קוראים יקרים, מכיוון שהתחלתי לכתוב טור שבועי בענייני הדת דיומא באתר מעריב (ואין לדעת כמה זמן זה יחזיק), ומכיוון שממילא הייתי כותב על העניינים האלה בבלוג, אני רוצה להביא את מה שאני כותב שם לכאן. דא עקא, שהשפה שבה אני כותב למעריב שונה כמובן מהשפה שאני כותב בה בבלוג, ולא לטובה. דא עקא ביתא, שאין לי זמן לכתוב את הקטעים הללו פעמיים. לכן אביא את הקטעים כלשונם לכאן, ואיתכם הסליחה. אחרי הקטע שפורסם באתר אביא עוד על הא ודא, והפעם מיוחד בשבילכם, קוראים יקרים.

1. הבודהה אסר את השימוש בהם לתלמידיו, אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיבים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מני כמיקלים, תינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם מחוץ לחוק) היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות השונות התפורר גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים – מעולם לא היו פשוט "משתמשים" בהם.

נקודה זו שבה ועלתה בהרצאות שהתקיימו באולם המרכזי של מוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד עסק ב"אספקטים פילוסופיים וסוצולוגיים של חומרים פסיכואקטיבים" ריכז אליו תשומת לב רבה – הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי ומי שהוא כנראה החוקר-המומחה מספר אחת בעולם למשקה האיהואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שעוד בשנות השישים היה הראשון שבודד את החומר הפעיל שבקנאביס (THC – לפני ההרצאות ניגשתי ובירכתי את פרופ' משולם על הישגו הכביר. "איך אתה קשור לנושא?" הוא שאל. "אני חובב", אמרתי), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.

מוזיאון המדע יפיפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט (קוראי אתר זה ודאי מבינים את הקשר) מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיהואסקה". שנון פתח והסביר שמחקר האיהואסקה (שלא מבחינה אנתרופולוגית) נמצא עדיין בחיתוליו. הוא הוסיף שמבין החוקרים את השפעותיו של המשקה, ישנם כאלה שלא התנסו בעצמם בנטילתו, ושמצב כזה לדעתו לא מאפשר מחקר רציני. הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איהואסקה כ- 160 פעם. אחרי שגם ראיין כמאתיים אנשים שהשתמשו בחומר בצורות שונות הוא כתב את ספרו המקיף The Antipodes of the Mind ("המחוזות הנסתרים של הנפש") שבו הוא מנסה לתאר באופן שיטתי את החוויות שמעורר המשקה.

כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט שנון את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מסתבר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם תוספות כגון דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע נוטל האיהואסקה גם מפתח נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת! נאמן לכותרת הרצאתו, התעקב שנון בעיקר על התובנות שעולות למשתמש באיהואסקה. על פי שנון פעמים רבות עולות הארות בנוגע לביוגרפיה האישית במהלך המסע, והאדם למעשה עובר מעין טיפול פסיכואנליטי מזורז: המשקה פותח סוגרים נפשיים ומעמת אותנו עם עצמנו. אך בעוד שהרובד הזה של התובנות תלוי מטבע הדברים באינדבידואל, הרי שבכל שקשור למציאות עצמה, לטבע החיים והיקום, התובנות שמתעוררות דומות מאוד בין המשתמשים, ומתאימות לעקרונות של מה שנקרא "הפילוסופיה הפרניאלית", כלומר ההרגשה העמוקה שהיקום הוא אחדות אורגנית אחת, ברוכה ומיטיבה.

שנון הדגיש יחד עם זאת את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר, שראוי לדאוג שישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיהואסקה אינו סתם סם שלוקחים בשביל ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל- LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסויימת – והוא אכן רואה ב-לסד יצירה טכנולוגית.

על פי הרטוגזון "לסד היא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת", והוא הראה זאת על ידי פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסויימים יכול היה ה-לסד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר "נולדתי מחדש בזכות ה-לסד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי להתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעוררן של חוויות דתיות (על פי מחקר מסויים אצל 32% מהאנשים שנטלו אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.

אחרון עלה פרופ' משולם, ובהרצאה מאלפת סקר את יתרונותיו הרבים של הקנאביס. על פי מחקרים שערך על עכברים, מסתבר שהצמח הזה הוא אחד החיוביים העולם בהשפעתו על הגוף: הקנאביס מרגיע, מעורר תיאבון, גורם לשיכחה (כולנו חייבים לשכוח את רוב הדברים שמתרחשים בחיינו), מעודד את המערכת החיסונית, עוזר כנגד ראומטיזם, אוסטיופורוזיס, סוג מסויים של סוכרת, ואפילו מסייע לגוף בהתמודדות עם פציעות.

באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכה, כאשר החלק המת במוח של העכבר שקיבל אחרי שהוכה את תמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא. שוב: מוח העכבר שזכה למנה אחרי שהוכה נפגע משמעותית פחות. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יגיעו לטיפול בפצועים עם מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לודאי שגם אצל בני אדם זה תקף, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מליארדים. שווה את זה, לא?

2. נשיא ארה"ב אובמה אמנם קיים סדר פסח בבית הלבן מתוך כוונה לאותת לקהילה היהודית שהיא קרובה ללבו, וכבר מזמן הדגיש שמבחינה אינטלקטואלית הוא שאב רבות מהיהדות, אבל כל זה מחוויר לעומת העובדה הפשוטה שאובמה הוא בכלל קרוב משפחה של רב, של הרב קפרס פוּנֵיי (Capers Funnye). אז אולי הקרבה המשפחתית הזאת קצת רחוקה: בסך הכל אמו של הרב היתה אחותו של סבהּ של מישל אובמה. ואולי יהיו מי שיטענו שיהדותו של הרב גם מעט רחוקה מהסטנדרטי: הוא הוטבל בבריכת שחיה ציבורית על ידי הרב שייסד את הקהילה היהודית השחורה של שיקגו – כלומר לא ממש מדובר ביהדות אורתודוקסית. וכן, הוא גם שחור בעצמו.

הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".

"היהדות השחורה" של ארה"ב התחילה בכלל בסוף המאה ה- 19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של  המייסדים של דת הראסטפארי. ובכלל, את רעיון אנחנו-בעצם-ישראל-האמיתית המציאו כבר הנוצרים הראשונים כמובן). בצורה לא מפתיעה המסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנועה כבר נקראה "הישראלים העבריים", והמשיכה לטעון שהיא מייצגת את בני ישראל האמיתיים. ומה עושים כל הלבנים האלה באירופה (ואחר כך בפלסטינה) שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו, זה הכל.

מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי וצאן מרעיהו בחשדנות. רק כשני אחוזים של יהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.

3. בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת כמובן לא אותה דת שהכרנו, כלומר אלוהים אולי חזר, אבל זה לא אותו אחד. השניים טוענים שההגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים ממסדים מונופוליסטים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם – במילים אחרות הדת היא יותר אישית, פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.

התופעה הזאת יוצרת בעצם שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דבקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה ללמד את צופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה להיות מכונה "מכשפת ניו-אייג'" על ידי נוצרים מסורתיים.

אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ויותר ויותר אנשים בוחרים לא להיות חילונים, אבל לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. ועם זאת, נדמה לי שיש הבדל, ושניתן לאפיין את הרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית בנטייה חזקה מאוד לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי בכל פסטיבל שאנטי יש בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוחניקים היהודים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, וניתן לראות את זה הרבה פחות במערב.

רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא התחלה חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק להפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.

4. והמלצה קטנה: ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC על מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.

עד כאן לשון מעריב

5. לפני יותר משנה טוני בלייר הפך לקתולי, וכבר אז סיפרתי על התמיהה שפשטה בממלכה המאוחדת, שכן כדי להתקתל היה צריך להישבע שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות", בעוד שכראש ממשלה לא התנגד להפלות ולשימוש באמצעי מניעה. בשבוע שעבר, בראיון למגזין העליז Attitude אומר בלייר בפירוש שהוא לא ממש קונה את כל מה שהכנסייה מתעקשת עליו. בלייר חושב שכדאי לפרש מחדש את כתבי הקודש כך שהם יתפסו בצורה מטאפורית ולא מילולית, ובאופן ספציפי שהגיע הזמן שכל הדתות יתייחסו בחיוב להומוסקסואליות. הנה מעט מבלייר:

כאשר אנשים מצטטים פסקאות בויקרא שמגנות את ההומוסקסואליות אני אומר להם שאם הם יקראו את כל הברית הישנה ויקבלו את כל מה שכתוב שם מילולית, כאילו שזה מה שתקף מבחינת אלוהים והדת, המדיניות שתתגבש אצלהם תהיה די קשוחה [אנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי …] מה שאנשים שוכחים בנוגע לישו או לנביא מוחמד למשל, זה שכל ה- raison d’être שלהם היה לשנות את הדרך בה אנשים חושבו בצורה מסורתית.

בקיצור, בחור טוב.

6. במעריב עלתה כתבה ארוכה של אלון הדר על אחת ריקי שחם, קאלט-לידר. על פי המסופר מדובר בטיפוס שלילי במיוחד: שחם מפגינה שליטה מלאה ברזי העושק הכיתתי, וכוללת ברפרטואר שלה רודנות טוטלית, מגלומאניה מגוחכת וניצול רגשי וכספי נרחב. אביא שלושה ציטוטים נבחרים – ראשית הגדרתה העצמית של שחם:

היא רואה את עצמה כ'אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה שמחזיקה בידע אודות האמת והיופי'. ויחד עם ארבעת הקיסרים האחרים של כדור הארץ (שהדלאי למה הוא אחד מהם) ניחנה ברמת התודעה הגבוהה ביותר האפשרית. מטרת העל שלה, כמו זו של הקיסרים האחרים, היא הצלת כדור הארץ.

שיהיה בהצלחה. מעמדה הרוחני המיוחד מאפשר לה גם להתעשר:

"ריקי שטפה את מוחם של חברי הכת, כי בגלל הרמה הרוחנית והתודעתית הגבוהה ביותר שלה היא חייבת להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג האיכותי ביותר", נטען בכתב התביעה. "לעומת זאת, חברי הכת, הנמצאים ברמה רוחנית ותודעתית נמוכה יותר, אינם רשאים להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג והאיכות שריקי רשאית להחזיק. התמזל מזלם של חברי הכת בכך שיש להם למי למסור את החומר שאספו, שהרי רק מסירת החומר בידי בעל תודעה כשלה, מביאה עימה גאולת הנשמה".

טוב, זה ברור. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אבל הנה החלק הבאמת יפיפה:

השיעורים והמפגשים תועדו בהקלטות ובכתב. הם גם הועברו לקלדנית מקצועית, הודפסו, נכרכו בכריכת עור מהודרת והוגשו לשחם כ"מנחה". עולה מהם כי בין שאר כישרונותיה, שחם יכולה לגרום לחברי הכת שלה לעוף. "בקשר למעוף", מצוטטת שחם בכתב תשובה שהוגש לבית המשפט בידי עורך דינה של שפיגל, "אם לא היתה לדליה (שחם) את האמונה, לי לא היה כוח, אני צריכה מולי את האחר, אני משתמשת באמונה של האחר, פיזיקלית אני מתחברת לממד החמישי. אני יוצרת תרגיל באב לכימיה. יוצרת ספייס טיים במרחב. היו חלקיקים שיצאו ממנה (מדליה) ויכולתי לבצע את המשימה. . . כשאני גרמתי לדליה לעוף השתמשתי בחוקים של המורה שלי. אתם ברמה מסוימת, אני יכולה להביא עצמי לסטייט אוף מיינד, שאתה יודע לעלות על תדר דרכי, שאתה יכול לעשות יש מאין. (ההדגשה שלי)

ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י לתפארת. הפייבוריט שלי: "ספייס טיים במרחב". מעניין מה יחשוב השופט שיקבל את הבבל"ת הזה.

7. אפרופו ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י, הנה מאמר של ידידי יקי מנשנפרוינד (מ"העין השביעית") על אותו כנ"ל בפרסום רשמי של קופ"ח הכללית. שם מדברים על כך ש"המטרה היא לשפר את יכולת הריפוי הטבעיות של הגוף על ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות"!

8. ראיון בגארדיאן עם המורה הרוחני המפורסם בעולם (אחרי אותו עניין עם אופרה וינפרי: 1, 2), אקהרט טולה. לא מחדש הרבה לבד מהתייחסות ביוגרפית קצרה לימיו אחרי הטרנספורמציה שעבר ב- 1979: ראשית הוא בכלל ניסה לעשות דוקטורט בספרות אמריקה הלטינית בקיימברידג', פרש אחרי שנה, נדד דפוק וזרוק בלונדון בדירות של חברים שנתיים, אחר כך עבד קצת במשרד, שכר דירה בעזרת עזרה כספית מאביו, ולבסוף הגיע לחוף המערבי בארה"ב שם התחיל לכתוב את The Power of Now שיצא ב- 1997.

9. מסתבר ש"בבילון 5" היתה סדרה שעסקה לא מעט בתיאולוגיה. אישית פרשתי מהסצנה הטרקית בסוף "סטאר-טרק דה נקסט ג'נריישון", אבל קורא נאמן שלח אלי את הקטע המעניין הבא. מדובר בג'קאר, השגריר הנארני, שעובר תהפוכות בסדרה וביניהם לא פחות מהארה רוחנית, שבעקבותיה מגיעים אליו בני עמו לשמוע את תורתו:

האמת היא שזה קטע די מבריק. בעיקר התפיסה על פיה החיפוש הוא שיוצר את האור, ועוצמת האור מקבילה לעוצמת החיפוש. לי זה מזכיר את שיטת הקואנים בזן למשל. כגודל המצוקה שאתה מכניס עצמך אליה כן גודל תחושת השחרור עם פקיעת הבועה המנטלית, לא? לכן חשוב להדגיש שהשחרור אף פעם איננו חוויה כלשהי, אלא הידיעה וצורת החיים שנשארות ברקע כל חוויה שאי פעם תבוא. ועל כך אומר גם אותו חייזר: האור אמור להאיר את הקיר כדי שנוכל לראות את מעלותיו – וחסרונותיו! ויפה גם שהקהל לא מבין מה הוא אומר ודורש סיסמאות פשוטות שלא אומרות דבר. זה לא ישתנה גם עוד 500 שנה.

10. ביום שישי השני לאפריל התפרסמה רשימה שלי על השיר "אני ציפור מתה" של זלדה במוסף תרבות וספרות של הארץ. בכ"ז ניסן, ה- 21 לאפריל, ימלאו 25 שנה למותה. ותיקי הבלוג מכירים גרסה קודמת של אותה הרשימה.