לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".
כשאני בוחן את תגובותי, כמו גם תגובות האנשים שסביבי, למבצע בדרום, הולכת ושוקעת בי ביתר שאת ההכרה שהעם הזה כולו סובל מסינדרום פוסט-טראומטי. כי מה שהולך כאן מבחינה נפשית הוא הרבה יותר ממבצע מקומי נגד ארגון טרור. מבחינה נפשית יש הרגשה של ארמגדון, של מלחמת יום הדין, של מלחמה על עתיד העולם בין בני-האור לבני-החושך.
עופר שלח, מהפרשנים הבודדים שעושים רושם של בני-אדם, כתב אתמול:
אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים – בעיקר בצד האזרחי – כמעט היסטריה.
כן: היסטריה זאת המילה. יש כאן טירוף שכולל פחד עצום מהפסד, כלומר מעוד מערכה שמסתיימת לא בניצחון "מזהיר" (כמו זו הקודמת בלבנון), ויש כאן ששון-קרב של עיניים דלוקות מתאוות השמדה, ויש כאן לב שמרקד בקרבנו על כך שהנה, סוף כל סוף ואחת ולתמיד – הראנו להם.
מלכודת קופים: מיועדת לתפוס קופים שלא מצליחים להבין שהם חייבים להרפות מהאוכל שבתוכה כדי להוציא את ידם.
ונראה לי ברור שהתשוקה "להראות להם" היא יותר מכל התשוקה להראות לנו, להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים, שלא נושמד, שלא נאבד, ש"לעולם לא עוד", ש"עם ישראל חי". לכן גם המבצע המוגבל הזה מכונה כבר מתחילתו "מלחמה" – כי כל כך חשוב לנו לנצח בעוד אחת כזאת, כמו פעם, כשקרקסנו לבדנו את "כל צבאות ערב". כך שגם אם מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שפועל נגד ארגון טרור המצוייד באופן הבסיסי ביותר, לא נוותר לרגע על התפיחה על השכם או על החזה, נסחט כל טיפת מיץ מהלימון הזה כדי להזין בו את האגו החבול שלנו, ולשכך איתו את חרדת הקיום ההיא.
ואולי לכן גם מתנדבים תושבי הדרום בחדווה רבה כל כך לשמש בשר תותחים כל עוד (ורק כל עוד) הצבא "עובד". כי מה שחשוב יותר מכל איננו שגרת החיים או איכותם, גם לא הדיוקן מוסרי שלהם, אלא הוודאות שהם ימשכו. מה שחשוב הוא לא לסלק את הרקטות, אלא את תחושת חוסר הביטחון באשר למידת שרידותנו. מה שחשוב הוא שנדע שאנחנו חזקים יותר מהם.
כי מה שרודף אותנו, אפשר להעריך, הוא אותו ניסיון נחוש שאכן כיוון להשמיד ולאבד את העם הזה באירופה לפני שבעים שנה, כשאכן הוא היה חלש ופגיע. השואה – מילה שהפכה לאינסטנסיה מטאפיזית – נושפת בעורפנו כל הזמן, ואנחנו חייבים כל הזמן להמשיך לברוח ממנה. המנוסה הזאת מתישה, ומכאן הרצון הבאמת אותנטי של רבים להגיע לשלום, או לפחות לשלווה, להגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה.
אבל המנוסה הזאת היא גם חלק מאיתנו, וכדרכם של שינויים כאלה גם זה כרוך באבדן זהות, מעבר לכך שהוא מלווה בכל החששות המובנים מאליהם. ואם היה סיכוי לעשות זאת, זה היה אולי אי שם לפני יותר מעשור, עם רבין, ואחריו עם פרס, כאשר רוב רובו של העם היה באמת מוכן לחלק את הארץ. האם זה היה מביא שלום? זו שאלה אחרת. אבל הנכונות היתה שם, הנכונות לנסות להרפות מהעבר, להסתכל הלאה אל העתיד, להיות נדיבים, להתפשר. אבל אז באו פיגועי ההתאבדות ואותו רצון קיפל את עצמו כמו צב מפוחד והתבצר מאחורי שריון קשקשים.
מאז הדברים הלכו והתדרדרו, בשני הצדדים כמובן. ועל כל הקצנה שלהם, אנחנו נקצין מצדנו, ולהפך. כמו קופים שאוחזים במזון שבמלכודת, לא נרפה מדרך הכוח, אפילו במחיר מותנו. אנחנו פשוט מפוחדים מכדי להרפות. ודרך הכוח טובה מאוד בלשכפל את עצמה, בעיקר כשגם לצד השני יש את הטראומות שלו, ואת המצוקות שלו בהווה כמובן. וכך אנחנו מחליפים את הפתח בחמאס, ואת החמאס אולי נחליף באל-קאידה או אירן, ופחדינו הגדולים ביותר אכן יתגשמו, ומולנו אכן יעמדו אויבים שרוצים רק להשמיד אותנו, כך שנוכל אנחנו לנסות להשמיד אותם. נמחה את זכר עמלק מעל פני האדמה. הכל כדי שסוף סוף, כך או כך, יתקיים מצב בו אין בעולם אף אחד שרוצה להשמיד אותנו.
למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר? האם מצריים של נאצר לא התיימרה למחות את ישראל מעל למפה? האם לא חתמנו איתה על הסכמי הפסקת אש? אבל כיום, אולי בגלל רצף הכשלונות מאז ששת-הימים, אולי בגלל אובדן צדקת הדרך, אנחנו לא מוכנים. לא בגלל הסכנה, אלא בגלל שמרתיחה אותנו המחשבה שישב לידנו מישהו שאומר בגלוי שהוא רוצה להשמיד אותנו. זה מה שמפריע לנו. מה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לסבול. זה, לפחות, מה שאני רואה בי עצמי, ומה שנדמה לי שאני רואה סביבי. המבצע הזה על כן הוא לא על "הבאת שקט לדרום", ואפילו לא על מחיקת הטראומה של מלחמת לבנון השניה. הוא בסך הכל עוד ניסיון להתמודד עם חרדת הקיום שלנו.
[אני רוצה להמליץ מאוד מאוד לקרוא את מכתבה של נעמיקה ציון, תושבת שדרות. הטקסט שלעיל עלה גם באתר הסנגהה]
לולאת האל 
א כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל. ב מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל: עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. ד עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ. ה כִּי יֶשׁ-יוֹם, קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם; קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. {פ}
ו כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ, בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם; הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ, וְאִמְרוּ, הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ–בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו: קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם–אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ: כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. {ס}
ט שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה גּוֹיִם, וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק; וְאִמְרוּ, מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ, כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. י כִּי-פָדָה יְהוָה, אֶת-יַעֲקֹב; וּגְאָלוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. יא וּבָאוּ, וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב יְהוָה עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר, וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר; וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו; וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים, דָּשֶׁן; וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם-יְהוָה. {ס}
אהבתיאהבתי
הייתי רק מתחילה ובוחנת את התסמונת הפוסט טראומתית הקודמת לכך, ואף לשואה, והיא תחושת הצורך לשלוט בכל הנסיבות ובכל מקום (כדי להקדים תרופות למכות).
ניכרת גם בארץ חשיבה מאד מוזרה, כל אזרח מנהל ו"עושה סדר" בכל העולם. בטוקבקים, למשל ולא רק לגבי מלחמה זו, אנשים משתמשים בטיעונים גלובאליים על האסלם הפונדמנטליסטי כאילו ישראל, או הם בעצמם וקומץ חבריהם האומללים, אחראים לשלום העולם ולכל התפתחות, החשיבה אינה קונקרטית , אישית, תועלתית מיידית, אלא אוניברסלית, ומאגית, כלומר תפיסת מקומו של אלוהים ולנהל את העולם.
זו תגובה פוסט טראומתית מוכרת.
החשיבה הקונקרטית כמו למשל, מה איכפת לך מהאסלאם העולמי תפעל לפי האינטרס שלך, מנוגדת להלך רוח פוסט טראומתי. כל דבר עובר השוואה הפוכה ל"שואה", כלומר, כמו שאז לא עצר העולם את היטלר, כך עכשיו צריכים אנחנו דוקא לעצור את כל המשוגעים האחרים בכל מקום בגלובוס. במקום לחשוב בקטן, על הבטחת המקום שלך, וזהו.
בנוסף לכך יש צורך עז להיטמע בישות אחרת, ולזהות את עצמנו איתם, כיון שזה מקנה תחושת בטחון מדומה, מעין תסביך "זיקית".
עופר שלח אכן קול בודד במדבר לאחרונה, אבל הוא צריך גם כן לשאול את עצמו אם בזמן רגיעה הוא וחבריו לא נוטלים חלק בפולחן המיליטריזיצה של הקיום, כיון שבאמת בזמן מלחמה, כבר אין טעם לדבר נגד, או לבקר. זה זמן התותחים.
אהבתיאהבתי
על פוסט יפה ומעורר מחשבה
אני דווקא חושב על תהליך של נקמה שתוכננה בקפידה
ברם, משעה שעזה כותרה, ונוכחו כי הדמון החמאסי ניתן להכנעה
התעוררה שמחת-הכח בליבותיהם של קברניטים מסוימים
ולא אתפלא אם הדברים ייגמרו בשליפת הנייה מבור מחבואו וצלום שיניו
בכדי לפרסם את קלונו ברבים
הפקת אלבומי הניצחון רק החלה
מחיר ההרס, השכול ואבדן חיי האדם
יימחק כרגיל מספרי המנצחים, כותבי ההיסטוריה
פואד בן אליעזר יכ\וכל להתראיין בכל מקום ולאמר ש'המדינה צוהלת'
אהבתיאהבתי
אתה רוצה שלא נהיה בטראומה ? אתה רוצה שאני אשכח שרוב משפחתי הושמדה על ידי אנשים תרבותיים ומנומסים שהיו שכניהם הטובים ?
אתה יודע, אדם חכם לומד מטעויות העבר. חלק מהלמידה זה להבין שכשמישהו אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, הוא לא בהכרח מתבדח, כי כבר עשו את זה אי שם בהיסטוריה. כמה פעמים עשו את זה בצורה מקומית ופעם אחת ניסו לעשות את זה בגדול. אדם חכם גם נערך לדברים מראש, כדי שאחר כך הוא לא יצטרך לראות את ילדיו עולים באש הכבשנים. אדם חכם זוכר שאף אחד לא בא לעזרתו ברגע הקריטי ולכן אדם חכם מכין כוח צבאי מרתיע וגם משתמש בו בעת הצורך. בניגוד למה שאתה טוען – אני לא חושב שאנחנו במנוסה – אני חושב שאנחנו עדיין בשלב הסקת המסקנות ויישום הלקחים מן מהשואה – זה לפחות מבחינתי תיאור יותר הולם.
לגבי להרפות מדרך הכוח:
תסלח לי אבל אתה פשוט מעוות את המציאות. היה אוסלו ונתנו צאנס אדיר לתהליך שלום והפיגועים מהמזויעים באוטובוסים ניפצו את התהליך. היה תהליך וואי, הייתה ההתנתקות, היו הרבה מאוד תהליכים כאלה ואחרים שנתנו צאנס לשני הצדדים, ובהחלט מימשו אפשרויות להפסקת התהליכים האלימים, אבל הצד השני תמיד חזר לסורו ותמיד פיגע, דקר והשתמש במגוון דרכים להגברת השנאה.
אל לך להלין על ישראל שיודעת כל הזמן להושיט ידה לשלום ועשתה שלום עם האוייבת הכי מרה שלה – מצרים ואחר כך עם ירדן (לא בדיוק אויב מר, אבל לא חשוב). ישראל גם ידעה לשמור על הפסקת אש לא רעה בכלל עם סוריה כמעט מ – 73 עם חריגות שנעשו בתוך לבנון.
עם הפלסטינים יש לנו בעיה חמורה – נכון. האם הבעיה כולה שייכת לנו ? האם הבעיה היא שאנחנו כבולים לדרך הכוח ? מכורים לה ? לא. אנחנו פשוט רוצים שהצד השני יגיד שהוא מעוניין בשלום וגם יתכוון לזה. תוציא את הראש ותכיר את המציאות האמיתית – מתי אי פעם קם נציג פלסטיני ואמר שהוא פשוט רוצה שלום ודי, בלי לאיים תוך כדי ?
אהבתיאהבתי
התגובה שלך היא בדיוק שיקוף של ההיסטריה שאני כותב עליה.
אתה גם הבנת ממני דברים שלא כתבתי. אני בהחלט לא מאשים את ישראל על כך שהיא בטראומה. אני חושב שצריך להתבונן בזה דווקא מתוך הבנה, שלא לומר חמלה. אני גם כולל את עצמי בתוך הסובלים מאותה טראומה. אני גם לא חושב שהבעיה שלנו עם הפלסטינים היא כולה באשמתנו, למרות שהיא ודאי רובה באשמתנו. ואני לא מסכים איתך שישראל מושיטה באמת יד לשלום. רוב התוכניות שהוצעו לא הציעו פתרון אמיתי למצב, למרות שודאי שלענות עליהם בפיגועים זה דבר טיפשי ובלתי מוסרי בעליל.
אהבתיאהבתי
אני שלם עם מאמצי השלום שנעשו בעבר ואני שלם עם מאמצי השלום שיעשו בעתיד. אם אתה חושב שההיסטריה שלי ושל אחרים מפריעה למאמצי השלום, כנראה אתה צודק. ספר על זה לפלסטינים, תגיד להם שככה הישראלים, לא יכולים אחרת. לגבי ששון הקרב והרצון להיות בשר תותחים שהצמדת לתיאור ההסטריה בפוסט שלך לא רציתי להגיב קודם, אבל עכשיו אני חייב להגיד לך לאור תגובתך זו שאתה לא רק טועה ברמה העובדתית אלא גם אדם מאוד טיפש אם זה מה שהצלחת ללמוד עד היום על החברה הישראלית שמקדשת ראש וראשון את החיים.
הבעיה שלנו עם הפלסטינים רובה באשמתנו ?
הייתי שמח לשמוע איך אתה קובע את זה.
נ.ב. אביב טטרסקי מעיר לי שאני בוטה לפעמים. במקרה שלך, אין לי מספיק מלים בוטות כדי להגיד לך שכל קשר תועלתי בין הניתוח הפסאודו פסיכולוגי שלך לבין המציאות לא קיים כהוא זה. בינתיים מבחינתי, לא הבאת תועלת לאיש על ידי יצירת הפוסט הזה. תחזור כשתצליח להביא הצעה מעשית לסדר היום איך להרגיע את האווירה ולייצר שלום. חוצפן.
אהבתיאהבתי
באמת לא הבנתי למה אנחנו בפוסט-טראומה. אם נניח לשואה, אז אם זכרוני מגיע מהרגע שהנחנו פה את עקב נעלנו היהודית המטונפת ניסו להשמיד אותנו בדרכים מגוונות.
השיגעון אישי היקר נמצא בצד שחושב שעלינו להפסיק לחשוב השרדותית. אולי נקרא לזה אנטי-פוסט-טראומה? מה דעתך?
אני אומר: הבה נשלב ידים עם אחינו מהחמאס, איראן, סוריה ושאר האנשים הטובים שרוצים כל כך בשלום ופשוט (כמו ילדים מצחיקולים כאלה) לא יודעים איך להביע את זה ולכן מושכים לנו בטילים ובורחים.
דורון – ארץ ישראל – הועדה להחזרת ההגיון הבריא.
אהבתיאהבתי
פוסט מעולה הנוגע בזרמים החבויים.
אהבתיאהבתי
נכון,יש לא מעט אנשים שבאוכלוסיה שהם ששים אלי קרב, ומצדם, שיושמדו כל הפלסטינים, אם זה מה שיביא לנו שקט. אני לא מסכימה עם אנשים אלו, ואני חושבת שדעה כזו היא מוטעית. עם זאת, אני לא חושבת שהפעולות שלנו בעזה הן בלתי מוסריות בפני עצמן.
אני חושבת שמה שהכי חשוב הוא האם אנו באים ממקום של חמלה וראייה מפוקחת, בלי רצון לראות את השני כאויב מרושע, אבל גם בלי הזיות על שלום בכל מחיר.
הרג של האויב מתוך פחד ויצר נקמה הוא חסר חמלה. אבל גם סירוב להגן על עצמינו מתוך פחד לפגוע באחרים, יכול להיות בהחלט אקט של חוסר חמלה כלפינו עצמינו. האם לנו אין זכות לחיות מבלי לפחד מהפצצות? האם רק משום שהצבא שלנו מצויד טוב יותר, אנחנו צריכים לוותר על הצורך שלנו בהגנה?
לא , אני לא מאמינה שהדרך הצבאית מובילה לפתרון, אבל אני לא מאמינה שבמצב הנוכחי ניתן להגיע לשיחות של שלום מבלי להפגין בטחון בכוחינו ומבלי להגן על אזרחינו. שיחות על שלום תוך כדי שפוגעים באזרחים יגרמו להרג חמור בהרבה בהמשך. אני לא חושבת שרצוי לנו לחפש שלום בכל מחיר, אחרת זה לא יהיה שלום, אלא כניעה. תקרא לי גזענית, אבל לא הייתי רוצה שלטון מוסלמי בישראל.
באהבה,
מיכל
אהבתיאהבתי
"למצב הזה אנחנו מייחלים יותר מכל. בגלל אותה הטראומה. כי אם זה לא העניין, למה שלא נדבר עם החמאס? למה לא להגיע איתם, ישירות, להסכם הפסקת "אש? האם לא חיינו לצד מדינות אויב בעבר?
איפה היית בהתחלה? הרי בהתחלה תמכת במלחמה הזו! אמרת שאתה "מאמין לחמאס"!
המנגינה של הדברים שלך הייתה בדיוק המנגינה שאליה התכוון עפר שלח: הרגשת את זה באופן אישי.
חיפשתי וחיפשתי איזושהי הכאה על חטא – ולא מצאתי.
אהבתיאהבתי
Indeed, Tomerico. every word. (sorry, my hebrew is not working on this computer ;-).
I don't think anyone, even those who feel are acts are justified, disagree that it comes from anger and fear. I think the only difference is whether you feel the fear itself should be recognized and held, or whether letting go of the fear in itself feels threteaning / dangerous.
And that, ofcourse, is true from both sides.
Thank you for writing it, even if that makes you seem scary, dangerous, or naive to some. And as for asking you to come up with solutions – not really a fair request, given that the current solutions are militaristic and time bound, and no one really sees them as sustainable responses.
I too, ofcourse, have no good answers. I just hope we realize that there is no good solution at this time, and maybe it is about letting go of that aggression /food / solution, taking our hands out, even injured and bleeding, care for our hands, our state, as best we can from within (health, finance, education, development, even making sure the army is strong and prepared for a true militaristic threat, and preparing a better diplomatic effort).
Maybe it is about accepting that there are people who want to destroy us, there are people whose resources and values we threaten. Accepting that we might fail, and be killed, but the will and determination we have would serve us to live a life worth living to the best of our abilities. Asserting to ourselves again what are our moral as well as practicum grounds. And remind ourseleves that there is never anything anyone else can do to make us TRUST that one day there'll be a solution, the trust is something we must give ourselves, at times despite and not because of what we see.
Maybe it's about reminding ourselves that we can choose cautiously, critically trust or to fear, and we could be wrong about any of those, but the cost of living in constant fear might outweigh the costs of being wrong about trusting there might be a way, someday.
אהבתיאהבתי
בפעם הבאה נצא למלחמה בתחושת שלווה, עם מבט ענוג וחמת חלילים. לא חלילה מתוך צורך בהגנה מפני התקפה (רחבה אגב הרבה יותר מזו שיצאה מעזה).
אז באמת סליחה מכל הלב שאני אישית מרגיש שמדינות סביבי שמו להם למטרה מוצהרת להשמיד אותי רק בגלל שאני בן הלאום היהודי (ולא, לא בגלל הכיבוש).
מה דעתכם לנסות להביט דרך עיני לרגע? כי עד כמה שזכור לי כשנושמד בטיל גרעיני, או במלחמת התשה זוחלת גם אתם תהיו איתי באותה סירה. אלא אם יש לכם אזרחות אירנית.
הזיות, אמר פעם מישהו חכם, אינן תחליף לחשיבה רציונלית. ולרצות נורא-נורא-נורא (תוך כדי רקיעה ברגליים) להאמין שאנחנו נורא חזקים ולכן צריכים להיות כה ענוגים וסלחנים כלפי שכנינו היא הזיה מסוכנת לכולנו.
אהבתיאהבתי
אני מצטרפת למסכימים. זה דומה למלחמות ה"מגיע לי" בארגז החול בגן הילדים. זה דומה לאיך שנוהגים כאן.
שמחתי לראות שמצאת דרך להביא את המכתב של נעמיקה. אני מקווה שיקראו אותו.
אהבתיאהבתי
ו- RS, אני עונה לך רק כי אתה מגיב ותיק, ולכן אני גם מתפלא על חוסר הבנתך: אין קשר הכרחי בין תמיכה במבצע לבין הדרך שבה תופסים אותו. אין גם קשר הכרחי בין תמיכה במבצע בתחילתו, לבין חוסר תמיכה בהמשכו. ואם שמת לב, אני כתבתי שזיהיתי את הדפוסים הפוסט-טראומטיים קודם כל בי.
ועינת, אני מקווה שאוכל לגייס את האמון הזה שאת מדברת עליו. כרגע קשה לי מאוד, לצערי הרב.
אהבתיאהבתי
התעלית על עצמך.
(עוד לא יודעת מה לכתוב, יש לי הרבה על מה להגיב, אני לוקחת לי זמן לחשוב על זה כי הפוסט הזה ראוי לכך. אני עוד אחזור אליך. בכל אופן תודה).
אהבתיאהבתי
סחתיין תומר. התכוונתי לכתוב דברים דומים. אבל אני לא חושב שהייתי מתנסח יפה ובבהירות כמוך.
אני תוהה איך אפשר לכתוב את הדברים הללו בלי שהם יכעיסו את האנשים שאליהם הם מופנים.
הרי כל כך חשוב שהדברים שכתבת יובנו – והם כל כך לא מובנים לרוב האנשים פה.
אביב
אהבתיאהבתי
כדי לקרוא כאן בקישור את הדיווח של דפנה בנאי
http://sangha.org.il/?p=43
מצאתי אותו כשקראתי את מכתבה המרגש של נעמיקה ציון
ואולי במקום ליחל לבואו של משיח
נאחל לבואה של הבינה
אהבתיאהבתי
לי המבצע הנוכחי בעזה נראה ומרגיש כמו ניסיון אחרון לאשר לעצמנו את את עובדת הישרדותנו. את עצם חיינו. ראשית הרצון העצום, שהוא כמעט ערגה, "לנצח". אליו נלווים העיוורון למחיר שמשלם הצד שני, הנכונות להקריב הכל כדי שצה"ל ייראה טוב (את שגרת החיים בדרום, את האתיקה העיתונאית, את האמת, את המוסר), הזעם המטורף על כל מי שחושב ומעיז לומר אחרת, והתפילה, והמתח העצום, ש"זה סוף סוף יילך לנו", שהפעם "נצליח".
אני מנסה להסביר לעצמי את ההצדקות שחברים שלי מה"שמאל נותנים בלהט, ואיך ככל שמתבררת רמת הקטסטרופה ככה הם יותר נצמדים להנמקות האלו בבחינת הדיסוננס הקוגנטיבי ואיכשהו לא ממש מצליחה להשתכנע בהסבר הזה.
הפוסט שלך נתן לי פתאום דרך אחרת להסתכל על הדברים.
תודה.
ובחורבן ירושלים וכו' וכו'
אהבתיאהבתי
למה אתה חושב שהמלחמה נגד הטרור שמופעל ע"י ארגון החמאס נודעת מאיזושהיא טראומה? זה הרי תגובה טבעית לחלוטין שלא מצריכה אפילו איזשהו ניתוח פסיכולוגי אם זה בכלל מה שהתימרת לעשות..
וד"א אני חושב שקמת מוגזם שאדם אחד ינסה לנתח מבחינה פסיכולוגית ברה שלמה שלא לדבר על כך שהחברה הישראלית מורכבת מאוד.
ודבר נוסף אפשר לקחת את אותו רעיון של פוסט טראומה מהשואה ולומר לפעמים מדינת ישראל מפגינה רחמים כלפי הפלסטינים שלא ראויים להם רק מהסיבה שאם כך וכך נהגו כלפינו פעם אז בכל מקרה אי אפשר לנהוג כך.
אהבתיאהבתי
יש אמת בדבריך.
אהבתיאהבתי
הבעיות של ישראל בוקעות מתוך מקומות מאוד מאוד עמוקים, הרבה יותר ממה שרואים בחדשות
אהבתיאהבתי
טוב האמת היא שאני די חדש פה אבל תומר אני מוכרח להגיד לך שהרמת אחלה פרוייקט מצד הניואייג'י שלו ומצד השמאלנות … נו טוב בא נבדוק אתכם- אני מצרף פה סרטון ממש דמגוגי מחד ומאידך מבטא פסוט טראומה עמוקה שאיננה קשורה רק להיבט של הסכסוך ערבי פלסטינאי אלא לסכסוך יהודי- עולמי ההסיטורי. שאפשר לקרוא לא פוסט אלא טרואמה עמוקה שעדיין מהלכת אימים על התודעה הישראלית (וראו את 'חווית ההצלחה' של מנהיגי הממשלה- שקרתה לדעתי ברגע שישבו איתם מנהיגי אומות אירופיים ואכלו איתם סטייק)http://www.youtube.com/watch?v=UY3QpWvYzLw וטוב אתנצל מראש בכדי שלא תנדו אותי מאתרכם היקר- הסרטון מבוסס על דברי ר' מאיר כהנא
אהבתיאהבתי