בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]