המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'
אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.
כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'
כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'
אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'
'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'
(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)
זונת צמרת (courtesan) הודית מוזגת יין. מאזור רג'סטאן, סוף המאה ה- 18. להגדלה
—
הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.
ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)
אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.
ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.
כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.
לולאת האל 
בשביל מה צריך המלך הצדיק להפוך את כוון הנהר? זה מעלל חסר טעם, ויותר מזה, חבויה בו תשוקה לכוח (כמו אשת הדייג בסיפור של האחים גרים שרוצה להגיד לשמש מתי לזרוח ולשקוע). כך שיש לדעתי פירוש נוסף לסיפור שבו המלך השואף לכוח וחושב שהוא מגיע לו מקבל תשובה לא צפויה שמשקפת את אוולתו, ואולי גם מכוונת אותו לחפש אמת במקום כוח
אהבתיאהבתי
תודה תומר.
שאלה קטנה: הרי אתה עצמך כתבת: "אמונות אינן דבר חיובי, ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו"
איך זה מסתדר?
אהבתיאהבתי
זה מסתדר, כי אני לא מבסס על האמונה הזאת את חיי. והאמת, זה גם קצת מעבר לאמונה, זו איזו אינטואיציה, תחושה. אבל אני לא חושב שהיא מספיק מדוייקת, ואין לי בעצם שום דרך רצינית לבדוק אותה, ולכן אני מעדיף לכנות אותה אמונה. אז נכון שאמונות אינן דבר חיובי, אבל לפעמים אני חוטא ומאמין בעל כורחי.
אהבתיאהבתי
"יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום"
אכן.
:-)
אהבתיאהבתי
תודה תומר.
האמת היא שלא ממש ברורים לי ההבדלים בין הנ"ל.
ברור לי שזה אחד הנושאים הכבדים בפילוסופיה ובכלל…
מכיוון שהוא מאוד שזור בכתביך – ולגביו אף פעם לא ממש הרגשתי ממש שאני יורד לסוף דעתך – אשמח אם תפרסם פעם איזה פוסט על כך.
(מה זו בעיניך אמונה, ידיעה, איך רציונליזם משתלב ביניהן וכו')
תודה!
אהבתיאהבתי
כן, אחד הנושאים הכבדים, וזה אפילו אנדרסטייטמנט. אבל אולי בהזדמנות אכתוב את דעתי בפוסט, או אולי דווקא בטוקבקים, כדי שיהיה פחות רשמי ומחייב : )
אבל עכשיו אני חייב לזוז, אז מתישהו אחר…
אהבתיאהבתי
חזרתי עכשיו מנסיעה של שעה (לכל כיוון) לחתונה. כשהגעתי למקום התחלתי לחשוד שמשהו לא תקין. בדקתי את ההזמנה וגיליתי שהקדמתי בחודש. אפשר אם כן לטעון שלמרות שחשבתי שידעתי מתי החתונה נערכת, בעצם לא היתה זו ידיעה, אלא סברה מוטעית. יש הרבה דיונים כאלה, על טיבה של הידיעה, כאילו ידיעה היא רק מה שהעובדות מאשרות את אמיתותה, גם בדיאבד כמובן (נדמה לי שאפלטון התחיל עם הקו הזה). אבל אני חושב שזה מעין ניסיון לתפוס את פריט המידע כאילו יש לו "תכונה" של ידיעה, או אין, כלומר הידיעה הופכת למעין סגולה שיש למחשבה מסויימת או לא, וזה נראה לי דרך קצת פשטנית לטפל בנושא. אבל האמת היא שאולי אני לא יודע על זה מספיק.
בכל אופן, בוא נקבע כך: אמונה היא סברה בנוגע למשהו שאי אפשר להוכיח אותו מבחינה עקרונית. כמו האם קיימת מפלצת ספגטי אי שם ביקום. ידיעה היא סברה שניתן להוכיח אותה או להפריך אותה ברמת העיקרון. כמו האם אהוד אולמרט חי בשעה זו. יש גם מצבי ביניים, של סברות באשר לדברים שלא ניתן להוכיח כרגע, אבל יהיה ניתן אולי בעתיד (או שיש ויכוח על האם ניתן או לא להוכיח אותם), כמו האם לאהוד אולמרט יש תודעה עצמית. כל אלה מתייחסים לפרטי מידע שיש לנו במוח, שאו תואמים את המציאות או לא (או שלא ניתן לדעת אם כן או לא). לכן אמונה אפשר לקבל ממישהו אחר: הוא מוסר לך פריט מידע, ואתה מאמץ אותו כאמונה שלך (ועל זה מבוססת המיסיונריות הנוצרית). אבל אמונה גם יכולה להתפתח מתוך הניסיון האישי שלך, שיכול גם לכלול בתוכו תחושות בקשר לטבע הדברים, כלומר אינטואיציות. זה סוג האמונה שאני דיברתי עליה בקשר אלי: מתוך ניסיוני, שכולל איזושהי תחושה אינטואיטיבית, אני מאמין שדבקות באמת היא דבר בריא, ושזה איכשהו "מיישר" אותנו עם עצמנו ועם כל הקיים. אבל נראה לי שקשה עד בלתי אפשרי להוכיח את זה.
ואני חושב שיש גם סוג אחר של ידיעה, שלא מתבטא כפריטי מידע במוח, אלא כקשר אינטימי עם המציאות עצמה. זו "ידיעת ה'", ולכן גם יחסי מין נקראים במקרא באותו השורש.
חנן,
אני הבנתי שגנדהי הגה את המונח הזה בעקבות המסורת ההינדית שמבוטאת בסיפור הנ"ל. שה- satyagraha היא "החזקה באמת" באותה צורה שבה הזונה החזיקה באמת. אבל אולי אתה צודק שלא הייתי צריך לשים את זה בכותרת.
אהבתיאהבתי
המסורת ההודית לא שרדה כל השנים האלו בלי להכיל גם סיפורים שמקשים, ואפילו מקשים מאוד, על האמונה שמי שדבק בחובתו (הקאנטיאנית) נטו מקבל אוטומטית חיים טובים . וראה את סיפורו של אקלוויה במהברטה.
אקלוויה היה נסיך שחור ממעמד נחות שרצה
ללמוד ירייה בקשת (תחום לאצילים ממנו במבנה של הקאסטות) והולך לקשת דרונה. דרונה מסרב ללמד אותו בגלל הבדלי המעמדות, אז אקלוויה הולך ליער ומפסל את דמותו של דרונה מחימר ומתחיל להתאמן בקשת תוך כיבוד הפסל כאילו היה הגורו החי שלו. יום אחד תלמידו הרשמי של דרונה, ארג’ונה (אחד מגיבורי המהברטה), הולך עם חבריו לצוד ביער ואחד מכלביו נובח בעוז על הנסיך כהה העור (כלב שבהחלט מודע להבדלי המעמדות). אקלוויה יורה בפיו של הכלב שבעה חיצים (בלי להרגו) והכלב חוזר אל החבורה. הם כל כך נדהמים מההישג שהם מחפשים את היורה והוא מתגלה לפניהם ואומר שהוא נסיך משבט זה וזה ותלמיד של דרונה. לא נעים. ארג’ונה חוזר לדרונה ומספר לו על כך, דרונה, שהבטיח לארג’ונה שהוא תלמידו הטוב ביותר והנה יש תחרות, חוזר עמו ליער. אקלוויה שמח לראות את מורהו ונותן לו את כל הכיבודים האפשריים. דרונה לעומת זאת לא מתרגש ומבקש מהתלמיד הסורר שכר לימוד, מה שתרצה אומר לו אקלוויה. דרונה מבקש את אגודל יד ימין עמו מושכים את החץ. אקלוויה, בפנים מאירות, חותך את אגודלו ומגיש אותו למורה. כתוצאה הוא מאבד את יכולתו לירות בקשת. כבוד לגורו או לא?
לצד קולות במסורת ההודית שרואים באקלוויה מופת של אמת ומסירות לגורו (ויש לציין כאן שהוא לא מגדל אח”כ את האגודל או מקבל פילגש יפה, קרי, המהברטה לא מייפה את הסיפור הזה ונותנת לו סוף טוב מלאכותי) יש קולות שרואים במעשה של דרונה היצמדות לא מוסרית לחוק
(למילים) ולכן הוא נענש על כך בהמשך המהברטה.
כדי להביסו יריביו הורגים פיל אחרי שקראו לו בשם בנו של דרונה ומפיצים שמועה שבנו מת בקרב. דרונה חוקר האם בנו מת וכשאומרים לו שאכן, זה ששמו כך וכך מת, הוא מאמין לפשט של המילים ומת מצער.
וכמובן, שבילי הפרשנות בג'ונגל ההודי מרובים ואישיים מאוד. שמחתי לפסוע באחד מהם עמך!:)
אהבתיאהבתי
יפה מאוד. ואת המתח הזה בין החוק לבין פריצתו הבלתי נמנעת אפשר אני חושב לראות עד היום בהודו, למשל בסרטים בוליוודים על זוג נאהבים מקאסטות שונות שלמרות האיסור מתחתנים וכו'. (כתבתי על זה כאן: http://www.notes.co.il/tomer/39341.asp )
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על התגובה.
עדיין משהו "מציק" לי, אנסה לנסח:
אתה כותב, כאמור, שאמונות הן אלא דבר חיובי ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו. מצד שני, נראה לי שבקטע הנ"ל – ביחד עם תגובתך – עולה מסר קצת אחר:
אתה כותב: יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום.
ואותו יושר, או אמת, לפי דבריך כנראה אינם סובייקטיביים לחלוטין. אך הרי אותה אמת, בהתאם למה שהסברת בטוקבק, נחשבת כאמונה ולא ידיעה – שהרי לא ניתן להוכיח אותה עקרונית. ואז יוצא מצב שאמונה עומדת בבסיס אחד מהעקרונות החשובים ביותר של חייך.
איני טוען שמצב זה פסול. ממש לא. אני רק מנסה להבין יותר טוב את הקשר בין הידיעה לאמונה ביחס לחשיבות הקיומית הנ"ל.
אגב, אשמח אם תוכל להנהיר את ההבדל בין האינטואיציה ו"התחושות לגבי טבע הדברים" ובין סוג הידיעה האחרון שציינת.
תודה.
אהבתיאהבתי
ראשית לגבי הדבר האחרון שכתבת, אתה באמת צודק, ואני שמתי לב שיש כאן שתי משמעויות אפשריות למילה אינטואיציה. האחת: תחושה פנימית שמשהו (פריט מידע, סברה מסויימת) הוא נכון. השניה: ידיעה פנימית של הקיום, קשר אינטימי עם החיים (שהרבה פעמים מכונים "ידיעה אינטואיטיבית", להבדיל מדיסקורסיבית). אז זה פשוט מה שנקרא "שיתוף השם", כלומר מילים זהות לציין דברים שונים.
לגבי מה שכתבת לפני כן, אני לא כל כך מבין. זה שאפשר להיות ישרים זו לא אמונה שלי. זה שראוי להיות ישרים זו גם לא אמונה שלי. רק זה שאם נהיה ישרים זה יתאם אותנו עם היקום – את זה אני מכניס תחת הקטגוריה של אמונה, כי אין לי ממש דרך להוכיח את זה.
אבל אם אתה שואל האם יש אמונות שהן חשובות לי, אז כן. אני חושב שלכולם יש. או לרוב האנשים. ישנו אידיאל של חיים ללא אמונות בכלל, מעין מצב מואר וחופשי מאמונות בו האדם מרחף בתוך ספק כל הזמן, והאידיאל הזה חביב עלי, אבל אני לא שם, ואני גם לא בטוח שצריך להגיע לשם. זה בטח לא הדבר הכי חשוב. הכי חשוב להיות אדם טוב. ובכ"א, גם האמונות שיש לי, דוגמת זו, שים לב מה אופיין: מופשטות, מעורפלות, "תחושתיות". זה המקסימום שאני מוכן להחזיק בו. אני הרי לא מאמין שהעולם מנוהל על ידי האילומינטי מההימלאיה, או שהמהפכה הקומוניסטית תפתור את כל הבעיות, או שהתורה ניתנה בסיני קומפלט בדיוק כמו שכתוב בשמות. אתה מבין? אני לא מאמין בשום דבר קונקרטי ומוגדר שכזה. אין לי דוֹגמה. ואני פתוח לשינויים. אמונות כאלה, דוגמות, לדעתי יכולות להיות מסוכנות מאוד, וגם אם לא, הן מתפקדות פעמים רבות כאלילים שמסתירים מאיתנו את האמת, כלומר את האל.
אהבתיאהבתי
אוקי, נראה לי שעכשיו "אני איתך" פחות או יותר.
ההבחנה שלך בין אמונות קונקרטיות ומופשטות הבהירה לי את התמונה.
אם זה משנה, אז קודם התכוונתי שעצם מושג היושר, או מושג האמת (וגם מושג הטוב כמובן) הם מושגים שמכילים רובד חזק של אמונה (ולא ידיעה) ולכן כולנו, בבסיס קיומנו, מסתמכים על אמונה. (מופשטת, לא קונקרטית…), גם הקביעה שהכי חשוב זה להיות ב"א טוב, מתבססת לדעתי על אמונה – וכמובן שזה בסדר גמור.
לדעתי אגב, יש זיקה עמוקה בין חקירת הרובד שניתן לדעת, לבין האמונה המופשטת (ואולי גם לידיעת השם עצמו), ככל שאנו מעמיקים בחקירת הדברים שניתן לדעת, אנו מסירים את נטייתנו להאחז באותן דוגמות שהזכרת, ומבינים אט אט שמה שנותר זה או אותה ספקנות שציינת, או אותה מציאות בעלת ערך (ואולי, הן לא כ"כ שונות זו מזו…)
תודה.
אהבתיאהבתי
גם ה"להיות טוב" זו אמונה. לא חשבתי על זה. יפה מאוד. זה כנראה נושא סבוך ועמוק. ואהבתי את הערתך האחרונה. תודה גם לך.
אהבתיאהבתי