירה עצמית אינהרנטית: אם אלוהים זקוק לעולם לא מושלם כדי להיות מושלם, למה אנחנו משתדלים לעשותו מושלם – הרי כך נחזיר את העולם לאלוהים, ובכך נחזיר את אלוהים למצבו המושלם לחלוטין של לפני בריאת העולם, שהוא כזכור מצב בלתי-מושלם שכן הוא אינו כולל בתוכו חוסר-שלמות (או גילוי שלה)! מצד שני, אי אפשר להניח לעולם להישאר לא-מושלם, שכן לא סביר שאל טוב ומיטיב יחפוץ להשאיר בחוסר-שלמות עולם כל כך בלתי-מושלם; במילים אחרות, הקונטוס של העולם הוא טוב: זה הווקטור הפנימי שלו, וזה ברור. אבל מצד שלישי, שהוא הצד החשוב, העולם הבלתי-מושלם הוא כבר עכשיו לחלוטין אלוהים – הרי הוא לא יכול להיות חס וחלילה לעולם נפרד ממנו יתברך! מכאן שכבר עכשיו, ודווקא בקיומו הבלתי-מושלם, הוא מושלם (מכיוון שקיומו הבלתי-מושלם משלים את אלוהים להיות מושלם, ומכיוון שהוא אותו אלוהים הרי שגם הוא מושלם).

את הצד השלישי הזה יש לראות ולדעת. למעשה, זאת השלמות היחידה האמיתית שקיימת לעולם, ואל לנו לחשוב שאי פעם ממש נעשה את העולם הזה מושלם – זה אינו רצונו של האל (למרות שרצונו שנעשה מה שאנחנו יכולים בכל רגע כדי להיטיב את המצב). המחשבה ש"הנה אנחנו עושים את העולם הזה מושלם!" היא אחת מאבות כל חטא ואחד האלילים הקשים ביותר. היא המחשבה בבסיסה של כל תנועה משיחית: השבתאות, המרקסיזם, הנאציזם, גוש-אמונים, וכיוצא באלו שאיפות להפיכת העולם למושלם עכשיו. השאיפה להפוך את העולם למושלם היא הכחשת מושלמותו האינהרנטית, כלומר אלוהותו האינהרנטית, ועל כן חוצפה אדירה כלפי שמיא.

אבל שוב: כמובן שיש לשפר ולשכלל את העולם הזה, וכמובן שיש לעשות הכל כדי להיטיב ולאהוב. הרי זאת תנועתו של אלוהים ממש. זאת הזרימה שלו, המגמה של מהותו. אבל למה לעשות כן אם הכל כבר מושלם כאן ועכשיו? הרי עוד פרדוקס.

כמובן, גם השאיפה לברוח מהעולם אל אלוהים מושלם שנמצא מעבר אליו היא חטא וטעות ואלילות, שכן היא מוותרת על הצד הגלוי של האל, צד שקיים ושהאל זקוק לו שיהיה קיים. השאיפה הזאת משותפת לתנועות שוללות עולם כמו הנצרות (בתחילתה), הגנוסיס, הבודהיזם (בעיקר בתחילתו), זרמים שונים (כמו הסאנקיה) של ההינדואיזם וכו'.

נסכם הפרדוקסים

אלוהים לא מושלם ללא עולם בלתי-מושלם, אבל את העולם יש לעשות מושלם.
מכיוון שהעולם הבלתי-מושלם הפך את אלוהים למושלם, ומכיוון שהעולם הוא אלוהים, העולם הוא כבר עכשיו מושלם.
למרות שמבחינה מהותית העולם הוא כבר עכשיו אלוהים ומושלם, יש לעשות הכל כדי לשפר אותו.
אבל אסור לעולם לחשוב שאנחנו עצמנו ועוצם ידינו כבר עכשיו הופכים את העולם למושלם, כי זה ישלול את שלמותו שממילא ולנצח של העולם, ובכך את אלוהותו.
בקיצור המצב לא קל (למרות שהוא מושלם).

הצעת הגשה

אני מציע, אם כך, לנוע בצורה של פעימות דיאלקטיות:
א)  קדש את העולם ודע שהוא מושלם.
ב)  עשה מה שיש לעשות כדי לשפר אותו.
ג)  ראה מה שעשית כי טוב, קדש אותו ודע שלמות.
ד)  עשה מה שיש לעשות וכו'.

זה מתאים למשהו שכתבתי לפני כשנתיים:

המבנה של היקום הוא כזה:
כניעה-בריאה-כניעה
כלומר: קבלת כל הקיים←יצירה חדשה←קבלת כל הקיים.
כלומר: הטוב עצמו במושלמותו הטובה במו טוּבה←בריאה, התפתחות, שפיעה, התעוררות רצון+הפעלתו ומימושו←קידוש הכל כפי שהוא, "וירא כי טוב".
כלומר: ביעבוע מוכל בתוך עצמו←גלישה, the cup runneth over←ביעבוע מחודש של מה שנוצר והתחממות לקראת גלישה נוספת.
כלומר: נצח←זמן←נצח
כלומר: הוויה←התהוות←הוויה
כלומר: אין←יש←אין (+כל מה שיש)
וכל זה כל רגע ורגע מחדש.
וכך הלאה:
לא: כניעה-בריאה-כניעה-בריאה…
אלא עדיף: כניעה-בריאה-כניעה-כניעה-בריאה-כניעה-כניעה
כלומר היקום נח; בורא; מקדש. נח; בורא; מקדש. וכו' וכו' וכו' וכו'.

לעולם לא יפסקו הפעימות הללו. העולם אף פעם לא יהיה מושלם מבחינה שטחית גלויה, ותמיד כבר עכשיו מושלם מבחינה מהותית עמוקה.
בהצלחה.

(הערה: במידה והבריאה לא היתה אירוע חד פעמי, או לחילופין, לא היתה אירוע כלל, כלומר העולם היה קיים כאלוהים מאז ומעולם, יש סיכוי שהפעימות הללו הן מחזורים קטנים בתוך פעימות ענק בהן האל בורא עולמות ומשמידם, כלומר יוצר מציאות בלתי מושלמת, נהיה מושלם בעצמו, אחרי כמה זמן ממיס אותה לחלוטין לתוכו, לבדו מולך נורא אבל בחוסר שלמות וחוסר נחת, בורא עוד יקום וכו'.)

[לבד מזה, יש להציל את 'רשימות']