המערב אובססיבי באשר לסופו. האפוקליפסה קורצת לא פחות משהיא מפחידה, ותיאוריות אסכטולוגיות היו תמיד רבות מכר וחביבות על הכל. הצפייה היא כזו: או שיגיע כבר הקץ, או, אם הוא לא מגיע, שלפחות נדע כבר עכשיו מתי ואיך הוא בדיוק יגיע. המשאלה הזו לסוף הובעה החל מימי הנביאים. מהם עברה שרביט הצפייה אל האקופליפטים (אפוקליפסה היא "התגלות", וזו אצלם שזורה חיות פנטסטיות, מלאכים ומפלצות לרוב, ושחזון אחד מהם, יוחנן, סיבך את הנצרות עם ספר שבנסיונות לפרש את תכניו המופרעים נשברו רבבות קולמוסים וראשים). גם חז"ל הצטרפו למשחק הניחושים הזה: במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!"; כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.
הצפייה לקץ מפגינה חוסן מרשים, ואין כמעט דבר שביכולתו לגדוע אותה: חסידיו הראשונים של ישוע מנצרת ציפו שהוא ישוב, ואיתו ממלכת גן עדן, עוד בימי חייהם. זה לא קרה כמובן, אבל לא הפריע להם להמשיך ולצפות עד ימינו אנו. ובימינו אנו חסידיו של הרבי מליובאוויטש מסרבים להתייאש ממשיחיותו גם אחרי שנפטר, וממשיכים להמתין ש"יתגלה". אבל אין כלל צורך להיתפס לדת כדי לצפות לסוף. כולנו עושים כך בזעיר אנפין בכל פעם שאנחנו זוקפים אוזניים למשמע תגלית מדעית חדשה, תיאוריה פילוסופית או תחזית מדינית: הנה הנה, אולי סוף סוף יבשרו על ההברקה שאחריה יהיה הכל באמת מבריק. מתי באמת כבר יהיה הכל "כמו שצריך"?
אך השלמות מבוששת לבוא, ואנחנו נותרים להתבוסס בעולם פגום, מעבירים ימים, שנים, דורות בציפייה. אך אם אכן כך, אם בין הרע הנוכחי לטוב שממתין בקץ ניצב הזמן, הרי שמסתבר שהוא הוא אותה ישות הקרויה בשם "שטן". לולי הוא כבר היינו נגאלים, ובעיקובו את המשיח הוא זה שמאפשר לרוע ללחש. מול השטן יש כמובן להתגונן, וכדי שלא יכלה אותנו הזמן לחלוטין אנחנו מציבים מולו כלי נשק ומגן: את החוק ואת האהבה.
החוק (כך שמעתי ממשה הלברטל) הוא זה שמאפשר כבר כיום, בעולמנו הפגום, לבנות מודל של גאולה. אנחנו מעצבים את החוק מול פני האידיאל: ככה, כפי מה שמורה החוק, כולם יתנהגו הרי באופן טבעי באחרית הימים, ועל כן היינו רוצים שכך כולם ישתדלו מאוד לנהוג עכשיו. החוק הוא ניסיון שלנו לצמצם את הפער בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. מכך מובן מדוע רבות הן התנועות המשיחיות שמכריזות על כך שבקץ הימים יבוטל החוק ויפוג תוקפן של המצוות: כשהכל בסדר אין טעם בניסיון האנושי, המוגבל ממילא, לעשות סדר.
מכאן גם רמז נוסף למקורותיו של תהליך החילון במערב: בזמנים עברו, כאשר חיי אדם היו יותר רע מטוב ואנשים חלמו בהקיץ על עצי פרי ונהרות מים זכים (וראו תיאור גן עדן המקראי) החוק הדתי נדרש (יותר מאשר נכפה) כאמצעי לכינונה של תקווה לעתיד, ולא רק סדר בהווה. כיום, כאשר את מירב הבעיות המיידיות של האדם פתרה הטכנולוגיה, מובן מדוע אנשיו זקוקים פחות לחוק האלוהי. שוב: כשהרוב בסדר, פחות מתחשק לאלץ את עצמנו לעשות סדר. לכן גם ברור מדוע כיום חסידי החוק דורשים לכפותו.
האהבה היא אמצעי נוסף (ולא תכלית) דרכו נבנה לנו כרגע מעין עולם הבא. אין הכוונה לז'אנר הרומנטי (שגם אם היה קיים, כנראה שלא היווה להמונים אידיאל עד למאה השנים האחרונות) אלא לארוס, כלומר לאותה תשוקה יצירתית שנושאת אותנו מעלה ומורידה דרכנו צבע למציאות, ולאָגָפֵּה, כלומר הרעות והרצון הטוב כלפי הכל כולל הכל. תערובת של שתי אלה, שלא מנוגדות אלא משלימות זו את זו, היא כשיקוי קסמים המפיג מרה שחורה ומפוגג את האופל מעל פני האדמה. האהבה מאירה את עינינו, עד כדי כך שהן הופכות עיוורות להבדלים שבין החפצים לבין צלליותיהם. כשזה קורה אין לנו עוד צורך בהבאתו של אור חיצוני. כך יכול היה לומר שאול הטרסי, הוא פאולוס, שגם "אם תהיה לי נבואה ואדע את כל הסודות וכל הדעת … ואין בי אהבה הייתי כאין": האהבה מעקרת את הצורך בעתיד, וממילא בידיעתו.
על היחס הנכון בין החוק לאהבה רבות היהדות והנצרות כבר אלפיים שנה, כל אחת מהן בדרכה אל הנצח. כי החוק אולי מוחלט ותקף לכל, אך משום כך גם קר ובלתי אנושי. האהבה היא אנושית, אבל מתוקף כך היא גם זמנית מאוד. כמה זמן כבר אפשר להיטלטל בין שני אלה? כמה זמן אפשר לתלות על וויהם את כל מאוויינו? לא הרבה, וזמן, כזכור, הוא השטן.
חוזרים, אם כן, אל חישובי קיצין.
מטבע מתקופת בר-כוכבא, במרכזו המקדש עם ארון הברית, ומעל הכוכב, סמלו של המשיח הכושל
ואלו כרגיל, גם אם לא מנבאים אל נכון את הקץ המוחלט, מצליחים למהר את קיצם של חיים רבים: קיים קשר הדוק, סיבתי, בין בטחונו של אדם בגאולה הממשמשת ובאה ובין נכונותו להקריב חיי אחרים למענה. הצדקה מוסרית לפעולותינו דרושה לו כמו לרובנו, אבל הבטחת איודם של חוקי המוסר בקץ העתידי מצליחה למסמסם אותם כבר כעת בשביל הפנאט המשיחי, עבורו אי הנעימות המוסרית שברציחת אי אילו מכשולים בדרך אל האושר הופכת נסבלת משום הבטחון הגמור שלו בזמנה הקצוב, ובשלמות שממתינה להשתרר רגעים מעבר אליה. ראיית הגאולה כהכרח היסטורי מאפשרת פעמים רבות לאנשים הגונים להשלים עם עוולות וזוועות שמלוות, לכאורה, את מהלך מימושה. המטרה, שכאשר תוגשם תקדש את החול, בינתיים מקדשת את כל האמצעים: מוקד המבט הוא על העתיד לבוא, ואין מי שישמור על החיים בהווה.
וככל שהאמונה בגאולה עזה יותר, כך גדלה גם המסירות וההתלהבות שבה מתבצעים מעשי ההרג. המשיחיות, זה ברור, פשוט מעדיפה את העתיד על ההווה, ועל כן יכול ההווה להיות מוקרב למען העתיד. אותו להט משמש אותנו היטב כשמגייסים אותו למען מטרה קונסטרוקטיבית (כהפצת הבשורה הטובה, כבניין מדינה), אבל זהו נמר שקל מאוד לאבד עליו שליטה. וכפי שהשבתאים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן הגאולה, פרקו כל עול והתבסמו ביחסי מין חסרי רסן, כך הבולשביקים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן המהפכה, שחררו נצרות אקדחיהם והתירו את דמם של מליונים בדרכם אל גן העדן של הפרולטריון. המשיחיות, בקיצור, היא ביטוי שיא להעמדת התכלית כערך העליון, שלעומתו האמצעים מאבדים כל ערך. אם הטוב המוחלט יגיע לאלתר, גם החוק וגם האהבה אינם דרושים לנו כעת.
ולצערנו הרב, הטוב המוחלט לעולם, לעולם לא מגיע. הזמן המשיחי נותר תמיד עתיד.
אם אין זה די, הרי שלא רק מבחינת תוצאותיה בפועל המשיחיות שטופה במוות: בסופו של דבר (כפי שהאירה את עיני אליענה יעקובוביץ), האם זה לא ברור שהתשוקה לקץ היא תשוקה לאיון, משאלת מוות? חביב על הדתות המונותאיסטיות להאשים את אלו המזרחיות, לנוכח תרגוליהם המדיטטיביים ודיבוריהם על האין והריק, בניהיליזם אגוצנטרי, אבל מהניהיליזם שבקרבן הם מתעלמות. וזה הרי ברור כל כך: התשוקה לשלמות וחוסר שינוי היא פשוט תשוקה למות. התשוקה לסוף הזמן, לקץ העולם, להתבסמות סטטית בזיו השכינה – כל אלו הן משאלות של חידלון, של אין. המשיח שיביא איתו את הסוף הוא לא אחר מאשר מלאך המוות.
הניהיליזם שבמשיחיות בא לידי ביטוי, אם כן, הן במעשי הזוועה של המשיחיים, והן במוקד התכוונותם: הם גם נושאים עיניהם אל המוות, וגם זורעים מוות סביבם. אך עוד מימד של ניהיליזם פרדוקסלי יש בערגה המשיחית: את הכמיהה לסוף אפשר, כאמור, לחלק לשתי תשוקות שונות: ראשית, אנחנו רוצים לדעת מה יקרה בקץ הימים (מתוך סקרנות בריאה ורצון כנה להתכונן היטב); שנית, אנחנו רוצים שכבר יגיע קץ הימים (מתוך שרע לנו כעת, ובלבנו הציפייה שאז יהיה טוב). המצוקה שבהווה היא זו שמולידה, זה די ברור, את הכמיהה אל העתיד. חוסר הידיעה צמא לדעת. חוסר הנחת משתוקק לרפיון.
הנה, אם כן, הסתירה המובנית בערגה המשיחית: אנחנו רוצים לדעת את הזמן בו לא נדע. אנחנו משתוקקים לעת בה תסתיים כל השתוקקות. אנחנו ממתינים במתח לימים שבהם לא תהיה לא המתנה ואף לא מתח. שכן הרי ברור שאחרית הימים היא אותו זמן שבו הזמן חדל, כלומר ששום דבר בו לו קורה מפני שמעצם טבעו כדי שיבוא הכל הכל היה צריך כבר להספיק לקרות. המשיחיות נולדת מתוך חוסר נחת, והיא קשורה בעבותות לתפיסה שהעולם כפי שהוא, הוא רע. מפני שרע לנו אנחנו כמהים לטוב, ומצפים לזמן שבו יהיה הכל מושלם. אלא שהכמיהה הזו שלנו היא חלק יסודי ברוע הנוכחי של העולם, שכן אנחנו מגדירים מראש שאותם ימות משיח יהיו הזמן בו אין כמיהות!
משום שאנחנו נמתחים לקראת הזמן שרק בו יבוא הרפיון אנחנו בעצם לא מאפשרים לו לבוא, והמכשלה הראשונית שלנו היא תפיסתו של הזמן הזה כזמן שהוא רע במהותו. מתוך הראייה של המציאות כמוגבלת אנחנו מגבילים את עצמנו, ונותר לנו רק לחכות, מוגבלים, לנצח. אך האין המציאות באמת מוגבלת? במידה רבה כן, אבל אם הבעיה שלנו היא בדרך שבה אנחנו תופסים אותה, אולי כדאי לשנות את התפיסה, ולא רק להמתין שתשתנה המציאות. אם אכן כך, הרי שכדי שיבואו ימות המשיח לא האפוקליפסה היא זו שדרושה, ולא בניית בית המקדש, אלא ההתגלות של המציאות כפי שהיא כבר כעת, וקידושו של הזמן ההווה.
[עדכון 2.3, 19:50: עלה באנרג'י]
לולאת האל 
ואיך מקדשים את ההווה?
על ידי אהבה…
יפה ומעניין מאוד,
מספר נקודות:
אחד המנועים לדת הוא הפחד. (ברגמן, החותם השביעי(
אתה מתיחס לרוע ולאלימות כאלו הם תוצאה של אדאולוגיה או תוצאה של מחשבה מסויימת. לדעתי זה הפוך, הרוע קיים ואנשים רק מנסים למצוא לו סיבות.
אהבתיאהבתי
בובר בראשית ספרו "בפרדס החסידות" מבקש לטעון כי זהו מהותה של החסידות, שהיא נוטלת את מושג הגאולה מן ההסטוריה ומחדירה אותו אל הרגע. בכל רגע גלות וגאולה.
אהבתיאהבתי
וחולי: אני לא חושב שהרוע הוא רק תוצאה של אידיאולוגיה וכו'. גם לדעתי הרוע קיים בעולם, או יותר נכון, הוא תוצאה של המוגבלות הבסיסית של המציאות, שהיא בלתי נמנעת, שכן כדי שכלל תהיה מציאות מוגבלות זו חייבת (כנראה) להיות. העניין הוא שאת המוגבלות הזאת לא חייבים לנתב לכיוונים של סבל ורוע, והתנאי לכך הוא לראותה באור הנכון. לדעתי המשיחיות היא ראייתה באור מעוות.
אהבתיאהבתי
תומר,
באופן כללי אני מסכים עם הדברים שהעלת, אבל משהו נראה לי אחרת.
אני עדיין לא ממש מבין מה אני חושב, אבל באופן כללי נראה לי כך:
נגיד שיש איש "רע". הוא קונה אקדח ויורה במישהו. הגישה שלך אומרת, לא נאפשר לו להחזיק באקדח.
אבל האים בכך הוא יהפך ל"טוב"?
האם לא עדיף לאפשר לו להחזיק באקדח אבל לשכנעו להצטרף לחוג קליעה ספורטיבי?
או משהו כזה…
אהבתיאהבתי
אתה כותב: "חביב על הדתות המונותאיסטיות להאשים את אלו המזרחיות, לנוכח תרגוליהם המדיטטיביים ודיבוריהם על האין והריק, בניהיליזם אגוצנטרי, אבל מהניהיליזם שבקרבן הם מתעלמות".
הדת שלי, שהיא גם שלך ושל אחרים, אומרת בשקט רב – "גם אחרי הקץ אתה מחויב לחיים".
כך היא אומרת. היא מרמזת על זה בעדינות, משום שהיא מבינה את קשייהם של בני אדם לשאת את עמקותה, את חכמתה, את תביעותיה הבלתי מתפשרות. היא משחקת על הציר שבין האמת לחסד, על הציר שבין החיים והמוות, והיא מצווה, מפורשות, לבחור בחיים.
היא אומרת:"תמדוט, תגיע להארה כמה שאתה רוצה, אבל אחר כך, היא אומרת, אל תשב ותגיד עד כמה העולם יפה ואיך הכל מושלם, את זה גם אני יודעת,
אתה תפעל כדי לעזור לאלה שהשלמות פחות ניכרת בהכרתם, אתה תעזור לחלש, ואתה תתן צדקה, ואתה תפעל למען יישוב העולם ולמען החיים. יהיה לך אכפת. יהיה לך חשוב לעזור לאלה שלא הגיעו לדרגת הבנתך, גם אם זה אומר לרדת מן ההר שעליו עלית, ולהתחכך בפקידי עירייה אטומים, במנגונים ממשלתיים נפוחים, לעמוד מולם ולדרוש עזרה למי אשר צריך אותה".
מה שאני בעצם אומר זה שאני חולק על התאור שלך את "הדתות המונותיאיסטיות אשר…וכו'".
לא באמת ניתן לשים ת היהדות באותו השק עם שאר הדתות. היא אחרת. באמת. אתה יכול, מבחינה מחקרית לשים אותה בשק הזה, אתה יכול למצוא קווים משותפים בינה ובין דתות אחרות. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
אבל היא אחרת.
עליך לדעת זאת.
אין לך דבר שאין בה, ואין לך דבר שממנו היא מתעלמת, ואין לך דבר שמפחיד אותה.
היא מצווה "ובחרת בחיים". איך אתה יכול להתעלם מזה במאמר כל כך יפה וחשוב וחכם?
אני מוצא איזו צרימה בדברים שכתבתי, אני מניח לך למצוא אותה בעצמך.
מה שלומו?
אהבתיאהבתי
למשפט האחרון.
למעשה, מה שהגדרת בפסקה הלפני אחרונה הוא בדיוק הבסיס לחיבור בין הנצרות המוקדמת (זרם של יהדות משיחית) לעולם ההלניסטי (שמאמין יותר ויותר בעת העתיקה המאוחרת שכדי להתחבר אל האמת, ולמצוא את האושר יש להתנתק מהעולם שכן הוא עצמו מרוקן מכל אמת טרנסדנטית ורוחנית). אבל דוקא בזה יכול להיות יסוד שמשאיר את "העולם" על כנו.
הנצרות היא מצד אחד ניהליסטית ומצד שני שמרנית (מה שלקיסר לקיסר).
נראה לי שלא כל תנועה משיחית היא בהכרח ניהליסטית. שכן אפילו שבתאי צבי, לפני ההתאסלמות, לא הטיף לניהליזם מהסוג שאתה מדבר עליו. נקודת המפנה היתה ההתאסלמות שלו שלפי גרשום שלום מקבילה למותו של ישו על הצלב מבחינת ההלם שהיכה את התומכים בשני המשיחים האלה. הפתרון המקורי של ממשיכי דרכם של המשיחים הללו הוא זה שהביא בסופו של דבר לניהליזם = של הנצרות ושל השבתאות ביחס ליהדות (וגם, לא כל השבתאים אלא כמה זרמים קיצוניים בתוכם). אבל האם זה היה ניהליזם גם ביחס לסדר החברתי בעולם או רק ביחס לחוק הדתי עצמו?
ואני מסכים עם דבריו של איל על היותה של היהדות הרבנית (המוקדמת בכל אופן), שדוחה על פי רוב את העקרון האסכטולוגי, שונה מהנצרות מהבחינה הזו.
אהבתיאהבתי
חולי: אני התכוונתי יותר לרוע כאיזו מהות במציאות…
איל ורון: נכון, ליהדות יש עוגן חזק מאוד בעולם הזה ובחיים הללו. זה כוחה (ולעיתים גם חולשתה). לכן המשיחיות אצלה היא פעמים רבות פחות ניהיליסטית. המטבע שהבאתי, של בר כוכבא, הוא דוגמא למשיחיות שהרעיון העומד בבסיסה אינו ניהיליסטי כלל: הרי השאיפה היתה לכונן מלכות ומקדש, כלומר לחיות בעצמאות לאומית ודתית. לא דובר על חזיון אפוקליפטי או אפילו גן עדן עלי אדמות. זה בהחלט חלק מרכזי ברעיון המשיחי היהודי, אפילו הייתיי קורא לו הרעיון המשיחי היהודי הקלאסי.
אבל, ראשית, יש גם רעיונות משיחיים אחרים, למשל זה של ר' נחמן מברסלב, או זה של הנביא ישעיהו, או זה של דניאל, שכן תואמים את הניהיליזם שדיברתי עליו.
שנית, המשיחיות של בר כוכבא היתה ניהיליסטית מבחינות אחרות (חוסר התחשבות בתנאים הריאליים למשל), וגם פרדוקסלית בצורה שניסיתי לתאר…
אהבתיאהבתי
ואם אפשר לתת פרספקטיבה נוספת – פסיכולוגים היו אומרים שהכמיהה המשיחית היא כמיהה לעתיד ויחד עם זה גם כמיהה חזקה לעבר, לסימביוזה עם האם, שלא תושג עוד שוב עד המוות.
ג'ודית ויורסט מסכמת את הגישה הזאת יותר בפירוט בספרה "החיים – אבידות הכרחיות, ויתורים גורליים", בפרק "הקשר המוחלט".
אהבתיאהבתי
באותו ספק של ג'ודית ויורסט שאני מחזיקה בידי:
"הכוח העומד מאחורי הזמן הוא אבל שאין עליו ניחומים. משום כך, האירוע הראשון בהיסטוריה האנושית הוא הגירוש מגן-עדן, והאירוע שיחתום את ההיסטוריה האנושית נתפס כהתפייסות וכשיבה לגן-עדן. הזיכרון מושך אותנו קדימה, הנבואה אינה אלא זיכרון מבריק: יש מקום שבו ננוח כולנו, כילד אחד, בחיק חווה אימנו…"
אהבתיאהבתי
תודה תומר – עוד כתיבה משובחת.
אבל נדמה לי שאתה קצת מוחלט מידי בשלילתך את המשיחיות, לקצת מוחט מידי בקידוש ההווה שאתה מציע.
משיחיות כמו כל תורה רוחנית יכולה לעשות הרבה טוב לליבם וחייהם של אנשים. וכמו כל תורה רוחנית, חייב להיות במשיחיות משהו שמערער על הדברים כפי שהם כיום.
וכמו כל אידאה, תורה ודרך, גם המשיחיות נתונה לעיוותים פרי פרברסיות אנושיות.
נדמה לי שמה שאתה יוצא נגדו אינו "המשיחיות" (כאילו שיש כזו אחת) אלא הגרסה הפרברטית שלה.
אם הלב מתעורר וגודש ורוגש בפעמי משיח הרי זה נפלא. ואם ריגוש הלב הזה מניע אדם להסתכל אחרת, לפעול אחרת (בהווה) הרי זה נפלא.
וכמובן שגם האידאה שלך, "קידוש ההווה", כאשר היא הופכת מאידאה להוויה, ממלאה את החיים החיות. ובכלל אינה שונה בהרבה מהשאיפה לימות המשיח (כפי שמעיד הניסוח בו בחרת לסיים את רשימתך). וכמו כל אידאה נשגבת גם "קידוש ההווה" מעוות ומושחת בידינו שהבנתנו חלקית, ומניענו פגומים.
לא ככה?
אהבתיאהבתי
"לא באמת ניתן לשים ת היהדות באותו השק עם שאר הדתות. היא אחרת. באמת. אתה יכול, מבחינה מחקרית לשים אותה בשק הזה, אתה יכול למצוא קווים משותפים בינה ובין דתות אחרות. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
אבל היא אחרת.
עליך לדעת זאת."
במה בדיוק, היא אחרת?
אהבתיאהבתי
"מכך מובן מדוע רבות הן התנועות המשיחיות שמכריזות על כך שבקץ הימים יבוטל החוק ויפוג תוקפן של המצוות: כשהכל בסדר אין טעם בניסיון האנושי, המוגבל ממילא, לעשות סדר.
מכאן גם רמז נוסף למקורותיו של תהליך החילון במערב: בזמנים עברו, כאשר חיי אדם היו יותר רע מטוב ואנשים חלמו בהקיץ על עצי פרי ונהרות מים זכים (וראו תיאור גן עדן המקראי) החוק הדתי נדרש (יותר מאשר נכפה) כאמצעי לכינונה של תקווה לעתיד, ולא רק סדר בהווה. כיום, כאשר את מירב הבעיות המיידיות של האדם פתרה הטכנולוגיה, מובן מדוע אנשיו זקוקים פחות לחוק האלוהי."
אז אולי זה אומר שאנחנו בעצם נמצאים בעיצומם של ימות המשיח? שפעם היה לנו רע, ואז נגאלנו, ולכן החוק שאימצנו בעבר כדי לכונן את התקווה לגאולה נעשה מיותר? אולי זה אומר שבעצם המשיחיים צדקו אול-אלונג?
אז נכון – הגאולה לא נראית בדיוק באופן שבו ציפו לו בדורות עברו, ובניגוד לציפיות שהיו בעבר הגאולה הזו היא ממש לא סוף הדרך. זה רק אומר שאין משיח אחד אלא שורה ארוכה של משיחים, שכל אחד מהם יכול לחולל שינוי דראסטי במציאות (הפוליטית, הנפשית, הדתית, הכלכלית, החברתית וכו') של זמנו. אבל לשלול את הציפיה למשיח/ה הבא/ה שתקפיץ אותנו הלאה? למה? לא חבל?
אהבתיאהבתי
אביבסקי: כמובן שיש גם טוב במשיחיות, וכמובן שכל אידאה יכולה להיות מעוותת. אבל אני חושב שהמשיחיות ניתנת לעיוות ביתר קלות (ושההיסטוריה מוכיחה את זה), משום שיש לה את שימת הדגש על העתיד תוך ביטול ההווה בילט-אין.
ואני מצטרף לבקשתו של שנטידווה לנימוק באשר לאחרות של היהדות. אני לא רואה בה דת שהיא אחרת מבחינה מהותית.
ועומר: "שורה ארוכה של משיחים". כן, כל אחד מאיתנו, בכל רגע : )
אהבתיאהבתי
"ההיסטוריה מוכיחה את זה"?
העיוות של "קידוש ההווה" שלך פושה בכל:מטריאליזם, קאפיטליזם, ניכור, עזה, פליטים אפריקאים …
אהבתיאהבתי
מקס ובר טוען שאם הקפיטליזם "פושה בכל" כפי שאתה אומר, זה בזכות הגרסה הפרוטסטנטית למשיחיות. וגם בנוגע למדינית בעזה, של שני הצדדים (חמאס וישראל), קשה לטעון שהיא אינה קשורה באופן זה או אחר לתפיסות משיחיות של גאולה מוחלטת ושל ניצחון של בני חושך על בני אור…
ותומר – בנוגע לייחודיותה של היהדות. ישנו ביהדות הרבנית זרם אנטי=מיסטי ואנטי משיחי חזק מאוד שמתבטא על ידי גירושו של אלוהים מהעולם. גירוש אקטיווי ואלים כפי שמצביעים על כך מספר מקורות. לאורך כל הזמן הזרם הזה נאלץ להילחם בזרם מיסטי, שראה ערבוב תמידי בין עליונים לתחתונים, אולם לפחות בספרות התלמודית ידו של הזרם האנטי-מיסטי היא עליונה.
יש כאן הבדל מובהק ביחס לנצרות שהיא דת מיסטית ביסודה! (אלוהים יורד לעולם בלבוש אדם).
המשיחיות היהודית נובעת מהזרם המיסטי שלה, וככזו היא יכולה להיות ניהליסטית לא פחות ממשיחויות אחרות.
אהבתיאהבתי
לרגע לא טענתי שהיהדות לא מיוחדת. כתבתי שהיא לא אחרת מבחינה מהותית. אני אוהב מאוד מאוד מאוד את היהדות, זו התרבות ממנה צמחתי, אני חב לה רבות, וודאי שיש בה ייחוד. אבל ייחוד יש גם בבודהיזם הטיבטי, בטנטריזם ההינדי או בפונדמנטליזם הפרוטסטנטי. כולם מיוחדים על פי דרכם. וכבר אמר מישהו לפני: היהודים מיוחדים, אבל לא מיוחדים בהיותם מיוחדים. כלומר אין שום "מהות נסתרת", אין שום "סוד", וודאי שאין שום אמת אבסולוטית בדת היהודית. לזה התכוונתי.
ואביב, אני עומד על דעתי, למרות העיוותים הנוכחיים של המטריאליזם. המשיחיות מסוכנת יותר. ושים לב גם שאפשר להיות מטריאליסט משיחי, כמו במקרה הסובייטי.
אהבתיאהבתי
נכון, אולי צריך לנמק את הקביעה הזאת, שהדת היהודית היא אחרת. דא עקא, לא ניתן לנמק. כלומר, אני יכול לטעון טענות, אבל אני לא אאמין לעצמי.
(המילים שבתוך הסוגריים הללו באות במקום אותן טענות שהתחלתי לטעון, כדי להסביר את כוונתי, אבל אז הפסקתי להאמין לעצמי. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן אכתוב שברור לי שאם רואים דת כקובץ של חוקים שמאמין נדרש לקיים, אזי היהדות איננה שונה מדתות אחרות. אתה יכול לומר – לכל דת הריטואלים שלה, וכל הדתות דורשות מכל מאמיניהן לקיים את החוקים באופן שלם, או הכי קרוב לשלמות שניתן ועוד דברים מסוג זה. אתה יכול להשוות בין מצוות צדקה ביהדות למצוות צדקה באסלאם. אתה יכול להשוות בין טקסטים קדושים. אתה יכול לעשות את כל אלה, ובכך באמת תאבד היהדות את ייחודה. כל דת תאבד את ייחודה. כולן תהיינה דתות מיוחדות לכשעצמן, כמו שתומר הזכיר – מיוחדות, אבל לא בהיותן מיוחדות, בכולן יהיה יופי שנוכל לזהות וכו' וכו' וכו').
עכשיו אטען טענה מסוג אחר.
היהדות היא אחרת משום שאני אחר ממך, ואני יודע את אחרותי ממך.
בקו המחשבה הרציונלי יש בינינו קווי דימיון, כמובן. אנו שנינו הולכים על שתיים, אנו שנינו מקיימים ריטואלים מסויימים, משתמשים באותן המלים כדי לדבר (אבל לא בהכרח מדברים את אותה השפה), אנו מתקיימים באותו מרחב, וזמני חיינו חופפים. אנו מאמינים שראוי שכל אדם יחיה חיים טובים. אנו קוראים את אותם הספרים, או גולשים באותם אתרים.
כל אלה עושים אותנו דומים מאוד.
קווי דימיון וכו'.
אבל בסופו של דבר אני אחר ממך.
אם אני אמות, למשל, זה לא ישנה לך כל כך את החיים. סביר להניח שכלל לא.
אבל לי זה ישנה מאד.
גם אם אחווה שמחה גדולה, או כאב גדול, לך לא יקרה דבר. אבל לי יקרה.
אתם יודעים, הממשות היא אי-רציונלית.
הניסיון לדחוס אותה אל תוך רציונל כלשהו הוא נסיון נואל שסופו כשלון ידוע מראש. בדרך יחווה המנסה כאבים מסוגים שונים, הוא ירצה שהממשות תענה לתביעותיו, הוא ירצה שהיא תתכופף לציווייו, הוא יצפה שהממשות תדחוס את עצמה אל תוך דבר קטן ממידותיה.
אם תרצו, נסו לדחוס את מספר הנקודות על קטע, אל תוך קבוצת המספרים הטבעיים. תראו שזה לא אפשרי, ותשארו עם אינסוף נקודות מחוץ לה. אין שם מקום לזה.
בדומה לכך, אינני יכול לדחוס את ממשותי אל תוך כמה מלים.
יכול אני לומר בכמה מילים: אני יודע את אחרותי.
וזאת, ועל שום זאת בלבד, היהדות היא אחרת.
ותומר,
אתה כותב שהיא איננה מציגה אמת אבסולוטית, ואני אינני מבין את המושג הזה.
אין אמת אבסולוטית, משום שמושג זה מרמז על אמת יחסית. אין דבר כזה.
יש רק אמת.
כל דבר אחר, אבסולוטי או לא, הוא לא אמת.
וכן,
יש דברים בעולם חשובים מן האמת.
למשל…
אהבתיאהבתי
לא מספיק לי. לא.
כלומר, היא אמא שלי.
וזה אחר מכל אמא אחרת.
אולי עכשיו רב לי .
אולי.
אהבתיאהבתי
אני לא "נעלב" בשם היהדות בהתעקשות שלי שהיא כן מיוחדת. אבל ביחס לדתות או למערכות מוסריות שמונעות על ידי המוטיבציה לגאולה של האינדיבידואל (הנצרות והבודהיזם הם חלק מהם) היא מיוחדת, לפחות בגירסה הרבנית התלמודית שלה. כמובן שהיא אינה היחידה ככזו.
אהבתיאהבתי
איל,
אם כך ניתן יהיה לומר שיהדותו של תומר אחרת מזו שלך, פשוט כיוון ששניכם אחרים, כן? כמו כן יהיה ניתן לומר שאמא יהדות שלך ואמא יהדות של תומר הן שתי אמהות שונות. אחיות אולי, אך עדיין אמהות שונות.
רון,
פעם אחר פעם אני תמה על הרעיון השגוי שהבודהיזם עוסק אך ורק בגאולה אישית. אם כך היה הדבר, מדוע זה שלח הבודהה ששים מנזיריו לכל קצוות תבל כדי להפיץ את הבשורות הטובות (כלומר את תורתו)? ואם תורתו של הבודהה הייתה אך ורק למען גאולתו של הפרט, איך זה שהיא נפוצה כל כך ברחבי אסיה? ומה עם המהאיאנה שמדגישה את אידיאל הבודהיסטווה הפועל למען רווחתם, אושרם ושחרורם של כל הישויות המרגישות, אדם ושאינם אדם?
בברכה, שנטידווה
אהבתיאהבתי
נדמה לי שטעית בי לחשוב שבאומרי "גאולה אישית" אני מתכוון לאגואיזם. זו בכלל לא היתה כוונתי. ממעט היכרותי עם הבודהיזם ברור לי שמדובר במה שאפשר לכנות בתנאים מסוימים "תנועה חברתית",אולם ההיגיון המנחה שלה היא הגאולה שהיא מביאה לאינדיבידואל (שיכול להיות אדם או, מסתבר, כל יצור חי אחר) מהסבל בעולם הזה.. לזה התכוונתי כשאמרתי "גאולה אישית"…
אהבתיאהבתי
אשמח לדעת על סמך מה אתה מבין וכותב שההיגיון המנחה (של התורה הבודהיסטית) היא הגאולה שהיא מביאה לאינדיבידואל?
האם באחרית הימים על פי היהדות, לא יגאלו רק אלה שזהו השכר הטוב על מעשיהם הטובים והמצוות אותן מילאו?
האם בבודהיזם אלה שלא הלכו בדרך אל ההתעוררות והשחרור יגיעו אליהם?
ביהדות יש את זמן הגאולה שבו כל אלה הראויים לה יגאלו ואילו בבודהיזם זה on going process. מלבד זאת אינני רואה איך ההיגיון המנחה את הבודהיזם הוא הגאולה לאינדיבידואל להבדיל מהיהדות שבמובלע נרמז מדבריך שהיא מביאה לגאולתו של העולם כולו.
אהבתיאהבתי
תרשה לי להקדים את רון, ולומר שהיהדות באופן הכי בסיסי היא דת של לאום. זו דת שבה עם אחד כרת ברית עם אלוהים (ראשית אחד, ואח"כ האחד והיחיד), והגאולה נתפשת כעניין קולקטיבי של העם כולו: מלך המשיח יבוא וימלוך עלינו – ראה גם מה שכתבתי בתגובות למעלה.
לעומתה, בבודהיזם מראשיתו (ובמודגש בראשיתו) הגאולה היא אינדיבידואלית. על כל אחד לעמול לשחרר עצמו מהסבל. רעיון הבודהיסאטווה אומר בסך הכל שאנחנו צריכים לעזור לכל אחד לעמול לשחרר עצמו מהסבל. הגאולה עדיין נתפסת כעניין פרטי.
אהבתיאהבתי
זה לא אני שאמור להרשות לך להקדים אותי??? :)
(זה בהומור כמובן..)
ואני מקווה שאתה מרשה לי להוסיף קצת על התגובה שלך לתגובה של שנטידווה.
ושנטידווה – כן, מה שאתה אומר באופן כללי על אחרית הימים לפי היהדות נכון אבל מי שיגיד "אני מקיים את מצוות היהדות כדי לזכות לשכר בעולם הבא" יחשב בהקשר של היהדות הרבנית כטיפוס נאלח, בעוד שבודהיסט שיגיד "אני בודהיסט על מנת לשחרר את עצמי מהסבל" – אולי זה בעייתי במובן מסוים אבל בוודאי שלא באותה הצורה כמו במקרה הראשון.
אהבתיאהבתי
תומר,
קולקטיב הוא לא רק לאום או עם; קולקטיב הוא כל קבוצה של פרטים בעלי עניין ומטרה משותפים, ובמנזרים, במרכזי הלימוד והתרגול ובכל קהילה בודהיסטית שיש לה מורים ומקדשים משלה התעוררות ושחרור הם עניינם של כולם, בדומה לקהילה יהודית עם רב ובית כנסת בהם רווחתם ואושרם של חברי הקהילה הם עניינם ומטרתם המשותפים. ובדומה ליהדות, גם בבודהיזם ישנם חזונות הכוללים את רווחתם ואושרם של באי העולם כולו ולא רק את זה של הפרט הבודד. ההגדרה שלך את הקולקטיביות היא מאוד ספציפית ומסוימת ולא מתחשבת בהגדרות של קולקטיבים אחרים את עצמם, את עניינם המשותף ומטרתם המשותפת. הסנגהה, הקהילה הבודהיסטית היא אבן החן השלישית בנוסף לדהארמה ולבודהה בדומה ליהדות עם עם ישראל, התורה ואלוהים.
לגבי אידיאל הבודהיסטווה: אין זה נכון שרעיון הבודהיסאטווה אומר שבסך הכל שאנחנו צריכים לעזור לכל אחד לעמול לשחרר עצמו מהסבל, אלא נהפוך הוא: עשייתו להתעוררותו ושחרורו היא למען התעוררותם ושחרורם של אחרים; הנדר הראשון של ארבעת נדרי הבודהיסטווה במהאיאנה של צפון מזרח אסיה הוא הנדר לשחרר אינספור ישויות מרגישות ורק הנדר הרביעי מצהיר על התעוררותו ושחרורו האישי של אומרם. ולפי הלימוד של הבודהיצ'יטה על פי המהאיאנה והטאנטרה הטיבטיות, האדם שואף להתעוררות ושחרור למען יוכל להורות ולסייע לאחרים להתעוררות ושחרור.
רון,
אמירתך אולי נכונה לגבי חברי המסורות התראוודיות, אולם בקהילות המהאיאניות (ואת זה אני אומר מניסיון ממש) זו בושה גדולה מאוד מאוד עם אדם מצהיר על כך שהוא עושה למען התעוררותו ושחרורו בלבד.
בין הבעיות הגדולות אותן אני מוצא בהפצת הבודהיזם במערב היא שרבים מן האנשים שבדר"כ מפיצים את הבודהה-דהארמה הם חסידי האינדיבידואליזם בעצמם, וכך הם בוחרים להדגיש בבודהיזם את מה שממילא תואם את נטיותיהם גם אילו לא עסקו בבודהיזם. כיוון שבאסיה האינדיבידואליזם כפי שהוא מוכר במערב לא בתקיים עד אולי למאה השנים האחרונות, הבודהיזם הופץ ונלמד למען רווחתם ואושרם של הקהילות בהן הוא מצא בית, ולא היה עניין פרטי של כל אחד ואחד, בשונה ממה שמנסים להציגו בארצות המערב.
אהבתיאהבתי
נסה להבדיל בין רעיון של גאולה שמשותף לכל הקולקטיב, לבין רעיון של גאולה שבמסגרתו כל הקולקטיב נגאל כ-ק-ו-ל-ק-ט-י-ב. זה מה שניסיתי להסביר בתגובה הקודמת. יותר מזה אני לא יודע איך אני יכול להבהיר את העניין.
אהבתיאהבתי
אם זכור לי נכון ותקן אותי אם אני טועה, רעיון הגאולה הקולקטיבית ביהדות אינו כולל רק את עם ישראל אלא את העולם כולו, או שאני טועה? ואם אינני טועה שוב, רעיון דומה מופיע בטאנטרה של הקאלהצ'אקרה בו באחרית הימים ממלכת שמבהאלה תתגלה לאין כל, והצ'אקרהוארטין (המונארך מסובב גלגל החוק) ישלוט על פני האדמה ומלכותו תהיה צדק, אושר ורווחה לכל. אני לא טוען שרעיון הגאולה הקולקטיבית זהה אחד לאחד ביהדות ובבודהיזם, אם כי אני כן טוען שבאופן כללי גם בבודהיזם (ולא רק בטאנטרה של הקאלהצ'אקרה) מופיע הרעיון של זמנים בהם יהיו צדק רווחה ואושר לכל תחת מלכותו של הצ'אקרהוארטין. כמו כן ברבות מן הסוטרות מתוארים מקרים בהם כל קהל שומעיו של הבודהה מגיע להתעוררות ושחרור. בעקבות דרשתו.
מסכים איתך שיש שוני אבל יש גם דמיון.
אהבתיאהבתי
ישנן גם קהילות בודהיסטיות הממתינות בערגה לבואו של הבודהה הבא, הבודהה מאיטרייה.
אהבתיאהבתי
מה שאתה אומר מזכיר לי את אותן דוגמאות על אותו שבט קטן באמזונס שאפשר בערתן להוכיח הכל: שיש חברות מטריארכליות, שיש חברות שלא מפחדות מהמוות, שיש חברות שלא רואות סגול. אז בסדר, יש חלקים קטנים בבודהיזם שהרעיון הגאולתי שלהם דומה (ולא זהה) לזה היהודי. אז מה? במהותו, הרעיון המשיחי היהודי שונה במובהק מזה הבודהיסטי. ובגדול הרעיון הוא קודם כל של גאולה לאומית ולא אוניברסלית, למרות כל מה שישעיהו התנבא.
אהבתיאהבתי
הוא להביא את המשיח דווקא בעזרת חוקי האמת והאהבה מתוך רצון טוב בלבד עם השלמה עם הסיכוי שהוא לא יבוא אבל גם השלמה עם הסיכוי של אחד לאיןסוף שהוא כן יבוא.
כל זאת חייב להיות מוסרי ללא שנאה והרג וללא מטרה וללא אמצעים. פשוט לקבל את זה שאנחנו כבר במצב מצויין ולנסות לשפר אותו קצת….לשנות סידרי עולם.ואפשר לעשות זאת הרגע הבעיה היא שצריך יותר ממישו 1 זה מתחיל מ2 ואז גורר אחריו את כולם..ואם זה נכון וקורה אז יראו את התוצאה ואז כולם ילכו אחרינו….ואז הזמן יתבטל כי לא נשכח.
הרצון לחיים לא יתבטל…
מי שמתאבד מגיע לנירוונה.
אך מה קורה למי שלא אכפת לו אם הוא חי או מת?וממשיך לרצות את המצב שבו הוא עכשיו?ולהתפתח ולשאוף לעוד?אבל כמובן בלי להטיל גזרות וכפיות על אחרים?
מה קורה למי שנהנה לעבוד עם הבוס ?
אהבתיאהבתי