לכמה ימים של מנוחה בסיני לקחתי את שירה של עגנון ואת Elmer Gantry של סינקליר לואיס. את שירה הנחתי בצד אחרי כמאה וחמישים עמודים (מסתבר שאפשר לכתוב יפה אבל משעמם), אך מספרו של לואיס התמוגגתי הלוך ומגוג. לואיס, הסופר האמריקאי הנקרא ביותר בשנות העשרים של המאה שעברה, שזכה בפוליצר על ספרו Arrowsmith ושהיה לסופר האמריקאי הראשון שהפך לחתן פרס נובל לספרות, כתב כאן יצירה מקיפה ("דוקומנטרית", קרא לה H. G. Wells*) על התמונה הדתית בארה"ב של ראשית המאה העשרים.
דרך הגיבור, ששמו כשם הספר, טיפוס מגעיל וחסר-מודעות-עצמית שעושה את דרכו במעלה ההיררכיה של הכנסיות הפרוטסטנטיות, הוא מציג בצבעים חיים, בהומור אירוני, בכשרון ועושר לשוני בלתי רגיל ואחרי מלאכת מחקר מרשימה את כל הצביעות של הממסד הכנסייתי הפרוטסטנטי-פוריטני-פונדמנטליסטי-אוונגליסטי. (הצביעות משותפת כמובן לכל ממסד דתי, מעצם כך שתכופות הוא אינו עומד בסטנדרטים שהוא מציב, אבל בנצרות, כך נדמה לי, הצביעות מודגשת במיוחד, מהסיבה הפשוטה ששם נוהגים לדרוש מכולם להתנהג כמו ישו, אף על פי שמודים מראש, כמו שאמר אלן וואטס, שישו עצמו זכה ליתרון מסויים על פנינו מתוקף היותו אלוהים).
הרשו לי לתרגם ולצטט את הכריכה האחורית של הספר, שכן היא מסכמת את העניין היטב:
אלמר גנטרי, שזכה להכרה בינלאומית כציון-דרך בספרות האמריקאית, חולל שערוריה בקרב קוראים כשראה אור לראשונה [1927], ובעקבותיו 'הוזמן' סינקליר לואיס לתא כלא בניו-האמפשייר וללינץ' בכיכובו בוירג'יניה. הדיוקן שהוא מצייר, של אוונגליסט זהוב-לשון שעולה לגדולה בתוך הכנסייה – 'מציל-נשמות' שחי חיים של דו-פרצופיות, חושניות ואגוצנטריות גסה – הוא גם תמונה של תקופה בה שלטה וולגריות גרוטסקית, שאלמלא לואיס לא היתה משאירה כל זכר. אלמר גנטרי זכה להיות מכוּנה העיון האדיר, החיוני והחודר ביותר על הצביעות האנושית מאז עבודותיו של וולטיר.
בקיצור, כמו שעשה חיים גראדה לסצנה היהודית (ה"מוסרניקית") של מזרח אירופה בין המלחמות בספרו (המומלץ מאוד) צמח אטלס, עשה כאן לואיס, ותפס עבורנו נתח הוויה, אם כי כנראה מעט מוקצן לשלילה, של מקום ותקופה.
—
איימי סמפל מקפרסון עם המכונית המסיונרית, 1918. נחשבת לאשה הראשונה שחצתה את ארה"ב כנהגת ברכב ממונע. ישו משום מה מבושש לבוא.
אבל לבד מזה שהספר מומלץ, כחוקר דת באופן כללי וניו-אייג' באופן פרטי שמחתי מאוד למצוא בו עדויות לסצנה הרוחְנית בארה"ב דאז. כתבתי כבר איפשהו שעד שנות העשרים של המאה שעברה כבר נאספו רוב המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו היום, למרות שהוא פרץ לתרבות ההמונים רק עם "תרבות הנגד" של "ילדי הפרחים" בשנות השישים. כמובן שלא אני גיליתי את זה, אבל הספר של לואיס מספק ראיות חד משמעיות לעניין.
ראשית, כידוע, וכפי שכתבתי לא מזמן, הניו-אייג' קשור מאוד למה שנקרא "הפניה הסובייקטיבית", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם. והנה, על פי לואיס, כאשר אלמר גנטרי מחפש תעסוקה אחרי שהועף מאצל הכנסייה הבפטיסטית משום ששיקר והתהולל, הוא מוצא מופע אוונגליסטי נודד. דמות הדרשנית בו, שארון פלקונר, מבוססת על אחת מחלוצות האוונגליזם, Aimee Semple MacPherson שהיתה דמות ססגונית וחשובה (ומפוקפקת) בעולם הנוצרי באמריקה. כאשר שארון, בת דמותה, נושאת דרשה היא קוראת:
הו, אנשי היקרים, אנשי היקרים, אני לא הולכת לשאת דרשה הערב – אנחנו כל כך עייפים מדרשות מעיקות שרוצות שנהיה נחמדים וטובים! אני לא הולכת לומר לכם שאתם חוטאים, כי מי מאיתנו אינו חוטא?אני לא הולכת לפרש את כתבי הקודש – אנחנו כולנו משועממים מזקנים עייפים שמסבירים לנו את התנ"ך! לא! הערב אנחנו נמצא את הכתבים הזהובים שכתובים לנו בלבותינו, אנחנו הולכים לשיר יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד […] שבנו עצמנו אכן נמצאת חיה הרוח הנוכחת של ישו המשיח הנצחי והגואל!
שימו לב איך כבר כאן, כבר אז (יצא לאור כאמור ב- 1927) הדגש אצל האוונגליסטים מוסט מסמכות חיצונית (הספר, הפרשנות המוסכמת, האל שבשמיים) אל עצמנו (הרגש שלנו, הרוח שבנו). יפה.
שנית, תחנה נוספת במסעו של גנטרי לתהילה דתית היתה מעורבות בכל עסקי ה- New-Thought שפרחו בארה"ב בתקופה ההיא. המדובר בגרסה המקורית של "הסוד", ובתנועה לא קטנה של אנשים שהיו בטוחים שמחשבותיהם בוראות מציאות. גנטרי חובר לאיזו מכשפה זקנה שעושה מהעניין קרדום לחפור בו. הנה תחילתו של פרק 16 של הספר (בתרגום חופשי):
אף שלעין הממוצעת והבלתי-חקרנית מרת אוונס רידל היתה אך ורק נפח ממין נקבה, מרת רידל וחסידיה ידעו, בצורה פשוטה וחייכנית, שהיא למעשה מייסדת עידן שבו חולי, עוני וטיפשות יעברו מהעולם לנצח.
היא היתה בעלת "ניצחון: המפקדה לכוח-המחשבה" בניו-יורק, ואפילו בלוס-אנג'לס לא היה מרכז חשוב יותר של פילוסופיה לעוסה-מראש ומוסרניות מתיפיפת. היא ערכה כתב-עת שהיה מלא ברעיונות זוהרים כגון "כל העולם הוא רק שביל שעליו אנחנו איננו אלא חברים למסע". היא ערכה טקסים בכל יום א' בבוקר ובערב באולם אוטרפין ברחוב שמונים-ושבע, ובינות לרגעים של מחשבה שקטה היא נאבקה עם הבלתי-ניתן-להסבר. היא לימדה, או הגתה, שיעורים בריכוז, שפע, אהבה, מטאפיזיקה, מיסטיקה מזרחית, והמימד הרביעי.
היא הדריכה קבוצות עלית קטנות איך לשמור על בן הזוג, איך להבין פילוסופיה סנסקריטית בלי להבין פילוסופיה או סנסקריט, ואיך להרזות בלי לוותר על דברי מאפה. היא ריפאה את כל המחלות שהיו במילון הרפואי, ועוד כמה שלא היו בו; ובפגישות של יעוץ אישי, תמורת עשרה דולר לחצי שעה, היא הסבירה לנשים זקנות ותפלות כיצד לעורר תשוקה בכוכב כדורגל.
היה לה צוות, שכלל סוואמי הודי אמיתי – בכל אופן, הוא היה הודי אמיתי – אבל היא חיפשה עוזר ראשי.
מדהים לא? כל הקקופוניה המוכרת של הניו-אייג', וכל זה כבר ב- 1927. מסתבר שלא הרבה מדי השתנה.
* פריט מידע זה, ומעט על לואיס עצמו, למדתי מההקדמה של ג'ייסון סטיבנס, שמלווה את הרומן במהדורה החדשה של Signet Classics.
[יוני שדמי כתב אתמול המלצה מאוד יפה לבלוג הזה ב"כלכליסט", ויש אפילו איור שלי, מאת ליאב צברי:
האמת? לא בלתי דומה.]
לולאת האל 
אתה לא ישן בלילה? כבר בשבע בבוקר פוסט? דחיל זומזום
אהבתיאהבתי
לעבודת הבורא.
אהבתיאהבתי
רופאי אליל היו קיימים תמיד, וקישורם עם גאולת העולם כמובן גם.
קרא, אם עדיין לא קראת, את "המלך ישו" של רוברט גרייבס (למרות שגם אז תוכל להגיע למסקנה השערורייתית והנחרצת שהגעת עליה בקשר לעגנון שאפשר לכתוב יפה אך משעמם. אני הייתי אומר שאפשר להיות אדם נבון ובכל זאת לא להתעניין בספרים מעניינים… )
ברור שהעומק הסובייקטיווי כפי שאתה קורא לזה לא היה מובנה כפי שהוא מובנה בתחילת המאה ה-20, אבל כל כך הרבה מהקונסטלציות של הניו אייג' היו קיימות כבר בסוף העת העתיקה רק בצורה מעניינת מעניינת ועם ההבדל הגדול שהקישור לגאולה, חוץ מבמקרה של הנצרות הדת האהובה עלייך, היה לרוב נעדר.
ספר נוסף שאני ממליץ לך שמספר בדיוק על התפתחות העומק הסובייקטיווי הוא ספרו של צ'ארלס טיילור מקורות העצמי (sources of the self)
אם קראת כבר יהיה מעניין לשמוע את דעתך (אלא אם כן היא זהה למה שאמרת על עגנון וזה, כפי שאולי הבחנת, רק יעצבן אותי..)
ולגבי הפיכתו של הסוביקט והסובייקטיוויות למקור סמכות, זוהי בדיוק התזה של פוקו בנוגע לפילוסופיה ההלניסטית (בין האקדמיה של אפלטון לנצרות, בקיצור מזמן)
אהבתיאהבתי
עוד לא קראתי את הספר של גרייבס, והאמת גם לא את זה של טיילור. את האחרון אני מתכוון בהחלט לקרוא, וגם אם ישעמם לי אמשיך. תראה, זה עניין של תועלת מול מחיר. ב"שירה" לא הרגשתי שהתועלת מצדיקה את המאמץ. אבל אני מוכן להודות בקלות שבנוגע לספרות יפה ייתכן מאוד שאני לא מבין הרבה.
בעניין הניו-אייג' והעת העתיקה: נכון שיש דמיון בכמה דברים, ובכל זאת, יש גם כמה דברים חשובים ששונים. דוגמא אחת לכך היא ה"פלורליזם" האמוני שניתן למצוא היום בקרב מחפשים רוחניים ניו-אייג'יסטים (וגם כאלה שחברים בדת הממוסדת למעשה): הם יודו בקלות שיש דרכים רבות אל האמת ושכל אחד צריך לבחור את "מה שמתאים לו". זה לא היה פעם.
בנוגע לאותה "פנייה סובייקטיבית", זה נושא ענק, ואני מודה שאני לא יודע מספיק על התגלגלותו. ברור שאצל ההלניסטים, כפי שפוקו מראה יפה, העצמי היה מקור סמכות בצורה הרבה יותר רצינית מאשר אצל היהודים והנוצרים. הוא היה נקודת היציאה ונקודת הסיום במסע הפילוסופי-רוחני (ושני אלה לא היו נפרדים אז, כידוע ודאי לך) שלהם . גם במזרח העניין בחיים הפנימיים היה קיים עוד מהאלף הראשון לפנה"ס. הנצרות שינתה את המצב במערב בכל הנוגע לזה, ובמאות השנים האחרונות המצב שוב משתנה, לטובה לדעתי.
אהבתיאהבתי
שירה הוא ספר מופלא ורב חכמה, ככל ספרי עגנון נסוכי השכינה.
המילה "משעמם" צרמה עד מאד בהקשר הזה…
אהבתיאהבתי
באיור אתה נראה נורא רציני תומר וגם האופן שבו אתה מחזיק את הנורה. אתה נושא האור. האם יש פה סב-טקסט הרומז לאור-מן. אם אקרא את ההמלצה סביר שאבין את הקונטקסט ככל הנראה.
לצערי בשל קוצר זמן קראתי ככה בזריז וככה בזריז קפצה לי פסקה. מעניין אותי להבין למה התכוונת בפסקה זו:
הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם.
אסביר את הקשיים שעלו אצלי:
עולם פנימי וסובייקטיבי תמיד היה לבני המערב.
ולמה אתה קורא "הבסיס החיצוני-אובייקטיבי שעד לפני כמה מאות – היה המובן מאליו"?
"האובייקטיביות המערבית" כפי שאנחנו מכירים אותה במדע המודרני – של מדידה וניסוי שאפשר לחזור עליו – זה עסק יחסית חדש. נכון שהיוונים התחילו משו במובן העקרוני (לזה אתה מתייחס?) – אבל ניוטון למשל אבי המדע המודרני היה אדם דתי עם עולם סובייקטיבי עשיר. מתבשל אצלי פוסט בעניין.
זאת אומרת ה"אובייקטיביות המדעית" למעשה קיבלה תאוצה של ממש במאה ה-20, 19 אם אהיה לארג'ית. אלו המאות שאתה מתייחס אליהן?
יש לי תחושה שאנחנו מכניסים דברים שונים תחת הכותרות של סובייקטיבי-אובייקטיבי.
להיות אדם דתי זה עניין אובייקטיבי? זה אובייקטיבי להיות בעל אמונות? להאמין בכנסייה? בעובדה שישו סבל בשבילי? שהקדושים יכולים להציל אותי? שמשיח בן דוד בדרך?
או שבאבוייקטיביות אתה מתכוון בדגש על מוסכמות חברתיות, עשייה כי ככה מקובל, כי ככה עשו אבותי.
אהבתיאהבתי
יש לי תחושה שאנחנו מכניסים דברים שונים תחת הכותרות של סובייקטיבי-אובייקטיבי."
גם לי.
אני התכוונתי לכך שבמאות השנים האחרונות עובר מוקד הסמכות של האינדיבידואל במערב מהשדה האובייקטיבי (שהוא לאו דווקא מדעי, אלא פשוט כל דבר שנמצא "בעולם", ובהקשר דתי התנ"ך, הכומר או הרב, האל הפרסונלי שמשגיח ממעל וכו') אל זה הסובייקטיבי (מה "שבפנים", כלומר איך אני מרגיש, איך אני מגשים את עצמי, איך אני מבטא את הייחוד שלי וכו'). זה מה שיותר ויותר חשוב לנו היום. במזרח התמונה שונה קצת ואני לא רוצה להיכנס לזה, אבל כבר מהאלף הראשון לפנה"ס היו שם אנשים שאמרו שעליך לבטוח בניסיון האישי שלך, לא להאמין לפילוסופיות למיניהן סתם וכו'. ובנוסף לזה הם תמיד התעניינו מאוד במה שקורה להם בתוך הראש. כמובן שהעניין יותר מורכב וטוקבק אינו המקום לסרטט את תולדות המודעות העצמית של האנושות (שהוא לדעתי את אחד הנושאים המרתקים בעולם).
בכל אופן, שימי לב שליד המקום שציינתי את הנושא הזה שמתי לינק:
http://www.notes.co.il/tomer/43650.asp
זה רשימה שלי מלפני כחודש שבה אני נכנס את עובי הקורה בצורה יותר מפורטת. למשל, אני כותב שם פסקה שאולי תבהיר את אותו מהלך של סובייקטיפיקציה של הסמכות במערב:
"דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו."
ולבד מזה יש איזו תקלה מבאסת עם האתר, אז קשה מאוד להכניס תגובות.
אהבתיאהבתי
סובייקטיפיקציה היא משהו אחר מהטיעון "זה מרגיש לי נכון" או ה"אני חייב להיות נאמן לעצמי" שאינם אלא ביטויים שטחיים וחלקיים ביותר של מופע אחד של הגלגול של הסובייקטיפיקציה המעברית. אתה מדבר אולי על עלייתה של האינדיבידואליות כערך (למעשה כל הדוגמאות שלך מתייחסות לכך) – יש לכך צדדים טובים כמובן אבל הרבה מאוד צדדים רעים, למשל אנשים שמחווים דיעות נחרצות על נושאים שאינם מבינים בהם רק "כי זה מרגיש להם נכוןֿ" או שהם "חייבים להיות נאמנים לעצמם", (כן אני מודה ההערה על שירה מאוד הרגיזה אותי)
ובנוגע לפלורליזם האמוני, אני שוב מייעץ לך לקרוא טקסטים פילוסופיים של העת העתיקה המאוחרת ולראות עד כמה גדול היה הערבוב של דוקטרינות ושל רעיונות מאסכולות פילוסופיות ודתיות שונות ומשונות.
והמאסטרים הרוחניים העכשווים שמודים שכל אחד יכול לבחור במה שמתאים לו.. אני לא יודע עד כמה אפשר להתייחס לאמירה הזו כאמירה כנה. כל אחד יכול לבחור במה שמתאים לו כל עוד זה מתאים למסגרת הכללית של האסכולה הניו-אייג'ית האמורה.
לדעתי, לפני שמדברים על הבדלים ושברים ומעברים בין תקופות כדי להתמקד במה שדומה ומשותף ולא משתנה. רק מתוך זה אפשר באמת להבין את התמורות על כל דקויותיהן.
אהבתיאהבתי
רק לומר שכל הפסקה האחרונה היתה צריכה להסתיים ב:"והיום זה לא המצב".
אהבתיאהבתי
http://www.imdb.com/title/tt0053793/
המשחק של לנקסטר שם הוא פשוט אדיר
אהבתיאהבתי
הוא, בעצם, אולד אייג', וזה, כנראה, מפני שטבע האדם לא השתנה הרבה כל כך הרבה, כפי שלפעמים נדמה לנו. אנשים תמיד חיפשו גאולה מקשיי העולם הזה, ותמיד היו אנשים שזיהו את הצורך הזה וניצלו אותו, או ששכנעו את עצמם וגם אחרים שהם הגואלים.
אני חושבת גם שהדתות השפיעו זו על זו והושפעו זו מזו – אף דת לא קיימת לעצמה בלבד.לכל היותר היא חידשה איזשהו חידוש ביחס לאלו שקדמו לה.
כמו, למשל, אלוהים שלנו, היהודים, בימי התנ"ך, האל העליון הרואה ואינו נראה, שניצח את כל האלים הנראים.
זה אולי לא קשור ישירות למה שכתבת, אבל פתאום עולה בי שאלה: מהי הדת העתיקה ביותר המוכרת היום? האם יש בכלל דבר כזה?
ובנוגע ל"שירה" של עגנון אני דווקא מבינה אותך.
ויש לי גם הערה לאיור: לדעתי מוכרחים לארגן לך שם איזה חיוך. :-)
אהבתיאהבתי
מאוד קשה להגדיר מהי בדיוק דת, כדי למצוא את העתיקה ביותר. ואת כמובן מתכוונת לדת שעדיין ניתן למצוא לה סימני זיהוי, כי לכי תדעי מה האמינו הניאנדרתלים. האם אנשים שמאמינים שכל חפץ נושא בתוכו רוח הם דתיים? כי זאת אחת מהאמונות הפרימיטיביות ביותר (בלי המובן השלילי של המילה). אם אנחנו עוסקים באמונות שכאלה, הן קיימות עשרות אלפי שנים.
לגבי האיור, אני בטוח לגמרי שמתחת לשפם אני מחייך.
אהבתיאהבתי
בין אמונה לדת. אדם יכול להיות מאמין ולא דתי. אחד המאפיינים של דת, כך נראה לי, הוא מערכת של מנהגים וחוקים שנגזרת מהאמונה.
אהבתיאהבתי
מאוד קשה להגדיר, ולכל אחד הגדרה שונה. דתות במובן שאנחנו יותר מכירים התפתחו לראשונה, אם אני לא טועה, באזור הסהר הפורה ובמצריים, וקצת אחרי זה ביוון. כל מני אלים ופולחנם.
אהבתיאהבתי
הי תומר
קצת תופס טרמפ על התגובה הקודמת,
היה לי אתמול ויכוח קטן עם חבר שמאמין שייעודנו העתידי כ"עם היהודי היושב בציון"
מבחינתו זה להוות מודל להתנהלות מוסרית חברתית. מעין "אור לגויים" בכל התחומים.
הוא לא טוען שזה קורה היום אלא שזה הייעוד.
אני אמרתי לו שלדעתי השאיבה ומקור כוחו של הרעיון הזה הוא דתי – וכשהוא כאדם לא דתי טוען זאת ללא ההקשר של "העם הנבחר" אין לזה משמעות.
הוא טען שהוא מסתמך על "ראיות אמפיריות" על כך שהעם היהודי לאורך ההיסטוריה היה "מודל" למצויינות וראשוניות –
לדוג'
שהיהדות היא המקור למונותאיזם לאיסלאם ונצרות.
שהיהדות הראשונה (בעולם המערבי לפחות) שהביאה תורת מוסר מפותחת – ורלוונטית עד היום ושאין בה כפייה של הדת.
שעצם זה ש(כביכול ?..) העם (היחידי) מאותה תקופה שהשתמר גם בתפוצות מראה על חוזק התרבות.
שגם בתפוצות ללא מדינה רבים (באופן יחסי) מהוגי הדיעות והאנשים המשפיעים היו יהודים…
טענתו אני מניח היא שמי שהיה מודל להצלחה, ראשונית ומצויינות (לא במובן הקפיטליסטי :)) לאורך זמן ארוך המיוחד (3000?) – זהו ייעודו…
אשמח לשמוע מה דעתך,
גלעד.
אהבתיאהבתי
שאלה רצינית.
תראה, אני לא יודע עד כמה ההכרזות על הייחוד האבסולוטי של העם היהודי נכונות. כלומר, לבטח הוא תופעה מיוחדת, אני פשוט לא יודע אם זו תופעה מיוחדת בהיותה מיוחדת. כלומר, יש גם מיוחדים אחרים (ההינדים למשל). ראשית, אנחנו לא המצאנו את המונותאיזם, אלא הפרעה אחנטון, בסביבות 1500 לפנה"ס (בהנחה שאברהם לא היה אדם אמיתי). מה שכן, מאיתנו הוא יצא ונפוץ בעולם. מה שלא, לא אנחנו הפצנו אותו אלא פאולוס ומוחמד.
ועוד: זה נכון מאוד שליהדות היתה תורה מוסרית מפותחת מאוד ומתקדמת מאוד (לזמנה) כבר לפני 3000 שנה, וזה נכון שאין בה כפייה (תיאורתית, כי בפועל כפו) של דת על אחרים, אבל יש בה בהחלט כפייה פנימית – לא סתם היא החזיקה מעמד 2000 שנות גלות!
כלומר בכל הנוגע לראיות אמפיריות, צריך להיזהר. אבל אני לא אומר שהיהדות היא לא פלא! היא כן! היא תופעה מדהימה לגמרי. זה אכן מופלא שעם שעזב את ארצו לפני אלפי שנים חוזר אליה ומקים בה שלטון עצמאי. ומחייה את שפתו העתיקה. זה מדהים! אבל אני לא יודע אם מ ת ו ך ז ה הייתי מסיק כך או אחרת.
מה שכן, אני בהחלט חושב שכ א י ד י א ל אנחנו צריכים לשאוף להיות אור לגויים. כן, בטח! וזאת גם לא המצאה חדשה – הנביאים דיברו על זה. כך שלא מתוך ראיות אמפיריות, אלא מתוך שאיפה לטוב וחזון אידיאלי אנחנו צריכים לעשות את זה. לא בגלל שזה נכפה עלינו כגורל, אלא בגלל שאנחנו בוחרים את זה כיעוד! כלומר אנחנו לא עם סגולה כי כך נקבע, אלא אנחנו צריכים לעשות ולהיות לעם סגולה. זה לא משהו מהותי או "גנטי", אלא משהו רצוני. כפי שכל אחד מאיתנו צריך להיות אדם טוב ולשמש דוגמא, זה יהיה נהדר אם כעם נשמש דוגמא, וזה אכן רעיון עתיק אצלנו. מי ייתן והוא יתגשם.
אהבתיאהבתי
"צמח אטלס" איזה ספר, איזה ספר.
הוא עולה שלושה שקלים בחנויות ספרי בלאי.
כיף שעוד אדם פגש בו והעריך.
בכלל ובפרט.
אהבתיאהבתי
להיות אדם מאמין זו החלטה ערכית של אדם,דת זה עניין אחר יש בדתות ביהודית במיוחד,אלמנטים והוראות הישרדות בעולם.יש והיו אנשים שעשו מהדת עסק וגם שליטה,נדמה שהדרך היחידה לשלוט על רוב אוכלסיית העולם שברובה איננה משכילה היא על ידי דת או כול כוח שכנוע אחר,לפעמים כוח הנשק.לגבי הניו אייג יש צימאון גדול אצל אנשים והריקנות הולכת וגוברת עם השנים,מעט אמונה במשהוא או במישהוא גורמת לחיים להיות נסבלים יותר, בתנאי לא להגיע לשיעבוד ולאמונה עד כדי איבוד עצמי.
אהבתיאהבתי
תודה על התשובה,
"כך שלא מתוך ראיות אמפיריות, אלא מתוך שאיפה לטוב וחזון אידיאלי אנחנו צריכים לעשות את זה. לא בגלל שזה נכפה עלינו כגורל, אלא בגלל שאנחנו בוחרים את זה כיעוד! כלומר אנחנו לא עם סגולה כי כך נקבע, אלא אנחנו צריכים לעשות ולהיות לעם סגולה. זה לא משהו מהותי או "גנטי", אלא משהו רצוני. כפי שכל אחד מאיתנו צריך להיות אדם טוב ולשמש דוגמא, זה יהיה נהדר אם כעם נשמש דוגמא, וזה אכן רעיון עתיק אצלנו. מי ייתן והוא יתגשם."
אני מסכים
לכן השאלה אם לא כל מדינה או עם ראוי שישאפו לכך ? דווקא ה"עם היהודי" ?
האם יש טעם או ייחוד שאינם דתיים להגיד שזה יעוד ה"עם היהודי" דווקא ?
אהבתיאהבתי
פעם קראתי באיזה ספר לקוסמים מתחילים איזו "אמרת שפר" של רב קוסם מפורסם אחד שאמר: אם אתה מכיר רק טריק אחד איך לגלות קלף, ומאה דרכים להציג את זה לקהל, הרי זה כאילו הכרת מאה טריקים. ולהפך, אם אתה מכיר מאה טריקים ורק דרך אחת להציג אותם לקהל הרי זה כאילו אתה מכיר רק טריק אחד.
אני חושב שעם הדת זה דומה. אותו טריק רק עם כמה מאות דרכים להציג את זה לקהל…
אהבתיאהבתי
האמת היא שיהיה טוב אם כל עם ישאף לכך.
אבל כפי שאמרתי זה בכל זאת רעיון שאפשר להבין מכמה נביאים (או יותר נכון מכמה מקומות בכמה ספרי נביאים – אני מקווה שאני לא מגזים. כרגע אני לא זוכר את כל המקומות), כך שיש לו קשר למורשת התרבותית היהודית. ולדעתי זה לא מעט : )
אהבתיאהבתי
ושווים ביותר,
כמובן.
אהבתיאהבתי
אבל מי זה עידו?
אהבתיאהבתי
לא קראתי את הספר האמור ובתולדות הניו אייג' איני מבין, אך באתי כאן לחזק את ידיו של הילת ימי תומר על אומץ לבו להודות שאינו אוהב את עגנון.
גם אני הק' שלחתי ידי פעם ופעמיים אל ספרי עגנון ולא הבינותי מה מצאו בו מורי ורבותי גרשום שלום ברוך קורצוויל ושאר גדולי ישראל.
ככלל שמתי אל לבי כי רובא דרובא מבין חברי ומכרי המצהירים אל אהבת עגנון לא קראוהו בשנים האחרונות ואינו קרוב אל מיטתם. מן הסתם מדובר כאן בעוד אופנה ומכאן שמחתי כי ידידי מחמל נפשי תומר לא בוש להודות במה שהשאר בושים בו.
ומכאן גם הפתרון לחידת רווקותו של ידידנו תומר, חידה שהתקשו בה רבים וטובים ממני ללא מוצא, דהרי ידוע שאי אפשר למצוא שידוך בלי להצהיר על אהבתך (ודוק, אהבתך ולא קריאתך) לעגנון.
ורק אעיר כי מקפיד אני על ידידי הרב תומר דשוב הזכיר את שמו של הרומן היהודי הגדול ביותר שנכתב אי פעם "צמח אטלס – מלחמת היצר" ולא חשב להוסיף ולהזכיר כי אני הק' צעיר הכהנים תולעת ולא איש שפל ברך ואנשים הוא הוא אשר הכיר לו את הספר הנ"ל.
אהבתיאהבתי
הרייני להצהיר בזאת כי את הספר האהוב והיקר "צמח אטלס – מלחמת היצר" מכת"י קדשו של הצדיק הידוע חיים גראדה הכיר לי לא אחר מאשר הוד קדושת כבוד תורתו ר' אהרן ר. ובכך הכניסני תחת כנפי שכינת הספרות היהודית בפרט ומיטב סיפורת העולם בכלל, ועל כן חב לי אני לו חוב שלא ישכח ולכל חיי אחסה בצילו עד בוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
אהבתיאהבתי
אתם תותחים,
תןתחי המהפיכה!
אהבתיאהבתי