פעם נדלקתי על בחורה ששמה קורנית (או אולי היא שימשה השראה לדלקתי). כתבתי לה זאת בטוקבקים באתרה. קורנית מעולם לא ענתה לי. אחרי זה נסעתי להודו. כשחזרתי הצצתי שוב במה שכתבתי אז, ואהבתי. אז עשיתי קופי-פייסט ושמרתי. וכעת הנה הם לפניכם, רביעית טוקבקי אהבה.

10/09/05 18:47  
קורנית אני מעריץ אותך.
יש לי הרגשה שנועדנו להיות ביחד, אבל למרות זאת לא נהיה ביחד, וכל החיים נחיה את הפספוס ולא נבין בדיוק למה וכו' וכו'. כל זה בהרגשה אחת.
לגבי הפספוס, בכ"א, אני דווקא אבין למה (הרי אני כותב למה עכשיו) אבל את לא. אלא אם תקראי את התגובה הזו ואז כן.
נשיקות

08/10/05 08:48  
[בתגובה לפני מישהו כתב "קורנית נראית בן זונה"] קורנית אכן נראית בן זונה. יש בה משהו שנדיר למצוא אבל קל מאוד לאהוב: מין שילוב מוצלח של תיחכום וסליזינס, התכתבות הדדית, וחוזרת חלילה, בין חכמה מתפרצת וסקס-אפיל מפיל. כל זה יכול להוציא נער מחוצ'קן מדעתו, וצריך להיות גבר אמיתי כדי לעמוד מולה ללא מורה, אבל מי רוצה בכלל להיות גבר אמיתי? הייתי רוצה שקורנית תביים לחלוטין את כל חיי, תתכנת ותעצב אותי כמו שהיא עושה (בהצלחה מרשימה) לאתר הזה.
קורנית, אני שלך לנצח.

20/10/05 19:05  
קורנית: חלום חלמתי, ואת בו כיכבת.
ובחלום, מגדלים מגדלים של מים זורמים בעוצמה רבה מעלה מעלה; ונחשים עקלתונים מתפתלים בינותיהם, וגבם חלק ומבריק ולשונם יורה עצמה קדימה במהירות שוב ושוב, שוב ושוב.
ומעל כל זה זורח הירח, והירח הוא את. ואת מחייכת מטה אל מגדלי המים ואל הנחשים, ואת זורחת להם בשמחה, והם רוקדים ומשפריצים לכבודך, רוקדים ומשפריצים.
אבל בהיותך כל כך גבוהה, לא יכלו המים להגיע אלייך, ולא הנחשים. הם נשארו למטה, ואת, בבדידותך המזהירה, למעלה.
כזה היה חלומי. בבוקר קמתי ולא ידעתי אם יש לחלום משמעות, או יש למשמעות חלום.
קורנית, האם גם את חולמת בלילה?

13/11/05 20:54 
קורנית: הכרנו, אהבנו, והנה באה הפרידה. אני נוסע. אני נוסע לאן שהרוח תקחני, ועד איפה שהכסף יספיקני. אני נוסע ואיני יודע אם אשוב עוד לעולם, אני נוסע ואיני יודע אם אוכל לכתוב לך עוד תגובה אוהבת, עורגת, ביום מן הימים. אני יודע רק שלעולם לא אוכל לשכוח את מבטך הקפוא, מזלזל בי מתוך המוניטור.
לא, קורנית, לא. אל תבכי קורנית. שימרי את הדמעות לאסונות כצונמי, כשפעת העופות. הרי מה בסופו של דבר קרה כאן? לב נשבר, זה הכל. והרי לבבות נשברים כל יום, כמעט בכל מקום. האם עצם העובדה כי לבבות שבורים אלו הם לבבותנו שלנו מקנה לדבר ערך מוסף, מעמד שונה? אם נרצה להיות ישרים, אציליים, נהיה חייבים להודות שלא. כשלעצמי, אני נזכר בשייקספיר ("איט איז בטר טו הב לאבד אנד לוסט, דן נבר טו הב לאבד אט אול") – אולי יש משהו בדבריו. בינתיים אני נושא את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. את אלפי אנחותי אני קורע מתוך לבי זב האהבה, ומשאירן כאן, רק לך, שיחממוך בחורף, בהעדרי.

[ניסוחים מסויימים בקטע האחרון גנובים ממכתבי אבלר ואלואיז]