זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע מורה רוחני, עם שתיקות מוזרות, שאיש לא יבין שאיש לא יתפוס. בדיקה קצרה העלתה שמדובר בג'ון דה-רייטר (John de-Ruiter בהולנדית), שמבקר לראשונה בישראל ומגיש לקהל הישראלי את דרכו המיוחדת בלימוד האמת. יצאתי לבדוק האם אכן כצעקתה, וגיליתי שכן. כשתיקתה.

כמה מילות הקדמה: דה-רייטר  שייך לאותו גל של מורי ניאו-אדוויטה ששוטף את המערב מאז שנות השמונים. אלו מורים שבהשראת דתות המזרח מדגישים את אחדותו הבסיסית של הקיום, ואת זהותנו שלנו עם אותה אחדות בסיסית. מכיוון שכבר עכשיו אנחנו והיקום חד המה, אין הרבה מה לעשות, ונותר רק להישיר מבט חודר אל האמת עד שזו תשפיל עיניה בביישנות ותאמץ אותנו ברכות, בנים אובדים שכמונו, אל חיכה.

דה-רייטר מדגיש בהוראתו את החשיבות העצומה בכנות, בראש ובראשונה עם עצמנו. אנחנו כבר עכשיו יודעים מה נכון, הוא מדגיש, ורק מפחדים להודות באמת ולפעול מתוך האמת. אותה אמת נמצאת מתחת לשכבות הפיזיות והנפשיות שלנו, ועלינו לחדור מבעד אלו כדי להגיע אליה ולממש אותה. עם השנים אסף לו דה-רייטר קהל לא קטן של מעריצים (האמת? הוא כריזמטי ביותר), והוא היום אחד המורים הרוחניים המפורסמים בעולם. לפני כשלוש שנים הוא יסד את "המכללה לפילוסופיה אינטגרטיבית" באדמונטון, אלברטה, קנדה, וכיום הוא מבלה את ימיו או שם או בנדודים ברחבי העולם, שוטח את תורתו למאזינים צמאי שחרור ודעת. ותורתו פעמים רבות מוגשת בצורה של שקט. לפעמים דה-רייטר אף כלל לא עונה לשאלה.

נחזור אם כן לאותו מפגש לילי בצוותא. יש משהו מעושה, אני חייב לומר, בכל מוסד הסאטסאנג, לפחות בגילומו המערבי. בהודו התמימות של המקומיים מאפשרת לטקסיוּת את מקומה בנוחות, אבל אנחנו, שלמדנו לזלזל בפומפוזיות ולראות בכל הבנייה מכוונת של דתיות דבר מלאכותי, לא יכולים שלא לחוש מבוכה מסויימת בהתכנסות המיוחדת, שורות שורות, אל מול מי שאמור לתווך בינינו לבין האמת. דה-רייטר לא מקל על העניין: הוא מאוד פורמלי, קורקטי, רציני, הדיסטאנס בינו לבין הקהל מקסימלי, ולא ראיתי אותו מחייך ולו פעם אחת. לי כל זה עושה הרגשה לא נעימה, ואף מעורר את חשדנותי.

ולכל זה כמובן מתווספות השתיקות. נער הייתי וגם זקנתי, שפר גורלי לשמוע אי אילו עשרות מורים רוחניים, אבל סאטסאנג כל כך לאה ומעייף טרם חוויתי. במשך יותר משעתיים פנו אליו בשאלות בסך הכל חמישה חברים מהקהל, וכל אחד שיתף את כולנו בזוטות שמטרידות את מנוחתו הזעירה והפרטית. הבעיה היא שהתשובות של דה-רייטר (כשהוא בחר לדבר כמובן), במקום להרים את השיחה למקום איכותי, הורידו אותה אף יותר למחוזות הקיטש והקלישאה. לא אלאה אתכם – אתן דוגמא אחת בלבד:

סיפר אחד הדוברים שבדרכו אל המפגש הוא דרס נערה בת 17. שלומה בסדר, שום דבר חמור לא קרה, אבל הוא תוהה מה כל זה אומר. דה-רייטר, אחרי השתיקה המתבקשת, יעץ לו "להתייחס אל מה שהוא פגע בו", וכשהוא לא ממש הבין אמר לו דה-רייטר "להתייחס אל הנקבי", ודרש "תן לתובנה של הנקבי להדהד עד לעצמות". אחרי עוד כמה משפטים אף הפנה אותו לאמץ את "הילד הפנימי".

בקיצור, מעניין לא היה, אבל נמסר לי שהמפגש שנכחתי בו היה יוצא דופן, ובאחרים דיברו פילוסופיה גבוהה. אני מקווה מאוד שזה נכון, לטובת כל אלה ששילמו 70 שקלים כל פעם. בכל מקרה, אני כן רוצה לומר שהאווירה היתה טובה מבחינה אנרגטית. כן כן, דה-רייטר מפיץ יופי של שאקטי. ענייני אנרגיות גם ליוו אותי אל הראיון עם דה-רייטר, כפי שתראו, שגם היה הרבה יותר מעניין, ושדה-רייטר התגלה בו כאדם נחמד שאפילו יודע לחייך. נעבור אם כן אל השיחה:

יש לי כמה שאלות גדולות, אבל לפניהן אני חייב לשאול: מדוע הפגישה מתנהלת בכזאת איטיות? למה אתה מדבר כל כך לאט?

"[שתיקה, ואז] מפני שאני מגיע מתוך חיבור עמוק עם האדם שאני מדבר איתו. ככל שאני מגיע מעומק רב יותר, מתרחשים דברים רבים יותר בקשר, ויש דברים רבים שקורים בין המילים. ולכן למרות שנראה שהדברים מתנהלים לאט, קורה למעשה הרבה. גם כשאני שותק, אני למעשה בכלל לא בשקט."

אז מה בעצם אנחנו מנסים לקלוט ממך? מה היא המטרה?

"[שתיקה, ואז] להבין משהו עמוק יותר בתוכנו."

מהו?

"[כאן דה-רייטר מתבונן אל תוך עיני, ובמשך כמה שניות בהן מבטינו מתלכדים העולם מטשטש מולי ואני גולש לתוך סחרחורת קלה. אז הוא מדבר:] מה שנותן לעצמיות הרגילה שלנו את חייה."

אז ישנה איזושהי מהות בתוכנו? נשמה? אני אמיתי?

"כן. אני-ראשון."

למה אנחנו לא מודעים לו באופן טבעי, כבר עכשיו?

"מפני שאין לו צורה. קל יותר להיות מודעים למה שיש לו צורה."

אז אנחנו בנויים כך שנהיה מודעים למה שיש לו צורה ולא למה שאין לו צורה?

"כן, קשה לנו יותר להיות מודעים למה שיש לו פחות צורה, או אין לו צורה כלל."

אם כך עלינו לעבוד, או לעשות מאמץ מיוחד, כדי להיות מודעים לחסר-הצורה?

"בתחילה הנטייה היא להשתמש בברור כדי להבין את הלא-ברור. אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להשתמש בתוצאות של משהו, בתוצר של משהו, במה שבה אחרי משהו, כדי להגיע למה שבה לפניו, למה שהוא הגורם שלו."

האם אתה אומר שלמעשה יש להיות מודעים לחסר-הצורה באופן ישיר, שזה עניין מיידי?

"זה מיידי."

אז האם עלינו לא לעשות כל מאמץ?

"יש לעשות מאמץ, אבל המאמץ הוא לרכז את כל מה שיש לנו ואת כל מה שאנחנו כלפי הנקודה הזאת שהיא הקיום שלנו. וכשאנחנו מוצאים את הנקודה הזאת, אנחנו יודעים את זה מיד."

אז יש כאן איזשהו ריכוז של התודעה? מדיטציה כלשהי?

"זה יכול לעזור. הכל יכול לעזור. גם ללכת לטייל. אבל זה מה שבטיול שמספק אותך, שאליו צריך לשים לב. וקל מאוד להתבלבל בינו לבין הרצונות שלנו והצורך לקבל. או למשל במדיטציה, יש לשים לב למה שמאפשר את המדיטציה. וברגע מסויים את מבין את זה."

וברגע שאתה מבין את זה – זהו? ההבנה הזאת נשארת?

"הידע נשאר. החוויה משתנה כל הזמן."

אבל מתרחשת טרנספורמציה של החיים שלך?

"כן."

חיובית?

"כן. אבל גם ניתן להגיע מזה בקלות להבנה מוטעית. כמו שבמדיטציה, ברגע שאתה זוכה לחוויה חיובית אתה מיד מנסה לשחזר את החוויה הזאת. אז אתה משתמש בצורה שהתרגלת אליה כדי לייצר עוד תוצרים, עוד צורות."

ולעולם אין לתפוס את הצורה, אלא רק את המהות שבבסיסה.

"כן."

אז האם אתה ממליץ על סאדהנה [תרגולת רוחנית] מסויימת או מועדפת?

"כן."

אולי תוכל לחלוק אותה איתנו?

"[שתיקה, ואז] כנות. כל כך עמוקה, שהיא חודרת מבעד לכל הצורות. כנות שכל שאר הדברים נכנעים לפניה."

אתה מתכוון אם כן לכנות לא במובן של יושר דיבור, אלא במובן של אותנטיות.

"כן."

וזה מגלה לאט לאט את המהות?

"כן. או יותר נכון זה מכוון אותך אליה לאט לאט, אבל מגלה לך אותה מיד."

האם זה מה שאתה עשית?

"כן. בלי להתכוון לכך."

מפני שלא היה לך מורה.

"כן. לכן במובן זה לא 'עשיתי' את זה. לא תירגלתי שום דבר. אלא הייתי. ממילא בסופו של דבר אתה מגלה שתמיד ידעת את זה כבר. שזה היה מוכר לך."

'האני הראשון' הזה, עד כמה הוא ג'ון, או תומר? האם הוא אינדבידואל?

"כאשר הוא ג'ון הוא אינדבידואל."

אבל באופן מהותי מדובר באותו 'אני' שפשוט מתגלם בצורות שונות?

"כאשר מעמיקים לרמה של האני הראשון, אין הבדל. האני הראשון פשוט עולה בצורות שונות, צורות מובנות וצורות מוחשיות. וכל צורה היא שונה. אבל בכולן הוא נמצא."

ואנחנו לא מצליחים לזהות אותו לאשורו.

"כן."

ותגיד, אם אנחנו לא מזהים אותו, האם זה אומר שנתגלגל הלאה? האם אתה מקבל את העמדה המזרחית בנוגע לגלגולים וכו'?

"בין אם עמדה זו נכונה או לא, זאת תהייה טעות מצידי לאשר או להכחיש אותה. משום שזה מיד יוביל אותך בכיוון שאין לו שום קשר לאמת של הקיום. המידע הזה יסיח את דעתך."

האם יש קשר בין הכנות הזאת ומוסר? בינה לבין להיות אדם טוב?

"כן."

מהו?

"כאשר אתה יודע, המהות של הידע הזה לא מתורגמת מידית למוסריות שקל להבין אותה. ואנשים שמתבוננים בך, או אפילו אתה עצמך, יכולים לא להבין את המוסריות הזאת."

אז המוסריות אינה רשימה של עקרונות שעובדים על פיה, זו לא מוסריות מסוג 'עשרת הדיברות', אבל האם יש נטייה אינהרנטית להיות טוב, למנוע סבל, לעשות אנשים מאושרים.

"כן, זה הכיוון, אבל בהתאם לידע אמיתי של מהו סבל ומהו אושר."

זה די מעניין שיש לאמת קשר עם הטוב, לא? לוגית, זה לא מחוייב… זה פלא, לא?

"[שתיקה, ואז] אני מבין איך אפשר להתייחס אל זה בתור פלא. כן, זה פלאי, זה נפלא. האמת ידועה על ידי כולם."

כן, אבל לא רק ידועה, אלא מכוונת אותם לטוב! והייתי גם משתמש במילה 'אהבה' כאן.

"האהבה היא האמת בקיום. האמת שמתגלמת בעולם."

ממה שהבנתי, בתחילת דרכך כמורה, היה לך טון נוצרי משהו, לא? [דה-דייטר גדל כקתולי, ואחרי הטרנספורמציה שעבר למד כדי להיות מטיף לותרני. בתחילת דרכו דיבר הרבה על ישו] מה גרם לך לשנות את המסר?

"[שתיקה, ואז] ההבנה של ההבדל בין מה שאני יודע ומה שאני מאמין, וההגבלה של עצמי להאמין רק במה שאני ממש יודע שהוא אמת, ולא במה שנראה כאמת."

אם כן אפילו אחרי ההבנה שלך, עדיין נאחזת בכל מני אמונות, ועדיין היה תהליך שבו הרפת מהן…

"תהליך שבו הבנתי מהן האמונות האוטומטיות שלי, המכאניות שלי. בכל פעם שעלו הן נחשפו בפני."

כלומר ישנו תהליך של התפתחות גם אחרי רגע ההבנה.

"כן."

אז האם בכלל ישנו רגע מוגדר של הבנה?

"עבורי היה רגע מוגדר."

אתה יכול לספר לנו עליו? אם זה לא אינטימי מדי…

"[כאן דה-רייטר שוב מישיר אלי מבטו, והעולם מעט מתערבל ומיטשטש לי, ואני מחייך אליו בנועם, שיהיה רגוע. ואז:] שמעתי משפט מסויים בקשר לאלוהים. משהו שלא היה לי מובן בכלל. לא היה לי כל קשר לדברים כאלה אז. כשחזרתי הביתה פתחתי את עצמי לשקול את מה ששמעתי. התעמקתי בזה בצורה שמעולם לא התעמקתי לפני כן. בצורה מאוד עדינה. כל זה קרה כשעמדתי בקומה השנייה של הבית. ביתם של הורי – הייתי בן 17. וזה נפתח. עומק של הכרה (consciousness) שמעולם לא הכרתי. כך זה התחיל."

ולמחרת הלכת לבית הספר?

"כן."

אז לא היתה בעיה להמשיך בחיים כפי שסביבתך ציפתה ממך…

"לא היתה בעיה."

אבל משהו בהכרה שלך היה שונה.

"שונה לחלוטין."

האם התעוררו בך פחד או תדהמה?

"לא. כי זה לא היה משהו שנעשה, אלא הוויה. כשדבר כזה קורה, אתה פשוט יודע. זו לא הרגשה, זו ידיעה, והידיעה היתה מוחשית."

חזרה לימינו. אתה מלמד כבר יותר מעשרים שנה. האם את יכול להעיד על התפתחות בתלמידיך?

"כן."

האם מישהו מהם זכה להבין "את זה"?

"[דה-רייטר שוב מתבונן אל תוך עיני, והעולם נעלם. אחרי כעשר שניות]. חלקם. בצורה שטחית, ולכן גם דעתם הוסחה מזה ברבות הזמן. אחרים בצורה חזקה, ודעתם לא הוסחה."

האם מישהו הבין את זה כמו שאתה מבין את זה?

"לא."

למה אתה חושב שזה המצב?

"מפני שזה דורש לוותר על הכל. להקריב את הכל. גם בשבילי, אחרי שנה בה זה היה מציאות חיה ולא יכולתי לתאר לעצמי שאי פעם יהיה אחרת, זה אבד. ואז, במשך השנתיים הבאות ניסיתי הכל, בצורה נואשת, כדי להחזיר את זה…"

ו…?

"ואז נכנעתי לאמת."

דה-רייטר המשיך ודיבר, אבל לצערי בשלב זה הסוללות של הטייפ שלי נכנעו לאמת. אני יכול לומר שהוא דיבר בסך הכל יפה, למרות חוסר הנכונות שלו להודות (בהמשך) שהושפע משום מורה רוחני אחר, חי או מת. הוא כן החמיא לקהל הישראלי ("מאוד כן, מאוד ישיר"), וכן העריך שיחזור לבקר.

אז מה היו אותם מבטים חודרים שדה-רייטר שלח אל תוך עיני? אני כמובן יכול רק לנחש. במקרה הרע הכוונה היתה להרשים או להפחיד אותי. במקרה הטוב למסור לי משהו שלא עובר במילים, או לשנות משהו בתודעתי (תרגיל יוגי ידוע). כך או כך, זה לא הצליח, ונותר לי לתהות האם, כפי שלכאורה מעידה אשתו לשעבר כאן, מדובר לכל היותר באיזה טריק מגניב שהוא אימן בו את עצמו – עבודה בעיניים. טריק לא רע, אני חייב להעיד, שבטח שובה את לבם של רבים, אבל שאני לא חושב שיש לו מקום בראיון עיתונאי. נו, לפחות יש לי מה לספר לנכדים. כך עובר לו יום ועוד יום, וכאילו השמש, היא עוברת אותנו נמוך, כי אנחנו, הרי כולנו אחד.

[עלה באתר מעריב]