אחרי שחדר רב הטבחים נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אל תוך חומות ירושלים הנצורה, היה הורג והולך עד שהגיע אל בית המקדש. כשהגיע אל קודש הקודשים שלח בו אש, וההיכל הרים את עצמו לשמיים כדי לחמוק משרפה. מיד יצאו רגליים אלוהיות ו"דרכו בו מן השמיים שירד למקומו": האל לא התכוון לתת למשכנו לחמוק מהשמדה. שכן עונש כבד הקפיד האל לחבול בעמו אותה שעה, שנת 586 לפני הספירה, וכל זאת (בין השאר) כי עמו הרג את כהנו הגדול ונביאו זכריה בן יהוידע בתוך בית המקדש כמאתיים וחמישים שנה לפני כן.
ומעשה שהיה כך היה: לקראת סוף המאה התשיעית לפנה"ס הוכתר יואש למלך כשהוא בן שבע בלבד. הוא הומלך על ידי יהוידע הכהן הגדול, דבר שהעניק ממלכה לעולל ונתן לכהונה עוצמה חסרת תקדים במדינת יהודה. אחרי מות יהוידע באו אל יואש שרי יהודה (שלא אהבו את הברית הזו בין מקדש לארמון) והשתחוו לפני המלך. מתוך שעשו אותו מעין אליל, נתן הוא להם רשות להביא ולעבוד אלילים אחרים. זעם האל הקנאי לא אחר גם הוא לבוא, ונביאו זכריה, בנו של אותו יהוידע הכהן הגדול ומחליפו במשרה הרמה, נשלח להוכיח את העם. "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן-יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם, ויאמר להם, כה אמר האלוהים: למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו; כי עזבתם את ה', ויעזב אתכם." (דב' הימים ב, כד, כ) האל לבש את זכריה – משל היה בובת גרב – ודיבר מתוך גרונו, אבל העם לא התרשם מהאיום על עזיבתו העתידית של האל, ובמצוות המלך סקלו ההמונים את הנביא, רצחוהו נפש בחצר בית ה'. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, וַיהרג את בנו" (שם, כב). אבל האל זכר גם זכר, והוא עתיד לפרוע את החוב אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים.
דמו של זכריה, שפוך על רצפת היכל האל, לא שקט, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן הגיעה עת נקמת הדם, בדמותו של רב הטבחים נבוזראדן (מתוך קהלת רבה):
בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח.
אמר הקב"ה לדמא [לדם]: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך]! כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [ראה את הדם], אמר לון [להם]: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד.מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל]! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו [על הדם של זכריה], ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה [71 חכמים] וסנהדרי קטנה [23 חכמים] ושחט עליו, ולא נח.
באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך]???
באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי [שמות ל"ד] ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי [תהלים קמ"ה] טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו."
נבוכדנצר, מתוך המשחק Rise & Fall: Civilizations at War
המצב הוא כזה: שולח אלוהים את נבוזראדן, מכונת ההרג המפלצתית, כשליחו לדבר מצווה: לעשות צדק ולפדות את דם כהנו ונביאו זכריה מיד היהודים: "סוף סוף הגיעה שעתך", לוחש האל לדם. נבוזראדן, כמו האל, מבין תחילה רק סוג אחד של צדק: נקמה. משפט הוגן, כך נראה, הוא גביית קרבנות המתבצעת בצורה של דקדוק סימטרי, על פי הכלל הישן של "עין תחת עין": כשם שהעם כולו, במצוות המלך, סקל ורצח את זכריה, כך כל העם יענש: מה הם הרגו כלי קודש, הוא הורס את כלי קודשם; מה הם רצחו נפש, הוא רוצח את נפשותיהם. וכך הארץ נחרבת, בירתה עולה בלהבות, מקדשה מנותץ ולסיום נשחטים גם כוהניה וחכמיה.
במחצית המדרש נגלה לנו ששני הצדדים אף מודעים כל אחד לתפקידו: נציגי העם שבחצר בית המקדש מבינים ש"הקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו", שכל המתרחש הוא רצונו, ועל כן אין להם ברירה אלא לשתף פעולה. נבוזראדן מצידו מבין שעליו לשמש כלי נאמן בידיו של האל, והוא מפשיל שרוולים לקראת המשימה שלפניו: למצוא דרך להשקיט את דם הנביא הנרצח.
אבל התכנית האלוהית משתבשת, כאשר המכונה מתחילה לפתע להרגיש: אחרי שמונים אלף פרחי כהונה ותשעים וארבע חכמי סנהדרין מתרחש פלא, נס שאפילו אלוהים לא ציפה לו: לפתע מבין נבוזראדן שאכן יהיה עליו למחות את כל העם היהודי מעל פני האדמה כדי לנקום את דם זכריה, וזה נראה לו טירוף מוחלט. בלבו הבבלי עולים רחמים, והוא לא מוכן להמשיך במסע הרצח הצודק הזה. הוא פונה אל הדם בטרוניה: האם אכן למענך יש להקריב את העם כולו?
המעשה הזה, מהעתיקים ומרובי הגרסאות, שאף ישו מזכירו (לוקס 11), נמצא כפי שהובא כאן בקהלת רבה, שם הוא נדרש על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת, ג, טז), ונראה שהכוונה היא אכן לאותו סוג קשיח של משפט וצדק, אותו הגיון מוסרי שדורש עין תחת עין ללא חשש או הבנה שההולכים על פי החוק הזה, כפי שאמר מהאטמה גנדהי, יביאו בסופם שכל העולם כולו יהיה עיוור. מהמדרש מובן שאם נקפיד אך ורק על הדין כולנו נמות, כי כולנו חוטאים, וסוג כזה של צדק, רומזים חז"ל, הוא רשע.
זעקתו של נבוזראדן, רב הטבחים, כנגד איוולת שכזו מצליחה לפלח את לבו של האל (ומסתבר שלא רק יהודים מסוגלים לתיאורגיה), וזה פתאום נזכר שמישהו אמר עליו פעם שהוא רחום וחנון. קריאתו של הרוצח הרגיש יוצאת לא רק כנגד אותו מקרה, אלא לעומת כל מעשה עיוור של "צדק קדוש", של דין שנוקב הרים ובלבד שלא יאלץ להאריך בדרך של פשרה או רחמים. בפעולותיו מגלם נבוזראדן בצורה פלסטית בוטה את האיוולת שבכל נקמת דם או מלחמת קודש: הניסיון להפיס אלימות על ידי עוד אלימות, הניסיון לנקות דם על ידי עוד דם. זהו העיוות המוסרי הגדול שיכולה להביא תפיסה של צדק סימטרי.
[התפרסם ביום שישי האחרון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על האיוולת שבנקמה, או תפיסה של צדק סימטרי שכזה. הרי איך יכול להיות שצודק לקחת ממישהו את מה שהוא לקח ממך, בעולם שיש בו אלוהים, כלומר מקור אינסופי של טוּב ושפע? מה המשמעות של "להחזיר" למישהו כשהכל ניתן לנו וממשיך להינתן? נדמה לי שזאת היתה האינטואיציה של ישו כשציווה לאהוב את שונאינו. כי להתחשבן אפשר רק במצב שהוא מראש נייטרלי, והרי יקום שיש בו אלוהים הוא לא נייטרלי, אלא חיובי. לא שאין גם בדרך הזו מוגבלויות, כמובן שכן, אבל לדעתי יש בה אמת עמוקה מאוד.
לבד מזה, ביום שבת הזה אני מתארח ב"הירקון 70" בת"א, שזה מין סוג של כינוס חברים שכזה שבו מישהו מדבר על משהו. אני אביא טקסט או שניים של קרישנמורטי (אני חושב) ונדבר קצת על תפיסה נון-דואלית של המציאות, וגם נטעם תרגול קצר של ויפאסנה. כל זה מתחיל ב- 13:30, ונדמה לי שרצוי להביא משהו לאכול ולחלוק עם האחרים.]
לולאת האל 
נכון מאד. זה נכון מאד.
לו היה האל עושה צדק, לא היה נשאר ולו אחד מאיתנו כאן, על פני האדמה. שוב מבול, שוב מוחה את יצירתו, והפעם הזאת אולי לא היה נמצא צדיק אחד שהיה מקיים העולם מחדש.
זהו מדרש בשבח החסד, שמאפשר לרע להתקיים, שנותן הזדמנות ועוד אחת ועוד אחת, כי בדין העולם איננו עומד.
עם זאת, אדגיש כאן כי הנטייה אל החסד איננה באה להסתיר את האמת, או לסלפה.
האמת והחסד לכשעצמם זרים זה לזה
(אמת מארץ – צדק משמיים (תהלים פ"ה))
אבל אנחנו מחברים בניהם
(כי חסדך לנגד עיני – התהלכתי באמתך (תהלים כ"ו)).
כלומר, אנו מתהלכים בתוך האמת, אבל נושאים עיניים אלי חסד.
נראה לי שאני שוב לא ברור ומקשקש. אולי אבוא בשבת, אם ארשה לעצמי לחלל. אבל אולי זה לא חילול. נראה.
יש מישהי מקסימה ששלחתי לה מכתב אהבה. היא הבינתו לא נכון.
חבל לי.
רציתי לשתף.
לילה טוב.
סליחה.
(אתה רשאי למחוק תגובה מטופשת זו).
אהבתיאהבתי
שאלה: מה למדת מרשימתי האחרונה?
אהבתיאהבתי
אני לא מסכים שהאמת והחסד זרים. אדרבא: לדעתי הם זהים. העולם הזה כולו הוא חסד, ולכן מי שמנסה להתחשבן חורג מהאמת. (כל זה במובן מסויים, כי מצד אחד, ברור שבעולם הזה יש גם דין (אלא שגם הוא חסד במובן הרחב יותר) וברור, מצד שני, שבמובן הרחב ביותר אי אפשר לחרוג מהאמת (אלא רק במובן מסויים)).
אני לומד מרשימותך בכלל על שני דברים חשובים: על התורה, ועל בני אדם.
אשמח לראותך בשבת…
אהבתיאהבתי
מניין שהכל ניתן לנו? למה יקום שיש בו אלוהים הוא חיובי?
אני באמת מנסה להבין את הנקודה הזאת. בחסידות, בעיקר בעקבות רמח"ל, נקודת המוצא היא שאלוהים הוא טוב. למה? אולי הוא רע? ואולי סתם אי אפשר לומר עליו כלום, כי הוא מעבר לטוב ולרע?
ואולי נלך לפי המגיד ממזריץ', שהשווה את עולמנו לכלוב ואותנו לתוכי, ואת אלוהים הוא השווה למלך שאנחנו הוא תוכי המחמד שלנו, ושהוא נורא משתעשע מכל השטויות שאנחנו עושים. ואולי בעקבות זה נשווה אותנו לאוגר המחמד של המלך, שהוא נורא משתעשע לראות אותו רץ בגלגל השעשועים שלו בלי יכולת להפסיק… [גם ר' נחמן מברסלב הלך בכיוון מעין זה – ראה צבי מרק בספרו "מיסטיקה ושיגעון" בפרק הרלוונטי].
אפשר גם לחלוק על המגיד או על ר"נ – אבל אני אשאל אותך באופן אישי, תומר – מה גורם לך לחשוב שאלוהים הוא חיובי, ושלפיכך הכל נתון לנו?
אהבתיאהבתי
אענה לך בכנות.
ראשית, אני לא ממש חושב שאלוהים הוא מעין ישות שחיצונית לעולם, שמביטה עלינו מלמעלה. אני די בטוח גם שהמגיד ממזריטש לא חשב ככה. אלוהים בשבילי הוא הקיום עצמו, והמציאות כולה.
עכשיו, מה עושה את המציאות לאלוהית? ומה עושה את אלוהים לטוב? על השאלות הללו יש לי תשובה אחת: כאשר אני חוקר את התודעה שלי בצורה כזאת שכל מה שזמני וחולף מושל ממנה, כלומר כשיש לי הרגשה (כמובן שאין לי כל הוכחה שזה אכן המצב) שאני נוגע בבסיס ההכרה שלי, כלומר כשאני רק ההכרה המודעת לעצמה, רק הקיום הבסיסי, החיות הראשונית של האורגניזם, יש מעין ידיעה, או השגה, או חוויה של טוּב אדיר.
כלומר הניסיון שלי הוא שכשאני מצוי במצב של מודעות "טהורה", של קיום ערום או נקי (וסלח לי על המילים המעט פומפוזיות), יש ידיעה של משהו שהוא טוב, וחיובי. יש מעין חיוביות לקיום. וזה מפתיע אותי מאוד! זה מאוד מפתיע ש"הקיום הטהור" הוא לא ניטרלי, שהוא חיובי ולא אפסי, שהוא טוב ולא מעין אפרוריות תפלה. לכן אני קורא לקיום עצמו "אלוהים", כי אלוהים הוא מציאות שהיא קודם כל טובה. ולכן אני גם חושב שאלוהים הוא טוב.
ולגבי מה שכתבתי לעיל, אני מרגיש שכל המציאות מושתתת על מעין שופע של טוּב. אם זה כך, הרי שהגיון של "משחק סכום אפס" הוא ממש לא לעניין בעולם שלנו. כי כולם זוכים בו כל הזמן. ברמה הכי עמוקה הכל הכל חסד.
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים המעניינים.
אז בעצם, נכון יהיה לומר ש'תפיסת האלוהות' שלך, אם תרשה לי לכנות זאת כך, היא איננה דתית?
האם יהיה נכון לומר שהיא פנתאיסטית?
או במילים אחרות: האם יש לדעתך מובן שונה למושג האלוהים מאשר למושג הקיום? או שהם זהים לחלוטין, ולפיכך השימוש במילה אלוהים איננו נחוץ, בעצם?
אין לי ספק שהמגיד לא ראה באלוהים אך ורק ישות חיצונית, טרנסצדנטית; הוא היה אחרי הכל מראשוני ההוגים החסידיים, ש'הורידו' את האלוהות אל העולם, והוסיפו את היסוד האימננטי על היסוד הטרנסצדנטי (הדרשה הנפוצה על הפסוק "מבשרי אחזה אלוה" נותנת לכך ביטוי מובהק) – ומעתה אלוהים איננו רק חיצוני לעולם, משקיף מאיזשהי נקודה עלומה, אלא מהווה את העולם בכל רגע ורגע. עשרת המאמרות שבאמצעותם נברא העולם נתפסים מעתה כדיבור תמידי הקיים בכל הנברא, ביטוי מהאינסוף המכונן ונמצא בתשתית הקיום [בחב"ד יקחו צעד נוסף, רדיקלי, ויהפכו את היש לאין ואת האין ליש, אבל זה כבר לא כל כך שייך לכאן…]. בכל אופן, המגיד היה דתי…
אבל האמת שהשאלה הדתית היא באמת שאלה מעניינת (אינך חייב להשיב לה, אני פשוט חושב בקול. מובן שאשמח אם תגיב:)) מדוע המשיכו החסידים בקו הדתי-הלכתי? אפילו השבתאים ודומיהם פעלו בזיקה להלכה (הם עברו עליה בכוונה תחילה, במטרה להעלות ניצוצות). במילים אחרות: מדוע באותם זמנים לא התקיימה מעין תנועה של ניו-אייג'? מדוע הייתה התנגדות כה עזה לחילוניות ולהשכלה שפרחו באותה עת (עד שגם מהם הייתה הוראה להעלות ניצוצות…)? האם היה זה מטעמים קבליים (כלומר, קיום המצוות עקב ידיעת המשמעות הקבלית שלהם)? או פשוט אמונה בנכונותה של המסורת?
ולסיום, שאלה אישית-משהו: דיברת על חקירתך את התודעה, והשלת כל הזמני ממנה, ונגיעה בבסיס ההכרה – האם אתה מדבר על החוויה בזמן (או לאחר) מדיטציה, או שאתה מכוון לדברים אחרים/נוספים?
אהבתיאהבתי
למה פנתאיזם אינה תפיסה דתית? ודאי שהיא תפיסה דתית. הרי אני אומר: המציאות היא האלוהות! ואני אומר את זה לא כי סתם בא לי או זאת אמונה שלי או משהו כזה, אלא כי כך אני משיג, בצורה ישירה ומיידית: הקיום הוא טוב, ומפני שהוא טוב אני משתמש במילה אלוהים כדי לדבר עליו. כמובן שהמילה הזאת לא הכרחית, אבל הרי זאת המשמעות העמוקה של האלוהות: טוּב אינסופי ומוחלט, לא? אז יש מובן שונה לאלוהים לבד מקיום, והוא טוּב.
לכן לא רק המגיד, אלא אני עצמי אדם דתי, דתי מאוד אפילו. הנוכחות האלוהית ממלאת את חיי: אני ניצב לקראת, מכוון אליה, ומונע מתוכה. למעשה, אני גורס שהיא היא העצמיות הכי עמוקה שלי.
מדוע המשיכו החסידים בדבקות בהלכה? אני מתאר לעצמי שעם הסיבות לזה אפשר למלא כמה ספרים. ודאי היו לזה סיבות חברתיות, פוליטיות, רוחניות ועוד ועוד. אני גם חושב שיש בהלכה, בעיקר אם היא נתפסת מתוך פרדיגמה חסידית (של הדורות הראשונים של התנועה) הרבה מאוד חוכמה, וזאת כבר סיבה טובה לדבוק בה…
ולגבי החוויה הזו, כמה דברים: ראשית, לו הייתי סתם חווה את זה וזהו, אז ודאי הייתי חושד שמשהו לא בסדר בי, או סתם משונה. אבל שכחתי לומר שאני קראתי עשרות רבות של עדויות, ושמעתי מאנשים חיים עוד כמה, שמעידות את אותו הדבר, כלומר יש לי בסיס מסויים להניח שאותו מקור של טוב הוא תופעה אנושית אוניברסלית (אם לא קיומית אוניברסלית).
האם זה מגיע רק במדיטציה? תחילה כן, אבל ככל שהאדם מעמיק (או במילים פחות רומנטיות: מרגיל את המוח שלו) בזה, זה נעשה חלק אינטגרלי מהחיים, נוכחות שמלווה אותך כל הזמן, ומובן שעושה את החיים מאוד נעימים ואופטימיים.
אהבתיאהבתי
העמדה שלך מעוררת שאלה אתית – האם אתה מגדיר גבולות של טוב ורע?
או שלדעתך אדם המצוי במצב של נקודת הבסיס של קיומו, והינו תודעה המודעת לעצמה, יכול לעשות רק טוב?
ומה בכך אם יעשה רע? – כלומר, באיזה מובן הוא יכול בכלל להרע, אם, כפי שכתבת, ברמה הכי עמוקה הכל הכל חסד?
אהבתיאהבתי
העניין הזה מורכב מאוד, ואני לא חושב שיש לי אנרגיה להכנס ממש לעובי הקורה. דבר אחד שאומר הוא שצריך להבדיל קודם כל בין הרמה המוחלטת של המציאות, שבה הכל חסד, לבין הרמה היחסית, שבה יש טוב ורע כפי שאנחנו מכירים אותם. שאלת הקשר בין שתי הרמות הללו, אם בכלל, היתה נושא לדיונים ומריבות בשדות התיאולוגים באלפי השנים האחרונות, אבל בכל אופן ברור שאי אפשר פשוט להשליך מהראשונה אל השנייה: זה שהכל לעומק הוא חסד, לא אומר שאין בעולם הזה גם דין, או שאי אפשר לפעמים להיות קצת קשוחים. יש כאן כמה פרדוקסים, שלא ממש מאפשרים לתת תמונת עולם יציבה וברורה.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
שלום, ראיתי שכתבת שנבוזראדן לא רק היה רב הטבחים של נבוכדנצר, אלא גם שר צבאו, שאלתי היא מניין זאת. בתודה. אהרן
אהבתיאהבתי