1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:
אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.
הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.
עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).
והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?
והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?
ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.
טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".
כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.
האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.
הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.
לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.
2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.
"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.
אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.
3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.
הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.
כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"
לולאת האל 
ההבדל המהותי גם דניאלה וייס והחמאס הוא שדניאלה וייס לא יורה טילים ורקטות על ישובי הדרום ללא כל קשר לכמה מרגיזים אותה.
דניאלה וייס לא פוצצה אוטובוסים, לא ירתה מן המארב על חקלאים, לא הטמינה מוקשים ולא חטפה חיילים ומנעה מהם גישה לצלב האדום.
אתה יכול לקרוא לה פסיכית עד כמה שתרצה (ובאופן עקרוני אני גם מסכים עד רמה מסוימת), אבל להשוות בינה לבין החמאס זה משהו שלא רק חוטא למציאות, אלא הוא גם עלבון לאינטליגנציה ועלבון לך כמי שאמור לכתוב דברי טעם הנובעים מן ההגיון.
ועוד משהו חשוב, החמאס אינו, אני חוזר, אינו תנועה שורשית פלסטינאית. הוא ארגון שנוסד, ממומן ומופעל על ידי איראן. זהו ארגון איראני. לא פלסטינאי. זו גם הסיבה שמצרים ומדינות ערב האחרות תומכות בנו ולא בו.
חזור בך, תומר, לפני שמעט הקרדיט שיש לך בקרב קוראים מסוימים יעלם.
בכל מה שכתבתי, אין כדי להעיד על כך שמלחמה אינה דבר עצוב וכן הלאה וכן הלאה. אבל לפחות את העובדות שלך תציין בצורה הנכונה.
שבת שלום
אהבתיאהבתי
שאם הנבונים היו באמת רוצים לשנות את המציאות סביבם ולמשוך את השטיח מתחת לרגלי הקיצונים,הנבונים היו עושים הרבה כדי לצמצם את המצבים המביאים לעליית הקיצונים,והיו מנסים לייבש את הביצה שבה צומחים הקיצונים.
דניאלה וייס וחבריה,בעצם פעולתם,בשילוב עם ה"אליטות" הכלכליות -חברתיות, הביאו להגדלת מס' יתושי הביצה ,ולחיזוק הקיצונים שבצד השני.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1013904.html
ויכוח סרק.
אהבתיאהבתי
אני מסכים איתך בהחלט שהחמאס גרועים יותר מדניאל וייס. נכון: היא לא הורגת את אויביה. אבל יש עוד הבדל: היא לא צריכה, כי היא הצד החזק יותר – יש לה מדינה עצמאית (עם צבא עצום) שדואגת לה, שכובשת ומגרשת ועוקרת בשבילה. עוד הבדל: היא גם הגיעה אל הפסיכיות שלה על מגש של כסף. החמאס הגיע אליה אחרי 41 שנות כיבוש.
בקשר למידת שורשיותו של החמאס, אני מדבר על המצב היום. אני מקווה שאני טועה, אבל לדעתי החמאס כבר הכה שורשים בחברה הפלסטינאית, וגם אם יחסלו את מנהיגיו, יקומו אחרים במקומם, וכך הלאה.
אהבתיאהבתי
אתה חושב שהכיבוש מוליד טרור ?? אתה טועה ומטעה. צא ולמד וגלה שאינטרסים בינלאומיים דתיים ואחרים הם המממנים ומולידים טרור.
זו טעות גדולה לחשוב שטרור הוא איזשהי תנועה עממית שנובעת ממצוקה מקומית. דברים כאלה מולידים הפגנות קטנות, טרור כמו של חמאס אינו קשור כהוא זה לכיבוש כזה או אחר שכביכול קיים.
ולגבי דניאלה וייס, אם אתה טוען שהצבא כולו סר למרותה והיא זו שמנהלת את המדינה – לא נשאר לי כנראה כלום על מה לדון איתך כי הרגע הפכת אותי לנתין בצבאה של דניאלה. בקביעתך זו, אתה לא רק טועה ומטעה אחרים – אתה גם מעליב אוכלוסיות שלמות, והעיקר – מבלי להתאמץ, הופך את דניאלה וייס לגרועה מן החמאס.
שיהיה לך לבריאות. אתה קיצוני ומסית לא פחות גרוע מהאימאמים במסגדי החמאס.
אהבתיאהבתי
בכל מה שקשור למזרח התיכון, על כל פנים. אני לא מתיימר להבין ביוגה. :-)
אהבתיאהבתי
החמאס הוא המשך ישיר של אירגון האחים המוסלמים שמרכזו במצרים.
החמאס הוא אירגון סוני, ולכן הוא ודאי לא הוקם ע"י אירן, שהיא מדינה שיעית.
אהבתיאהבתי
ושוב תודה.
התכוונתי להסתפק בזה, אבל אז קראתי את התגובות.
אז הוויכוח אם החמאס יותר גרוע מדניאלה וייס נראה לי טפל, שלא לומר תפל. אבל גיל ציין נכון שהחמאס נהנה מתמיכה איראנית, גם אם לא הוקם על-ידיה כמו החיזבאללה.
כך שבפרספקטיבה יותר רחבה אין כאן רק סכסוך בין ישראל והפלסטינים, אלא אולי גם מאבק בין הגורמים המתונים/חילוניים במזה"ת (ישראל, מצרים, הרש"פ ברמאללה, סעודיה?) לבין איראן וגרורותיה, כשסוריה יושבת על הגדר בלולייניות ראויה לציון.
אהבתיאהבתי
אני חושב שמרוב חיפוש אחר הסאב-טקסט, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לטקסט.
זה מסביר אולי איך פוסט-מודרניסטים יכולים להניף דגלי חיזבאללה.
אהבתיאהבתי
אולי תחשוף לנו קצת מה קורה בבית ספר? כמה אתה מרשה לעצמך להיכנס עם התלמידים לשיחות על המלחמה וכמה מהמורכבות של המצב הם מסוגלים לראות?
ולגבי קרישנמורטי – אתה פשוט בוגד:)
אהבתיאהבתי
שאתה חושב שאתה יותר חכם מכולם, אבל לא הבנתי מה אתה מציע.
אתה כותב: "אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים"
איך בדיוק? בהסכם עם החמאס? ע"י נסיגות חד-צדדיות נוספות? על מה אתה מדבר?!?
אהבתיאהבתי
שאתה חושב שאתה יותר חכם מכולם, אבל לא הבנתי מה אתה מציע.
אתה כותב: "אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים"
איך בדיוק? בהסכם עם החמאס? ע"י נסיגות חד-צדדיות נוספות? על מה אתה מדבר?!?
אהבתיאהבתי
הנה ראיון מעניין עם בני בגין לאור המצב:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1051865.html
אהבתיאהבתי
אני דווקא רוצה להודות לך על הרשימה הזאת, שמראה דברים מפרספקטיבה מעניינת מאד.
וזה נכון שאם צד אחד היה באמת פיקח, דברים היו משתנים… או שמא היה די במנהיג פיקח שינכש את הבערות וירזה את האגו…
נקווה…
אהבתיאהבתי
ראשית, אם היינו באמת פיקחים, החמאס בכלל לא היה קם. אל תשכחי שהוא הוקם בשנת 1987, בעזרתנו, מתוך ניסיון אידיוטי לדכא את השאיפות הלאומיות של הפלסטינאים בעזרת האיסלאם… כך שאם אנחנו היינו פיקחים, היינו מאפשרים לפלסטינאים להקים מדינה כבר מזמן. ואם הם היו פיקחים, הם היו מוחים בצורה לא אלימה, והלחץ הבינלאומיי היה נותן את אותה תוצאה.
באשר לכיום, אנחנו בבעיה קשה, זה ברור. אבל עדיין, לדעתי צריך לאמץ את היוזמה הסעודית, להכריז שאנחנו ניסוג לגבולות 67, נחלק את ירושלים, ולהתחיל לדבר עם הרשות על כל זה. אני חושב שזה יאפשר לרשות לזכות שוב באמון העם שלה, ויקטין את כוחו של החמאס. עד עכשיו לא היינו באמת רצינייים בקשר לחלוקת הארץ, והפסטינאים איבדו אמון ותקווה.
אהבתיאהבתי
האמת היא שאני לא ממש נכנס לכל זה בביה"ס. רוב התלמידים ממש בעד "להיכנס בהם", ואין לי זמן להתחיל להכנס למורכבויות – אני לא המחנך ואין לי שעת חברה…
ולגבי ק', אני יודע שצחקת, אבל אני בכל זאת רוצה לחזור על אהבתי והערכתי לאיש ולתורתו. אני בסך הכל מראה את צדו האנושי, ולדעתי זה רק מקרב אותנו לידיעת האמת על החיים : )
אהבתיאהבתי
האמת, נכנסתי בשביל לבדוק. זאת האמת. לבדוק אם אמצא עוד בועה המתנהלת בשגרתה העצלה. מודה. קיוויתי כל כך שתכתוב משהו. וגם כשנכנסתי חששתי לגלות כי כותב שאני מעריכה כל כך ולומדת ממנו כל כ הרבה, יציג פתאום צד שיקשה עליי את המשך "יחסינו" החד צדדיים והוירטואליים, כי בעיני ה"מצב" אינו רק פוליטי כי אם מחייב עמדה הומניסטית בסיסית ביותר אשר מי שאינו יכול להבינה גורם לי עצב רב. אשר על כן רוב הציבור הישראלי גורם לי עצב רב על העיוורון שלו, על ההיסחפות האווילית שלו אחרי סיסמאות ריקות מתוכן, אחרי מהלך צבאי עקוב מדם אשר לא יניב ביטחון, פתרון או שום דבר מלבד עוד דם ועוד מהלכים עקובים מדם ועוד שנאה. אז תודה לך על גילוי ההומניטריות, על אי החשש ועל הצגת מהלכי ההיסטוריה-הווה דהיינו הכיבוש, יחסי ישראל-חמאס וכן הלאה. ישר כוח
may peace prevail on earth and all beings be happy
אהבתיאהבתי
תודה, ואני מצטרף לתפילתך.
אני מסכים איתך מאוד שדרושה עמדה הומניסטית (ואח"כ אפילו בודהיסטית), ולא רק פוליטית, או אפילו תועלתנית גרידא כפי שרווחת היום. לכן אני גם חושב שצריך לגנות אנטי-הומניזם מכל צד ובכל צורה שהוא צץ.
אהבתיאהבתי
אני נדהם מהשוואתך לגבי דניאלה וייס וכבר ענו לך לגביה, רק שאולי שכחת, יש פה דמוקרטיה והצבא אינו השולט פה אלא הוא זרוע ביצועית של החלטות הממשלה.
לגבי עניין שטחי 67, אולי תנסה פעם לבדוק את הנושא לעומק מבחינה רוחנית, ספיצית לגבי ירושלים? מילא היהדות שתאמר משהו מאוד אחיד וברור, אבל תנסה לבדוק גם אצל השכנים כמו הנוצרים, או כל מיני דתות אחרות ותכתוב פוסט על כך? יהיה מעניין לקרוא.
אהבתיאהבתי
חשוב מאוד להבחין בין המעשים בטווח הזמן המידי למעשים בטווח הזמן הארוך. אסור לבלבל בין המטרות לטווח קצר לבין מטרות לטווח ארוך. מעשים שמוצדקים לטווח הזמן הקצר אינם בהכרח מוצדקים בטווח הזמן הארוך.
לגבי הטווח הקצר אני רואה את הדברים כך:
כאשר יש איום של פגיעה במישהו, הצד שעלול להיפגע זכאי להגן על עצמו, גם במחיר של פגיעה בתוקף, וזאת מבלי להתחשב בנסיבות שהביאו לניסיון הפגיעה. דבר זה תקף גם לגבי מדינה.
רמת הפגיעה של האמצעים שבהם משתמש המותקף צריכים לעמוד בתנאים הבאים:
1. סבירות שקיים איום ממשי ומידי. לדוגמא, לא מוצדק לזרוק אדם לכלא רק ביגלל שמישהו אמר שלדעתו האדם עלול לרצוח מישהו מתישהו. כן מוצדק לזמן אותו לחקירה.
2. הפגיעה בתוקף צריכה להיות פרופורציונלית לפגיעה במותקף. לדומא, לא מוצדק להרוג אדם ביגלל שהוא נתן לך אגרוף. כן מוצדק להפיל אותו לרצפה (למרות שיש שיטענו שעדיף פשוט לברוח).
בכל רגע נתון האמצעים שבהם משתמש המותקף חיבים לעמוד בתנאים הללו. כאשר הסבירות יורדת רמת הפגיעה צריכה לרדת, כאשר מידת הנזק יורדת רמת הפגיעה צריכה לרדת.
לגבי המלחמה הזאת:
1. תנאי הסבירות לאיום ממשי ומידי מתקיים – טילים נורו ופגעו באיזורי אוכלוסיה. חשוב להדגיש, איום הפגיעה שבו מדובר בטווח הזמן הקצר הינו האיום המידי של הטילים.
2. התנאי לפגיעה פרופורציונלית במותקף אינו מתקיים:
2.1 התקפות בוצעו על יעדים בתוך העיר עזה שלא שוגרו מהם טילים – יתכן ויעדים אלו מהווים איום בטווח הזמן הארוך אבל אינם מהווים איום ממשי ומידי.
2.2 במהלך ההתקפות נהרגו מאות בני אדם לעומת כ-20 בני אדם שנהרגו מירי הטילים ( שלא לדבר על ההרס והפצועים).
לסיכום, באמתלה של מניעת התקפות הטילים אשר מהווים סכנה מידית, ממשלת ישראל תוקפת מטרות אשר אינן מהוות סכנה מידית ופוגעת בחיי אדם באופן בלתי פרופוציונלי לסכנת הפגיעה בה.
אהבתיאהבתי
האבסולוטיות העצובה של הטירוף
ראינו את הסרט 10 שאלות לדאלי לאמה
אחד מהרגעים הכי חזקים בסרט היה כשהלאמה הצעיר עזב לראשונה בחייו את טיבט לפגוש את מאו שנכנס עם צבאו לטיבט
הדאלי לאמה שוחח עם מאו שעות ארוכות ובמהלכן פרס את חזונו הוא האמין שמאו והקומוניזם הם כוח חיוני להחדרת הקידמה לטיבט
הוא האמין שדרך ההיכרות האישית הקבלה ההדדית והמילים והחזון מאו כאדם יפתח אל זולתו
בתום הפגישה מאו רכן על הדאלי לאמה ולחש לו על אוזנו
דת היא רעל
הבריונות היא רעל
גם ציימברלין הולך שולל על ידי היטלר עם הסכם שלום אומלל
חבל שבריונות ואלימות כלכך מושרשת בתודעה
מה יצא לסינים מכיבוש טיבט
זוהי אידאולוגיה אשליתית שמקורה ממטורף אחד ששמו מאו צה טונג
אני מאמינה שצריך לבקש מהיקום לשינוי עמוק של התודעה
שידרוג של האנושות
לפחות בכל הנוגע לאמונות יסוד של כוח שליטה אגו
שינוי תפיסה ותודעה שורשית מהיסוד מהעומק
אצל כל אדם ואדם ביחוד אצל אלו אשר נבחרו להשפיע על המציאות הקולקטיבית
הדרך שלנו היא לפתח את התודעה בכדי להשפיע על אותו תת מודע קולקטיבי
אותה הסכמה דוממת שאלימות ופחד הם לא רק אמצעי
אלא המציאות עצמה
אני מעריצה את האומץ של הדאלי לאמה לעמוד
מול הדיכוי במלוא האהבה והחמלה לאנושות
האומץ שלו להחדיר וליצור מציאות בעקביות עקשנית ופשוטה למרות שלכאורה העוצמות הגשמיות כסף נשק בולעות ומכחידות את טיבט
הוא עדיין רואה את הסינים כחלק בלתי נפרד מהאנושות הוא לא רואה את עצמו כיחידה נפרדת מהם
העם הטיבטי גולה היום
תראו לעצמכם שבמקום טרור היה בוחר מנהיג הפלסטיני לצאת במסעות בעולם להטיף לשלום ואהבה
כמו המהטמה היה צם ומטיף למאבק ללא אלימות
אהבתיאהבתי
אולי לא שמת לב, אבל צה"ל נכנס בגלל מס' מטרות:
1. תשתית הטרור של החמאס: טילים, אמל"ח, רובים וכלי נשק אחרים.
2. ירי בלתי פוסק של קסאמים, גראדים ושאר מרעין בישין על אזרחים.
לגביי דברייך:
1. אבקשך לרענן את הידע שברשותך: הטילים שוגרו לא רק מפאתי עזה אלא גם *מתוך* עזה עצמה, גם מתוך בתים ומרפסות בה!
2. במהלך ההתקפות נהרגו מאות בני אדם, אבל מה לעשות שצה"ל ניסה ככל יכולתו לסלק את האנשים ללא פגיעה והם לא זזים ומתחתם יש ערימות של טילים? לשלוח להם סוכריות על מקל ולבקש "בבקשה" יפה? זה המחיר שאנשים משלמים על כך שהם מאשרים לחמאס לבנות מצבור בתוך ביתם.
צר לי, את פשוט אינך עושה חישוב של 1+1 ואני שמח שבצה"ל הדרגים המקצועיים כן עושים זאת.
אהבתיאהבתי
ישנו סרט חובה לראות ושמו
Israel: Birth of a Nation
מתאר את שנותיה הראשונות של ישראל במלחמת העצמאות,
מלחמה על הגדרת המציאות מלחמת קיום והכרה
מלחמה הנמשכת עד עצם היום הזה
ישנם הבדלים עצומים באופי ובאופן המאבק
במוסריות באיכות המנהיגים
בתמימות ובצניעות של היהודים שבאו מכל העולם להגשים חלום
משכילים שנהיו לחקלאים שהיו ללוחמים
הטרנספורמציה הזו מרגשת
תוכנית החלוקה הייתה קיימת. הערבים דחו אותה
באורך מוזר ביותר יאסר ערפת דחה את ההצעות הנדיבות של ברק
איזו מלחמה מנהל החמאס כאן?
מלחמת שליטה
מלחמה איסלמית אירנית סעודית
זו לא מלחמה על עצמאות
זו מלחמה על מהות על מציאות
לכן הם יורים ממסגדים, מבתים
הם יוזמים אלימות כדי לקדם מטרות אגוצנטריות
אגואיסטיות
גם הטליבאן עשה כך באפגינסטן
גם האייטולות כבשו כך את אירן
זו לא רק מלחמה על עצמאות פלסטין
לו רצו באמת מדינה יוזמים שיחות שלום כפי שעשה סאדאת בזמנו
הם מכירים את השיטה ויודעים את הדרך
אהבתיאהבתי
מי שמייעץ לאחרים לנקוט בשיטות של אי אלימות אולי כדאי שישמש דוגמא. ומכיוון שאת מייצגת כאן את הצד של ישראל, היה אפשר לקחת את הקריאה שלך לאי אלימות ברצינות אם היית מפנה אותה קודם כל לישראל.
ישראל רחוקה מלהיות צדיקה בסיפור של הסכסוך עם הערבים. לא אחרי קום המדינה ובהסתמך על אנשים שאני מאד מעריך, כמו מרטין בובר,כנראה גם לא לפני. כשהיינו ילדים סיפרו לנו תוך גלגול עניים לשמיים 'הערבים ברחו מכפריהם, לנו אין יד ורגל בדבר', אבל איננו ילדים יותר. גם פארק קנדה נבנה על חורבות כפרים ערביים שתושביהם גורשו ב1967. בין מלחמת ששת הימים עד פרוץ אינטיפדאת האבנים ב1987 ערביי השטחים היו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל. "שוקי העבדים" נהגו בישראל לכנות את נקודות הכינוס של הפועלים מהשטחים. הם היו קרובים לאידיאל אי האלימות שלך. כנועים וצייתנים. ובתמורה נבנו יותר ויותר התנחלויות. יותר ויותר דחקו אותם משטחיי המחייה שלהם. עצם השימוש שלך בצמד המילים "ההצעות הנדיבות" אומר דרשני. בבחינת הנדיב שנותן נדבה למישהו. מעבר לכך מידת הנדיבות שלהן נתונה לוויכוח.
גם הפעולה האחרונה בעזה היא לכאורה בתגובה לירי הטילים על ישראל, אבל זו חצי אמת בלבד. הרי ישראל מתנגדת לכל הסכם הפסקת אש עם החמס כדי לא לתת לו לגיטימיות. ועל מנת למנוע לגיטימיות כזאת, ישראל הפכה במשך תקופה ארוכה את רצועת עזה לבית סוהר אחד גדול. למי שצריך תזכורת הנה דוגמה קטנה מלפני כמה חודשים. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/988795.html הלינק מפנה לכתבה שכותרתה: "ישראל מונעת ממקבלי מלגות מעזה לצאת ללימודים בארה"ב". כדאי לשים לב לתגובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים בסוף הכתבה: "המדיניות של ישראל היא לאפשר רק למקרים הומניטריים ורפואיים לצאת מרצועת עזה, וסטודנטים לא נכללים ברשימה הזאת, ארה"ב הבהירה לנו שהמלגות של הסטודנטים האלה מבוטלות, ושצריך להפסיק את הטיפול בסטודנטים המדוברים. עד עכשיו לא קיבלנו בקשה אחרת". קשה להחליט מה כאן גדול יותר הרשעות או הטמטום.
אסיים את הפוסט הזה בציטוט מדברים שכתב מרטין בובר ב1948: "מסגולותיה של המלחמה הטוטלית הוא, שכל אחד משני הצדדים הלוחמים ברי לו בתוך תוכו, שמלחמת מגן הוא לוחם. מאז החלו המוני העם להשתתף במעשי המלחמה אי-אפשר עוד לשמור זמן ממושך על נכונותו של העם לעמוד בקרב בחזית ובמולדת, אם אינו חדור הוודאות שהותקף, ושעל נפשו הוא עומד. ברור שוודאות כזו מתהווה בקלות וקל לחזקה: הרי אין ריב של ממש בין שני שכנים בלי הרגש האמיץ בלב כל אחד משניהם, שנעשה לו עוול – וכל שכן בתחום הפסיכולוגיה הקולקטיבית. הווה אומר הסוגסטיה האטמוספרית. לא טענות ולא ראיות, אלא תבוסות בלבד (אסטרטגיות או פוליטיות) עלולות לערער ודאות חיונית זו.
אהבתיאהבתי
1. המטרה הרשמית אשר הוצגה לציבור כאשר יצאנו למלחמה הייתה מנעת ירי הטילים, רק לאחר שכבר נפגעו מאות מתושבי עזה הוצגה המטרה הנוספת של הריסת תשתיות החמאס.
2. תשתיות החמאס הינה קודם כל התמיכה העממית לו הוא זוכה בעזה. לא ניתן להרוס תשתית זו בכח.
3. לגבי התשתיות הצבאיות של החמאס, ניתן להרוס אותם באופן זמני בלבד.
4. מתקפה יבשתית על עזה הינה יותר מוסרית מאחר והתקיפות יכולות להיות יותר ממוקדות תוך פגיעה יחסית מינימאלית בחיי אדם.
5. מתקפה אווירית על איזורי שיגור הטילים מחוץ לעזה מוצדקת מאחר ומידת הפגיעה בחיי אדם מינימלית וכן רב הטילים מגיעים משם.
6. מתקפה אוירית על עזה אינה מוסרית מאחר ורב הטילים אינם נורים מעזה, ולא ניתן להצדיק הריגת מאות בני אדם בכדי לסכל את ירי הטילים מעזה אשר גרם לחלק מזערי של הפגיעה בחיי אדם בישראל (גם אם "עניי עירך קודמים).
7. למרות מצבורי הטילים הקימים בעזה, השיקול הרלונטי באשר למוסריות הפגיעה היא הסכנה הממשית ומידית, כל עוד הפגיעה הממשית והמידית מגיעה מחוץ לעזה לא ניתן להצדיק הריגת מאות בני אדם בעזה בגלל אפשרות לפגיעה הרבה הרבה הרבה יותר נמוכה בישראל. תשים לב שטעון שלך מצדיק מבחינה מוסרית הפצצה מסיבית של ת"א והריגת אלפי בני אדם במטרה לפגוע בקירייה.
לגבי החישוב של 1+1 שמבצעים בצה"ל השאלה הרלונטית היא האם התשובה שלהם היא 2 או 5?
אולי תברר אצל "הדרגים המקצועיים" למה לא הוצבו מערכות ליירוט טילים להגן על ישובי הדרום? כגון מערכות הנאוטילוס והוולקן.
למה לא טרחו לספק מיגון הולם לתושבי הדרום כאשר הטילים רק התחילו?
למה סירבו לכל משא ומתן עם החמאס?
למה הם ממשיכים לפגוע באוכלוסייה האזרחית בגדה ובעזה (ללא קשר לסיבות ביטחוניות)?
למה הם מתעלמים מפגיעה של יהודים בערבים (לדוגמא חברון בעשר השנים האחרונות)?
והרשימה ארוכה.
קשה להגיד שממשלת ישראל עשתה "הכל" כדי למנוע את הריגתם של מאות חיי אדם.
אהבתיאהבתי
תמר,
1. גם אם בעבר היינו מאוד מוסריים וגם אם החמאס מאוד "רע", לא נובע מכך באופן אוטומטי שעכשיו אנחנו פועלים באופן מוסרי בעזה. צריך לבחון כל דבר לגופו.
2. אני מציע לך להרחיב את המקורות עליהם מבוססת ההכרה שלך את ההיסטוריה של המפעל הציוני ולקרוא מקורות קצת יותר ביקורתיים (גם אם לא תקבלי את דיבריהם).
3. כותב הספר שעליו מבוסס הסרט שציינת אינו נחשב באקדמיה כאדם אוביקטיבי בכל אשר נוגע לישראל, והוא מתואר כפרו-ישאלי. אינני מאמין שיש מישהו שהוא אוביקטיבי לגמרי בגירסא שלו לגבי ההיסטוריה אבל דווקא ביגלל זה אני מאמין שיש צורך להכיר את הגירסאות השונות לגבי ההיסטוריה.
4. מספר נקודות קטן שגירסאות אחרות של ההיסטוריה מדברות עליהם:
4.1 גירוש ערביי לוד ורמלה.
4.2 ריגת פלסטינים שניסו לחזור לבתיהם אחרי המלחמה.
4.3 מחיקת כל זכר לישוב הפלסטיני בישראל.
4.4 הטענה (של היסטוריונים ישראלים) שהציונים בישראל היו מעונינים יותר בהקמת המדינה מאשר בהצלת יהדות אירופה בזמן השואה.
בתור התחלה אני מציע לך לקרא מספריו של תום שגב.
אהבתיאהבתי
"שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו."
"הבעיה הקשה… היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים…. בשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים…"
כל כך נכון.
אהבתיאהבתי
גם אני מאמין לחמאס. (אפשר להוציא סטיקר).ואני חושב שמה שהחמאס אומר לא כל כך רלוונטי. מה שחשוב זה פרגמטית, אם אפשר להגיע להסדר. תקרא לי מעופף, אבל אני מאמין שאחרי שלושים שנה של רגיעה ובניה, אפשר יהיה להגיע לשלום קר. אפילו יותר מהר.
אבל הישראלים לא יתנו לרגיעה לקרות. זה יעלה: בכסף, בדם, וב"כבוד".
ויפה מי שמאמין בכך שאם אתה אדם טוב, אתה הולך לגן עדן. נראה לי קצת טיפשי הקונספט של גן עדן, אבל העקרון יפה ונכון, ומעורר תקווה. באנושות.
אהבתיאהבתי
השוואתך לדניאלה וייס והרב לוינגר וחבריה בעידן של מלחמה ולוויות ומסירות נפש והקרבה של חיילינו למען הגנת המולדת. אולי המושגים הללו לא נהירים לך די הצורך? אפשר ומומלץ לחזור ולעיין בספרי החלוצים והלוחמים מכל מלחמות ישראל, אה שכחתי שהלוחמים הללו בטח לחמו במלחמות כיבוש ודיכוי אז זו בעיה שלהם שמתו במלחמות מיותרות… פשוט גועל וסחי, שיש היום עדיין כאלו שעומדים מנגד עמם בחזירות ואגואיזם וממלאים טורים וירטואליים במלל פלספני ופלצני במקום ללכת ולסייע לילדי הדרום המפוחדים ולמשפחותיהם. תפילתי ותקוותי שאולי יום אחד יכנס השכל הישר והלב היהודי בך ובחבריך מהשמאל ותתחילו לחפש את האחדות והשלום בתוך העם ואח"כ מחוצה לו
אהבתיאהבתי
היינו צריכים עוד מזמן לעשות אחרת. כשעוד היינו במו"מ עם אשף=פתח, תנועה מתונה קצת יותר היינו צריכים להיות מספיק חכמים לעשות איתם שלום. או עם קודמיהם, מיד אחרי ששת הימים. אבל היינו חזקים בעינינו. עכשיו קילבנו את הקיצוניים ביותר מולנו. חבל. נקווה לטוב, ועדיין כדאי לנסות לכפות הסדר מבחוץ דרך העולם הנאור. ואז, בעזרתו יתברך, שלעדיו אנחנו לא זזים אפילו מטר, יבוא סוג של שלום. שלום
אהבתיאהבתי