הבלוג הזה עוסק בחוויה הדתית לסוגיה, ולא בסיכומי בלוגים. לכן אני מקווה שהסיכום עכשיו אינו מהווה חריגה חמורה מדי מההבטחה הבלתי-כתובה שלי אליכם. ולא רק זה, אלא שסיכומים, כמו הזיכרון עצמו, הם תמיד עניין נרקסיסטי. בכל זאת, אני רוצה לכתוב כמה מילים על הבלוג עצמו, ואני מקווה ללמוד מתגובותיכם למה אתם מצפים בהמשך הדרך.
הבלוג הזה הוקם בראשיתו כי רציתי מקום שבו יקובצו כל הלינקים של המאמרים שלי במקומות השונים בהם אני כותב. יותר מאוחר גם חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לי מקום שבו אוכל לכתוב דברים שהמורכבות שלהם גדולה מדי עבור רוב קוראי מעריב-אנרג'י (שלשמחתי נותן לי במה די חופשית לכתוב את הגיגי). בכל מקרה, כמובן שמרגע שהוקם (באדיבותם הרבה של אורי ברוכין, ירדן לוינסקי ואילן גליני, שהקימו את "רשימות" ומגיעות להם תודות רבות) הוא תפס חיים משלו, והתחלתי לכתוב גם בו וגם בשבילו. פשוט, אני מאוד אוהב לכתוב.
הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. יש קשר הדוק בין שתי התופעות הללו, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול.
הגישה שלי אל הנושא היא כזאת: כל דבר, מלבד הכוליות (או המציאות האבסולוטית, אם תרצו) עצמה, ניתן לניתוח רציונלי, וחייב לעבור ניתוח כזה לפני שנקבל אותו כ- working theses. לכוליות עצמה יש משמעות אקזיסטציאליסטית, ואולי גם אתית, אבל לא עובדתית, ולכן אין לבנות על סמך הוויתה תיאוריות באשר לעולם. המציאות הגלויה חייבת להיות הבסיס לתמונת העולם שלנו, ומתוקף כך עובדות זה דבר חשוב מאוד (בכלל, העולם הוא חשוב, ואסור לבטל את משמעותו בשביל שום גן עדן ערטילאי). אמונות אינן דבר חיובי, ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו. לא רק התנסות אישית, אלא גם השכלה זה דבר חשוב, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). ואידך זיל גמור.
אני, כמובן, כותב כאן את דעתי. אני מביא עובדות (ככל הידוע לי), אבל מחווה את דעתי עליהן. לא רק שאני לא מתנצל על זה, אלא אני חושב שזה חשוב. חשוב גם שישמעו דעות אחרות כמובן. מדי פעם אני מביא דברים משל עצמי. המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ. לבד מזה אני גם מרשה לעצמי מדי פעם לכתוב על אהבה. יש קשר.
Raja Balwant Singh writing a letter, Pahari, Jammu, 1760. מהבלוג הזה.
בלוג זה דבר נחמד. למרות שיש במילול של הדעות, ולפעמים החוויות, האישיות שלנו משום הקרשה שלהן לכדי משהו סטטי, ולמרות שבכך הכתיבה והפרסום של הדברים קצת מנתקים אותנו מהם כחלק חי מאתנו, אני משתדל להזהר מספיק לא לתפוס את הדברים שאני כותב כמשהו יותר מדי מוצק, ולכן קבוע, ולכן יותר מדי "צודק" או "הדעה שלי". תמיד צריך להיזהר מזה (לא שאני לא עומד מאחורי מה שאני כותב – העניין כאן הוא הזיקה הנפשית שיש לך כלפי מילותיך). מצד שני כתיבה, כפי שכל מי שכותב יודע, מלמדת אותך הרבה דברים על עצמך, ובעיקר על דעותיך. כתיבה על משהו מחייבת אותך לחשוב עליו, וחשיבה, אם היא נעשית ברצינות ובפתיחות, היא דבר יצירתי מאוד.
ובלוג זה גם דבר מועיל. קיבלתי עשרות מיילים בהם שאלות, טענות או נאצות, והם היו מעניינים למדי. קיבלתי גם כמה הצעות עבודה. פעם אחת מישהי אפילו התחילה איתי דרך הבלוג (בנות, אם אתן אוהבות את הבלוג, דעו לכן שבמציאות אני מגיע עם אפקט תלת-מימד מגניב).
—
אז מה היה לנו בשנתיים האחרונות? העלתי מעל מאתיים רשימות – בעצם מדובר בשתי רשימות לשבוע – לא האמתי שכך יהיה כשהתחלתי את הבלוג, ואני לא מבטיח להתמיד : ). נוסטלגיה היא לישראל מה שפאי-תפוחים הוא לאמריקה, אז הנה, לסיכום, 21 רשימות נבחרות, מתוכן כאלה שזכו להדים, ולעומת זאת כאלה שמונחות להן, שלא בצדק לדעתי, כאבן שאין לה מקליקין:
הפוסט הכי ראשון: אבל
הפוסט הכי מיתולוגי: חולף כולו אכן הוא העולם
הפוסט הכי נצפה: סופו של גורו – שי טובלי הציץ ונפגע
הפוסט הכי מוּגב: אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית
הפוסט הכי פואטי: צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים
הפוסט הכי פרוזאי: על לא-דבר
הפוסט הכי ויזואלי: כמה תמונות מבומביי
הפוסט הכי מקיף: נקודת המפגש הקדומה של היהדות וההינדואיזם
הפוסט הכי מתוחכם: חיפצון עצמי
הפוסט הכי מבריק: על החוק ועל האהבה
הפוסט הכי עמוק: המשיחיות כניהיליזם
הפוסט הכי סקופי: "His name was Xenu" – סודות הסיינטולוגיה
הפוסט הכי ביקורתי: קן וילבר, לא וילבר
הפוסט הכי מבואי: מבוא קצר למימטיקה
הפוסט הכי מקורי: קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש
הפוסט הכי קבלי: איך בוראים עולם בשבעה ימים – גרסת הקבלה הלוריאנית
הפוסט הכי יהודי: וריאציות על הנושא היהודי
הפוסט הכי איקונוקלסטי: אוננות בקבלה
הפוסט הכי תיאולוגי: מחשבות תיאוקוסמיות
הפוסט הכי אנטי-אותודוקסי: עשה לך רובּו-רב – על האוטומטיזציה של ההלכה
הפוסט הכי אירוטולוגי: אהבתי ואהבתי לאהוב
לא מזמן עבר הבלוג את המאתיים אלף כניסות, וזה לא רע, אני חושב, לבלוג שעוסק ברוחניות ודת מנקודת מבט אוהדת אך ביקורתית. כאמור, אשמח לשמוע את דעותיכם בתגובות.
[שאריות מטצינגר: מגיב בשם שנוזל הפנה אותי לשני סרטונים: האחד בו מטצינגר מסביר את התיאוריה שלו, והשני בו דניאל דנט מסביר על הקשיים שלנו להיפרד מהאינטואיציות שלנו בכל הנוגע לתודעה ומחקרה]
לולאת האל 
יש מהבלוג וממך שילוב של רסיסי מידע, של תוכן כאוטי. זה נחמד, אבל צמחוני למדיי. עם זאת זה מנחם על רקע השבלוניות בבלוגים אחרים, עדיף סנדת ניסוי משחצנות ושנאה.
אהבתיאהבתי
מצד הכרת הטוב, רציתי לומר שהבלוג שלך זה אחד מהדברים הטובים שקראו לי בזמן האחרון.
אהבתיאהבתי
.
אהבתיאהבתי
ולכן הפעם אחרוד ממנהגי ואגיד שהבלוג שלך הוא מהמעניינים שברשת.
בשבילי להכנס לכאן זה ללמוד דברים חדשים ואין פעם שאני יוצאת מכאן ללא תובנה חדשה או עוד פריט מידע שנאסף אל הקופסא שלי בשמחה רבה.
אז מזל טוב לחגיגות השנתיים וכן ירבו.
אהבתיאהבתי
היידה תומר.
הבלוג שלך הוא הבלוג האהוב עלי.
בעניין האפקט התלת מימדי המגניב – הייתי מחזק את דבריך אבל אני פוחד שלא יבינו אותי כהלכה.
אביב
אהבתיאהבתי
ברכות לתומר
לרגל מאתיים אלף הכניסות. אם אומר לך שאתה במועדפים שלי, זה ודאי יסביר לך היכן אתה עומד בעולמי הוירטואלי. אדם שמשפיע על סביבתו ומרחיב את מעגלי חייו. והתהודה למעגלים אלה מי ישורנה. אין לי ספק שהדברים שאני קוראת במדור שלך מולכים גם על ידי למעגלים נוספים וחיים נוספים. יש לי רושם שבדרך זו אתה מגשים את אחד הרצונות שלך להאיר. להאיר דרך כמובן.גם בחיפושים שלך,בתגליות,בעומק החשיבה,ואתה אכן עושה זאת בדרך מעוררת כבוד
אסתר שמיר
אני מציינת את שמי להבדיל מאסתי שהוא גם שמי
אהבתיאהבתי
תומר יקר אני קורא את הבלוג שלך ומרגיש שבדרכך האמיצה האוטנטית והיחודית אתה מעורר אותי וכנראה עוד רבים אחרים המשך בדרכךאלוהים איתך ובתוכך
אהבתיאהבתי
תודה רבה
אהבתיאהבתי
כבר אמרתי לך פנים אל פנים, שאת הבלוג שלך אני מאוד מאוד אוהבת, אולי יותר מכל הבלוגים שאני קוראת…
המשך מסע מרתק, מעורר ומתוק לך ולנו הקוראים איתך
מקווה שזה ימשיך להיות 2 רשימות בשבוע…
אהבתיאהבתי
המשך כתיבה פורה ומפרה, ותודה רבה :-)
אהבתיאהבתי
.
אהבתיאהבתי
אני מנוי די הרבה זמן ומעניין לי לקרוא אותך כמעט תמיד. אתה גם מצטייר כאדם נעים וסביר. ישר כח.
אהבתיאהבתי
תמיד קורא, תכופות מעביר למקורביי, הקריאה אותך מעשירה ונעימה עד מאוד.
כמאמר חייש "תן בראש, תומר פרסיקו"!
אהבתיאהבתי
you are truly inspiring man. i've been reading you for a while now and was repeatedly enlightened, you are a true meme spreader, a thus worthy of love and forgiveness.
well, i got to return to my skepto-cynic projection of self now and continue WOMing my way around reality. i assure you, your memes will propagate!
live as long as possible and reproduce,
J.
take this, you'll love it!
http://education.mit.edu/pda/igenetics.htm
אהבתיאהבתי
ויישר כוח (כן, במשמעות היהודית דווקא – אתה מזכה אותנו בעבודתך זו)
אהבתיאהבתי
את ההרצאה המרתקת של דניאל דנט
לגבי מחקר התודעה
ועד כמה "המוח עושה לנו טריקים"
כלמר תפיסת המוצקות האחידה שלנו את המציאות
"אשלית הוודאות"
היא לא מובנת מאליה,
לכן השאלה אם יש או אין תודעה היא בעיתית במקור.
כפי שהבנתי מדבריו, הבעיה היא בשאלה עצמה
האם המלך עירום השאלה הנכונה היא האם יש בכלל מלך.
מכיון שכלנו חווים תודעה
כל אדם הוא מומחה לתודעה לפי ציטוט מדבריו
התודעה לא יכולה לשאול את עצמה אם היא קיימת
מה שבעצם מענין לחקור הוא את מה שקיים כחוויה של תודעה
כלמר האופן שבו אנחנו תופסים מציאות
אותם תהליכים מנטליים פזיולוגיים מחד גיסא ומאידח
אופן החויה וההסתגלות של המוח ללמידה וראיה חדשה של אותה המציאות עצמה
הוא הראה כמה דוגמאות של אשליות אופטיות ואיך המוח יכול לתפוס ולראות כמה דברים במקביל
ציור הקופסא והעגולים
או מסך עם חורים
פשוט מרתק מכיוון שעצם ההבחנה הזו
אנחנו יכולים להתבונן על המציאות ממספר רב יותר של קנה מידה
וברור שניתנים בכך כלים חדשים של תפיסה
בעצם החקירה על התודעה, מתרחש תהליך מרתק של שינוי
תהליכי חשיבה והתבוננות של המוח על עצמו
אהבתיאהבתי
מזה איקונוקלסטי?
אהבתיאהבתי
גיא,
איקונוקלסטי = מנפץ אלילים
אהבתיאהבתי
הבלוג המועדף עלי
אני מאחל לך הרבה אושר
אהבתיאהבתי
בלוג מדהים, מיוחד, חיוני, מעשיר ונפלא.
ממש בודיסאתווה מצידך :)
שאלה לי, ממה אתה מתפרנס כמקור עיקרי בשנתיים האחרונות שבהם אתה מקדיש עצמך לכתיבה?
אהבתיאהבתי
מרווה: בשנתיים האחרונות למדתי על מלגת מחייה בתכנית להכשרת מורים של מכון הרטמן. מספטמבר, ב"ה, אלמד בביה"ס הריאלי בחיפה. אהיה מורה למקרא ותושב"ע : )
אהבתיאהבתי
מברוק עליק.
אולי איזה פוסט על איזון חוזר בין רוחניות וכלכלה?
אהבתיאהבתי
שכחתי להמליץ על הרשימות בדבר הקשר בין הניו-אייג' להיפר-קפיטליזם. ניתן למצוא אותן כאן:
http://www.notes.co.il/tomer/31042.asp
אהבתיאהבתי
תומר היקר
המון תודה על ההשקעה הבלתי הבלתי נלאית שלך
אני עוקב צמוד כמעט מתחילת הבלוג, ולמרות שבד"כ אני לא מגיב, חשוב לי להעביר את הערכתי ותודתי אליך
זהו ללא ספק הבלוג החביב עלי ברשת ואני חושב שניחנת בכשרון ייחודי של שילוב בן עולמות שלצערי נתפסים בד"כ כשונים כיום (רוחניות מול רציונאליות וכו')
המון הצלחה בהמשך
אורי
אהבתיאהבתי
אני פה בשביל ללמוד.
לימוד מנסיון אישי הוא היעיל ביותר ואחריו נסיון אישי של הזולת.
יכולת הלימוד מתיאור חיצוני של דרכים ושיטות או ראיונות עם מורים מוגבל מבחינתי.
לכן הייתי מצפה בהמשך הדרך לקרוא על ההתמודדות שלך בחיי היום יום עם המושגים עליהם אתה כותב – אמת, התבוננות, תרגול, אהבה, אלהים
עשית זאת בעבר ואלו היו הרשימות האהובות עלי
תודה
אורי
אהבתיאהבתי
תודה. אני חושב שרשימות אישיות באמת מלמדות הרבה. אשתדל, למרות שסוג כזה של רשימות קשה לי הרבה יותר לכתוב.
אהבתיאהבתי
חיפשתי באבן-שושן ולא מצאתי
אשמח לביאור
כל טוב
אהבתיאהבתי
או מצומק. זה מה שקורה לגוף כשהוא מת. הוא מצטפד.
אהבתיאהבתי
גם אני הק' באלפי ישראל והשפל באמת מצטרף לברכות קודמי הגדולים ממני וכיהודה ועוד לקרא אחזק את ידי בנות קהילתינו הק' הצנועות לא לשמור את תומתן ולנסות להתחיל עם תומר דנן. ובזכות זו יזכו לבניין עדי עד וקשר של קיימא, בני חיי מזוני וכל הברכות האמורות לעיל.
אהבתיאהבתי
אחד הבלוגים היחידים שאני באמת קורא בקביעות. המשך כך.
ומתי תוציא ספר?
העם מחכה
אהבתיאהבתי
בעניין הספר, זה כנראה יקח זמן : )
אהבתיאהבתי
כל מילה זהב. תמשיך בכתיבה החשובה שלך.
עידו
אהבתיאהבתי
גם אני מצטרפת למברכים. המשך ללוות אותנו בסקרנותך וחוכמתך. יש לך כ"כ הרבה כישרון ואני מקווה מאוד שאם תגיע גם לספרות יפה תרחיב אף יותר את מעגל המוארים/מחפשים
אהבתיאהבתי
תודה רבה
בזמן שאתה בהודו, יש מיני סערה במקור ראשון סביב מאמר של אלחנן שילה שמציע לא לקבל את כל המקרא כהתגלותי
הדיון נוגע בשרשים החשופים של הציונות הדתית וביחסים בין דת-מדע-רוחניות
מה דעתך?
אהבתיאהבתי
תביא לינק!!!
אהבתיאהבתי
הכי קרוב שמצאתי
http://lamalikra.blogspot.com/2009_07_01_archive.html
(או אפשר להירשם באתר מקור ראשון ולקרוא את כל הסערה בעיתוני השבת של שלשת השבועות האחרונים)
מצטער שפרסמתי בפוסט שנתיים
חדש בשכונה והלכתי אליו בסיום הפוסט הקודם
אהבתיאהבתי
לתומר ורובי שלום
גלשתי לראות אם יש תגובות למאמרי וראיתי שרצית לשלוח אותו לתומר. הנה המאמר. אם תשלחו לי מייל לדואר שכתבתי אוכל לשלוח את המאמר בפורמט נורמלי בוורד
אלחנן שילה
התגלות א-להית בטקסט אנושי
ביקורת המקרא נדחתה מכל וכל על ידי הרבנים והמחנכים של היהדות הנאמנה, גם אם הרב מרדכי ברויאר ניסה לגעת בה ביד זהירה. לעומת זאת, המודל שהשל הציב מציע התמודדות מוסרית ומהותית מרשימה ויש ללכת צעד נוסף. מסה
אלחנן שילה
ד"ר אלחנן שילה הוא מרצה למחשבת ישראל והגות ציונית במכללת אורות ישראל ובמכינה הקדם צבאית למנהיגות יהודית מתקדמת
'אמר ר' חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' (שבת, נ"ה ע"א). ההתעלמות מן האמת, כפי שהיא מתגלה מתוך הנסיון המדעי, סופה שיגרום לזִיהוי הדת באמונה טפלה. צורך קיום ישראל דורש אפוא התחדשות דת ישראל מתוך כנות שכלית קפדנית (מרדכי קפלן, ערכי היהדות והתחדשותם, ירושלים 1938, עמ' 329)
למרות שהציונות הדתית חרטה על דגלה שילוב של אמונה ומדע והיא אוהבת לנפנף בדגל זה, מערכת החינוך שלה פועלת תוך כדי העלמת מידע. החינוך הדתי לא חושף את תלמידיו לשאלותיה של ביקורת המקרא וכך יוצר לעצמו 'גן עדן של שוטים', שהוא איננו שונה בהרבה ממערכת החינוך החרדית.
בעוד שבתחום ההגות, נמצאו בתוך העולם הדתי-אורתודוכסי גדולי ישראל שהתמודדו עם האתגר שהציבה הפילוסופיה המודרנית ויצרו סינתזות חדשות ומקוריות, בתחום חקר המקרא לא נעשה שום ניסיון רציני לעשות כן עד הופעתו של הרב מרדכי ברויאר. הרב ברויאר הכיר לפני ולפנים את ביקורת המקרא ובעקבות מפגשה עם עולמו הדתי יצר את "שיטת הבחינות". לפי שיטתו, הסתירות בתורה שנחשפו על ידי מבקרי המקרא, נובעות מהעובדה שא-להים התגלה בבחינות שונות – במידות שונות. הרב ברויאר העמיד תלמידים הרבה המלמדים את שיטתו במכללת הרצוג להכשרת מורים בגוש עציון.
ההתקפות על מכללת הרצוג שבאו מחוגי ישיבת 'הר המור', אינן רציניות. בחוגים אלה מתעסקים באידיאולוגיות שמלהיבות את הדמיון אבל נמנעים מלעסוק בבעיות הפרטניות שמציבה ביקורת המקרא לגישה המסורתית ועל כן לא ניתן לראות בגישה זו אלטרנטיבה של ממש.
אחרי מילות הקדמה אלו, ולמרות דברי השבח על היענותו של הרב ברויאר לאתגר של ביקורת המקרא, יש לומר בכנות כי אין בה מענה אמיתי. ברצוני להציג כמה דוגמאות שממחישות כי כשיורדים מהספֵרה התיאורטית אל מבחן המציאות והפרטים, מתגלה חלקיותה ואופייה האפולוגטי של 'שיטת הבחינות'. בשלב הראשון אציג את הכשלים שיש לדעתי בשיטתו. בשלב השני אדון בתפיסתו של אברהם יהושע השל, ממנהיגיה של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב בשליש השני של המאה העשרים, ולבסוף אציג את שיטתי, שאני מכנה "מונותיאיזם-מוסרי מן השמים", שיטה המשלבת בין ביקורת המקרא ואמונה ברובד התגלותי שטמון בתורה.
אני מעריך שרבים מהקוראים יסתייגו מדברי, אולם גם מי ששולל את דרכי, אם הוא כנה עם עצמו, הוא צריך לתת דין וחשבון ולהציע אלטרנטיבה אחרת לבעיות שיועלו להלן.
אופייה האפולוגטי של 'שיטת הבחינות'
הרב ברויאר היה נוהג לחלק ולומר בשנינותו, שישנם דברים יפים וישנם דברים אמיתיים. תפיסתו התיאולוגית של הרב ברויאר נכנסת לעניות דעתי לקטגוריה של 'הדברים היפים', אולם היא אינה עומדת במבחן של 'הדברים האמיתיים'. התורה מוצגת אצלו כ"דבר כשלעצמו" הקאנטייני ("על ביקורת המקרא", מגדים, גליון ל', טבת תשנ"ט עמ' 98), שמעבר לגבולות המדע. הוא מציג את שיטתו כעמדה תיאולוגית שאינה באה לסתור את ממצאיה של ביקורת המקרא אלא רק את הנחותיה: "כל ההוכחות של מבקרי המקרא הן נכונות על פי ההנחה היסודית שלהם" (שם, עמ' 97). זאת אומרת, הסתירות שמצאו חוקרי המקרא הן נכונות, אולם ההנחה שלהם, שהסתירות נובעות מריבוי של מחברים – שגויה.
ברצוני להראות שלמעשה, הרב ברויאר מקבל את ממצאיה של ביקורת המקרא רק כשהם עולים בקנה אחד עם שיטתו, ומתעלם מהם במקומות שהם אינם מתיישבים עם שיטתו. מכיוון ש"האמת נמצאת בפרטים", בשביל להבין למה לא ניתן לקבל את גישתו חייבים להביא כמה דוגמאות שמהן ניתן ללמוד על הבעייתיות של שיטתו באופן כללי.
הנחת המחקר היא שספרי התנ"ך מספר בראשית ועד שמואל מתעדים אירועים היסטוריים מאות שנים אחרי התרחשותם. דבר זה ניתן לראות למשל מדברי העורך של ספר שופטים, הכותב שצאצאיו של הנער הלוי שהיה אצל מיכה היו "כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ" (שופטים י"ח, ל') דהיינו, גלות עשרת השבטים. לפי ביקורת המקרא כך הדבר לא רק בנוגע לעריכתו הסופית של ספר שופטים, אלא גם ביחס לתורה, בעוד שלפי הרב ברויאר יש לחלק באופן מהותי בין תורה לנביאים.
להלן חמשה סוגים שונים של קשיים המתעוררים על פי שיטת הרב ברויאר:
א) פסוקים ומילים שזמן כתיבתם נראה מאוחר לזמנו של משה. לדוגמא, השם דן ניתן לצפון הארץ רק עם כיבוש הצפון על ידי שבט דן "אולם ליש שם העיר לראשונה" (שופטים פרק י"ח). לאור זאת, אין זה הגיוני שבזמנו של משה התורה תכתוב שמות של מקומות שבני אותו דור לא היו יכולים לדעת היכן הם, מכיוון שהשם החדש עדיין לא היה קיים (בבראשית י"ד, ט"ו ודברים ל"ד, א'. וראו ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, ירושלים תשכ"ב, עמ' 95 – 100). ניתן כמובן לומר, על סמך שיטת ראב"ע ב"סוד השתים עשרה" (על דברים א', א') שגם כאן זו רק תוספת מאוחרת, אבל הפרק עצמו נכתב בימי משה (והרב ברויאר עצמו לא שלל זאת). ואולם, עצם העובדה שסופרים מאוחרים לזמנו של משה הרשו לעצם להוסיף פסוקים על אלה שכתוב בתורה, יש בה כדי ללמד אותנו שכל ההלכות האוסרות על שינוי של אות בתורה, לא היו קיימות בתקופת המקרא. קביעה זו מכשירה את הקרקע לתפיסה שלא מדובר רק על פסוקים בודדים שנוספו מאוחר, אלא על הספר בכללותו.
ב) בפרקים א' וב' של בראשית שיטת הבחינות הולכת מצוין, לעומת זאת, היא הופכת להיות חסרת משמעות כשמגיעים לסתירות בנושאים טכניים, כמו סתירות ברשימות כרונולוגיות, המציינות את שמות נשות עשיו. האם נשות עשיו הן "בשמת בת אילן החתי" ו"מחלת בת ישמעאל (בראשית כ"ו, ל"ד – ל"ה, ושם כ"ח, ט') או "עדה בת אילון החתי" ו"בשמת בת ישמעאל" (שם, ל"ו ה'). במקרה זה, השיטה כבר לא עובדת. איזה 'בחינות' יש למצוא בעניינים טכניים כאלה? הרב ברויאר ביקר את הרב סולוביצי'ק (מתוך דברים ששמעתי בעל-פה, וראו איש האמונה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 13 – 18), על שהפסיק את 'שיטת הבחינות' לאחר פרק ב' של בראשית ("אדם א'" לעומת "אדם ב'"). ואולם, הרב סולוביצ'יק ידע מתי להפסיק ולא המשיך מתודה זו באופן מאולץ.
ג) הרב ברויאר כלל לא מתייחס לדיסציפלינה ולראיות העולות מחקר הארכיאולוגיה. לפי הארכיאולוגים, גודלן של הערים בזמן ההתנחלות אינו יכול להכיל שני מיליון תושבים, כפי שנמסר בתורה (תולדות עם ישראל בימי קדם, תל-אביב תשי"ט, עמ' 66). כמו כן, המספרים שמוזכרים במפקדים שבתורה יוצרים מצב אבסורדי. התורה מספרת שמכיר בן מנשה גם ירש את הגלעד (במדבר ל"ב, ל"ט-מ'; יהושע י"ז א') גם הכיר את יוסף במצרים (בראשית נ' כ"ג) וגם ראה במדבר יותר מ- 100,000 צאצאים של אביו מנשה, דבר שנראה בלתי אפשרי בחייו של אדם (במדבר כ"ו ל"ב). גם אם נאמר שיש פה בחינות שונות ולא תיאור היסטורי, יראה זה הזוי לחשוב שמשה ובני דורו יקראו בתורה על עצמם סיפורים שלא היו ולא נבראו, אך יש להם קיום רק לפי 'בחינה מסוימת'.
ד) חוסר מענה להבדלים בין נוסח המסורה לנוסח השבעים. נוסח השבעים הוא נוסח מדויק, אולם בהרבה מקומות הוא שונה מנוסח המסורה. לדוגמא, ספר ירמיהו בנוסח השבעים הוא קטן בשישית מנוסח המסורה וסדר פרקיו שונה. במגילות קומראן נמצאו טפסים הדומים לנוסח המסורה וטפסים הדומים לנוסח השבעים. כמו שההבדלים שבספר ירמיהו מלמדים על הדינאמיות של התהוות הספר, כך הדבר גם בנוגע להבדלים שבתורה. לדוגמא, בספר שמות בפרשת תצוה מובא מזבח הקטורת אחרי תיאור בניית המשכן וכליו ובסיום הפרשה נאמר: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. […] אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. ועָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' " (כ"ט, מ"ה – ל', ב'). על פי העמדה הביקורתית מדובר בתוספת מאוחרת ולכן הדברים אינם מסודרים במקומם הראוי.
ראיה לעמדה הביקורתית ניתן ללמוד מנוסח השבעים. כשמתואר בפרשת ויקהל כיצד נעשה הצווי שבפרשת תצוה, כל הפסוקים המתארים את עשית מזבח הקטורת נעדרים מתרגום השבעים: "וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים […] וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר […] וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ וכו' " (שמות ל"ז, כ"ה- כ"ח. וראה א' רופא, מבוא למקרא, ירושלים תשס"ו, עמ' 117). עובדה זאת מלמדת שתיאור עשיית המשכן לא נכתב כולו בבת-אחת, ורק בשלב האחרון שבתהליך התהוות הספר הוכנס תיאור עשיית המשכן. השלב האחרון לא מופיע בנוסח השבעים ונוסח זה משקף מצב קדום יותר בהתהוות הספר. לפי שיטתו של הרב ברויאר, אם נוסח המסורה ניתן בשלמותו למשה מסיני, איזו סיבה היתה למתרגמים להשמיט את עשיית מזבח הקטורת?
ה) סתירות בתורה מתאימות לשיטתו של הרב ברויאר ועל כן הוא מקבל אותן, אולם הוא נמנע מלכתוב וללמד נביאים מכיוון שמתודה זו כבר לא פעולת. שיטתו של הרב ברויאר כלל לא מתייחסת לסתירות שבין התורה לנביאים. להלן שתי דוגמאות מסוג זה (א) ממתי לוז הפכה לבית אל? לפי בראשית (כח, י"ט), זה היה בזמנו של יעקב, ואילו לפי ספר שופטים, לוז הפכה לבית אל לאחר כבושה על ידי בני יוסף: "וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף […] וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז. וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר […] וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז, הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שופטים א, כ"ב-כ"ו). (ב) כמה קורבנות יש להקריב ביום שבת ובסוכות. האם יש להקריב בשבת שני כבשים (תורה, במדבר כח, ט') או שישה (יחזקאל, מו, ד')? האם מקריבים בסוכות שבעים פרים (שם כט, י"ב-ל"ד) או קורבנות זהים לאלו של פסח (יחזקאל, מ"ה, כא – כה)?
העובדה שחז"ל רצו לגנוז את ספר יחזקאל (חגיגה יג ע"א) מלמדת שגם הפרשנות המסורתית היתה מודעת לחלק מהסתירות שהעלו מבקרי המקרא, והיא ניסתה לעשות הרמוניה ביניהם. לדוגמא, הפסוק "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות יב מ"א) מתפרש על ידי הרשב"ם: "שלושים – של ברית בתרים וארבע מאות שנה – של לידת יצחק […] ומכל מקום במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר" (רשב"ם שם). ואולם, למי שפרשנות זאת נראית דחוקה, אל לו להונות את עצמו, אלא לחפש אלטרנטיבה אחרת. ככל שהולכים ומתרבים התירוצים הנקודתיים (שאין כאן המקום לפרטם) כך שיטת ההרמוניזציה של חז"ל נהפכת יותר ויותר לשיטה מאולצת.
טענותיו של הרב ברויאר ששיטתו חסינה בפני בקורת המקרא (שם, עמ' 101), לא עומדת לדעתי במבחן הביקורת. הרב ברויאר השתמש בביקורת המקרא רק במקומות שהיא הסתדרה עם שיטתו. הוא ניסה לאחוז בכתר תורה ובכתר מדע כאחד, ונסיון זה לא על בידו.
שיטת אברהם יהושע השל
לפני שנדון בשיטתו של השל, מן הראוי לציין שהיו תָנָאִים שסברו שלא כל התורה נכתבה על ידי משה. לפי אחת הדעות, מה שנאמר "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת א-להים" (יהושע, כד, כ"ו) מתייחס לשמונה פסוקים אחרונים (מכות יא ע"א). לפי ר' יוסף טוב עלם (פרשן של ראב"ע מהמאה ה- 14), בספרו צפנת פענח (קראקא תרע"ב, בראשית יב, ו'), דעתו של ראב"ע, שישנם פסוקים שנכתבו לאחר זמנו של משה אינה פוגעת באמונה באופיה ההתגלותי של התורה: "ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר הואיל ודברי כלם אמת והם בנבואה". הרב ברויאר קורא לאנשים מחוגי הקיבוץ הדתי שסוברים שהתורה נכתבה על ידי ריבוי של מחברים "בעלי האמונה החדשה" (שם, עמ' 105), שאינם מקבלים את שיטתו שהיא "למעלה מכוחם" (שם). ואולם, לפי מה שראינו מדברי ר' יוסף טוב עלם, תפיסה אמונית 'חדשה' זאת כבר נאמרה לפני 600 שנה.
בעוד שעל פי ר' יוסף טוב עלם, שאר המחברים של התורה מעבירים תוכן התגלותי מפאת היותם נביאים בעצמם, לפי הֶשֶל, המחברים השונים של התורה מעלים על הכתב תוכן נבואי-התגלותי שנמסר להם מדורות קודמים. בספרו א-להים מבקש את האדם (ירושלים תשס"ג) הוא מפריד בין האמונה בהתגלות לבין שאלת הזמן שבו הועלו על הכתב תכני ההתגלות:
לעתים קרובות מושמעת הדעה, שסמכותה של התורה נשענות על כך שהיא נכתבה כולה בימיו של משה. […] האם קדושת המקרא תלויה במשך הזמן שחלף בין רגע ההתגלות לרגע שבו הועלתה תוכן ההתגלות על קלף? אם חפץ א-לוהים שחלקים מסוימים בתורה יתגלו למשה אך ייכתבו בידי יהושע, האם בכך נגרע משהוא מקדושתה? […] העובדה המכרעת היא הדבר אשר התרחש בין א-לוהים לבין נביאים ולא בין נביאים ובין הקלף. אנו מקבלים את תורת משה לא משום שמשה חיברה, אלא משום שמשה היה נביא (עמ' 203).
לפי השל, במקרא (שהתורה כלולה בו) מופיעים לצד דברי ההתגלות, גם סיפורים על מעשיהם של בני אדם. סיפורים אלא אינם חלק מהרובד ההתגלותי של המקרא: "המקרא אינו מכיל רק את שהתרחש ברגעי השראה נבואית; גם מעשיהם ודבריהם של בני אדם נמצאים בו. הקביעה שכל המילים במקרא מקורן ברוח הקודש שגיאה היא" (שם, עמ' 205).
לפי שיטתו של השל, נפתרות כל הקושיות שהועלו בנוגע לשיטתו של הרב ברויאר. שאלת זמן חיבור התורה לא מהווה עוד בעיה וכן שאלת הסתירות הפנימיות. מכיוון שתוכן ההתגלות של משה עבר במסורת שבעל-פה עד שהועלה על הכתב, הגיוני שיהיו סתירות בפרטים שונים בין המסורות השונות כמו שישנם הבדלים בעולמה של תורה שבעל-פה בסוגיות הלכתיות ומדרשים שונים המופיעים בצורות שונות בארץ ישראל ובבבל.
השאלה המוסרית
בעוד שבתחום שאלות הבאות מחקר ביקורת המקרא הגותו של השל נותנת מענה, בנוגע לבעיה של ייחוס מימד התגלותי לדברים המובאים בתורה, הנראים לנו בלתי מוסריים, אין בהגותו פתרון המניח את הדעת. אכן, הבעיה המוסרית שייכת רק למי שמאמין בערכים הומניסטיים-ליברליים; לא מדובר בסוגיה מדעית כמו בטיעונים הקודמים. דברי כאן מופנים, אפוא, רק למי שאלו הן אמונות היסוד שלו.
אחת הבעיות המוסריות היא הקלות הבלתי נסבלת שבה נותנים דין מוות. על איש או אישה שעבדו לצבא השמים נאמר: "וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז ד'). במקרה של 'עיר הנידחת', יש להרוג אפילו תינוקות שלא חטאו (שם יג ט"ז). אמנם ברמה הפרקטית, ההלכה מנטרלת הרבה פעמים את העונש האכזרי, ומוסיפה את ההתראה כתנאי להוצאה להורג, ועדיין בתורה עצמה מופיע ביצוע של גזר דין כזה – כאשר המקושש שחילל שבת (במדבר טו) הוצא להורג בדבר ה' בצורה אכזרית של סקילה באבנים.
אנו נכנסים כאן לתוך מעגל סגור ללא מוצא. באופן פרדוכסאלי, רק ביקורת רדיקלית של המקרא יכולה להחזיר אותנו לאמונה בא-להות מוסרית. רק אם נגיד שישנה סבירות גבוהה שסיפורי התורה נכתבו מאות שנים רבות לאחר התרחשותם (סוף בית ראשון), ומדובר כאן על סיפור ולא על אירוע היסטורי שבאמת קרה, ניתן להיחלץ מבעיה מוסרית זו. ואולם, אם מבטלים את הריאליות ההיסטורית של המסורות הכתובות בתורה על משה, יעלם גם ההיבט ההתגלותי של התורה, של דבר ה' למשה.
בדומה לדרכם של חז"ל בענין אשת יפת תואר שמוסבר כאמצעי כנגד יצר הרע (קידושין, כ"א ע"ב) ובדומה לדברי הרמב"ם במורה נבוכים בנושא הקורבנות, גם השל, מדבר על כך שישנם דינים בתורה שהם "אינם אידיאל נשגב כי אם פשרה, ניסיונות מציאותיים לשפר את מצבו המוסרי של האדם בימי קדם" (שם, עמ' 215). תפיסה זאת יכולה להסביר למשל את החובה של אנס לשאת את הנאנסת ואת האיסור לגרש אותה (דברים כ"ב, כ"ט), שללא דין זה היה מצבה גרוע יותר, אבל היא איננה פותרת את השאלות המוסריות שהועלו כאן. השל עצמו מודה ש"אין פתרון פשוט לסוגיה" (שם).
בדרך חדשה הולכת תמר רוס. יסוד שיטתה בנוי על תפיסת התעלות העולם המופיע בהגות הכללית אצל הגל ובהגות היהודית אצל הרב קוק שכתב ש"בימים הראשונים" היה האדם "יותר ברברי" (אורה"ק ח"ב עמ' תקמ"ה. הנפילות המוסריות באזורים מסוימים ובזמן מסוים, כדוגמת המפלצת הנאצית, לא צריכות לבלבל אותנו). היא תופסת את התגלות ה' בעולם כמהלך הדרגתי של תיקון עולם הנמשך דורות רבים. לפי תפיסתה, גם ערכים מודרניים, כגון פמיניזם, הם התגלות חדשה:
אם נבין את המסר הא-להי כהתגלות מצטברת, ניתן לראות אף את הפמיניזם עצמו […] כמתת ה' וכהארה מגבוה […] עתה אנו מגששים אחר אור חדש המגיע אלינו מאת ה' (ארמון התורה ממעל לה, תל-אביב תשס"ז, עמ' 364).
ואולם, גישה זו יכולה להסביר למשל למה האיסור של ריבוי נשים הוא רק מזמנו של רבינו גרשום ולא מופיע בתורה עצמה (גם התורה מודעת לבעיות הקנאה שמציאות זו יוצרת אצל רחל ולאה, חנה ופנינה. וראו עוד: "כי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאה", דברים כא, ט"ו), אבל גם מהלך זה לא נותן מענה לשאלות המוסריות שהועלו כאן. עקב כך, ברצוני להציע את האופציה הבאה.
מונותיאיזם-מוסרי מן השמים
אם אתה אדם מאמין בצורה ודאית ובלתי אמצעית, במוסר שהתגלה בעת החדשה, בערכים הומניסטיים-ליברליים, באור הפנימי (ראה הרב קוק, אורות הקודש, ח"ג, עמ' ט"ז), ואם אתה מאמין מצד שני בא-להים, באור המקיף – –
אם אינך מוכן לוותר על אף אחד מהם, ואינך מוכן להמית אחד מהעולמות ומתחלחל למשמע הריסת אחד מהם – –
אם ודאותך הפנימית באותם ערכים מוסריים אינה מתפעלת מההתחכמויות הרלטביסטיות של הפוסט-מודרניזם מצד אחד ואינה קונה את התירוצים המפולפלים של העולם הדתי מצד שני – –
אם דיבורים על "מוסר אלוקי" הנשגב מבינת האדם נראים לך בריחה והונאה העצמית, אם אתה קרוע בין תורה המדברת על דינים אכזריים כמו "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ ט"ז) בנוגע לשבעת העממים, ובין אמונתך בא-להות הטהורה מכל אכזריות – –
אליך דברי:
כשאנו מתבוננים במקרא אנו רואים, הן בתפיסת הא-להות והן בתפיסה המוסרית, שתי מגמות מנוגדות. מצד אחד ישנו דמיון לתרבויות המזרח הקדמון. דין עין תחת עין נמצא גם בתורה (ויקרא כד י"ט, וראו רמב"ם מורה נבוכים, ג' מ"א) וגם בחוקי חמורבי (אנציקלופדיה מקראית, ד', עמ' 842). כמו כן ישנן אפליות שוביניסטיות המשקפות את המצב התרבותי של אותה תקופה. האישה נקנית על ידי הגבר (רות ד י'), רק הגבר מגרש (דברים כד א'; רצונה של האישה כלל לא קיים), ירושה רק לבן זכר (במדבר כז ח') וכו'.
מצד שני, ישנה קפיצה דתית-מוסרית וייחוד ביחס לתרבויות המזרח הקדמון: התורה מדברת על א-ל יחיד ומוסרי שצורתו אינה נראית. התורה מחדשת מצוות סוציאלויות – מתנות עניים, שמיטה, יום מנוחה בשבת. מכל הדוגמאות הללו ניכר שמדובר כאן בתופעה שהיא מעֶבֶר לסביבה התרבותית. בנוסף לכך, א-לוהיותו של המקרא בא לידי ביטוי גם בהתגשמות חלקית של נבואות הנחמה וחזון קיבוץ הגלויות המובאים בספר דברים (ל, ג') ובנביאים האחרונים. לפעמים מופיעים בתורה מצבי ביניים כמו דין עבד עברי, שבניגוד למקובל בתקופה ההיא הוא אינו נחשב לרכוש (דברים טו י"ח). מתואר כאן מצב עדיף על מצב העבד בתרבויות המזרח, למרות שאין כאן ביטול של מצב העבדות.
מורכבותו של המקרא מחייבת תפיסה מורכבת ביחס להתגלות: תכנים שהם פריצת דרך ביחס לסביבתם הם תכנים התגלותיים, בעוד שתכנים המשקפים את רוח זמנם נעדרים מימד התגלותי. יש להתייחס לחוויה הנבואית כהרכבה בין התגלות א-להית ותודעה אנושית. מאז קאנט אנו מודעים לכך שתפיסה של כל יש תלויה בתודעתו של האדם, שמטילה את עצמה על המציאות. אם כך ביחס לכל יֶש שאדם משיג, קל וחומר ביחס למה שמעבר לכל יש ארצי. מבחינה סובייקטיבית הנביא מקבל את דבר ה', אולם מבחינה אובייקטיבית, בהתגלות זו מעורבבת נפש הנביא ותרבותה עם הגילוי הא-להי.
'אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד' (סנהדרין, פ"ט ע"א), ו"נבואה ורוח הקודש באים בדבר ה' מפנימיותו של האדם" (הרב קוק, שמונה קבצים, ה', קכ"ז) שטוב ורע מעורבבים בה. תפיסה זאת יש להחיל לא רק על ספרי הנביאים (כפי שסובר הרב קוק) אלא גם ביחס לתורה. ההתגלות שמגיעה לנביא מאור אין סוף, עוברת דרך רבבות מסכים וצמצומים שבהם מתערבבת תרבותו של הנביא ותודעתו של הנביא עם הגילוי הנבואי:
טקסט המקרא כמו שנמסר לידינו מורכב ממרגליות א-לוהיות… משובצים מסגרת אנושית. אך מי מומחה יקום ויאמר לנו מה א-להי, ומה מחוסר מעט מהא-להים? היכן מסתיימת רוחו של הקדוש ברוך הוא ומתחילה לשונו של עמוס… ומי ידע לשפוט מה תוכן ומה מסגרת? (השל, שם, עמ' 204).
ההתגלות מורידה אור חדש מצד אחד והיא מלאה סיגים תרבותיים שצריכים לעבור תהליך של בירורים מצד שני. התנ"ך איננו רק הרכבה של א-לוהי ואנושי כפי שסובר השל, אלא גם תרכובת של טוב ורע. כמו שהחלום הוא אחד משישים מנבואה (ברכות, דף נ"ז עמ' ב'), כך הנבואה היא 'אחד משישים' מאור אין סוף. עצם התפיסה המקראית המדברת על גילוי של 'דבר ה' בצורה 'טהורה', היא עצמה צריכה לעבור תהליך של בירורים.
ביקורת המקרא מציינת את העובדה שיש במקרא קפיצה מוסרית, אולם היא לא נותנת דין וחשבון מניין נובעת אותה קפיצה מוסרית. לדוגמא, בעולם התנ"ך (דברים כ"ג, ט"ז – י"ז), בנוגע לאיסור הסגרת עבד נאמר:
בקובץ חוקי חמורבי דנים בעונשו של אדם המסתיר עבד בורח מביתו (עונשו מוות) ובשכרו של המשיבו אל אדוניו. חוקי חת קובעים תעריפים שונים לשכרו של המוצא עבד בורח ומשיבו אל אדונו, שהשכר גדל ככל שגדל המרחק מבית האדון […]. המסתיר עבד בורח ייענש בתשלום קנס. בצדם של קובצי החוקים, גם כמה מסעיפיהן של הבריתות הפוליטיות בין מדינות במזרח הקדום דנים באופן מיוחד בהסכמי הסגרה הדדיים של עבדים בורחים. […] על רקע זה הדין בספר דברים הוא חריג בולט ביסוד ההומאני שהוא מכניס לתמונה.
מעבר לציון עובדה זו, אין כאן כל הסבר למה יש כאן "חריג"? מהיכן בא "חריג" זה ושאר המצוות הסוציאליות ה"חריגות"!? למה וכיצד "חריג" זה השפיעה על כל העולם, על תרבותם של מיליארדי בני אדם? כאן נכנסת לתמונה זוית הראיה של האדם המאמין, הרואה את הקפיצה התרבותית ביחס לסביבה כביטוי למימד הא-להי שבתורה, למונותיאיזם-המוסרי שהוא מן השמים.
הביקורת על המקרא ששיטתי מציעה, נובעת מתוך רצון לבירור הטוב מהרע. דחיית הסיגים מתוך מטרה להגיע ל'דבר ה" הטהור והמזוקק – עד כמה שידינו מגעת בדור זה. בירור בין ההיבטים התיאולוגיים והמוסריים ההתגלותיים והנצחיים ובין תכנים הנובעים מרוח התקופה. כשם שהעמדה הדתית המסורתית ברחה מהתעסקות בביקורת המקרא ושאלותיה כך גם ביקורת המקרא אינה מוכנה להיפתח לעולמות אחרים ואיננה מוכנה לתת לגיטימציה לחוקר-מאמין שישלב במחקרו המדעי הסברים אמוניים (אני מעריך שאם ייכתב דוקטורט על בסיס שיטתי הוא יפסל). רק גישה הבאה אל המקרא ללא הנחות מוקדמות, לא דתיות-מסורתיות ולא אתיאיסטיות, יכולה לאחות את הקרע ולתת אלטרנטיבה חדשה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על המאמר.
הדפסתי אותו כאן בהודו ואקרא בהקדם.
אהבתיאהבתי
כאן יצאה השבת אז אני מרשה לעצמי לכתוב.
אז, למרות שאני בטוח שד"ר שילה לא מחקה לעניות דעתי, אומר כמה מילים על המסה.
ראשית, לגבי נקודות בודדות:
קודם כל, כמובן, אני תומך בכיוון, ולדעתי הוא בלתי נמנע. שומרי מצוות שמתעקשים להיות כנים עם עצמם לא יכולים להתעלם ממחקר המקרא, ולכן חייבים להתמודד עם ממצאיו. יחד עם זאת נראה לי שד"ר שילה לא הלך את כל הדרך שחייבים, אם אנחנו רוצים לדבוק באמת, ללכת.
אומר גם שאני מסכים שהתורה ניתנה בנבואה, כלומר בהשראה אלוהית. אני גם חושב שהיא ניתנה לנביאים רבים, כלומר לא משה כתב את כולה. כמובן, לנביאים כאלה, בהיותם בני אדם, יש "מסכים" , כפי שכותב שילה, הנגזרים מהזמן והמקום שהם חיו בהם, ולכן נבואתם אינה מושלמת. לכן הם יכולים, למרות פריצות דרך מוסריות ותיאולוגיות עצומות, גם להיות קנאים ובלתי מוסריים (בסטנדרטים של ימינו).
אני לא מסכים עם שלושה דברים שאני חושב שד"ר שילה מסכים להם (או שלא התייחס אליהם), והם א) שכל מה שקיבל נביא מסויים או מה שמסופר עליו נכון היסטורית – כלומר אני לא חושב שמעמד הר סיני התרחש כפי שמסופר בתורה, למשל; ב) שכל מה שקיבל נביא מחייב אותי היום, כולל דבריו של משה; ג) לדעתי לא פסקה הנבואה.
מתוך כך, עד כמה שאני מכבד את המסורת, אני חייב לפנות לניסיון שלי ושל נביאים מודרנים (מי? צריך לבדוק טוב טוב ואכמ"ל) ולברור מה מהמסורת יחייב אותי היום.
גם את מעמד התורה בעבר השיטה של ד"ר שילה מערערת יותר ממה שהוא רוצה, אני חושב. כי אם היתרונות המוסריים של התורה בהשוואה לתקופתה נובעים מהתגלות אלוהית (דבר שאני מסכים לו בעיקרון), מה נעשה אם נגלה שבאותה תקופה בערך התפתחה באיזור אחר (סתם דוגמא: הודו) תורות שמבחינה מוסרית, על פי תפיסתנו כיום, עולות על זו של משה (סתם דוגמא: בודהיזם). האם לא נהיה חייבים להסיק שמדובר בהתגלות אלוהית (למרות שהבודהה עצמו יכחיש זאת נמרצות), ואף התגלות אלוהית שעולה על זו של משה?
ועכשיו באופן כללי:
נראה לי שהניסיון לשמר משהו מייחודה של תורת משה תוך שילוב ממצאים ממחקר המקרא הוא אבוד. הוא מזכיר לי את אותו סיפור שמביא תומס קון בספרו על המהפכות המדעיות, על האסטרונומים שסידרו את הכוכבים על פי שיטתו של תלמי, כלומר עם הארץ במרכז, ואשר בשלהי ימי הביניים היו צריכים לשנות כל פעם את מסלולי הכוכבים עם כל גילוי חדש של כוכב או חידוד של מסלולו, שהביאו הטלסקופים החדשים דאז. העובדות החדשות שגילו כמובן לא הסתדרו עם השיטה התלמאית, אבל האסטרונומים הצליחו לשלב אותן – על ידי יצירת מסלולי כוכבים ובהם עיקולים חדים שההגיון הבריא היה שולל מיד. עד שבה קופרניקוס והביא סוף למשחקים הללו.
כלומר האמונה היהודית צריכה מהפכה קופרניקאית (או מהפכה פרוטסטנטית, רפורמציה). הסיפור על כך שהתורה היא התגלות אלוהית יחידה במינה נגמר. הוא לא אמין. הוא לא עומד במבחן העובדות. היא התגלות אלוהית, אבל לא יחידה במינה. ולא סופית. ה' מתגלה גם היום. ודאי שיש לתורה מעמד מיוחד, כי המסורת שהתפתחה סביבה אלפי שנים היא עשירה ועמוקה וחכמה מאוד מאוד. וודאי שצריך להמשיך ולהחזיק בה. אבל יש לעשות זאת ללא ההנחה שלעיל, ולכן ללא ההנחה שהתורה מ-ח-י-י-ב-ת, ולכן כולם צריכים לקיים מצוות.
למרבה השמחה היהדות מופלאה מספיק גם מבלי שתהיה אפריורי הכי מופלאה.
אהבתיאהבתי
"פעם אחת ענה [ר' נחמן] ואמר: עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו ועל איש כזה בודאי ראוי לחלוק. […] שאינם חולקים עליו רק על זה האיש שצירו לעצמן בשקר שעשה כך וכו' וכנזכר לעיל" (שיחות הר"ן, אות קפ"ב).
לתומר שלום
מוטו זה משקף את מה שהרגשתי לאחר מכתבך. כבר בפתיחה, עצם הניסוח "ד"ר שילה" – זה בישר לי בשורות לא טובת, כבוד שמאחוריו מסתתר ריחוק (להבא אלחנן).
יתכן שתדמית זאת נוצרה בעקבות האזכור שאני מלמד במכללת אורות ישראל אולם פרט זה כבר איננו נכון מכיוון שראש המכללה, הרב גוטל, פיטר אותי בעקבות המאמר, וזה חלק מה"מיני סערה" שדיבר עליה רובי.
מכיוון שיצא לי לגלוש מעט בבלוג שלך מצאתי ששורש הנשמה שלך קרוב לשלי ודבר זה יכול ליצור שיתוף פעולה בעתיד.
גם לי ישנה משיכה לתרבות המזרח, למדתי באוניברסיטה פילוסופיה הודית, לקחתי קורס במדיטציה וניהלתי שיחות (יש לי הקלטות) בהינדואיזם עם חכמים הודים שפגשתי. שנינו מגיעים פחות או יותר לאותו מקום מכיוונים הפוכים. אצלי היהדות ככלל והקבלה בפרט היא בת בית. באתי מהעולם הדתי בשלב מאוחר יותר יצאתי מהעולם האורתודוכסי ובמקביל התעניינתי במזרח הרחוק ואילו אצלך הכיוון הוא הפוך, רק אחרי שהכרת לעומק את המזרח הרחוק התחלת להתעניין ביהדות.
עשיתי מעין טבלה של תדמית לעומת מציאות בנוגע לשלושה נושאים מרכזיים שהזכרתה.
מכיוון שהבלוג לא קורה טבלאות שלחתי את המשך הדברים במייל
info@kolhamartzim.co.il
אהבתיאהבתי
dear אלחנן,
i did not mean to distance myself at all, and only referred to you as Dr. for politeness – thank you for inviting me to use your first name.
and i didn't know we had so much in common!
i cannot right now access my mail, so when i do i will wrie to you an answer from it.
tomer
אהבתיאהבתי
אלחנן,
i did not get any mail from you, and my attempt to send you a mail via the address you left turned back and melfunctioned… so, please send me another mail:
tomerpersico[schtrudel]yahoo.com
btw, i'm very very sad to hear about your job being lost. all i can say is that at least you lost it for a good reason.
אהבתיאהבתי
לתומר שלום
הנה המשך מכתבי המביא את מה שכתבת בנוגע אלי לעומת מה שבפועל. העברתי את מה שהיה רשום כטבלה לקטסט רגיל.
תדמית: "התורה מחייבת ולכן כולם צריכים לקיים מצוות"
מציאות: האדם הוא יצור חופשי אוטונומי ולכן גם ההלכה וגם המצוות לא מחייבות אלא קשורות ברצונו החפשי ואופיו של כל פרט (מאמר מפורט בנוגע הן בנוגע ליחסי אל המצוות והן בנוגע ליחסי אל ההלכה אמור לצאת במוסף שבת אבל יואב שורק לא רוצה עכשיו ליצור שוב סערה חדשה ולכן אז אמר לי לשלוח רק אחרי החגים).
תדמית: "התורה היא התגלות יחידה במינה", ולכן הבודהיזם איננו התגלות אלהית. עמדה
"מרכזניקית" אטומה שחושב שהכל ביהדות ואינה פתוחה ליתרונות שיש בדתות אחרות.
מציאות: בתגובה לתגובות כבר נשאלתי בעניין זה מכיוון אתיאיסטי, וכך כתבתי: " חגי דגן מקשה בנוגע לקפיצות תרבותיות באומות העולם, אולם אני באופן אישי נוטה לראות גם בתופעות אלו גילוי אלהי, הארה חדשה בדרך לתיקון עולם. בדומה לרש"ר הירש אני סובר ש"כולנו כל העמים […] משתתפים בבנין אחד גדול עדי-עד, כולנו תורמים את תרומתנו לבנין האנושות" (אגרות צפון, אגרת ט"ו). מה שמייחד את קפיצת הדרך המונותאיסטית היא עדותם של אלו שחוו אותה דרך ההתגלות הנבואית, התגלות שפרצה את זמנה והשפיע על כל העולם. מהלך היסטורי מופלא זה הוא שמביא אותי לראות במקרא ספר התגלותי יותר מאשר אדם שמחדש על דעת עצמו ולא ברור אם היתה לו גם השראה מגבוה".
דוגמה לרעיון התרומה של עמים שונים: היהדות חידשה מצוות סוציאליות ושבת ובמזרח הרחוק התפתח הערך של אי פגיעה בכל מה שחי.
עד כאן מה שכתבתי במסגרת גבולות הגזרה של עיתון "מקור ראשון" ומכאן אמשיך ואומר שגם אני בדומה אליך רואה דמיון בין יהדות והינדואיזם ותופס אותם כשני "עמי סגולה". שני דתות שקפצו מגבולות זמנם, שמרו על עצמם מצד אחד והוציאו מתוכן דתות (נצרות ואסלאם ביהדות ובודהיזם בנצרות) שהשפיעו על מיליארדים של בני אדם בגלובוס.
מכיוון שצורת החשיבה המיסטית היא ה"מיין סטרים" בהינדואיזם, יש לה יתרון על פני היהדות בכך שהיא איננה רודפת את העולם הפגאני אלא מעלה אותו למעיין "ריבוי אחדותי" (בדומה למה שיש אצל הרב קוק) רק בעוד שהרב קוק ההלכתי ממשיך להיות קנאי לעשיית פסלים (בדומה למסורת היהודית שהוקצנה באסלאם) בהודו הפגאניות עולה אל המונותיאיזם ללא צורך בשבירת פסלים ובעניין זה מצאתי בהודו קרבה גדולה יותר להינדואיזם מאשר ליהדות שבה גדלתי.
בנוגע לסוגיית נבואת משה וההיסטוריות של התורה, כתבת שאני מנסה כמו אריסטוטליים בעת החדשה לשמר בכח את תמונת העולם של אריסטו, דהיינו "לשמור משהוא מייחודה של תורת משה", בעוד שבפועל מה שכתבתי עושה את "המהפכה הקופרניקאית", בא לתת ערך התגלותי לתנ"ך לא בגלל ההיסטוריות שלו אלא בגלל הקפיצה המוסרית שלו, ולכן שאלת התרחשותו ההיסטורית של מעמד הר סיני לא רלבנטית. (יש משמעות לשאלה אם ישנם ניסים אבל זה לא קשור למעמד הר סיני). מה שכתבתי בא לנטרל את השאלה ההיסטורית ולתת לתנ"ך ערך מסוג אחר, ערך התגלותי של פריצת גבולות זמנו בקרב עמי המזרח הקרוב שמסביבו.
עם הפנים לעתיד.
לי יש חלום להקים מקום בעל גוון מיסטי שייפתח קרבת אלהים/רגש דתי ללא מחויבות אורתודוכסית ועם פתיחות לדתות אחרות ולעולם המחקר האקדמי. מקום כזה לא נמצא לא בעולם הישיבות ולא באוניברסיטאות ובמידה גם לך ישנם רעיונות דומים אשמח לשתף פעולה בעתיד.
במסגרת מקום מסוג ינתנו שיעורים על תרבות המזרח הרחוק שבה אתה מתמצא ושיעורים על האופן שבו מתפרשת הקבלה אצל יוצרים מודרניים (הרב קוק ועגנון) תחום שאני מתמצא בו. כמו כן, באפשרותי לתת שיעורים בהגות יהודית מודרנית, פילוסופיה יהודית בימי-הביניים והגות ציונית חילונית (אחד העם, ברדיצ'בסקי, ברנר וגורדון) הנותנת כלים לבנייה של זהות יהודית-מודרנית.
אם גם לך יש מחשבות בכיוון זה, כדאי להיפגש לאחר שתחזור ארצה.
אהבתיאהבתי
בבומביי יש לשון הקודש!
תודה רבה על התגובה.
אני מבין יותר מה עשית עכשיו.
אשמח מאוד להיפגש ולדבר על הרעיון שלך. נשמע חשוב וחיוני וגם לא מעט כיף.
אז אנא שלח אלי מייל, כדי שיהיה לי את המייל שלך.
אני חוזר עוד פחות משבוע, ב"ה כמובן.
אהבתיאהבתי
לתומר שלום
המייל שלי הוא
Shilo_Y@netvision.net.il
ביום חמישי הבא אהיה על יד הרטמן ואם תהיה שם נוכל להפגש. במידה ותהיה בצפון במקום מגוריך ניתן להפגש פעם אחרת. הרעיון שלי כשמו כן הוא, בגדר רעיון, ובשביל שיתממש צריך תשתית תקציבית, דבר שאין לי. העלתי אותו בבחינת 'שלח לחלמך על פני המים'. אולי אתה בהכרות אם אנשים אחרים שיכולים לקדם רעיון זה
שבת שלום
אלחנן
אהבתיאהבתי
תודה על תגובותיכם, רובי
אהבתיאהבתי
תודה לך שבזכות אזכור מאמרי לתומר נוצר הקשר ביננו
אהבתיאהבתי
קראתי את רוב התגובות. לא את כולן. אני מחפש את התפישה שלך לגבי אלוהים. מי או מה הוא אלוהים בשבילך? איזה תפקיד אלוהים ממלא במציאות/בהוויה שלך? אני אשמח לקבל הפניה לפוסט כזה במידה ויש. במידה ואין אשמח אם יהיה ואשמח לשאול שאלות נוספות בעניין.
ותודה על הבלוג והשיתוף והכנות והרחבת הדעת.
אהבתיאהבתי
אני מגיב את זה על סרטון שפורסם באתר "בודהיזם בישראל".(אין לי פייסבוק ולא יכולתי להגיב שם):
הגמרא מסכת תענית אומרת שחשוב הפנים(תענית ח.) "אמר ר' אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו" ותקרא שם את ההמשך
אז אי אפשר לומר שלא היה אמונה ביהדות וגם החפץ חיים שלא שמעתי עליו שהיה מהחסידים אמר לכמה שניסו לומר לו מה יש לך ללמוד אין בזה הנאה והוא אענה להם שאם הוא יראה שהם יעמלו על התורה הם גם יראו הנאה.
והרב קוק מבאר כמה אמונה רמוזה באגדות חז"ל
וכן תענית דף כה. מסופר על ר' אלעזר בן פדת וכנראה שגם חז"ל הבינו שהגוף הוא חולף.
ועיין ברמב"ם הקדמה לפרק חלק(נראה לי) שמסביר שכל הדברים הגשמיים שמדוברים בגמרא זה לא כפשוטם וכן כל המקראות.
ואני לא יודע את כל התשובות לכל מה שתשאלו אותי אני עוד מברר מה נכון אבל אני חושב שתומר צריך לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי ההסתכלות על חז"ל.
והאמת שהיום נסעתי עם שני חילונים שעושים מדיטציות וכו' ופשוט אמרתי להם שאני חושב שזה לא נכון שהכל סבל ורע בעולם.
אני מקוה שבעז"ה יורידו את ההרצאה הלא נכונה הזאת ויתקנו את ההסתכלות על חז"ל והרב קוק אמר שלא התעסקו בשאלות האלו כי לא היה צורך דהיינו האנשים היו מרגישים את זה לבד. אבל גדולי הדור כן התעסקו בזה ויש לנו ספרים לדורות כמו ספר הכוזרי וספרי המהר"ל.
וכמו שאמרתי איני יודע למה צריך מצוות אבל אני מחפש ואם אני הקטן שלא יודע הרבה תורה כבר הראתי לך שהגישה לא נכונה אני חושב שרבנים גדולים ממני יראו אותו דבר.
ולרוב היהדות דוגלת שהאדם מתוך בירור של התורה וקריאת הספרים האלו(כוזרי וכדו') יגיע להבנה מה הוא עושה במצוות המעשיות שהוא מקיים ולכל דבר יש טעם רק צריך ללמוד בסבלנות(כמו שאתה מברר ש-2+2=4 ולא מנסה לפסול את שאר האפשרויות כדי לראות שזה נכון).
אני כרגע בברור על היהדות אז אין לי תשובות לשאלות.
כשיהיו לי מסקנות יותר בהירות אשתף אתכם.
אהבתיאהבתי