אורן זריף הוא מטפל אלטרנטיבי. מאוד אלטרנטיבי. הוא מתיימר לעזור במקום שבו כוחות הרפואה הסטנדרטית כשלו, ויש לו מעריצים רבים, כמו גם אנשים שחושבים שהוא שרלטן גדול. מה שאולי מעניין בו הוא אופן הטיפול שהוא מציע: "במסגרת הטיפול, מרכז אורן זריף את מחשבתו ומפעיל זרם כוחות אל עבר תת המודע של החולה". הבנתם? יש לנו כאן כוח מחשבתי, שמפוקס לכדי זרם, שנשלח הישר אל תת-המודע של הפצינט. הכל כמיטב הז'רגון הניו-אייג'י אקלקטי-סינקרטי פסאודו-מדעי, והיהלום שבצ'אקרת הכתר הוא מבחינתי ההתייחסות, המובנת מאיליה כמובן, אל התת-מודע. תת-המודע משחק תפקיד כה מכריע בשיטתו של זריף, עד שלגוף שהוא עומד בראשו קוראים פשוט "חברת תת-מודע". והרי לנו דוגמא נאה לכוחו האדיר של המיתוס הפרודיאני: התת-מודע הוא כיום מציאות כל כך מובנת מאליה, עד ששמו יכול לשמש כלוגו של חברה מסחרית, כזו שקהל היעד שלה הוא העממי ביותר.
איור של פרויד למבנה הנפש, מתוך המאמר שלו "האגו והאיד", 1923
המודל שבנה פרויד, אותה מפה תלת-רבדית של הנפש, כבש את המאה העשרים בסערה. לא רק לתת-מודע כולנו מודעים, אלא גם לחלוקה המובנת מאליה של נפשנו ל"איד", "אגו" ו"סופר אגו". ואתם מכירים את הסיפור הזה: האגו הוא האני שלנו, שמתווך בין דרישותיו התרבותיות של הסופר-אגו למוסר ולסדר, לבין הדחפים הטבעיים של האיד, שמושכים לכיוונים של התפרקות יצרית והרס כאוטי. ואתם מכירים את הסיפור הזה, וייתכן שאפילו מזדהים עם המסר, מפני שאותו מודל נפשי כבר מזמן אינו מוגבל לתחומי הפסיכואנליזה: תורתו של פרויד לא רק מוכרת לכולנו כיום, אלא – ואת זה אני רוצה להדגיש – מופנמת. כולנו מנסים לשחרר את "התת-מודע" שלנו, לא להיכנס למעגלים של "הכחשה", לבחון את יחסינו עם אבא ואמא וגם – וזה העיקר – לשלוט על "היצרים הליבידינאלים" שלנו ולהיענות לציוויו המוסריים של הסופר-אגו.
פרויד כמובן לא המציא את הצורך שלנו בשליטה עצמית. הוא רק מילל אותו ויצק אותו לתבניות ברורות של תורה פסיכולוגית בעלת יומרה מדעית. אבל מרגע שעשה כן הפיתוי לקבל את הסיפור ההגיוני שלו על הנפש האנושית היה גדול מנשוא: הנה, סוף סוף, אנחנו נחלצים מאפלת ימי הביניים ומצליחים לגלות לא רק את הגלובוס כולו, אלא גם את עצמנו, את נבכי נפשנו. פרויד בסך הכל ביטא (בצורה גאונית כמובן) את תפיסת העולם שהלכה והבשילה במערב לקראת סוף המאה התשע עשרה: שהאדם (באופן פוטנציאלי. בפועל רק האדם המערבי) הוא נושא האור ומשליט הסדר ביקום הכאוטי כולו.
משום שהביא אל תחומי הנפש את אותו ההיגיון שהנחה את האדם המערבי בכל תחום אחר במאות השנים האחרונות, המיתוס שיצר פרויד הפך כל כך מהר לקונצנזוס (תהליך השתלטות תורתו של פרויד על המאה העשרים נסקר בסדרה בסדרה מצויינת של ה- BBC: The Century of the Self ). מה שאני רוצה לטעון הוא שהמיתוס הזה הוא אחד המכשולים היום בפני ראייתו הברורה של האדם המערבי את עצמו. באופן אירוני אותו סיפור שהיה אמור לגלות לנו את האמת הנסתרת על עצמנו, ודווקא מפני שהוא כל כך הגיוני, ניצב היום כאחד המכשולים שעומדים בינינו לבין חקירה עצמית רצינית.
מהו Mind?
סיפור קבלתו והפנמתו של המיתוס הפרוידיאני קשור בקשר הדוק לעלייתו (במערב, במאות השנים האחרונות) של הכושר הרציונלי בהיררכיה התרבותית-פסיכולוגית, עד כדי הפיכתו כיום לביטוי העליון של מה שנקרא באנגלית Mind. אצל רבים מבני המערב השכל הוא מחשבה מודעת, ומחשבה מודעת היא הדרך היחידה להשתמש בשכל. אותו מונולוג פנימי, בהיותו מורכב ממילים, מתבלט מעל פני הרבדים העמוקים יותר של הנפש שלנו בכך שהוא קודם כל מודע – אנחנו "רואים" את המילים בתוך הראש שלנו – ושנית: ברור והגיוני. אבל זאת טעות חמורה לחשוב שרק הכלי הזה עומד לשימוש החוכמה שלנו.
בספר Hare Brain, Tortoise Mind: Why Intelligence Increases When You Think Less מסביר גיא קלקסטון, פרופסור לפסיכולוגיה וחינוך, איך התפיסה על פיה המחשבה הדיסקורסיבית היא הצורה היחידה, או אף הטובה ביותר, לצבירה של ידע או קבלת החלטות היא המצאה מודרנית. קלקסטון סוקר בספרו דרכי לימוד והתמודדות אחרות עם העולם. הוא מסביר, למשל, על "למידה באוסמוזה", בה אנחנו מזהים – ללא הפסק ובצורה לא מודעת – דפוסים ומתאימים את עצמנו אל הסביבה; הוא מפרט איך המוח שלנו יודע "לעכל" אינפורמציה ולהעלות בפנינו רעיונות (שמתם לב שהרעיונות הכי טובים "צצים" לנו בראש, ואינם תוצאה של מהלך מחשבתי?); יש לו הסבר מטריאליסטי לחלוטין לאינטואיציה, שגם היא תוצאה של למידה תת-הכרתית של הסביבה שלנו, והוא ממליץ לנו ללמוד להיעזר בה (כמו גם ללמוד את גבולות יעילותה); והוא מדגיש איך תפיסת העצמיות שלנו משפיעה על הצורה בה החושים שלנו תופסים את העולם, כמו גם על הנגישות שלנו לחוכמה שאיננה "מחשבתית".
קלקסטון טוען (יחד עם חוקרים אחרים כמובן) שדברים אלו היו ידועים לבני אדם עד לפני כמה מאות שנים. או יותר נכון: לא ידועים, אלא מובנים מאליהם. זה לא נראה להם משהו מיוחד, שצריך לשים אליו לב, והעובדה שלנו זה נראה כל כך מוזר מצביעה על השינויים הגדולים שהתרחשו בצורה שבה אנחנו תופסים ומבינים מהי חוכמה, ומהו השכל.
על פי קלקסטון, השינויים הללו החלו במאה השש-עשרה. עד אז רוב בני האדם קיבלו בצורה בלתי ביקורתית חוסר-רציונליות: הן כמימד פנימי, בחוכמה שלהם, והן כאילוץ חיצוני, במנגנונים שונים של כפייה דתית. הרפורמציה היא שהתחילה את השינוי שהביא להעלאת ההיגיון הדיסקורסיבי למעמד של אל: פתאום אנשים באירופה נדרשו להכריע בין אמונות שונות (גם) על בסיס רציונלי. עורער מעמדו של האפיפיור, ולפתע לכנסייה הקתולית לא היו את כל התשובות.
תוך מאה שנה המסורת הדתית עברה מלהיות אַמַת המידה היחידה לאמת ולמשמעות, לעול כבד שמונח על כתפיו של האדם החופשי, עול שממנו עליו להתנער כדי שיוכל להתחיל "לחשוב בעצמו". הביטוי המובהק להלך הרוח הזה בה בתורתו של רנה דקארט, שביקש לערער על כל מה שידע ולהקים את מערך הידע שלו מחדש על בסיס המחשבה בלבד ("אני חושב משמע אני קיים"). הפילוסופיה התנתקה סופית מהתיאולוגיה. החל "עידן התבונה".
ההישענות על המחשבה – החופשית, הרציונלית – איפשרה את ריסוק המעמד הרודני של המסורת הדתית כאמת בלעדית. הבעיה היא שיחד עם זה אותה צורת מחשבה עצמה הפכה לשליט בלעדי, וחסר רחמים, על האדם. כפי שהוא לא היה מוכן עוד לקבל מסורות בלתי-רציונליות שנכפו עליו מבחוץ, נעשה האדם אטום גם לרבדים הבלתי-רציונליים שעלו מתוכו.
ברשימה הקודמת כתבתי על פרשנותו של אריך נוימן למיתוס מצרי קדום. כיום, אחרי מאות שנים של רציונליות, לא קשה לנו לזהות מיתוסים עתיקים. אנחנו מבחינים בהם על פי סימן היכר שמסגיר אותם מיד: הם פשוט לא הגיוניים. זה לא הגיוני ששוּ ותפנת הושפרצו החוצה מגופו של אתום ויצרו את העולם, זה לא הגיוני שהאל מרדוך יצר את השמים והאדמה מגופתה של המפלצת תיאמת, וזה לא הגיוני שנחש מדבר פיתה את האשה הראשונה לאכול פרי אסור.
אבל מה קורה כשההיגיון יוצר לעצמו מיתוס משלו, הגיוני וברור, חד וחלק, שלכאורה מייצג נאמנה את האמת על עצמנו? האם ייתכן שבדיוק כפי שעבור תרבויות קדומות שחשבו בצורה מיתית ומאגית אותן אגדות על אלים ומפלצות היו היצוג האמיתי ביותר של המציאות, כך גם לנו, הנאמנים לרציונליות, אגדה אחרת נתפסת כאמת הבלעדית, למרות שעל פי משמעותה המיידית היא לא פחות בדיונית? האם ייתכן שכפי שחוסר שימוש באמות מידה רציונליות מביא לאמונה בבדותות, שימוש יתר, ואולי בלעדי, בכושר הרציונלי שלנו מביא לאותה תוצאה? אם כן נגיע למצב אירוני בו המיתוסים הקדומים, בשפה ציורית ובלא להתכוון לכך, תיארו את התודעה ואת התפתחותה, בעוד המיתוסים המודרניים, כמו זה של פרויד, מתכוונים לתאר את התודעה, אבל הצורה בה הם עושים זאת יכולה דווקא לשים מכשולים בדרכה להבין את עצמה ולהתפתח.
המיתוס של פרויד הוא הגיוני. זה כוחו המהפנט. פרויד רואה את האני של האדם, את ה"אגו", כשליט רציונלי, המולך על ה"איד", אותו ג'ונגל פראי של כוחות ראשוניים ולא הגיוניים. המלך, כלומר האגו, מקבל הנחיות מיועציו הטובים, אלו המצוות המוסריות וחוקי הנימוסים של ה"סופר-אגו".
Ex Oriente Lux, Ex Occidente Lex
המודל הזה הוא תוצר מובהק של עידן התבונה ושל הנאורות, אבל הוא רוכב גם על הנטייה היהודית-נוצרית, הישנה-נושנה לשליטה ולכיבוש של העולם. פרויד שם את האגו כשליט בלעדי במרכז האדם בדיוק כפי שזו שמה את האדם כשליט בלעדי במרכז הטבע. במידה רבה המודל הזה הוא זיווג מדכא של שני אלה, ובכך מהווה את הביטוי האולטימטיבי של הלך הרוח המערבי. לכן הוא כל כך פופולרי.
שורשי התפיסה הזאת, של האדם כמרכז של סדר בתוך הטבע הבהמי והפראי, ושל האגו כמרכז של סדר בתוך האדם הבהמי והפראי, נעוצים עוד בימי הדת העברית הקדומה, אשר ראתה לאדם תפקיד של שוטר עולמי (מתוקף מינוי אלוהי: מיד אחרי בריאתו אומר לו האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"). בדתות האברהמיות תפקיד האדם הוא לשלוט ולשעבד, את העולם ואת עצמו, ומוסר הוא פועל יוצא של בחירה, הכרעה ופעולה בעולם.
בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל. האדם נדרש לא לחצוב לעצמו ממלכה של סדר מתוך התוהו של הטבע, אלא להתאים עצמו לטבע, שמושטת מאז ומעולם בסדר הנצחי של הדהרמה. מוסר הוא פועל יוצא של הבנתו, קבלתו ומימושו של החוק הטבעי. "הטוב" כבר קיים בעולם, באופן אורגני ואינהרנטי (ובלתי-אישי) – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתלב בו.
במילים אחרות, במערב האדם נתפס כנקודה של אור על פני החושך ההיולי, כסוכן של סדר, ממונה על ידי האל, שיוצא להאיר את התוהו ובוהו ולכפות חוק על הבלגן של הטבע. במזרח האדם נתפס כמי שחייו הוא נמצאים באי-סדר, וזאת משום שהתנתק באופן טראגי מהסדר הטבעי. האדם אבוד, אין גם אלוהים ששומר עליו מלמעלה, אבל הוא מוזמן בכל רגע להבין מי הוא ומה הוא, לתפוס שבשביל הטוב אין שום צורך לא באלוהים ולא במאמציו שלו. האדם נמצא בחושך, אבל הוא יכול בכל רגע להיות מואר אם רק יתחבר חזרה לאור שנמצא מאז ומעולם סביבו ובתוכו.
המיתוס של פרויד אינו מכיר בכך כמובן. במודל הנפשי שהוא יצר הטוב הוא חיצוני לנו, ובפנים יש רק יצרים פראיים. והמודל הזה מכניס אותנו לצרות צרורות, משום שהאגו, אותו פרויד רואה כמוקד של סדר ותבונה ששולט על האורגניזם, הוא למעשה מכשיר של האורגניזם שכוחו ותבונתו מוגבלים ביותר. לעומת זאת, יש באורגניזם, ובעולם, כוחות וחוכמה שהם שונים לגמרי מהאגו, ושהשלטון הבלעדי של האגו חוסם את הופעתם. אנחנו במערב הפנמנו עמוק כל כך את מפת הנפש הזאת, עד שקשה לנו לראות מעבר אליה, למרות שרק מעבר אליה נוכל לראות בברור, את עצמנו ואת העולם.
שתי שאלות לעוסות
אנשים שנחשפים לרעיונות על חיים שחופשיים מאותו רודן פנימי בדרך כלל מתקוממים: ללא האגו, מי ידכא את היצרים החייתיים שלנו? ומי ישמור שאנחנו בונים ומשפרים את עצמנו ואת העולם? משתי התהיות הללו עולות שתי השאלות הלעוסות כל כך ששואלים אנשים שנחשפים לראשונה לרעיון של שחרור מהאגו: "אם אין לי אני, למה שלא ארצח את כולם?" ו"אם אין לי אני, למה שבכלל אקום מהמיטה בבוקר?" האם לא ברור הקשר בין השאלות הללו לתפיסת העולם הפרודיאנית?
האמת היא בדיוק הפוכה: זוהי התפיסה של האגו כשליט עליון שמובילה לסבל ולאלימות, כמו גם לחוסר יצירתיות. תפיסה כזו של האגו היא לא הפיתרון – היא הבעיה. האגו כשליט בלעדי הוא לא מה שעוצר את הכוחות ההרסניים של הנפש, הוא מה שמעורר אותם.
בתחילת המאה העשרים ניבא וויליאם ג'יימס, מחלוצי הפיסכולוגיה, שתורת הנפש של הבודהיזם תהפוך במהרה לקונצנזוס הפסיכולוגי במערב. זה כמובן לא קרה: ג'יימס לא ידע שבעוד הוא מתעמק בכתבים בודהיסטים, עמל פרויד על תורתו שלו, שעתידה להשתלט במהרה על אירופה ואמריקה. תורת הפסיכואנליזה היא שאומצה אל לבו של המערב, והבודהיזם נדחק הצידה. לא היתה לדהרמה סיכוי מול המיתוס של פרויד, שענה בשלמות כה גדולה על מה שממילא חשדנו בסתר ליבנו: שעמוק בפנים אנחנו רעים, והטוב הוא משהו שנכפה עלינו מבחוץ. אבל זאת דעה קדומה, תרתי משמע. הגיע הזמן להניח אותה במקומה.
[המאמר עלה בגרסה (מאוד) מקוצרת גם באנרג'י]
לולאת האל 
נהדר, תומר. הנקודה העיקרית שאתה מעביר כאן, על הקשר בין הפסיכואנליזה הפרוידאנית לבין החשיבה המערבית-יהודו-נוצרית אכן משכנע. אם כי את החסרון שבדבר ואת המעלה שבחשיבה האלטרנטיבית לא הבעת כאן באותה בהירות: רק הצבעת על כך שהיא לא מוכרחת, והראת את שורשיה. את העבודה הזו הארת לפוסטים אחרים, וטוב שכך.
אהבתיאהבתי
כרגיל, דבריך מרתקים ומאירים, ובעיקר פותחים אינסוף שאלות כמו- איך זה להיות אחרת ? איך משתחררים ? טוב, מכיר את קרישנמורטי, מודט לעתים רחוקות מדי, ועדיין יש תחושה שאנחנו נתינים אבודים של כביש האספלט שעליו הניחו אותנו, רואים תמיד את 20 המטרים המתקרבים אלינו, ואז מתפלאים שנתקענו בפגוש של הרכב מקדימה. האם ניתן להשתחרר מן הצורך בסיפור- כפי שהציע ק' או אולי להחזיק בכמה סיפורים ולנוע ביניהם ? ומה הדרך שלך ?
אהבתיאהבתי
מעיון מעמיק במאמר, עולה לצערי הרב כי אינך בקיא כלל בתורתו של פרויד, ונתפסת בעצמך למיתוסים שגויים על התורה של פרויד. פרויד לא טען כי האיד הוא רע וכי האגו הוא טוב.כמו כן פרויד לא טען כי מטרת האגו הינה לשלוט על האיד אם כי האגו הינו המתווך בין דרישות האיד ובין דרישות הסופר אגו, ועצמו נתון ללחצים רבים. הרעיון של השתחררות מהאגו הינו מגוחך שכן האגו הוא מושג מטאפורי כמו שאר המנגוננים הנפשיים. עניין השחרור אם כבר הינו השחרור מסופר אגו רודפני (רגשות אשם, מוסריות יתר וכד') ולא מאגו.
פרויד טען כי אדם לא צריך לשאוף להעלים את תסביכיו, אלא ללמוד לחיות איתם. הם הכוח המניע אותו בעולם. ללמוד לעשות כן זה השחרור האמיתי.
אהבתיאהבתי
רשימה יפה, אבל כמה הערות.
ראשית – לכל אורכה אתה מבלבל בין רציונליות להיגיון. הם אינם זהים.
http://www.notes.co.il/nina/23650.asp
שנית – הפילוסופיה לא התנתקה סופית מהתיאולוגיה עם דקארט. דקארט זקוק מאוד לערובה האלוהית כדי לעגן את תורתו. זו המדיטציה הרביעית, אם איני טועה: אלוהים לא מרמה.
גם אצל קאנט, אגב, קיימת ערובה אלוהית, אם כי לא בדיוק באופן של דקארט.
שלישית – פרויד כיום הוא תיאוריה שעבר זמנה גם אצל הרבה פסיכולוגים, גם אם עדיין משתמשים בחלק מהמונחים שלו.
ולסיום – המיתוס של פרויד ממש לא הגיוני.
אם תבחן את שלישיית ה-אני ואת ההסברים שלו, תגלה ששלושתם פועלים על עיקרון הכאב והעונג, ולמעשה אין כל הבדל ביניהם.
אהבתיאהבתי
הכהן, תודה רבה. אני שמח שאתה כאן.
אהרן, קשה לי לענות על השאלות הגדולות שלך בתגובה, אבל אומר בקיצור שאני לא חושב שצריך (ואולי אפילו אפשרי) להשתחרר מכל סיפור. אנחנו יצורים שחיים על סיפורים, וזה בסדר. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתייחסים אליהם במלוא הרצינות. לדעתי חשוב פשוט לראות כל סיפור כסיפור, כולל הסיפור שאני זה תומר, בן 33 וכו'. צריך ללמוד לא לקחת את הסיפור הזה לגמרי ברצינות, למרות שהוא כמובן שימושי מאוד ואפילו חיוני. לדעתי אפשר לא לקחת אותו ברצינות יותר מדי גדולה כאשר אנחנו שמים אותו בתוך הקונטקסט שלו, כאשר אנחנו מרפים מאחיזה בו כאיזושהי אמת בלעדית או מיוחדת. הקונטקסט שלו, כמו הקונטקסט של כל דבר ודבר, הוא הקיום עצמו, ההוויה. צריך ללמוד להבחין בכך. איך ללמוד? לכך יש שיטות רבות מספור, ובסופו של דבר כל אחד צריך למצוא את דרכו.
עדין, ברשימה התייחסתי פחות אל תורתו של פרויד, שהיא כמובן מורכבת מאוד, ויותר לצורה בה היא התקבלה בקרב המערב במאה העשרים.
נינה, תודה על ההערות. נכון: לא הקפדתי בעניין רציונליות-הגיון. בעניין, הניתוק של הפילוסופיה מהתיאולוגיה: הדוגמא שלך על דקארט ממחישה את העניין. עד אז הפילוסופיה היתה "שפחתה" של התיאולוגיה, והיו משתמשים בפלפולים סכולסטיים כדי להצדיק כל מני עקרונות תיאולוגיים. דקארט הפך את הסדר: אלוהים הוא שחקן רכש של הפילוסופיה, שבסך הכל מבטיח שהמשחק הפילוסופי, שהוא העיקר, יהיה הוגן. ולגבי תורתו של פרויד, ראי את תגובתי לעדין: מעניין אותי איך הוא התקבל בציבור.
אהבתיאהבתי
רשימה מעניינת. תודה.
כבר כתבו לך לפני, שיש לך כמה טעויות בסיסיות בדרך בה אתה תופס את התיאוריה של פרויד, ואני לא בטוחה שאיך שאתה מתאר את הדברים, זו הדרך בה אנשים תפסו את זה. זה בכל מקרה משהו שקשה לדעת..
אצל פרויד ה"אני" אינו שולט, אלא בעיקר נשלט. הוא סובל מכיוון שהוא נמצא בלחצים תמידיים: מצד אחד האיד ומצד שני הסופר אגו. פרויד כתב את התיאוריה שלו בתקופת המהפכה התעשייתית והושפע ממנה מאוד: הוא מתאר לכן את הנפש כמערכת לחצים, ולפי זה כשה"איד"(שהוא בעצם השולט לפי פרויד, ובכלל לא ה"אני" המסכן) לוחץ מלמטה והסופר אגו לוחץ מלמעלה, האני סובל ומפתח נוירוזות ושאר ירקות.
בפסיכואנליזה יש דווקא דברים שדומים לעבודה רוחנית: המטפל צריך לעבוד עם הרגשות שהמטופל מעורר בו. אין כאן שום דבר מדיד, זה מאוד לא מדעי וזה לא במקרה שיש עבודה פסיכואנליטית מקובלת עם ארכיטיפים, חלומות וכולי.
אני יכולה להבין שתיאוריות ודרך חיים מתורות לא "מערביות" מתנגשות עם אלו ה"מערביות", אבל אני לא בטוחה שפסיכואנליזה היא הכתובת. זו תיאוריה מאוד לא רציונלית ומאוד לא הגיונית ולא מטריאליסטית.
אהבתיאהבתי
אתה טוען כי התייחסת יותר לצורה בה תורתו של פרויד התקבלה בקרב המערב במאה העשרים ולא לתורתו עצמה. אולם איננו סבור כי תורתו של פרויד, כפי שהנך מבין אותה, טוענת כי האגו הינו שליט היצרים הליבנדיים, ומטרתו של האדם הינו לדכא יצרים אלו להיות כפוף לציווים המוסריים של הסופר אגו.
ראשית, על פי פרויד האגו איננו בגדר שליט על היצרים אלא נוצר כדי לתווך בין עקרון העונג לעקרון המציאות. קרי במילים פשןטות לאפשר לילד לחיות עם חוסר המושלמות של המציאות החיצונית.
לדידו של פרויד דווקא היענות מוגברת לסופר אגו מביאה לקונפליקטים פנימיים ולסבל ולחוסר יצירתיות. ולכן ,אולי , כאשר אתה מתכוון להתשחררות מן האגו, כוונתך הינה להתשחררות מסופר אגו מצליף ורודפני, שמקשה על האדם.
דווקא נראה לי שתורות המדברות על השתחררות מאגו, הינן החסם הגדול ביותר, שכן אין זו השתחררות אלא שעבוד לנסיון סיזיפי וחסר תוחלת למרד בטבע האדם עצמו.
אהבתיאהבתי
אתה כותב "בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל"
זה לא ממש נכון. הדרישה במזרח היא שהאדם ילך ויעשה מדיטציה במנזר, באופן שהוא מאוד לא טבעי לו. לפי קונפוציוס, הוא צריך לקבל את סדר העולם הטבעי שבו הקיסר הוא המלך. הרעיון האתי שאתה מדבר עליו די מוגבל לדאו, שעם כל הכבוד, הוא מיעוט קטן בקרב הסינים וההודים.
אהבתיאהבתי
איריס, נכון שהאגו סובל מלחצים מכל הכיוונים, אבל הוא ה"אני" של האדם שאמור להחליט איך להיענות או לחסום את אותם לחצים. לכן הוא לכאורה שליט תרבותי על הכאוס הטבעי. ושוב: כך העניין מובן היום, ומוטמע, בחברה המערבית. זה מה שמעניין אותי. מה שכן, הפסיכואנליזה בתחילתה היתה אכן דרך רצינית (לפחות בכוונתה) לחקירת הנפש, והתיימרה להגיע אל האמת על עצמנו. כיום אפילו זה לא קיים, ורבים רואים טיפול פסיכולוגי כסוג של פינוק לעצמנו.
עדין, אנחנו חלוקים בנוגע לעניין האחרון שכתבת.
מודי, אני לא חושב שטעיתי. אני חושב שאתה טועה. אין שום "דרישה" שהאדם ילך ויעשה מדיטציה במנזר. אם תתעניין תוכל ללמוד שבהודו העתיקה חיי האדם היות מחולקים בארבעה שלבים, אשר בראשונים שבהם הוא למד, הקים משפחה ודאג לה. רק בשלב האחרון הוא נדרש לחקור את עצמו.
אבל גם זה הרי לא משנה: אני לא דיברתי על הוראות ספציפיות כיצד לחיות, אלא על תפיסת עולם, והיא אכן כזו, כפי שתיארתי. לא רק בהודו אלא גם בכל סין, כולל קונפוציוס. אם אתה רוצה חומר על כך בעברית, ראה "מסועת פילוסופיים", ספר של פרופ' שלמה בידרמן.
אהבתיאהבתי
הסכולסטיקה היא רק פסיק בתולדות הפילוסופיה. לומר שעד דקארט הפילוסופיה היתה שפחת התיאולוגיה זה קצת – איך לומר זאת – דחוק ולא מדוייק.
אני סבורה שאלוהים איננו שחקן רכש אצל דקארט. הוא זה שמתנה את ההכרה. הוא המהות. הפילוסופיה הקרטזיאנית לא יכולה לחיות בלעדיו. אין לה שחקנים אחרים.
אהבתיאהבתי
תומר, מקריאת דבריך עולה כאילו טענתך היא שבעולם המערבי נתפסה הפסיכואנליזה ותורת פרודי ככזאת המקדשת את הרציונליות והשתלטות על היצר ועל הכאוס המונחים בבסיס נפש האדם ובבסיס הטבע כולו. אינני יודע אם כך נתפסה תורת פרויד במערב, ואולם דווקא הפסיכואנליזה ופרויד עצמו היו אלו שהציבו לראשונה בעולם המערבי את רעיון הכאוס וחוסר הסדר שעומד בבסיס נפש האדם, ובבסיס פעולותיו הנחשבות בעיניו כרציונליות ומובנות, הוא רעיון הלא מודע. כי האדם לרוב פועל ממקומות שאינם ידועים לא . כלומר התמה המרכזית של פרויד הייתה כי האדם מכיר את עצמו בצורה מוגבלת מאד. מה שכן פרויד האמין כי נתן לחקור את נפש האדם ולהבין את המנגנונים המפעילים אותה בצורה מדעית. עניין זה הצליח חלקית, אולם איני מאמין כי אתה סבור כי זה נסיון עקר שכן אם כך לדידך כל הנסיון המדעי הינו עקר מיסודו בנסיונו להתשלט על הכאוס הטבעי.
אינני יודע מנין הגעת למסקנה שרבים רואים את הטיפול הפסיכולוגי כפינוק, שכן רבים עוד יותר נעזרים בו באופן שוטף. והעובדה מספר תחזיותיו של פרויד נמצאו שגויות איננה אומרת כי הנסיון להבין את נפש האדם ולחקור אותה הינו עקר. בנוסף לפרויד היו ממשיכי דרך רבים והתיאוריה הפסיכואנליטית התפתחה מאד מאז ימי פרויד.
אהבתיאהבתי
פינוק הוא דבר תרבותי ומשתנה. אם אתה חושב על נשות וינה הנוירוטיות שהיו הפציינטיות של פרויד בתחילת דרכו, אז האסוציאציה על "פינוק" מיד עולה. בתור אחת שחווה עכשיו את החלק הפרקטי של הלימודים שלה עם קבוצת מטופלים , בדגש פסיכואנליטי: אם היית שם, הדבר האחרון שאפשר היה לדבר עליו הוא פינוק. התנאים החיצוניים של בית החולים מאוד מפנקים, בטח בעינים ישראליות (מסג'ים, טאי צ'י, טפול באומנות ובמוסיקה וכו…) אבל לא היית רוצה להתחלף עם אף אחד מהמטופלים שם, אני די בטוחה בזה. גם אני הגעתי לשם עם הרעיון שמדובר בפינוק, אבל אם מישהו היה מצליף על עכוזך כילד בן שלוש והלאה בטקס שדומה להוצאה להורג כל פעם כשאתה לא גומר מהצלחת, אני לא בטוחה שהיית חווה את זה כפינוק.
בישראל, טיפול פסיכולוגי בכלל כמעט ולא ממומן על ידי הקופות ונתפס כמשהו לעשירים (וזה באמת ככה. כשהמצב הכלכלי גרוע הפסיכולוגים מרגישים את זה קודם. הפסיכיאטרים לא: כי כשזה מגיע למחשבות אובדניות כבר ברור שהנפש נהיית מסוכנת ופתאום מוצאים את הכסף לזה). אולי מכאן בא הרעיון הזה גם. בתור מישהו שמאמין שיש נפש ושהיא חשובה, זה קצת מוזר שאתה חושב שלהתייחס אליה זה פינוק..
אהבתיאהבתי
המושג "תת מודע" (subconscious) די רווח בכל מיני תורות ניו-אייג'יות ואני ממש לא בטוח שיש לו איזשהו קשור למושג ה"לא מודע" (unconscious) של פרויד.
יש הרבה בעיות בדרך שבה אתה מתאר את פרויד אבל אנשים אחרים כבר התייחסו אליהן כאן אז אני לא אחזור עליהם. בכל מקרה, אני לא מכיר את גיא קלקסטון, אבל ביקורות שדומות, בנקודות מסוימות, למה שהעלת פה, אפשר למצוא כבר עשרות שנים אצל תיאורטיקנים די בולטים כמו פרום, פוקו, לאקאן, דלז וגואטרי, ועוד. כל אחד מהם בא ממקום אחר, כמובן, אבל כולם מתייחסים באיזושהי צורה לבעייתיות של מתן קדימות לרציונליות, לאגו, או לרעיון שבכלל יש בתוכנו איזושהי אמת נסתרת שאנחנו אמורים לגלות. אני מניח שאתה מכיר אותם אבל אם לא אז נראה לי שזה יעניין אותך.
אהבתיאהבתי
אבל איך תסביר שחלקים נרחבים מתורתו הלא מדעית של פרויד הוכחו אחר כך בניסויי מעבדה?
לאו דווקא החלקים של האיד והאגו אלא יותר החלקים של הזיכרון, השיכחה והחלימה.
אהבתיאהבתי
נינה, אנחנו כנראה קראנו ספרים שונים על תולדות הפילוסופיה. גם לגבי דקארט אנחנו לא מסכימים. לדעתי אלוהים לא משחק תפקיד מרכזי בתורתו, ודאי לא מרכזי יותר מהרציו. אלוהים אצלו דומה לתפקידו אצל קאנט: הוא משמש כמסגרת יציבה בתוכה אפשר לחשוב ולפעול, לא יותר.
עדין, בנוגע לתחילת דבריך, אני לא רואה נקודת מחלוקת בינינו. לגבי ה"פינוק", בסך הכל ניסיתי לומר שכיום הטיפול הפסיכולוגי נחשב על ידי רוב העוסקים בכך למעין "תחזוקה" לנפש, ולא מתיימר לנסות לגלות את "האמת על עצמנו", כפי שהיה בתחילתו.
איריס, ראי תשובתי לעדין: אני לא מחשיב את הטיפול כפינוק, אלא אני סבור שכך מתייחסים אליו המטופלים עצמם. שוב: מה שאני אומר הוא שהיום לטיפול אין לרוב יומרה להגעה לאיזה מודעות עצמית מושלמת, אלא רק לתחזוקת הנפש ולהבאתה או החזרתה למצב שמיש עבור אורך החיים העכשוי.
א' נדב, תודה. אני מודע לעבודתם של חלק מההוגים הללו.
אהבתיאהבתי
אני לא יודע אם המאמר כתוב כפי שהוא כתוב על-מנת לספק איזה קורא ממוצע כלשהו (במילים אחרות, יש בו איזו נימה מכלילה, משטיחה, שאופיינית להרצאות מוזמנות בבתי-אבות), ועם זאת הוא חביב ומעניין.
טענתי אליך, ולא אפתח אותה כאן בהרחבה, היא שאתה מציג את פרויד באור גס ומניפולטיבי למדיי, בשעה שהאיש עצמו וכתביו מרתקים, עמוקים, "חדשניים" (בהקשרם התקופתי), להפליא, גם אם אינם מהווים יותר מאשר "תרגום" של תפיסות יודו-נוצריות ישנות למדיי, לעולם חדש, נאור ומשתנה.
אני סבור כמוך שהתורה הפסיכואנליטית על אודות האדם והנפש היא מיתוס, ואין לה ולמדע, כפי שאנחנו בדרך-כלל תופסים אותו, ולא כלום. רבים סבורים כך. יחד עם זאת, אין כל יתרון למיתוסים של המזרח, עליה. לא לבודהיזם (ולפסיכולוגיה שלו), לא לדאואיזם, ולא לכל איזם אחר או תורת נפש, מטאפיזיקה, דת, איך שתקרא לזה, שרואה באור אחר את אותו "אגו" ותפקידו בעולם
המון מיתולוגיות. כולן יפות, גם זו של פרויד.
ייתכן שהעובדה אתה עצמך הינך, ככל הנראה, "בעל עניין" בנושא (זהו אינו עלבון), מפריעה לך להעריך את יצירתו של פרויד על פי שוויה.
אהבתיאהבתי
ראשית, כן: המאמר אמור לפנות אל הקורא הממוצע, או לפחות לא להפחיד אותו ישר על ההתחלה. אני בהחלט מצטער על החסרונות שבזה, אבל יש גם יתרונות.
אין לי ויכוח איתך בנוגע לפרויד: הוא היה פורץ דרך ענק, כותב בחסד ותיאורטיקן גאוני. כפי שכתבתי בתגובות לאחרים, התייחסתי יותר אל התורה שלו כפי שהתקבלה בציבור המערבי.
בנוגע לנקודה הבאה דווקא יש לנו ויכוח: אני סבור שלמיתוסים המזרחיים יש יתרון על המיתוס של פרויד. אני סבור שהם נאמנים יותר לאמת, כלומר מציגים מודל יותר מדויק של נפש האדם.
אהבתיאהבתי
תומר, כתבת:
"אני סבור שלמיתוסים המזרחיים יש יתרון על המיתוס של פרויד. אני סבור שהם נאמנים יותר לאמת, כלומר מציגים מודל יותר מדויק של נפש האדם."
ה"איד" של פרויד, לשם דוגמה, הוא מיתי לפחות כשם שה"סקנדהה" הבודהיסטית היא כזו. הפסיכואנליזה (או גם בפשטות הפסיכולוגיה, לצורך העניין) עוסקת ברובה באיזה "איור המחשה" של הנפש (האיור שמוצג ברשימתך הוא בעצם איור של איור), ובדיוק כך גם הבודהיזם. ההבדלים המהותיים נוגעים רק ל"דרך השחרור", או הריפוי, מן החולי האינהרנטי, והשוני בקווי המתאר של ריפוי זה נובע מן ההקשרים התרבותיים-חברתיים-היסטוריים בהם נולדו המיתוסים הללו, ובמובן עמוק, מן התפיסה אודות "מקומו של האדם בעולם".
אני בטוח שלא תסכים איתי. אולם אין בידך כל דרך שפויה לטעון ש"המיתוסים המזרחיים קרובים יותר לאמת". קיימת כמובן ספרות ההבל הניו-אייג'ית המברברת אודות הזיקות ה"מדהימות" בין הבודהיזם למכניקת הקוואנטים וכיו"ב, אך אין בכך דבר מלבד פיקציה אנכרוניסטית בגרוש.
טענתי אינה טענה רלטיביסטית או משהו כזה. כל מה שאני אומר הוא שעצם שימושך במילה "אמת" (בקונטקסט בו בחרת להשתמש בה), מייצר בעצמו, או מכונן מחדש, מיתוס, ושום דבר מלבד מיתוס..
אהבתיאהבתי
תומר, בתגובה קודמת למישהו, כתבת:
"מה שאני אומר הוא שהיום לטיפול אין לרוב יומרה להגעה לאיזה מודעות עצמית מושלמת, אלא רק לתחזוקת הנפש ולהבאתה או החזרתה למצב שמיש עבור אורך החיים העכשוי."
ידיעותך בנוגע ל"מסורת" הפסיכואניליטית, הטיפולית או התיאורטית, שגויות, או מוגבלות מאוד. מעולם לא היתה שם יומרה להביא אדם "להגעה לאיזו מודעות עצמית מושלמת", ומרגע לידת התיאוריה, אצל פרויד, ועד היום, מטרת הטיפול היתה *בדיוק* "הבאתה או החזרתה (של ה"נפש") למצב שמיש עבור אורח החיים העכשווי".
אהבתיאהבתי
ההסגות שלך לגבי קשורות ביניהן: אתה טוען שמעולם לא היתה יומרה פסיכואנליטית לגלות את האמת על נפש האדם, ואתה טוען שמודל הנפש הבודהיסטי אינו יותר אמיתי מאשר זה הפרודיאני.
אני לא מסכים לשתי הטענות הללו. פרויד בהחלט חשב שהוא מתאר את האמת על הנפש. הוא אפילו טען שהפסיכואנליזה היא מדע. גם בטיפול הפסיכואנליטי בראשיתו היתה יומרה לגלות את האמת על עצמנו (אולי המילים "מודעות עצמית מושלמת" הן לא מדויקות. אבל כן היתה יומרה להגיע למצב של מודעות מוגברת לעצמנו). כיום, משום כל מני תהליכים חברתיים שלא ניכנס לניתוחם, אין יומרה כזאת. כיום הטיפול נועד מראש אך ורק לתחזק את המצב הקיים, או לשפר אותו, אבל ללא נגיעה באמת.
זה לגבי היומרה התיאורטית. בפועל ידוע שפרויד חשב שגם אחרי טיפול פסיכואנליטי עמוק, וגם אם יגיעו אנשים אל האמת אודות עצמם בעזרתו, הם בסך הכל יממשו אצל עצמם "קיום נוירוטי רגיל". לבודהיזם ישנה כמובן יומרה הרבה יותר גדולה: "שחרור מסבל", מוחלט וסופי. לכן בצד המעשי של הדברים הבודהיזם הוא כמובן סוטריולוגיה, והפסיכואנליזה טיפול.
בנוגע למעמד התורות הללו:
אם אתה מנסה לטעון שכל סיפור הוא רק סיפור, אתה ודאי צודק. גם הסיפור הבודהיסטי על הנפש הוא רק סיפור, ואין לבלבל בין האצבע לירח (מכיר את המשל הבודהיסטי הזה?) הב-ע-י-ה של הפסיכואנליזה, כפי שהצדתי אותה כאן, היא שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ולא מודה מראש, כפי שעושה הבודהיזם, שהיא רק נראטיב.
אבל.
יש אצבעות שמצביעות טוב יותר על הירח. הבודהיזם מצביע טוב יותר על האמת מאשר הפסיכואנליזה (כן, אני חושב שיש אמת!). זה לא נכון, פשוט לא נכון, שהרבדים התת-מודעים שלנו הם מצבור פראי של יצרים ליבינינלים וטנטלים. זה פשוט לא נכון, וגם אם נבין שאלו רק מילים, מה שהן מייצגות עדיין יהיה טעות. וזה לא נכון שדרוש לנו אגו כדי לנהוג בספינת האישיות והגוף. זה פשוט לא נכון. וזה כן נכון (לדעתי כמובן) שהאגו הוא כלי בידי האורגניזם, שהוא אינו האני ושאין לנו למעשה אני מגובש ומוצק. זה נכון. ולכן המיתוס הבודהיסטי, שכאמור מודה שהוא מיתוס, מצביע טוב יותר על האמת.
אהבתיאהבתי
תומר,אתה כותב כי רק בראשית היה לטיפול יומרה לגלות את האמת על עצמנו וכי כיום יומרה זו נזנחה. ואולם אלו דברים מאד לא נכונים לגבי יומרות הטיפול הפסיכואנליטי בן זמננו.הפסיכואנליזה השתנתה רבות מאד מאז תקופתו של פרויד ואולם אין כל בסיס לטענה כי כיום הטיפול נועד "רק לתחזק את מצב האדם ולא לשפר אותו מבלי נגיעה באמת". השינוי העיקרי שעבר על הפסיכואנליזה כמו בתחומים רבים נוספים הינו השפעת הפוסט מודרניזם ויחסה למושג האמת. זה נכון שבעבר פרויד היה סבור כי דרך טיפול פסיכואנליטי יכול האדם לגלות חלק קטן ביותר מהאמת החבויה אצלו בלא מודע, ואולם, כיום הפסיכואנליזה בת זמננו כמו הפוסטמודרניזם טוענת כי האמת המתגלה במהלך הטיפול הינה אמת יחסית, כלומר לדוגמא כשאדם בטיפול נזכר באיזשהו חוויה הקשורה לילדותו או לקשר עם הוריו אין טענה לגבי חוויה זו כי הינה האמת האובייקטיבית, כי כך אכן היו פני הדברים, אם כי הדגש הוא על האופן שבו הדבר נחווה אצל האדם עצמו, יתכן כי היה זה קשור למציאות ממשית ויתכן שלא, אין לכך משמעות כה גדולה כיום. מעבר לכךף לתפיסת האמת של הפסיכואנליזה כיום, אין כל קשר לעניין שיטת הטיפול. שכן ויתור על היומרה למצוא את האמת על נפש האדם שבטיפול אינה פירושה טיפול כמצב של תחזוקה של האדם . הטיפול כיום כבעבר בהחלט שואף לטפל באדם ולעזור לאדם לפתור קונפליקטים פנימיים, דרך העלאת תכנים מהלא המודע שהינם חשיפת אמת של האדם אולם לא במובנה הפרוידאני דווקא אם כי במובן של החוויה הסובייקטיבית של האדם ופירושה האמיתי ו/או המדומיין של המציאות. בשולי הדברים יצוין כי כיום גם תפקידו של המטפל השתנה מאד מתקופתו של פרויד, כאשר אז פרויד תפס את תפקידו של המטפל כמעין חוקר או בלש המנסה לפענח את נפש המטופל, בעוד שכיום המטפל אינו יודע כל אלא שותף עם המטופל בדרך ליצירת חוויה טיפולית משותפת אינטרסובייקטיבית.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה.
אני מקבל בגדול את מה שאתה כותב. אבל תן לי לשאול אותך: רוב האנשים שהיום הולכים לטיפול פסיכולוגי (וגם אני הייתי פעם בטיפול), האם זה בשביל לגלות את האמת (אפילו היחסית) על עצמם, או בשביל להרגיש יותר טוב? האם כדי לפתור את התעלומה של חייהם, או לשים פלסטר על מה שכואב ולהמשיך הלאה? מה הסיבה המרכזית?
למיטב ידיעתי, פעם הסיבה המרכזית היתה הראשונה, והיום השנייה.
אהבתיאהבתי
אני לא מתמצא כלל בפילוסופיה של דקארט אבל המשפט "אני חושב משמע אני קיים" נשמע לי מזה זמן מה כאחד המשפטים האדוויטיים ביותר
האם יכול להיות שבבסיס הניסוח הכל כך אינטלקטואלי פילוסופי של דקארט עומדת אותה התובנה התחושתית
Sat-chit
יעני מודע-קיים
??
אהבתיאהבתי
שלא. כלומר שדקארט בונה את הקיום האנושי על החשיבה הדיסקורסיבית. ושבעקבותיו גם אנחנו חושבים שאנחנו עצמנו, במידה רבה, החשיבה, וממילא שזו הדרך היחידה או הטובה ביותר להשתמש בשכל שלנו. ולא היא.
אהבתיאהבתי
אמוץ, עכשיו אני נזכר שיש לדקארט כמה פסקאות בהן הוא מתייחס לכאורה לקיום עצמו… אוי, אני לא זוכר כרגע איפה הן… אבל לא נראה לי שהוא ממש התכוון לזה, ובכל אופן, מה שיצא מתורתו הוא מה שתיארתי.
אהבתיאהבתי
תומר, הפסיכואנליזה עצמה נהגתה על ידי פרויד בתור דרך טיפול בסימפטומים שלא נמצא להם מרפא ברפואה הקונוונציונלית של ה 19 (פרויד היה בהכשרתו רופא) בעיקר תופעות שכונו היסטריות אצל נשים. כך שמאז ומעולם הפסיכואנליזה שמשה בראש ובראשונה לטיפול בסימפוטומים ופתולוגיות כפי שכונו אז. חשיפת האמת על המטופל, קרי העלאת תכנים מהלא מודע למודע במהלך הטיפול הייתה כלי הריפוי העיקרי למטפלים, כך שהדבר שימש כאמצעי ריפוי. אמנם בתחילת דרכה בשל חדשנותה ומקוריותה הפסיכואנליזה משכה אליה אינטלקואלים רבים שהיו מעוניינים לגלות את צפונות נפשם דרך הטיפול, ואולם אף פעם זו לא הייתה מטרה בפני עצמה. וכך גם כיום, כמי שהולך לטיפול מספר שנים אני יכול להעיד כי גילוי התכנים מהלא מודע, קרי הכרת חלקים בעצמי, הינה תהליך הקשור באופן הדוק לתהליך הטיפול במצוקות שבגללן הגעתי לטיפול. אכן מטרתי הראשונית לא הייתה לגלות על עצמי דברים אלא פשוט ללכת לטיפול שיעזור לי לפתור בעיות שהייתי שרוי בהן, אולם אם הזמן הבינותי כיצד הדברים מתקשרים אחד לשני וככל שאדם לומד להכיר את עצמו ככה השינוי העצמי מתגבר. מה שכן אני בהחלט חושב שטיפול באוריינטציה פסיכואנליטית אינו מתאים לכל אחד, ואדם שאין בו איפשהו התשוקה כן להכיר את עצמו, לא יוכל להתחבר לסוג טיפול כזה, אפילו אם זה לא היה המניע שלו להגעה לטיפול.
אהבתיאהבתי
כן, ודאי שהחקירה העצמית היא הטכניקה דרכה הטיפול "עובד". ודאי. אני בסך הכל מתכוון לומר שהיום רוב האנשים שהולכים לטיפול לא מעוניינים באמת לעבור מסע של גילוי עצמי, אלא יותר טיפול של שיפוץ ותחזוקה לחייהם. ואני חושב שרוב הפסיכולוגים היום לא מתנגדים לכך, ושחלקם גם מעודדים את זה. בכך היומרה המקורית של הפסיכואנליזה אובדת.
אהבתיאהבתי
דקארט בקוגיטו לא "בונה את הקיום האנושי על החשיבה הדיסקורסיבית". ב'קוגיטו' הכוונה למצבים מנטליים בכלל ולאו דווקא חשיבה שכלית או דיסקורסיבית. הוא אומר במדיטציה השנייה:
But what then am I? A thing which thinks. What is a thing which thinks? That is to say a thing which doubts, conceives, affirms, denies, wills, refuses, which also imagines and feels.
אהבתיאהבתי
מזל שהוא הוסיף את ה-feels הזה בסוף המשפט.
(או במילים אחרות, גם אם לא על החשיבה הדיסקורסיבית בלבד, על הפעולות המודעות של הנפש. זה המימד היחיד שבו הוא מכיר כרלוונטי לבניית העולם)
אהבתיאהבתי
דקארט לא מנסה לבנות את העולם, הוא לא פסיכולוג שאומר לנו איך כדאי לחשוב באופן אופטימלי והוא גם לא מורה רוחני. הוא פילוסוף שעוסק באפיסטמולוגיה ומנסה לנסח הצדקה לתקפות הידע. לשם זה הוא צריך משהו שלא ניתן להטיל בו ספק ולכן הכרחי שנהיה מודעים לו. ההנגדות וההקבלות של דקארט למה שקרוי פילוסופיה ב"מזרח" הן הוצאה מהקשר.
אהבתיאהבתי
תומר, לא ברורה לי העוינות המסוימת שלך כלפי פרויד, דקארט, "החשיבה היודו-נוצרית" ןכו. אשרי וטוב לך שמצאת דרך שאתה מאמין שהיא הקרובה יותר לאמת, אבל ברור לך כי העוינות של אדם יהודי דתי כלפי הרעיונות הפסיכואנליטיים למשל נובעת מאותה תחושה שלו, שהדרך שהוא מאמין בה קרובה יותר לאמת. הטענות שלך לא משכנעות, ולא יכולות לשכנע, על פי טבען הבסיסי ביותר.
כמו כן, אתה טוען שהפסיכואנליזה לוקחת עצמה יותר מדי ברצינות ביחס לבודהיזם, ובניגוד לבודהיזם לא מודה שהיא בסה"כ נראטיב. זוהי טענה כללית ביותר, ויהיה לך קשה מאוד לבסס אותה. הפסיכואנליזה זה הרבה מאוד דברים, כמו שהבודהיזם זה הרבה דברים (אם כי מן הסתם יותר דברים, בגלל היתרון של השנים). בהרבה מובנים הפסיכואנליזה דווקא קרובה ביותר לבודהיזם, דווקא משום שהיא עשויה בקלות יחסית לתפוס עצמה ככלי, מכשיר, ותו לא. ובכך הטיפול שונה מאוד מדת, כיוון שהוא ריק לעתים מכל יומרה מטאפיזית )בניגוד אגב לאספקטים רבים של הבודהיזם)
שוב, אין בעיניי יתרון אמיתי לפסיכואנליזה על פני הבודהיזם, אני פשוט מרגיש שדבריך הולכים ונראים כמו מין תעמולה פופוליסטית מטעם הבודהיזם (כולל הרבה אי דיוקים ביחס לפסיכואנליזה), יותר מאשר דיון לשמו, חף מאידיאולוגיות, שעל-פי רוב הוא מעניין יותר.
אהבתיאהבתי
תודה על מאמר מבריק. ניסחת יפה מחשבות מעורפלות מאוד שהיו לי בנושא.
אהבתיאהבתי
אני לא מבין מאיפה קיבלתם את ההרגשה שאני לא אוהב את דקארט, או פרויד, או מנסה לשסות את הפסיכואנליזה בבודהיזם ולראות מי מנצח באיזה משחק ילדותי של "הדת שלי יותר טובה". לא מני ולא מקצתי. בסך הכל הצבעתי ברשימה שלעיל על כשל מהותי שיש לדעתי בפסיכואנליזה, בעיקר בצורה שהיא התקבלה בה בציבור, כאילו הרוודים הלא מודעים שלנו הן מצבור של יצרים פראיים שיש לשלוט עליהם בעזרתו של האני. אני חושב שזו שטות.
אהבתיאהבתי
"(או במילים אחרות, גם אם לא על החשיבה הדיסקורסיבית בלבד, על הפעולות המודעות של הנפש. זה המימד היחיד שבו הוא מכיר כרלוונטי לבניית העולם)"
אבל דווקא ראויה לציון פה היא המתיחות שבין הדיסקורסיביות, הבנויה שלבים שלבים ונעזרת בסילוגיזמים ופרודצורות לוגיות, לבין הוודאות הבלתי אמצעיות ובלתי מתווכת של ה"קוגיטו".
אצל דיקארט. כך גם אצל שפינוזה ופילוסופים אחרים שנחשבים לאדריכלים של אתוס התבונה המודרניטסי, הודאות הגדולה ביותר הינה בלתי-אינטלקוטאלית, ובלתי אנליטית – כלומר שלא ניתנת לפירוק והרכבה.
אהבתיאהבתי
האם אצל דקארט אותה ודאות היא אכן בלתי-אינטלקטואלית. אני לא בטוח. ודאי שאם הוא מבסס את קיומו על המחשבה, היא לא – אלא אם כן כשהוא אומר "חושב" הוא מתכוון למשהו אחר מחשיבה דיסקורסיבית.
שפינוזה זה סיפור אחר לגמרי, כי הוא קובע במפורש שצורת ההכרה הגבוהה ביותר ("השלישית") היא מעל לחשיבה. באופן אישי די ברור לי ששפינוזה הוא מיסטיקן, ואני חושב שצריך להתאמץ מאוד כדי להבין מדבריו אחרת.
אהבתיאהבתי
בוודאי שהוא מתכוון למשהו אחר מחשיבה דיסקורסיבית. הוא מדבר על החוויה הבלתי אמצעית שיש לנו כאשר אנחנו מתבוננים פנימה – ופה הוא פותח קבוצה שמכילה את כל ההיפעלויות הרגשיות, ולא רק את החשיבה.
האינטרוספקציה של הקוגיטו היא התשתית שעל גביה ניתן לכונן מציאות אובייקטיבית שכפופה לכללים, ואשר נתונה לבחינה מדעית-רציונלית. אבל התשתית עצמה אינה אובייקטיבית, ואף אינה נתונה לבחינה מדעית (דיקארט שלל את יתכונתה של פסיכולוגיה, או מדע נפש).
לגבי ברוך, לא נראה לי שזה מדוייק או הוגן לומר שהוא מיסיטקן. אני הייתי מגדיר אותו כפילוסוף רציונליסטי, בעל נטיות מיסטיות-רליגיוזיות. אולם אם אצל דיקארט הא-רציונליות היא הכרח מתודי, שעל גביו בונים אובייקטיביות, הרי שאצל שפינוזה הא-רציונליות הופכת לתכלית החיים – אהבת אלוהים השכלית עד לנקודת התאיינות האני.
אהבתיאהבתי
אבל שוב: הקוגיטו שם את הרוודים המודעים של המיינד במרכז, וזו התשתית לכינון מציאות, כפי שכתבת. יש כאן הנחת מוצא שהאני הוא אותו סוכן שמסוגל ליזום ולבצע אינטרוספקציה, ושהוא "כל האדם", אם להשתמש בלשון רמב"מית.
ובעניין שפינוזה – "פילוסוף רציונליסט בעל נטיות מיסטיות רליגיוזיות" מקובל עלי : )
אהבתיאהבתי
אני מסכים בהחלט.
אני רוצה לשאול שאלה אחרת. כשאתה כותב: "זוהי התפיסה של האגו כשליט עליון שמובילה לסבל ולאלימות, כמו גם לחוסר יצירתיות. תפיסה כזו של האגו היא לא הפיתרון – היא הבעיה. האגו כשליט בלעדי הוא לא מה שעוצר את הכוחות ההרסניים של הנפש, הוא מה שמעורר אותם.
"
האם אתה מבסס את זה על הבדלים אמפיריים שבין תרבות המערב למזרח, כאלו שנגזרים מתפיסות האגו השונות, או שזו קביעה ערכית, שנמצאת מחוץ להיסטוריה.
אהבתיאהבתי
בדיקה קצרה תראה שיש במזרח אלימות רבה. ואין לתמוה על כך: גם הם בני אדם והם שבויים באותה תפיסה מוטעית של המציאות כמונו. אם יש יתרון אצלם הוא שהם חוקרים את העניין זמן רב יותר ולדעתי ניסחו את הבעיה ואת הפיתרון בצורה בהירה יותר.
לכן אני חושב שזה עניין כלל-אנושי, אם כי לא א-היסטורי: הוא נוצר מאותה תקופה בה האדם פיתח כישורים שכליים (בעיקר פסיכולוגיים ולשוניים) מספיק גבוהים כדי לתפוס את עצמו כאינדבידואל, כלומר כישות אוטונומית הנבדלת מסביבתה פחות או יותר. להערכתי זה קרה לפני כחמשת-אלפים שנה, או אולי קצת פחות, ואני מבסס את ההערכה הזאת על כך שאז צצו הדתות הראשונות, שהיו בעצם הניסיונות הראשונים לנסח בשפה מיתית את הבעיה האנושית ואת הפתרונות לה. זו דעתי בכל אופן.
אהבתיאהבתי
אפשר להיות יצור מוסרי בלי אגו?
נראה לי כאילו כל הכרת המוסר נגזרת מהכרת האני המובחן מסביבתו.
מה המשמעות של ציווי כשאין אגו?
מלבד זאת, מבחינה אישית אני מוכרח לציין .שאיבוד האגו נראה לי כמו חלום בלהות
אהבתיאהבתי
"שורשי התפיסה הזאת, של האדם כמרכז של סדר בתוך הטבע הבהמי והפראי, ושל האגו כמרכז של סדר בתוך האדם הבהמי והפראי, נעוצים עוד בימי הדת העברית הקדומה, אשר ראתה לאדם תפקיד של שוטר עולמי (מתוקף מינוי אלוהי: מיד אחרי בריאתו אומר לו האל: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"). בדתות האברהמיות תפקיד האדם הוא לשלוט ולשעבד, את העולם ואת עצמו, ומוסר הוא פועל יוצא של בחירה, הכרעה ופעולה בעולם.
בהודו ובסין התפתח רעיון אתי שונה לחלוטין. שם התנהגות ראויה היא הכפפת עצמנו לדהרמה, שהוא החוק הטבעי המכונן את הכל. האדם נדרש לא לחצוב לעצמו ממלכה של סדר מתוך התוהו של הטבע, אלא להתאים עצמו לטבע, שמושטת מאז ומעולם בסדר הנצחי של הדהרמה. מוסר הוא פועל יוצא של הבנתו, קבלתו ומימושו של החוק הטבעי. "הטוב" כבר קיים בעולם, באופן אורגני ואינהרנטי (ובלתי-אישי) – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתלב בו."
אתה כנראה תופס מוסר כביטוי של בחירה, הכרעה ופעולה. אבל יש תפיסה אתית שונה, של מוסר כהתאמה לסדר הטבעי שהוא טוב ממילא. בשביל להתאים לאותו סדר יש צורך במה שנקרא ביוונית "קנוסיס": ריקון עצמי. האגו הוא אפיפנומנה שאנחנו תופסים ברצינות גדולה מדי. הוא לא נחוץ כלל למוסר. אדרבא: תפיסה מוטעית שלו כ"מנהיג" הגוף ואחראי למוסר מובילה לסבל ולכן גם לרוע. בקיצור, אל נא תשפוט את איבוד האגו לשלילה לפני שתנסה…
אהבתיאהבתי
קראתי את המאמר (והוא מעניין מאד), אבל השאלה שלי בדבר הבדלים אמפיריים כוונה בדיוק לחלק מהמאמר שלא הבנתי:
באיזה אופן אתה מבסס את הקשר בין העדר אגו, למוסר. בהעדר התשובה האמפירית (שם אין אגו ואמפירית שם יותר מוסרי, או משהו קצת פחות פשטני). ציפיתי לנימוק ערכי, אבל לא מצאתי אותו, רק חזרת על הקביעה הראשונה שלך. מדוע השליטה על הטבע היא בהכרח רעה, ומדוע "אשליית" העצמי (שהכרחית לכינונה של מערכת מוסר המבוססת על צווים) היא פחות מוסרית מהתנערות ממנה..
אני מבקש שתפרוט את הקשר בין הכפפת עצמך לדהארמה להתנהגות מוסרית – זו בעצם שאלתי אני מניח.
אהבתיאהבתי
אז כאן אנחנו חוזרים לדעתי בדבר האמת. כלומר: אני חושב שישנה אמת מסויימת באשר למצב האנושי, והיא שמה שאנחנו חושבים שהוא האני שלנו הוא למעשה מנגנון פסיכולוגי שמשלה אותנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות שמנותקות מהסביבה וכו' (לתיאורים יותר רחבים אנא ראה הרשימות שלי על האני, בלינק בצד).
מכיוון שהאני שלנו הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא, כלומר אנחנו משלים את עצמנו, אתיקה המבוססת על היכולת שלו לבחור ולפעול היא לוקה במקרה הטוב, וקטסטרופלית במקרה הרע (אני אגב לא הייתי אומר "קטסטרופלית", אבל היא בטח לא מושלמת). אתיקה שמבוססת על ההיחלצות מאותה אשליה מתאימה הרבה יותר למצב האמיתי שבו אנחנו נמצאים, וזו האתיקה המזרחית. "הכפפת עצמך לדהרמה" היא בשבילי ביטוי בשפה מעט מיתית להיחלצות מאותה אשלייה כאילו אני כופה על עצמי ועל העולם את רצוני ובכך חוצב ממלכה של סדר בתוך הכאוס וכו' וכו'.
כאשר אנחנו משתחררים מאותה אשליה אנחנו חיים טוב יותר, ראשית משום שאנחנו רואים את העולם לאשורו. ושנית, משום שהעולם כפי שהוא הוא לדעתי טוב מבחינה אינהרנטית, אבל זה כבר סיפור אחר, שאין באמת צורך בו כדי להסביר את הצורך לא לחיות באשליה.
אהבתיאהבתי
אני לא ממש מבין את התשובה. זה כאילו החלפת משוואה מעורפלת אחת:
מוסרי יותר=אובדן האגו
במשוואה מעורפלת אחרת:
מוסרי יותר=אשלייתי פחות, או אותנטי יותר.
כאשר בתוך המשוואה הנ"ל, המונח "אשלייה" רחוק מלהיות נהיר או ברור, למי שמימיו לא חווה תחושת אובדן העצמי.
זה לא כאילו מדובר בשקר, או אשלייה שיש עמה אסקפט של זדון. כיצד אתה מצפה שאני, אדם ממוצע בעל אגו וכמעט אפס ידע בפילוסופיה מזרחית, אמור לזהות את אשליית האגו כמשהו בלתי מוסרי? יש לך מושג כמה בלתי מבוסס זה נשמע למישהו כמוני?
ברור לי שאתה מבין על מה אתה מדבר, אני לא מטיל בזה ספק. אבל גם ברור לי ש*לי* אין שמץ של מושג לאיזה מוסר אתה מתכוון, כיצד הוא אמור להיראות, ואיך בדיוק הוא יצוץ כאשר ה"אשלייה" תעלם.
אהבתיאהבתי
לא אמרתי שהיפתרות מאשליית האגו היא דבר מוסרי ולהפך לא. שים לב מה כתבתי: שאתיקה המבוססת על הרעיון שיש לי אגו שהוא מי שמחליט ומכריע ופועל – היא לוקה. כלומר תורה אתית כזו היא פגומה. לא אמרתי שעצם היותי תפוס באשליית האגו זה רע מבחינה מוסרית (למרות שזה רעיון מעניין… טוב, אבל באמת לא אמרתי את זה).
כלומר אני טוען שהמודל שבנה פרויד, שמבוסס על אחת הפרדיגמות הותיקות והמרכזיות של המערב, שמתחילה מהיהדות ומגיעה עד לנאורות, הוא לוקה בתור מודל אתי, וזאת מפני שהוא לא מבין נכונה את מבנה הנפש שלנו.
כי לדעתי מבנה הנפש שלנו שונה, ומצריך התמודדות שונה עם העולם ועם עצמנו. זה יותר מובן?
אהבתיאהבתי
אמנם יש עוד מקום לשאלות, אבל באופן כללי זה יותר מובן. אני כנראה הבנתי את הדברים שלך עם הדגש במקום הלא נכון.
אהבתיאהבתי
כל מילה פשוט נכונה!!!!!
הדהרמה מאז ומעולם דיברה אלי יותר מאשר היהדות.
ויש לי תחושה (אינטואיטיבית :-) שזה לא מקרה, ושעמוק בפנים אני מרגישה שיש בי טוב. איזה כיף לגלות שעוד לא קלקלו אותי.
אהבתיאהבתי
ראשית, כאן המקום לציין שאני נהנה מאוד לקרוא את רשימותייך.
שנית, בנוגע לשתי השאלות הלעוסות –
האין אלו שאלות הקיימות מאז עמד האדם הראשון על דעתו (או מודעותו) ?
כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן, לִבּוֹ–שְׁהוּא עָמֵל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
(קהלת)
אהבתיאהבתי
חזק!
אהבתיאהבתי