אם ברצונכם לעצבן חברי כת, אחד הדברים האפקטיביים ביותר הוא להחמיא באוזניהם למנהיגם. הדרך לעשות זאת היא לשבח, למשל, את מראהו של הגורו, את טעמו בבגדים, את כתיבתו, לומר שהוא כריזמטי, שנון, חתיך, חמוד וכו'. במצב כזה חבר הכת נמצא בחוסר אונים מסויים: הוא לא יכול ממש לכעוס עליכם, כי אתם הרי אומרים דברים טובים, ומצד שני הוא מרגיש שלא בנוח. הוא רוצה לשמוח בדבריכם, אך הוא אינו יכול. משהו מפריע לו, ולעיתים הוא עצמו אינו מצליח להסביר לעצמו בדיוק מה.
סרן קירקגור, אחד מהפילוסופים האהובים עלי ביותר, מצליח להסביר מה. בחיבור קצר הנקרא ההבדל בין גאון לשליח עומד קירקגור על הבעיתיות שבהילול דמויות דתיות. הוא מדגים זאת על פאולוס:
אנו שומעים מדי פעם כמרים מסויימים שבכל תמימותם הלמדנית מזנים את הנצרות מתווך כוונה טובה. הם מדברים בטון מרומם על אודות שנינותו ועומק מחשבותיו של השליח פאולוס, ועל אודות יופיין של המטפורות שבהן הוא משתמש – אסתטיקה טהורה. אם יש לראות בפאולוס גאון, זה גרוע מבחינתו. […] כך הוא מוכר ונערץ בשל תכונות בלתי חשובות, ובזכות משהו שהוא אינו מייצג מעצם מהותו, ומשום כך שוכחים מהו באמת. […] כגאון לא ניתן להשוות את פאולוס לאפלטון או לשייקספיר [… אבל] כשליח אין לו כל קרבה לאפלטון או לשייקספיר. […] גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות. (ההדגשות שלי)
קירקגור בשולחנו, ציור שמן של Luplau Janssen
קירקגור מסביר שבעוד הגאון מקבל את כשרונו ומכוון את פעולותיו מתוך ואל העולם הזה, השליח מקבל את שליחותו ומכוון את פעולותיו מאת ואל האלוהים. מכאן נובעים כל ההבדלים שבעולם (ומעבר אליו): הגאון הוא גאון מלידה; השליח מתמנה לכך מידי האל בפתאומיות. לגאון יש כישרון; לשליח יש יעוד. הגאון עושה עבור העולם; השליח עושה עבור האל. הגאון נבדל איכותית מאחיו; השליח מהותית. הגאון משנה דברים בזמן; השליח משנה דברים בנצח. ולכן
הערכת הגאון היא על טהרת האסתטיקה, על פי תכניו ועל פי כוח המשיכה המיוחד שלו. שליח הוא מה שהוא משום שהוא מחזיק בסמכות אלוהית.
ומהי סמכות?
סמכות היא תכונה מיוחדת, שבאה ממקום אחר ומנכיחה את עצמה מבחינה איכותית בדיוק כאשר תוכן ההצהרה או המעשה הופכים לדבר חסר משמעות מבחינה אסתטית.
והסמכות הזאת, היא מה שעושה כל דיבור על "כשרונו" או "חוכמתו" של השליח לא רק למגוחך, אלא למטריד, ולבזוי. אומר קירקגור:
אינני מאזין לפאולוס בשל היותו שנון, בשל היותו מבריק במיוחד. אני מציית לפאולוס בשל סמכותו האלוהית. […] פאולוס אינו צריך להתגאות בשנינותו, משום שבכך ייראה טיפש. אין הוא צריך להיות מעורב בויכוח אסתטי או פילוסופי על התורה שלו, משום שבכך הוא יפגין קו מחשבה רופף. […] כאשר התחום הדתי-פרדוקסלי מתבטל או מתפרש באופן אסתטי, שליח הופך לגאון, ואז אמרו 'לילה טוב' לנצרות.
קירקגור אף מצליח להדגים את העקרון שהוא הבחין בו על ידי דוגמא מחיי האנוש (על אף ההבדל התהומי ביניהם לבין האלוהות כמובן):
אנו מניחים, כמובן, שמלך הוא בעל סמכות. מדוע, אם כן, יימצא פגם בעובדה שהמלך הוא שנון, הוא אמן וצייר? אין ספק שהסיבה לכך היא שאנו מדגישים באופן מהותי את הסמכות המלכותית, ובהשוואה לכך התכונות היותר פשוטות, אלו שנוגעות להבדלים בין בני אדם, נתפסות כתכונות החולפות, משהו שאינו הכרחי, מקריות טורדנית. […] לבקש כי מלך יהיה גאון ולרצות לציית לו במקרה כזה, ייחשב לבגידה, משום שהשאלה מכילה ספק בקשר לציות לסמכות. (ההדגשות שלי)
כאמור: האסתטי, עד כמה שהוא משמח, הוא מקרי, ואינו קשור למהותו של האדם. העמידה מול האל – היא קשורה למהותו. קירקגור רואה אם כן סכנה רבה בעירבוב בין האסתטי לדתי. אכן, ערבוב כזה הוא לדידו התקפה על הדת מצד התרבות, התקפה על אלוהים מצדו של האדם:
ישו, אפוא, לימד מתוך סמכות. לשאול אם ישו מעמיק זה חילול הקודש וניסיון (מודע או לא מודע) להרוס אותו. בעצם השאלה טמון ספק באשר לסמכותו, וגם ניסיון יהיר וישיר להעריך ולדרג אותו כאילו הוא נחקר שדבריו עומדים למבחן, ולא מי שניתן בידיו כל הכוח בשמיים ובארץ.
כעת מובן, אני מקווה, מדוע חברי כת לא מסוגלים לסבול מחמאות שניתנות לגורו שלהם על ידי זרים: המחמאה כמובן גוזלת את סמכותו של הגורו. שהרי עבור חסידיו המורה הרוחני איננו רק "חכם" או "עמוק" – הוא קולו של הנצח. אותו גורו מהווה בשבילם את הגבורה, את הסמכות המוחלטת שכל הכרעותיה הינן אלמותיות ובלתי ניתנות לערעור כאש לבנה על אש שחורה. כאשר אני מחמיא לאל שלהם אני נתפס, בצדק, כמי שלא מבין את סגולתו האמיתית, או גרוע מכך, מבין אך מסרב להאמין בה.
וכמובן, ככל שמעמד הגורו נחשב נשגב יותר, המחמאות יכולות להתייחס גם הן לעניינים יותר נשגבים, ועדיין לעצבן. נסו לומר לחסיד חב"ד שהרבי מליובאוויטש הוא, נאמר, תלמיד חכם עצום. כך גם, למשל, בעודי חוקר את הכת של אדי דא התיידדתי עם אחת החברות בה. בחורה זו, חכמה ומקסימה אגב, היתה מגלה סימנים של חוסר סובלנות כאשר הייתי מתאר באוזניה, בכנות כמובן, כמה אני מתרשם מאבחנותיו הרוחניות של דא, וכמה אני חושב שהוא עמוק ומבריק.
זה עיצבן אותה מאוד מפני שבשבילה דא היה אלוהים בכבודו ובעצמו (כך הם מאמינים שם בכת). מכיוון שהיה אלוהים ממש, לא היתה ולו מחמאה אחת שהייתי יכול להעניק לו באוזניה שהיתה מוצאת אצלה קורת רוח. רק המילים "הוא אלוהים" היוצאות מפי היו יכולות לשמח אותה, שכן מילים אלה אינן מחמאה, אלא כניעה טוטלית לסמכותו של דא. 'אלוהים' אינו שם תואר, אלא סימן מוסכם כי תמו השאלות והדיונים. 'אלוהים' הוא תשובה, שאחריה החיים מתחילים להתנהל אל מול ולקראת במקום בשביל ולצורך.
באותה צורה גם אותם בתי מדרש חילוניים-למחצה שקמו בשנים האחרונות, עד כמה שאני באמת מחבבם, הם עיוות אסתטי של הרעיון הדתי. כאשר נלמד סיפור תלמודי או מהלך הלכתי מפני שהוא "יפה", "מעניין", "חכם" או "עמוק", הרי שצריך להיות ברור שאין כל קשר, או לחילופין קשר הופכי יש, בין לימוד שכזה לבין לימוד תלמוד בישיבה מן המניין. שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל, וכל יופי או תחכום שיש בסוגייה מסויימת הוא לחלוטין פריפריילי וחסר חשיבות, שלא לומר פשוט עודף ומפריע. התלמוד הוא עצום עבור תלמיד ישיבה ליטאי בגלל שהוא יודע דרכו את רצון האל, ולא משום שהוא יצירה תרבותית מהשורה הראשונה.
אגב את אותה הזנייה (היה קורא לכך קירקגור) של התלמוד ניתן כמובן לראות גם בין האורתודוקסים, לפחות אצל אלה המנסים למצוא, ולהוכיח בכל דרך, את חוכמתם העצומה של חז"ל, בדרך של "תראו איך חז"ל ידעו כבר לפני אלפיים שנה על X" וכל דבר שטות שכזה. עבורם לכאורה חז"ל לא חשובים מספיק כמתרגמים של רצון האל לשפת המצוות, ודרוש להם שגם יבינו במדע, או יהיו איצטגנינים.
עטיפת הספר "העת הזאת", ממנו לקוחים הציטוטים (ראו להלן)
רגש דתי אמיתי, לפחות על פי קירקגור, נדיר למדי בימינו. אז איך ולמה הגענו לאיפה שהגענו? מסביר קירקגור:
סמכות היא משהו מוחלט מבחינה איכותית. […] אך הדבר שבלבל לחלוטין את הנוצרים במהותם הוא שמתוך ספק התחלנו לפקפק בקיומו של אלוהים, ומתוך מרדנות בכל סמכות שכחנו מהי סמכות ומהי הדיאלקטיקה שלה. מלך קיים פיזית, באופן שכל אחד יכול להיווכח בכך, ואולי בשעת הצורך הוא מסוגל להוכיח פיזית שהוא קיים. אולם אלוהים אינו קיים בדרך זו. הספק הביא להצבתו של אלוהים באותו מקום של חסרי הסמכות, באותה הדרגה של הגאונים, המשוררים והוגי הדעות, אשר דבריהם נמדדים רק מהבחינה האסתטית ומן הבחינה הפילוסופית.
כלומר גם המיטב מהאנשים הרואים עצמם דתיים מפקפקים כל כך בסמכותו של האל, עד שהם נדרשים להצדיק את אמונתם על ידי גאונות הטקסט שהוא לכאורה כתב! ומזמנו של קירקגור לזמננו המצב כמובן רק התדרדר במובן זה. מאידך גיסא, ואם יותר לי לחלוק על קירקגור הגאון בנקודה קטנה, לדעתי יש גם יתרון דתי בריסוק הסמכות האלוהית: כמי שלא מאמין באל שהוא מלך המצווה חוקים ממשכנו העליון, דווקא הפניה אל האסתטי יכולה לרמוז לנו על אימננטיות של האל ועל פעולתה של ההשראה האלוהית מתוקף כך. אבל הרמז הזה על פי רוב לא נקלט, וממילא זה נושא לפוסט אחר.
[עלה באתר מעריב. כל הציטוטים של קירקגור מתוך הספר "העת הזאת", שמקבץ שלושה חיבורים של קירקגור בתרגום מרים איתן, בהוצאת כרמל. אני בטוח שאני חב חלק לא מבוטל מאהבתי העזה אל קירקגור לתרגומים היפיפיים של מרים איתן. דבר אחר: בנאום ההכתרה שלו טרח אובמה לציין אתמול שארה"ב מורכבת מ"נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ובלתי-מאמינים" – והזכרת אלו האחרונים הוא נקודת ציון חשובה, המרמזת לא רק על עידן חדש ביחס אל הדת בארה"ב, אלא הן על דתיותו של אובמה והן על הליברליזם שלו, ששניהם כפי הנראה במצב טוב מאוד. וראו את רשימתו האחרונה של יואב קרני על אובמה כאייקון דתי.]
לולאת האל 
אני זוכר שהרמב"ם אומר שהנביא לפני שהגיע לדרגת הנבואה היה צריך מסלול ארוך וקשה של קניית ידע רחב וחכמה והרי ידוע שמשה הגיע ל49שערי חכמה.
אולי צריך לעבור את המסלול הזה בגלל שהנביא גם בגופו הוא מתוקן וברור שהשכל זהו הפרט החשוב ביותר והדורש הכי הרבה מאמץ והשקעה (שרירים טובים אפשר להשיג באימון של כמה שעות בשבוע אבל מחשבה ישרה ונכונה ומעמיקה לזה צריך שנות רבות) דווקא לתאר את האדם כחכם לפחות ביהדות זה מראה על מדרגה מסוימת.
ועוד הערה פעמים רבות אנשים מתיחסית לכל מיני תורות רוחניות (לאו דווקא גם לסתם כל מיני תורות) רק בהתיחסות חיצונית ושטחית בין אם למנהגי התורה בין אם למנהיגיה וזה רק משום שאין להם כוח ורצון להיכנס לעומקה להבין אותה ואז לומר את דעתם עליה כך בעצם הם גם יצאו ידי ובת אמירת דעה וגם ידי חובת שטחיות והרדידות שהעולם בימינו כל כך דורש.
אהבתיאהבתי
תומר,
רציתי לשאול משהו, אני מתמצאת מספיק בתחום הזה.
כתבת "שהרי בישיבה הטקסט הוא קודם כל מקור סמכות, הוא דבר האל".
האם יש טקסטים בודהיסטים בעלי מעמד דומה.
לא כדבר האל אלא שהטקסט עצמו הוא מקור הסמכות.
אהבתיאהבתי
לא התכוונתי ל:
"אני מתמצאת מספיק בתחום זה"
אלא ל:
"אני לא מתמצאת מספיק בתחום זה"
אהבתיאהבתי
ודאי שיש טקסטים בודהיסטים שהם מקור סמכות. האם את שואלת מכיוון שלכאורה בודהיסטים אמורים למצוא את האמת מתוך ניסיונם האישי, ולכן לכאורה לא אמורים לסמוך על טקסטים? זה אולי אידיאל שאפשר למצוא ב-בודהיזם, אבל כיום ה-בודהיזם הוא דת ממוסדת עם דוגמה וטקסים ופוליטיקה, לא פחות מהיהדות או הנצרות. כך שנזירים בודהיזטים לומדים איך ומה לחשוב מתוך טקסטים מקודשים, ודאי.
אהבתיאהבתי
תומר,
האם נכון לומר שביהדות סמכות הטקסט היא חלק מהותי בדת, גם באידאל וגם בדת הממוסדת.
בעוד שבבודהיזם הסמכות של הטקסט נובע לא מהאידיאל של הדת אלא אך ורק מהמיסוד של הדת (על כל ההשלכות שציינת)?
אהבתיאהבתי
אני לוקח את זה למקום טיפה אחרת שלא קשור כל כך לפוסט.
אחת הסיבות לכך שחסידים של גורואים לא אוהבים כשמציינים תכונות אנושיות נעלות בגורו יכולה גם לנבוע מכך שהגורו הוא אדם רגיל שעשה איקס דברים והגיע לדרגה נעלה או זכה בחסד על איקס דברים שעשה/לא עשה ומתוכם צמח להיות שליח, חביב האל, מאושר תמידית וכל שאר הדימויים.
השליח יכול בקלות להפוך לדמות הערצה וחיקוי משום שהוא כולל בתוכו את התיקווה לחסיד להפוך לשליח, אפילו אפשר לשמוע מה הוא אומר, לא להבין ואפילו לא להסכים אינטואיטיבית, אבל עדיין לקבל את הדברים ללא עוררין מתוך תקווה שבעתיד נבין.
הגאון? הוא פשוט נולד עם זה, לא משנה מה נעשה, לא נגיע לזה. לא נזדהה איתו כי אנחנו לא יכולים להפוך להיות הוא.
ואם אנחנו מייחדים את השליח בתכונה שלא יכולה להיות אף פעם נגישה לחסיד, השליח מאבד את הכוח שבמתן התקווה לחסיד.
אהבתיאהבתי
כן, הייתי אומר שביהדות זה עניין מהותי: קבלת עול מצוות, כפי שהן מופיעות בתורה ובתורה שבע"פ. בבודהיזם זה יותר עניין של מיסוד בלתי נמנע והתגבשות דוגמה לאורך השנים (כלומר, זה קרה מיד עם מותו של הבודהה: כינסו את כל הנזירים ושחזרו את כל דבריו כדי ליצור קאנון). ונכון שגם לאחר מכן הבודהיסט נקרא יותר לבדוק את הדברים מאשר היהודי, שנקרא יותר מהבודהיסט להכפיף עצמו תחת סמכות הדורות הקודמים.
אהבתיאהבתי
כי ההינדואים למשל, מרבים להלל את תכונותיו המופלאות של שיבה. או שבעצם זו דוגמה לא טובה מפני ששיבה הוא אל ולא שליח? ואולי זו כן דוגמה טובה כי הוא מהווה רק היבט מסוים של האלוהות?
אהבתיאהבתי
שיווה הוא לא היבט, אלא האלוהות עצמה.
אבל כן, נראה לי שאם נחמיא בפני הינדי לשיווה, כאילו הוא יפה או חכם, זה יהיה לו קצת מוזר. אם כי פחות מוזר מכפי שמערבי ירגיש, נראה לי. העניין שם נסוב פחות על סמכות, יותר על עומקים של הוויה. שיווה הוא פשוט יותר הווה מאיתנו.
אהבתיאהבתי
יצאתי דאבל-פאקצה. גם כתבתי שיבה ולא שיווה וגם קראתי לו היבט.
הם בחיים לא יתנו לי עכשיו ויזה לארץ המובטחת, נכון?
אהבתיאהבתי
שיווה הוא אל רחום וחנון.
תדליקי איזה קטורת, תעשי איזו פוג'ה, והכל נסלח ונשכח.
אהבתיאהבתי
יש לשבח רשימה זו שבה התעלה תומר על רוח האופנה שנוטה לראות את הדת כעניין סובייקטיבי, אוטונומי, אסתטי הנועד לשרת את צורכי האדם.
ראוי להוסיף נקודה שחברנו תומר לא עמד עליה: ראיית הדת ככוח חברתי הכרחי הכופה עצמו על תודעת האדם היא קו מאפיין בקרב הסוציולוגים של הדת. למן אמיל דורקהיים ועד קליפורד גירץ שבים הסוציולוגים וטוענים שהדת מזוהה עם הכוח החברתי המעניק מחד גיסא משמעות לאדם אך מאידך גיסא גובה ממנו תמורת הענקת הזהות מחיר תובעני במעשים.
לאחרונה יכולים אנו למצוא את הדגשת התובענות המעשית גם בקרב ההוגים המזוהים עם הקהילתניים כגון צ'רלס טיילור ואליסטר מקינטייר.
החידוש של תומר כאן הוא בבחינת "מלאך רע בעל כורחו יענה אמן". שהרי סרן קירקגור נודע דווקא כאחד מהוגי האקזיטנציאליזם הדתי שנוטה, מטבע הדברים, לראות את הדת כעניין סובייקטיבי ולא ממסדי. הפיכת הדת לעניין סובייקטיבי לוקח ממנה את כל תובענותה ומוחלטותה החברתית.
והנה חידש לנו חברנו תומר כי בניגוד לממשיכיו לכאורה של קירקגור, השרלטן מרטין בובר לדוגמא, ולחוקריו, הקשקשן אבי שגיא לדוגמא, הרי הוא היה מודע לתובענות האונטולוגית שהדת רוויה בה.
ויש להוסיף להרחיב האיך זה משתלב עם הפנים הסובייקטיביים הרבים שבהגותו הדתית של קירקגור. ומקווים אנו שחברנו תומר יוסיף מעיוניו כאן להנאת מעריציו.
ובהזדמנות זו אף אזכיר לקוראי הבלוג, ובעיקר לקוראותיו, כי חברנו תומר הנ"ל עדיין יושב ברווקותו ודמעות המזבח עלינו ועל אחריותנו.
ולא באתי לומר שזכותה של בת זוגתו תהיה רק מניעת דמעות המזבח אלא זו אף זו קתני ובאמתחתי מנויות מעלות על גבי מעלות וכל המעוניינת ליצור קשר של קיימא ובנין עדי עד עם תומר תואיל לפנות אלי ולא אסרב לשליחות של מצווה.
אהבתיאהבתי
תומר קודם כל סחתיין על הפוסט כרגיל תענוג לקריאה.
ב. הבאת לי הרבה הרהורים לחשוב בין דגמי הגאון והשליח ביהדות. פירוט: ייתכן שזו האבחנה בין מוסד הנבואה שהלך והתמסמס לו בתחילת בית שני אל כמייגי השליחות ואילו חז"ל המתמודדים בעיקר עם ההלינזם העלו את הרף של הגאונות. ועלי להדגיש אין זה סותר על דבריך על הלמדן הליטאי כיון שהמסגרת או האוטמוספרה היא של סמכות וודאי שלא מעניין אותו אינטלקטויזם כשלעצמו שכן זה האחרון אינו מבטאו של האל. אך בת'כלס ההתרחשות הממשית של חווית הלמידה של תושבע"פ וודאי של חכמי של תושבע"פ היתה קשורה מאד לגאונות ומיליון דוג' לכך אמנה שתיים שלשה: 'ראב"ע – כמעיין המתגבר..אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת ואף אליעזר בן הורקנוס ביניהם' ור' אלעזר בכף שניה מכריע את כולם/ ר"ע שלדורש כל תג ותג בתושב"כ / המדרש המשעבד את עתניאל בן קנז להיות פלפלן בבלי ולהחזיר אלפי הלכות שנשתכו.
ג. במילים אחרות לענ"ד החלוקה של קירקרגור היא מדהימה ועמוקה אך נראה ששייכת בעיקר לנצרות בו המסורת הפרשנית כתנועה אנושית יוצרת ופעילה לא תפסה מקום ואילו ביהדות ידוע הביטוי' גאון וצדיק' יענו גם סמכות- חברתית שליחית וגם חכם בטירוף.
ד. ובשולי הדברים אין ספק שאם קצת נגמיש את ההגדרות ונהיה שטחיים ניתן לראות את הבעש"ט כשליח ואת תלמידי הגר"א כגאונים
אהבתיאהבתי
אם כי אני לא מסכים לאבחנה הגורסת שהגאון אינו קשור לעולם שמעבר או שהוא פועל בתוך הזמן ולא בתוך הנצח. הגאון קשור למעיינות לא פחות עמוקים מהשליח, ההבדל ביניהם בעיני הוא בעיקר בכך שהגאון חודר בתפיסתו את העולם יודע מה נכון וראוי, בעוד השליח/גורו יודע לבצע את הדבר הזה. אם לחזור ללייבוביץ' ולאבחנה שלו בין הקוגניטיבי לבין הקונאטיבי (הקשור ברצון) הייתי אומר שהאיכות של הגאון היא קוגניטיבית ואילו זו של הגורו/שליח היא קונאטיבית.
לי נדמה שהכי טוב זה שליח גאון. למרבה הצער נדמה שהשילוב הזה הוא באמת נדיר יחסית.
עידו
אהבתיאהבתי
ההערכה של האסטטיקה של דברי אלהים חיים
היא התפרדות ונקיטה של עמדה אוביקטיבית עצמאית רחמנא לצלנן
השליח הוא כלי וסובייקט או התגלמות האלהות
הגאון הוא ישות עצמאית נפרדת
הבחנה בין גאון לשליח היא בעיני המאמין
כמובן שישנם פרדוקסים גדולים
אמנם הדתי האמיתי אינו יכול להטיל ספק בחוקים בציווים
ולא להעריך את עומקים או יופים
אבל האסטטיקה מבטאת את השלמות והחוקיות האלהית
והאדם מובנה להיות בעל תפיסה והבחנה חופשית ועצמאית
כך שאותה חוויה של הכנעה מוחלטת של העצמי מול עצמיותו של האלהים לא קיימת
ההתבטלות הזו היא התמכרות
הגאון יכול להיות גם הוא שליח האלהים
גם משיח שקר. כמו שבתאי צבי יכול להיות שליח בעל כורחו
כמו בלעם
נסתרות דרכי האל
ונפלאות הדרכים ונפלאים הנסיונות לגלות אותן
אהבתיאהבתי
משפט המפתח בנאום ההכתרה של רוזבלט היה
אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו".
אובמה התיחס אל הפחד בנאומו ואמר
ביום הזה התכנסנו כי בחרנו בתקווה על פני הפחד
אהבתיאהבתי
שבתי לראות האם תומר הואיל להתייחס לתגובתי, והנה קוויתי לתגובה לתגובה ומצאתי התעלמות.
ואם תאמרו על מה ולמה את חושב כי תומר חייב לך התייחסות לתגובה, הרי טענתי אתי כי אותו תומר המתעלם אתה ממני טרח ושלח לי אימייל המודיע על רשימה זו והוסיף והעיר כי היא תמצא חן בעיני.
ואכן, לא טעה ומצאה חן בעיני. אך לא מוצא חן בעיני כלל התעלמותו ממני. והמקום יצילנו ממכשולות.
אהבתיאהבתי
לתומי חשבתי שתגובתך החדה והברורה מדברת בעד עצמה, ולא זקוקה לפרשן או דרשן, ודאי לא אחד לא-יוצלח כמוני. כמו כן לא שאלת שום שאלה, ולכן לא היתה לי כל יכולת לענות תשובה, והנה בסך הכל ודאי נהנתי מהתגובה המלומדה, ואני מוקיר תודה, ובמיוחד נגעה ללבי דאגתך לרווקותי, והכאב של כבודו באשר לדמעות המזבח, ועל כך תודה רבה, ובבניין (בית כשר ב)ציון ננוחם, בב"א.
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על הפוסט המרתק
אני חייב לומר כי הקו הלייבוביצ'יאני שאתה נוקט בו מפתיע אותי קמעא, בעיקר ביחס להלכה
הטקסט הוא מקור סמכות, אכן. אבל מה זה בעצם אומר? הרי אנחנו יודעים כי פוסקי ההלכה לאורך הזמנים היו יצירתיים מאוד וגייסו את כל האמצעים שברשותם (מתוך הטקסט כמובן) בכדי שההלכה תתאים עם ראיית עולמם. הלברטל כתב על כך לא מעט, כפי שאני מניח שאתה יודע.
ההפרדה הזו בין רצון האל לבין העומק, התחכום והחוכמה נראית לי מוגזמת. כמובן שהסמכות האלוהית חורגת מעבר לכל אלה, אך האם היא מנותקת מהם לחלוטין???
נ.ב
אם בדבריך בסיום הקטע התכוונת להסתייגות מהסוג שהעליתי אני מתנצל מראש, אך אם כך – אנא הוסף קצת יותר פירוט (שהרי כל הפוסט עצמו דיבר בלשון אחרת לחלוטין)
תודה ושבוע טוב
אהבתיאהבתי
ודאי שאני מסתייג מזה. פשוט הבאתי את דבריו של קירקגור. אני מעריך את ליבוביץ' וממש מעריץ את קירקגור, אבל באופן אירוני משהו, לדבריו יש עבורי בעיקר ערך אסתטי : )
בקשר לפירוט של דרכי, הרי ניתן לקבל מושג באשר אליה במספר לא מבוטל של פוסטים…
שבוע טוב
אהבתיאהבתי
אני יכולה להבין את דבריו של קירקגור כאשר הוא כותב "…גאון ושליח שונים זה מזה מבחינה איכותית. הם בעלי סגולות השייכות לתחום איכותי אחר: תחום האימננטיות ותחום הטרנסצנדנטיות."
אבל נדמה לי שאבחנה זו נכונה רק לאידאל של הדת אבל איננה תמיד נוכנה כאשר אנו מדברים על המאמינים של הדת.
כאשר מדובר במאמינים, נראה לי שיש דרגות שונות של קבלת סמכותו של השליח.
לפי דעתי ישנם אנשים שנולדים לתוך עולם אשר בה הסמכות של השליח ממשית כמו האמונה בקיומו של העולם שמסביב. יש גם אנשים אשר הצליחו לבצע את "קפיצת האמונה" אשר מובילה אותם לאמונה מסוג זה. אבל לדעתי יש לא מעט אנשים אשר אינם נהנים מאמונה כל כך אבסלוטית בדבר סמכותו של השליח, אבל בכל זאת הם בעלי אמונה מסויימת שאינני יודעת בדיוק איך לאפין אותה (אבל אני לא חושב שמישהו יכחיש את דבר קיומה). עבור אנשים אלו דווקא תכונות אימננטיות מסוימות מחזקות את אמונתם בדבר סמכותו הטרנסצנדנטית של השליח. דוגמאות לכך הינם בתי המדרש החילוניים-למחצה, ניתוחים של הטקסט המקראי אשר מראים כיצד התורה "ניבאה" אירועים שהתרחשו בזמן האחרון, וכד'. כל אותם ה-"הזנייות" של הדת.
ה-"חיזוק" של האמונה עוזרת לאנשים להגיע למצב שבו הם מסוגלים לבצע את "קפיצת האמונה" אשר תביא אותם לאמונה טרנסצנדנטית טהורה, אשר אין לה כל צורך בחיזוקים אסטטיים, בדבר סמכותו של השליח.
אהבתיאהבתי
קירקגור במובן הזה הוא אליטיסט דתי, קצת כמו ליבוביץ'. הדרישות שלהם מאדם מאמין גבוהות הרבה יותר ממה שמסוגלים רוב בני האדם להציע.
אהבתיאהבתי
הי אני מקווה שאני ברור
אני קצת מבולגן אבל אני אשמח למי שיקרא
מאסטר שקולו הוא קולו של הנצח , הוא מראה
כשמישהו מגיב למראה הזו , הוא מגיב להבטה הזו
הוא רואה בדרך מסויימת את מה שהוא מוכן לראות
כשחבר כת , כמו הידידה שלך התעצבנה , חוסר הסובלנות שלה נבע אולי
כי היא רצתה שאתה תראה את העולם כמותה .
מעבר למה שהיא רואה בגורו , היא רואה בה . הרי זה לא הגורו שמעניין אותה אלא מה שהוא והסיטואציה
והחוויה שלה איתו מעוררים בה .
כשאתה לא רואה כמוה ולא מקבל כמוה היא פשוט מפחדת אני חושב ,
אולי אתה בכלל מראה לה שאפשר להעריך את אדי דא ולא להאמין בו , שזה לא מרשים אותך .
שאולי אתה מציג לה חיים עם משהו שהיא מפרשת כחסרים . ולה זה מפחיד .
אם היא יודעת באמת מה יש לה לפחד ? ומה כל כך איכפת לה אם אתה ומה אתה חושב על המאסטר שלה ?
לי נראה שאיכפת לה כי זה כביכול משהו שאתה חושב עליה או שהיא חושבת שאתה חושב עליה .
אין ספק שיש נכון רב ב"אלהים הוא תשובה" שאחריה החיים מתנהלים מול ולקראת ,
אבל ובכלל , אני חווה שאלהים הוא לא תשובה , הכניעה הטוטאלית הזו היא לא כניעה אינטלקטואלית
כשאתה נכנע , איך שאני מתכוון , אתה לא נכנע למישהו , אתה נכנע לעצמך ולזה שאתה בעל מוגבלויות
[לפעמים זה מפריע לנו] אבל גם אם אתה לא מאמין וגם אם אתה מאמין , אתה מחפש דרך אחת ויחידה [בכל מני וריאציות ]
איך לא להכיר בהיותך פשוט אנושי .
להיות אנשוי זה מפחיד , להכיר בפגיעות שלי , בכאב בחוסר האונים ובעוד דברים שאני מאמין שאני.
שההכרה הראשונית היא שאין דבר ואני מוגבל בראייתי , ומשם כבר תוכל להתחיל באמת לראות .
להבין את אחיזתנו במציאות .
אנו מנסים להתמיד לאחוז במציאות . גם במחיר אחיזתנו באשלייה [במיוחד ] .
ההתחלה מתוך חוסר התשובה היא לא אי תשובה , אלא זו תגובתיות כנה ואמיתית יותר להיכרות טבענו ,
זו אינה דרך חסר התשובות , אלא דרך המקשיב לדרכו משום שהוא מבין שהוא בן אנוש .
אלו הם כל מפתחות השמיים . זהו גן העדן וזהו הגיהינום .
המאבק לתשובה ודרך האמונה היא אשליית התשובה .
לא רק קריאה בספרים , אלא מדוע אני קורא בספרים , לא רק פחד מאי ידיעה אלא הבנה שאני מפחד ומדוע אני מפחד
לא רק לרצות תמיד להבין אלא להבין שלא תמיד אני מבין
וכשאני לא מבין , יש מבחר תשובות של אחרים מסביבי … אבל התשובה האמיתית היא שאני איני יודע
זה לא בידיעה שאני איני יודע , זה בכניעה לאנושיותי .
היה אתה בן האדם . כמוני אך כמוך .
הבנתי נראה לי , קירקגור אומר שכשדתי מביא תמיכות לטענה של קים אלהים הוא מאשש בו את קיומו
של האל כי הוא זקוק לאישוש הזה בשל ספקנותו …
אתה יודע , אני מאמין שיש גאונים , אני לא יודע מה זה , יש אנשים שיש להם תפיסה מצויינת לדברים מסויימים , יש אנשים שרואים
"קדימה" לפני כל מי שהיה בזמנם , יש מעמיקים פנומונליים .
אבל אני ראיתי מעצמי שהמקומות שמגיעים אליהם קשורים למבנה האישיות שלי ועד כמה יש לי מרחב
בתוכי לפריון ופריחה וכצד אני מביט על הדרכים שבהם אני מתמודד ומעכל ומכניס אלי רעיונות ואמונות .
כי תאר לך שקירקגור היה דתי מאמין אדוק ומבנה אישיותו היה לא כזה שמורד אלא כזה שמקבל
את מה שאומרים לו .
עכשיו , אני חושב שההבדל בין איש אלהים [ לא בעיני התלמידים ] לגאון זו אותה הספירה של מה שמונע ממני
מ"לפתוח את ראשי" אלו גבולות רגשיים ואישיותיים . יש הרבה דברים שאני לא אעז לחשוב עליהם , כי אני לא רוצה חשוב עליהם
אם כי הם נוגדים את אמונתי או אחרת , אבל גם אם אני חילוני המצב הוא זהה , יש דברים שאני לא אעז לחשוב עליהם כי אני מוגבל
בתפיסת העולם שלי את עצמי אבל זו לא תפיסת העולם המנטלית שלי , הרי בתכלס אין כזו , יש תפיסת העולם שהיא מנטלית ורגשית
דרך מסנני ראיית העולם שלי .
יש הרבה סיבות מדוע אדם דתי דווקא כן יציע רעיונות שמערערים או נוגדים את תפיסת העולם שהייתה לו עד אז
אבל כל הרעיונות האלו תומכים בתפיסת העולם שלו . משתלבים בה , הם לא מרעידים אותה . מעניין כאשר אדם
כן מחדש לעצמו .
זה המחדש לעצמו מתוך הסרת הגבולות האישיותיים , הוא זה שמתחדש כלפיוהעולם הרי , דבר לא השתנה בחוץ
פשוט אתה רואה אותו יותר ברור .
יש גאונות אבל מי שנוגע בליבנו ובמחשבתנו הוא האדם הרחב .
חבר הכת נמצא בדיסוננס כמו כל אדם בכל סיטואציה , ומגיב בהתמודדות הדיסוננסית הזו
שבין להיות מה שהוא באמת חש שהיא אינה האמת , לבין מה שהוא היה רוצה בכל מאודו להאמין שהיא האמת .
אני מקווה שהבנתי למה אני מתכוון :)
הא הא!
מיטרה
http://www.enloved.co.il
אהבתיאהבתי
איזה משפט הזוי כתבתי :
הבנתי נראה לי , קירקגור אומר שכשדתי מביא תמיכות לטענה של קים אלהים הוא מאשש בו את קיומו
של האל כי הוא זקוק לאישוש הזה בשל ספקנותו …
אז מה שהתכוונתי הוא ש:
הבנתי נראה לי , קירקגור אומר שכשדתי מביא תמיכות לטענה של קיום אלהים הוא *מנסה* אשש בו את קיומו
של האל כי הוא זקוק לאישוש הזה בשל ספקנותו …
אהבתיאהבתי
1. לדעתי, ההבחנה שהבאת לא כל כך מוחלטת, הנה החבדניקים, שהם כת לכל דבר וענין, טורחים לציין ולספר לכל אחד כמה הרבי שלהם הבין בל תחום, מדעי או תורני, היה נחמד לכולם וכולי וכולי.
2. ההלכה הכתובה היא מקור סמכות, מוחלט, אבל היא נתונה לפרשנות ההופכת אותה לחמר ביד היוצר (רציתי לכתוב הייצר)
אהבתיאהבתי