רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, אדמו"ר חב"ד השביעי והאחרון
הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.
ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.
לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)
—
נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.
כך זה היה נראה לו העולם היה תרשים דו-מימדי פרימיטיבי
בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.
אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.
נראה לך שזה הכל
ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:
ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)
אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.
השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.
השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.
אבל בעצם זה ה כ ל
אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:
הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)
שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:
ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)
כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.
ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.
גאולה שלמה. שימו לב שמה שנעלם הוא כל מני דרגות אלוהיות. אנחנו עצמנו נשארים, אם כי ברור לנו שאנחנו לא עצמנו, אלא עצמותו יתברך. בהצלחה.
עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?
אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:
הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:
וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]
אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].
הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).
משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:
כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)
והנה דבר הרבי עצמו:
ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)
כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.
הערות
[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.
[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.
[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.
[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?
[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.
[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.
[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!
[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה … נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).
[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.
[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.
לולאת האל 
אנחנו באגודת ישראל מיסנויגדים (מתנגדים) כמו במונטי פייטון דה נייטס הו סיס ני) תתחיל להתעניין יותר בגאון מוילנה אבי התנועה הציונית ואז לחשוב איל להשלים עמו ועם האלטע רבע מלאדי
בישיבה של מעלה השלימו מזמן
נ.ב לא קראתי ולא הבנתי מילה מהמאמר שלך
אהבתיאהבתי
כנס ליוטיוב שמע שירי כוורת ותתחיל מגליית ופה קבור הכלב ותבין למה שלחו את עקיבא מאגדות לנגעים ואהלות
בברכת שלום האשכנזי הדורש בשלומך
אהבתיאהבתי
אתה פותח וכותב:"הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק.
אתה מביר מדוע הוא מיסטיקן ענק אך לא מדוע הוא משיח כושל ואיך מיסטיקן ענק מצליח להיות משיח כושל. אולי הוא לא ענק כל כך?
אהבתיאהבתי
הרבי מלובאוויטש היה לפני הסתלקותו בגדר "משיח שבדור" (הסתכל בספר היד החזקה להרמב"ם הלכות מלך המשיח ) שזה אומר שבכל דור ישנו המשיח שבדור – שאם הדור יהיה זכאי ומוכן לקבל את פני המשיח יתגלה הוא כמלך המשיח אבל לצערנו לא זכינו ורבינו הסתלק
אהבתיאהבתי
צודק במאה אחוז!!!!!!
לעומתו להבדיל אלף אלפי הבדלות הצורר שבתאי צבי שהיה משוגע והחשיב עצמו כמלך המשיח היה כופר וביטל מצוות ומנהגים בישראל ולכן נידוהו חכמים אז בדורו, במיוחד שכשאיימו על חייו התאסלם וזאת כבר הוכחה מספקת על עצם היותו יהודי מומר וצורר
אהבתיאהבתי
אני מוחה על ביזוי הרבי מילובאוויטש !!
אהבתיאהבתי
מסכים איתך לגמרי, הרבי קודש קודשים וכל מילה נוספת מיותרת
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שידע עמוק במיסטיקה, ואפילו השגה רוחנית גבוה מאוד, מחסנים אותנו מפני טעויות, בראש ובראשונה לגבינו עצמנו.
אני חושב שאני דווקא די מבין מדוע הרבי היה משיח כושל, ואולי אכתוב על זה בהזדמנות.
אהבתיאהבתי
כפי שכתבתי בההערות השוליים לסיכומו המונומנטלי של הילת ימי תומר לכנס החרטא הבינלאומי של אוניברסיטת באר שבע, הרי גם כאן התחלתי לקרוא את המאמר מתוך מחוייבות וסיימתי מתוך ריתוק אמיתי למילותיו. והפעם, תאמינו או לא, לא הופרע ריתוקי במנהגו המשעשע לרצף את מאמריו בטעויות כתיב.
ומכאן שלוחה הברכה להילת ימי תומר שיצליח בלימודי הרוחניות שלו ויעלה מעלה מעלה ימצא את בת זוגתו המיועדת מרגע יצירת הוולד ויבנה בניין עדי עד וקשר של קיימא, בני חיי מזוני, בניך כשתילי זיתיך סביב לשולחנך וכל הברכות האמורות.
ולאחר הברכות הרי נותר לי מקום להעיר:
1. לגבי הפער בתמונת העולם בין ברסלב לחב"ד יש לעיין במאמרו הקלאסי של יוסף וויס "חסידות של מיסטיקה וחסידות של אמונה בספרו שנערך לאחר התאבדותו בידי מנדל פייקאז' "מחקרים בחסידות ברסלב". וויס מחלק שם בין חסידות המוצאת את האל מתוך תחושת אימננטיות לבין חסידות המגיע אל האל מתוך קפיצה נועזת מעל אבסורד. הקיצור, מאמר קצר וחד וחובה לקרוא. ומוכן הוא ומזומן לקריאתו עבור הילת ימי ביום ראשון הבעל"ט.
2. נותר גם מקום לדון על החידושים של רמ"מ לגבי קודמי, שכן כל מה שנמנה כאן לעיל מצוי גם בכתבים הקלאסיים. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא על דבר ייחודיותו של רמ"מ.
אהבתיאהבתי
הגיוון הוא קצה החוט של הדיון אבל אינו הקצה בו נעגנת הסימפטיה.
אין צורך לכתוב דברים יפים מתוך סימפטיה על מנת לעורר גיוון בדיון שכבר לא יכול לעורר עיניין כי הוא מטעם הסימפטיה.
סילחו לי על התחביר, זהו התחביר שלי.
אהבתיאהבתי
כתוב היטב ברור…
לעומת שאר המגיבים שאו כתבו שטויות חזרות הקשר או הגיבו לעניין, אני לא רוצה לכתוב שטויות ולא יכול להא/עיר לך על מאמרים שאתה צריך לקרוא או שגיאות כתיב שאתה עושה. פשוט בגלל שזה אולי הדבר הראשון שקראתי על חסידות חב"ד.
אני מכיר טוב מישהי שחזרה בתשובה (בחב"ד) כבר די מזמן ואני חושב שעכשיו לא טוב לה בחייה. וגם אם כן טוב, הדברים לא נראים כמו מה שכתוב כאן. ובכל מקרה השראה אין שם. לא מדובר במישהי קרובה אלי במיוחד ולכן אני לא חושב שאני מעורב ריגשית.
אבל בין אותה אישה לבין השלטים של "תפילין, JUST DO IT!" לבין עוד ועוד דברים רבים. יש את התחושה שמשהו השתבש שם… הדברים נראים לא כמו מה שכתוב. ורציתי לשאול, האם משהו השתבש בחב"ד, ואם כן, מתי? אחרי שהוא מת?
או שאולי זה פשוט החברה החרדית שאיבדה כיוון?
אהבתיאהבתי
העניין הוא פשוט: לרוב יש הבדל גדול, למרבה הצער, בין התיאוריה לבין המציאות. זה שהרבי חושב ואומר את הדברים הללו זה לא אומר שזה מה שבראשם של חסידיו – ולאו דווקא באשמתו, שהרי רוב האנשים פשוט לא מסוגלים להגיע לעומקים כאלה (והוא בעצמו מכיר בכך כשהוא מציין את הרמה הנמוכה ביותר של עבודת ה' כקיום המצוות, המתאים לכולם).
אבל, לדעתי ההדרדרות התרחשה גם באשמתו, וזאת בגלל שהוא שם דגש כל כך גדול על הצפייה למשיח (כאדם). הוא זה שעמד מאחורי הלהט המשיחי ששורף היום את חב"ד, ולמעשה תופס את מקומה של עבודה רוחנית רצינית. כך הפכה חב"ד מהחסידות (אולי) העמוקה ביותר לכת של פולחן אישיות וצפייה משיחית עקרה..
אהבתיאהבתי
תומר כמה שאלות:
מה ההבדל בין האינסוף והסובב כל עלמין?
איזה מן עולם זה הוא זה ש"יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו"? האם הוא מפרט איך נראה עולם כזה?
למי מיועדת "ביטול בתכלית"? האם רק יחידי סגולה? האם מי שאינו יהודי בכלל יכול להיות שותף לפרויקט הזה?
האם יש גאולה אישית בתיאוריה הזו?
האם לדעתך יש מקום בתיאולוגיה הזו לתקן את האספקט הגזעני?
והמון תודה על המאמר המרתק
אהבתיאהבתי
שאלות גדולות שאלת. אנסה לענות.
באשר לאינסוף ולסובב-כל-עלמין, הרי שצריך להבין שאלו ישויות מטאפיזיות שרמ"מ מתייחס אליהן, והן נבנות על גבי תמונת העולם של קבלת האר"י. מה שאני רוצה לומר הוא שלא חייבים לקחת את קיומן הממשי כמובן מאליו… בכל מקרה, בתוך ההגיון הפנימי של המטאפיזיקה של רמ"מ, האינסוף הוא האלוהות ברובד המופשט ביותר שלה – שלמה, סטטית, נצחית, אינסופית, חסרת כל הבחנות. לכן גם אין לה שם. סובב-כל-עלמין הוא הרובד הנמוך יותר, זה שממנו מתחילה הבריאה. יש בו *פוטנציאלית* את כל העולם החומרי, אבל לא בפועל. בפועל אין בו כלום לבד מאלוהות. אבל בגלל שיש בו פוטנציאל, הוא כבר לא אינסוף מושלם.
בקשר לעולם שיתקיים כישות אלוהית, אך ללא ביטול וכו'. לא קראתי מספיק מכתביו של רמ"מ כדי לומר אם הוא מפרט איך ייראה העולם הזה, אבל אני מנחש שהוא לא כתב על זה. מתוך מה שקראתי אני מתאר לעצמי שבעולם כזה לא יהיה רוע וסבל, ושכולם יהיו במודעות מוחלטת להיותו והיותם אלוהיים כל רגע. לבד מזה הוא ייראה כמו העולם הזה. זאת הגדולה של התורה הזאת לדעתי: שהיא לא מוחקת את העולם הזה ומאיידת אותו אל תוך איזה אור אינסופי חסר אבחנות.
בקשר לביטול בתכלית, על פי תורתו של רמ"מ היא מיועדת לכל יהודי, אבל ברור שלא כל יהודי יכול להשיג אותה (עד ימות המשיח, שאז כן). מי שאינו יהודי יכול להיות שותף, אבל בצורת עבודת אלוהים נמוכה מאוד, והיא קיום שבע מצוות בני-נוח. רמ"מ לא חשב שמי שאינו יהודי יכול "להתבטל בתכלית". כפי שכתבתי, אין לי ספק שבזה הוא טעה, שכן ספרייתי האישית מלאה בכתבים של לא-יהודים שעל פי דבריהם הם הגיעו לכך (וממילא בנושאים אלו יש לנו רק עדויות אישיות – הרי אף אחד לא יכול להתבונן מתוך עיניו של זולתו).
בהחלט יש גאולה אישית בתורה הזאת. אותו ביטול בתכלית הוא גאולתו האישית של אותו אדם. על פי רמ"מ ככל שימות המשיח יתקרבו יותר ויותר אנשים יצליחו לבטל את עצמם בתכלית, ויותר ויותר אנשים יתקרבו יותר ויותר לביטול בתכלית. בימות המשיח כולם יזכו לכך, ולכן גאולתם הפרטית של כל האנשים תבוא יחד עם הגאולה הכללית של כל המציאות.
ומה עם האספקט הגזעני? אני לא יודע אם יש מקום בתיאולוגיה של רמ"מ (מבחינת תלמידיו) לתקן את זה, כי העניין מושרש עמוק. אני מקווה שאני טועה, אבל נראה לי שגם בגלל שכל כך מחמיא לחשוב שאנחנו (היהודים) מיוחדים, יהיה קשה להפטר מהרעיון הזה. אל תשכחי גם שאותו דבר שאני כל כך אוהב כאן, והוא אי-ביטול העולם על הבדליו, דווקא מועיל להשארת ההבחנה הזאת על כנה: הרי גם בימות המשיח ישארו לכאורה ההבדלים בין יהודים ללא-יהודים.
כדי לתקן את העניין הגזעני יהיה דרוש לוותר על המעמד המוחלט של האמונות הבסיסיות של התיאולוגיה הזאת, כלומר צריכה להיות כאן נכונות להביט נכוחה על המציאות, להבין שאין שום סיבה לפקפק בכך שגדולי אומות העולם הצליחו גם הם להגיע לביטול בתכלית, ולהודות שהקביעה הדוגמטית הזאת, על כך שהם אינם יכולים, היא פשוט טעות. אבל להודות בכך שחלק מהתיאולוגיה הוא טעות הוא קשה מאוד, כי ייתכן מכאן שגם חלקים אחרים הם טעות, ואז כל המבנה יכול להתפרק, ומזה יש פחד גדול כמובן.
מצד שני, דתות ותיאולוגיות פעמים רבות מפתיעות בגמישותן וביכולת שלהן להכיל עובדות שלפנים נראו סותרות את הנחות היסוד שלהן. תראי איך חב"ד של היום מוכנה לקבל קיומו של משיח שלמעשה נפטר – רעיון שבסך הכל זר ליהדות. אז אם יש רצון הכל אפשרי. נותר אם כן רק לקוות שיהיה רצון : )
אהבתיאהבתי
שאלות לאור תשובותיך
איך מוסברת העובדה שלאלוהות המושלמת והסטטית יש רובד שבו יש פונטציאל לבריאה ולעולם החומרי?
מה קורה בעולם מושלם כזה, איך נולדות לתוכו נשמות חדשות? האם נשמות כאלו כבר בלידתן מבינות את חוסר הנפרדות מהאלוהות? איך "גן עדן" מסתדר בתוך המטאפיזיקה הזו?
מה תהיה ההבחנה האיכותי בימות המשיח בין יהודים ללא-יהודים?
אהבתיאהבתי
האמת היא שאני פשוט לא יודע את התשובות על כל השאלות החדשות.
בקשר לשאלה הראשונה, הסיבה לבריאת העולם היא תמיד עניין חמקמק בכל תיאולוגיה שכוללת בריאה, כי באמת, למה שמשהו מושלם יוציא מתוכו משהו לא מושלם, או יעשה משהו בכלל?!?
בחב"ד מסבירים ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", כלומר האלוהות רצתה לממש את עצמה כמשהו גשמי, "תחתון". ולמה היא רצתה כך? הרי אמרנו שזו היתה ת א ו ו ה ואנחנו יודעים מחיינו שלגבי תאוות אי אפשר למצוא הסברים. רוצים כי רוצים. כדברי הרבי: "אויף א תאווה איז קיין קשיא": בנוגע לתאווה אין מקום לשאלה. וזהו, לכן, בתהליך של האצלה, כלומר גלישה איטית מ"עצמות" ל"ממלא כל עלמין", רוחניות לגשמיות, נברא העולם. אחרי שזה קרה, רוצה האלוהות שהעולם כולו יחזור להיות "עצמות".
אני לא יודע בקשר להולדת ילדים בעולם מושלם, אבל אני מנחש שהם נולדים כרגיל. הרי האלוהות לא נעלמת, אלא רק מגדילה את מציאותה, אז מה הבעיה?
בקשר למה הנשמות מבינות כבר בלידתן, ממש אין לי מושג. כי אולי הן צריכות לעבור שלב של גיבוש עצמיות ואינדבידואציה, ורק אחרי זה להבין שאין באמת עצמיות נפרדת מהאל. אבל תשמעי, כל זה כל כך ספקולטיבי, וממילא לא הייתי תופס יותר מדי ברצינות את המטאפיזיקה הזאת. מי יודע מה יש איפה. וגם אם יש, מה יש לנו לדאוג לגבי ימות המשיח? כשהם יגיעו ממילא לא נדאג לדבר.
וגן עדן… אין לי מושג.
בקשר ליהודים ושאינם בימות המשיח, זאת באמת שאלה טובה. אפשר לומר שהיהודים עדיין יהיו מפרשי ומחדשי התורה, אבל מי בכלל צריך את התורה בימות המשיח? וחוץ מזה, אם כולם מגיעים לביטול בתכלית, אז מה בדיוק מבדיל ביניהם מבחינה איכותית? וואללה, אולי זאת נקודה שאפשר להשתמש בה כדי לבטל את העניין הגזעני. אבל אני לא יודע מספיק כדי לענות בבטחון, מצטער.
סוף דבר, אין מה לדאוג לימות המשיח. יש מה לדאוג לגבי עכשיו. יש להבין את עצמנו ולדעת את ה', ולהגיע במהרה בימינו ל"ביטולים" למיניהם של עצמיותנו, אמן.
אהבתיאהבתי
שימי לב לשיר שמצטט אביב טטרסקי ידידי בפוסט מהיום:
http://www.notes.co.il/aviv/44687.asp
"הדרך מוליד את האחד
האחד מוליד את השניים,
השניים מולידים את השלושה,
השלושה מולידים את ריבוא הדברים:
ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג,
והתואם נהיה מהצ'י של מיזוגם."
דאו דה צ'ינג, שיר 42
שימי לב שגם כאן מוצע מהלך מטאפיזי שבו מתוך המציאות השלמה, "הדרך", יוצא "האחד", וזה הרי יכול בקלות להיות סובב-כל-עלמין (שהוא אחד אבל בעל פוטנציאל ליותר), ומשם הכל נשפך החוצה, עד לרבוא הדברים, שהם כל התופעות, והיין והיאנג, שזה הדואליזם שמאפיין את העולם הזה – – – עד ל"תואם", שהוא הזיווג השלם של ההפכים, ובמקרה של הרבי זה הזיווג של עליונים ותחתונים, עצמות והעולם.
אהבתיאהבתי
אני מחכה לקרוא כתבה על ר' נחמן.
לגבי תפישת האלוהים במשנתו של ר' נחמן, לעומת זו של חב"ד, תוכל לקרוא בספרו של חוקר החסידות הלל ציטלין 'על גבול שני עולמות'. הוא נותן שם פרשנות לתורה ס"ד בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון. לצערי הספר לא בידי, כך שלא אוכל לציין את העמוד.
אהבתיאהבתי
תומר המדהים מכל הוא, שלאחר שהנך מודה ומתודה כי אינך בקיא בכתביו של הרמ"מ
ובודאי שאינך בקיא בספרות חב"ד העניפה
ומידע שטחי שכזה אתה לוקח את החופש
לנחש את "התשובות הנכונות" לשאלותיה היפות של קרן
חושבני שאינך מוסיף כבוד לכסות האקדמאית בה אתה מתהדר
אהבתיאהבתי
אל תתבלבל בענוותי המזוייפת.
בקיא אנוכי ככל שנדרש.
אהבתיאהבתי
אין פה שום דגש על החידוש הגדול של רמ"מ הדיבור על העצמות שלא היה קיים לפני רמ"מ.
כל החוקרים דיברו בעיקר עד ממלא כל עלמין.
הציור שגוי לעומת הציור המפורסם של העיגול והקו של סובב וממלא, ויש להדגיש שהציור לא מדבר על מקום פיסי.
לא מצויין שאדם הוא חלק מהעצמות עוד לפני שהוא מגיע לדרגות, רק שזה לא בגילוי, ואין לא יכולת להיות עצמות ממש ללא התערבות הבורא.
אין מה להאשים מדי את כותב המאמר, בגלל עשירות גווני תורת חבד ודמות מנהיגה האחרון שטבע חותמו לא רק על החסידות המיוחדת הזאת.
אהבתיאהבתי
1.
הסובב הוא רמה של אינסוף, אך אינסוף זה אינו מושלם בגלל שהוא מוגבל לאינסופיות שלו, אין בו תפיסת פירוד.
אם נאמר שהשם יכול להתבטא רק כאינסוף הגבלנו אותו.
יתרון העצמות(האינסוף האמיתי) היא היכולת לגעת בגבול.
זה על דרך גדולתו רב גדול שיכול ללמד חוכמה גדולה לילד קטן.
2.
לגבי העולם לאחר הגאולה, זה אמור להיות לא מובן, איך הגבול יסבול גילוי של בלי גבול, כל גבולי אמור להתבטלל ולהעלם לעומת האיסופי, לכן זאת אנו באמת לא מבינים ולא נבין אמיתת הדבר עד שיתרחש בב"א.
3.
הביטול בתכלית שייך רק ליהודי ולכל יהודי,כי שורשו הוא בעצמות ומכיר הוא באפסייות הכל לעומת הבורא, אם רק יגלה את נשמתו, הגויים שורשם מהקליפות שהם מגביים עצמן לאמר שהם יש.
4.
גאולה עצמית היא זו שמביאה גאולה כללית, והיא משמשת "כמים לפנים הפנים" י
כמו מעשינו כך מעשיו של הבורא.
5.
לגבי הגזענות, עפ"י תורת חבד ליהודי ולגוי תפקידים שונים מאוד, במיוחד שבאמת עיקר המטרה בבריאת העולם היא לתפקידו של היהודי והוא העיקרי בעבודה שתבנה להשם "דירה בתחתונים"
העבודה שתשלים ותתקן את העולם לגילוי עצמות הבורא.
6.
הפוטנציאל לבריאה נולד בסובב כל עלמין, תחילת הרצון כשנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.
להסביר בכלל איך יש מקום לבריאה מההתחלה של האינסוף המוחלט זה ארוך ועמוק מדי לתשובה כאן.
הנשמות לפני ירידתן נמצאות בעולם הבריאה (או נשמות גבוהות בעולם האצילות) והן אחדות עם השם, יש רובד נוסף בו מוסבר שהן מושרשות בעצמות ממש.
7.
גן עדן מחולק לשתי דרגות חכמה-גן עדן העליון ובינה-גן עדן התחתון בעשר ספירות של האצילות .
כאשר עשר הספירות של אצילות הן ההתחלה של סדר ההשתלשלות = ממלא כל עלמין = שם אלוקים.
מקווה שעניתי על השאלות, השתדלתי לתת את ההסבר הקצר וענייני, בלי לפגוע בעדינות של חלק מהמושגים.
אהבתיאהבתי
בתור חבדניק שקצת מכיר את העניין..
דבר ראשון לכותב: אתה רדוד! למה אני אומר את זה? כי אם היית מכיר את שיחותיו ומאמריו של הרבי היית מבין שהוא לא אמר ולו פעם אחת שהוא משיח! זה שיש לחסידים שאיפה ואמונה שהוא המשיח (שזה דבר שמבוסס על דברי הרמב"ם) זה ממש לא אומר שהוא אמר את זה על עצמו…
כתבת כל כך הרבה דברים פה שיצאו מהמוח היצירתי שלך שאין לי מושג מאיפה להתחיל ואם שווה בכלל להתיחס ברצינות למאמר שכזה..
בקשר לתגובה האחרונה של החבדניק: נעיר רק שזה קרה כבר בעולם הזה.. אין לנו מושג והבנה איך זה עובד אבל היה את זה כבר בבית המקדש, בקודש הקודשים כתוב שהארון אינו מן המידה.. סתומרת שארון הברית שהיה שם היה בגודל מסויים שאני לא זוכר כרגע וכשהיית מודד משני צידיו זה היה אותו גודל כמו שאתה מודד את החדר כשהוא לא נמצא שם.. זה היה גילוי אלוקות בעולם כמו שיהיה לעתיד לבוא.. (כמובן שזה לא יהיה בתקופה הראשונה שאז עולם כמנהגו נוהג וחוקי הטבע הרגילים נראים לעין כל..
זהו מספיק בשביל המאמר המוזר הזה
ולפני שאתה תולה כאלה שטויות באדם שאפילו אנשים לא דתיים ונחשבים כראשי ממשלות שרים נשיאי ארצות הברית וכדומה העריכו והעריצו.. תמדוד את מילותך היטב!
אהבתיאהבתי
הטאולוגיה החבדית עוצבה בידי ר' ארון משטראשלע-
Really….
הצחקת אותי!
היזהר מהיחפן שמציע לך את נעליו!
אהבתיאהבתי
אתה רחוק מהייעוד שלך פריסקו, רחוק מאד.
חבל להיות דליטנט יחפן.
לך תהיה "ממלכתי" ציוני-דתי העתיד שלך שם :)
אהבתיאהבתי
הרבי מחב"ד לא טעה… הוא משיח והעיד על משיח נוסף וגאולה שכבר החלו בפועל ממש עם משיח וודאי כבר בשנות ה90… צריך לקרוא בשיחותיו בעיקר סביב מלחמת המפרץ
אהבתיאהבתי
מאז ג תמוז תשנ"ד לפי הרמב"ם הרבי אינו יכול להיות משיח צידקנו
אהבתיאהבתי
המשיח רבי מנחם מנדל הוא היה המשיח שלך אים זכיתה בזמנו לחזור בתשובה וליהיות מוקר בתור אדם ולא בתור בהמה שאן לה אלוה והוא היה המשיח האמיטי של הנפש הבהמית שתקיר את אלוהים ואז תיזקיה להגיע בחזרא לאלוהים בגן עדן מקדם ואלוהים יתן לה גוף של אור שם או בשאר הקוכבים וגם בסוף קול הבריאה שהגוף בעולמנו יקום לטחיה על ידיה אלוהים עצמוא ואליהוא הנבי זכור לטוב שזה ישו ברשיה טבות יטברך שמוא וזיכרוא אבל ישו שמאמינים בוא הנוצרים זה ימח שמוא וזיכרוא זה היה טעות בימיה קדם זה היה מזויף ופסול
אהבתיאהבתי
אני מוחה על ביזוי הרבי מילובאוויטש!!
אהבתיאהבתי
בנוגע לדבריו של הקשיש הסנילי אלעזר מנחם מן שך נגד חב"ד: עצם שימושו של שך במונח האנכרוניסטי "כת" כלפי חסידי חב"ד, מונח שלקוח מהטרמינולוגיה האנטי-חסידית מלפני 200 שנה, מראה על שנאתו הליטאית [אותה ינק מחלב אמו בליטא] ודעותיו הקדומות כלפי חב"ד [שהושפעו גם מאהרן קוטלר, שונא חב"ד נוסף שהיה מאוד מקורב אליו]. גם התנגדותו ללימוד התניא, מראה על שנאתו לחב"ד. שנאה זו הבאה מחמת קנאה, אין לה תרופה. שך דיבר על כך שהרבי מלובביץ' למד באוניברסיטה, אך האם לא ידע שה"ערוך לנר", הרש"ר הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, רד"צ הופמן, ועוד רבים מגדולי ישאל למדו באוניברסיטאות? ועוד דבר: שך הסתיר את העובדה המביכה שאשתו גוטל שך לא כיסתה את ראשה לאחר נישואיה ולמדה רפואה באוניברסיטת מוסקבה, ואף שימשה כסייעת לרופא-גבר [אכן, נכדיו של שך שיצאו בשאלה הם בגדר אוכלי שפנים וחזירים כהגדרת סבם]… ובצביעות אופיינית התלונן על כך שבחב"ד לא ישנים בסוכה [למנהג חב"ד יש צידוקים הלכתיים רבים כמובא בחבדפדיה בערך "שינה בסוכה"] בבחינת עשָו השואל למה לא מעשרים את המלח, אך עוסק בשפיכות דמים [ושך שפך את דמם של הרבנים חיים גריינימן, בנימין זילבר, דב לנדא, כל חסידי חב"ד, הלב שמחה מגור, ר' דוד פוברסקי, ר' עובדיה יוסף והרשימה ארוכה כאורך הגלות. עם מי הוא לא הסתכסך, רבין היה קורא לו "שך המשכשך", ואני קורא לו "שך המסכסך"…]
אהבתיאהבתי
בנוגע לדבריו של אלעזר מנחם מן שך נגד חב"ד: עצם שימושו של שך במונח האנכרוניסטי "כת" כלפי חסידי חב"ד, מונח שלקוח מהטרמינולוגיה האנטי-חסידית מלפני 200 שנה, מראה על שנאתו הליטאית [אותה ינק מחלב אמו בליטא] ודעותיו הקדומות כלפי חב"ד [שהושפעו גם מאהרן קוטלר, שונא חב"ד נוסף שהיה מאוד מקורב אליו]. גם התנגדותו ללימוד התניא, מראה על שנאתו לחב"ד. שנאה זו הבאה מחמת קנאה, אין לה תרופה. שך דיבר על כך שהרבי מלובביץ' למד באוניברסיטה, אך האם לא ידע שה"ערוך לנר", הרש"ר הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, רד"צ הופמן, ועוד רבים מגדולי ישאל למדו באוניברסיטאות? ועוד דבר: שך הסתיר את העובדה המביכה שאשתו גוטל שך לא כיסתה את ראשה לאחר נישואיה ולמדה רפואה באוניברסיטת מוסקבה, ואף שימשה כסייעת לרופא-גבר [אכן, נכדיו של שך שיצאו בשאלה הם בגדר אוכלי שפנים וחזירים כהגדרת סבם]… ובצביעות אופיינית התלונן על כך שבחב"ד לא ישנים בסוכה [למנהג חב"ד יש צידוקים הלכתיים רבים כמובא בחבדפדיה בערך "שינה בסוכה"] בבחינת עשָו השואל למה לא מעשרים את המלח, אך עוסק בשפיכות דמים [ושך שפך את דמם של הרבנים חיים גריינימן, בנימין זילבר, דב לנדא, כל חסידי חב"ד, הלב שמחה מגור, ר' דוד פוברסקי, עובדיה יוסף והרשימה ארוכה כאורך הגלות. עם מי הוא לא הסתכסך, רבין היה קורא לו "שך המשכשך", ואני קורא לו "שך המסכסך"…]
אהבתיאהבתי
אי אפשר לכתוב על תאולוגיה בלי להכיר את ההיסטוריה (וכך גם להיפך).
טעות בולטת אחת (בהע' 7):
הרבי מעולם לא לחץ על הרבנים שפירא ואליהו להצטרף לפסק הלכה "המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו" (אתה באמת מאמין שהם היו מסכימים לחתום על פסק שכזה?!).
מדובר בפסק הלכה שמשיח צריך לבוא בדורנו, תיכף ומיד, וכיו"ב.
שיחתו של הרבי עם הרבניים הראשונים, בה הועלתה ה"דרישה", התקיימה ב־1986 (תשמ"ו); פסק ההלכה הראשון על הרבי כ"*בחזקת* משיח" ניתן (ללא כל פנייה מהרבי) רק ב־1991 (תשנ"א)…
אבל שנאה מקלקלת את השורה (עיינו הע' 5)…
אהבתיאהבתי