החיים בהודו מחולקים באופן מסורתי לחלקים. השלם מחולק לקטעים – לא מתוך אידיאליזציה, כי האידיאל הוא שלמות, אלא להפך, מתוך השלמה עם כך שהעולם נחתך, נחלק ונקטע, ומתוך ניסיון להשלימו מחדש. חלקי החיים בהודו מהווים אם כן פשרה מוסכמת אבל הכרחית: הם מצד אחד מבטאים את שבירתו של האחד, ומצד שני מהווים את הלבנים המסותתות היטב לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.

ברשימה זו (חלק מסדרה שבנויה על פי הרצאותיי בנושא במכון אבשלום, שהתחלתי מזמן ולא היה לי זמן להשלימה – הנה חלק א', על הוֶדות, וראו גם ה- disclaimer שם) אני מבקש להציג מבט-על על חלוקות החיים בהודו. אציג כמה חתכי רוחב בתרבות ההודית העתיקה, ואעשה זאת תוך ידיעה שמדובר בחלוקה סכמטית, קצרה מאוד ולא מדוייקת. מה שחשוב לי אם כן כאן הוא פחות לברר עד כמה חלוקות אלה התקיימו במציאות ההיסטורית בהודו (למרות שבאיזושהי צורה הן ודאי התקיימו), אלא יותר להבין, מכך שלפחות כרעיונות הם קיימים אלפי שנים, את העיקרון העומד בבסיסן. נתחיל כמובן בטקסט.

בריג-ודה (10:90) מסופר על האלים שחותכים את הפורושה, הוא השלם, ה- person ההיולי, לחתיכות, ויוצרים ממנו עולם וחיים. זהו הקורבן הראשון, אבי כל הקורבנות. אז אנו מוצאים את הדיווח הבא:

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

אין להפריז בחשיבותם של המשפטים הללו, שפורשו וצוטטו שוב ושוב בדורות וברבדים הבאים של הספרות ההודית. ובמשפטים אלה, בטקסט הוֶדי הזה, אם כן, אנחנו כבר מוצאים את חלוקת האוכלוסיה בהודו לקאסטות: הברהמן, הראג'ניה (שהם הקשטרייה), הויישה והשודרה – ארבע מעמדות (ועוד אחד) שניתן לאפיינם כך:

ברהמין – הכהן, אחראי על הפולחן ועל הידע לקיימו (מורים, הוגי דעות).
קשטרייה – הלוחם, אחראי על הסדר והממשל בחברה (מלכים, מנהיגים – ומהפכנים)
ויישה – הסוחר, אחראי על ההיבט הכלכלי (בעלי מלאכה ואנשי עסקים)
שודרה – הפועל, אחראי על העבודות הבזויות (חוטבי עצים ושואבי מים)
Untouchables – הטמאים.

המעמדות נקראו במקור Varna, כלומר "צבע", מה שמעלה את החשד (יחד עם עדויות נוספות) שהמעמדות צמחו ככלי להפרדה גזעית בתחילתם, עם ההגירה הארית להודוף הארים היום בהירים יותר מהדרווידיאנים המקומיים. ליתר דיוק יש להניח שהמעמדות נוצרו מתוך שילוב בין עיקרי הדת שהביאו איתן השבטים האריים (שבה כהנים מובדלים מלוחמים והדיוטות) ובין הרצון לדכא את האוכלוסיה המקומית ולהפוך אותה לחוטבי עצים ושואבי מים. על כן את כל הדרווידיאנים הפכו ל"שודרה", שהיא הקאסטה הנמוכה ביותר (לבד מה- untouchables, שהם בני שבטים פראיים ועבדים).

חברה בהודו מושפעת מהחלוקה הזאת עד היום (למשל, רוב אנשי ההיי-טק הם ברהמינים, כי הם תמיד היו המשכילים ביותר, ומטבע הדברים הגיעו ראשונים לאוניברסיטאות וכו'), ורק בשלהי השלטון הבריטי (שכנראה די נהנה מה"הפרד ומשול" הזה) החלה תנועה נגדה ובחוקת המדינה ההודית העצמאית היא מוצאת מחוץ לחוק. כמובן שכל קאסטה מחולקת בתוך עצמה למאות, אם לא אלפי תתי-קאסטות (Jāti), ומכיוון שעל פי המסורת אתה אמור להתחתן רק בתוך הקבוצה שלך לעיתים נוצר מצב בו אדם צריך לחפש זיווג רק ממשפחת נגרים, מדרום הודו, אזור מייסור, המתמחים בעץ באובב.

אבל אם נתעניין יותר במניע העקרוני, המטאפיזי, לחלוקה, נראה שהחלוקה הזאת, והבאות, באות מתוך התפיסה העמוקה שהחיים הם למעשה חוב של הפרט לחברה – שכן לולא היא הוא לא היה קיים – ועל כן עליו לעמול ולהשיב לה כגמולה. החברה כולה באה לפני היחיד – הוא כפוף לה, ופועל למענה. כמובן, גם לאלים מעל ולטבע מתחת (כולם חלקים מאותו קוסמוס) יש להחזיר את מה שנתנו לנו. כל זאת נעשה על ידי השמירה שלנו על תפקידנו, על הדהרמה – מושג קשה שמיד נתייחס אליו.

בהשוואה ליהדות, אנחנו רואים כאן גם חלוקה בין כוהנים למלכים – כמו בממלכה העברית העתיקה (כזכור, התנאים מאוד לא אהבו את אחדות התפקידים הללו בממלכת החשמונאים).

להיות טמא

אי אפשר שלא להביא מעט (באמת מעט) על המלחמה בחלוקה לקאסטות. כאמור, החלוקה למעמדות משפיעה עד היום על הודו, וגרוע מכל כמובן להיות חסר-מעמד, טמא. הטמאים ("דאלית" קוראים להם היום לרוב), שהיו בתחתית "שרשרת החיים" ההודית, כיום נהנים, בכוח אם לא בפועל, משוויון זכויות.

הנה שיר של Harish Barisode, משורר מודרני ממעמד הטמאים (מתורגם מאנגלית):

יש לטעון כך כנגד הקאסטות הגבוהות:
'חיינו את כל חיינו על מפתן דלתותיכם,
אך לעולם לא נפגשנו.
אתם הייתם בפנים, אנחנו בחוץ.
אתם הייתם במקדש, אנחנו על המדרגות.
כי חשבתם שאנחנו טמאים.'

אך הימים האלו עברו מן העולם.

התחלנו חיים חדשים.
ייסדנו מקדשים משלנו.
זכינו מחדש בדתנו האבודה.
האלים שלנו נמצאים יחד איתנו.
כולם שווים כאן.

האמונה הזאת
תחדור לכל פינה בעולם.
כעת אתם יכולים לזעוק.

היא נפלה! היא נפלה!
הדהרמה הברהמינית נפלה!
דליקו אתם את אש מדורת המתים שלכם!
מה אתם יכולים לעשות עכשיו?

הנה כמה נקודות ציון בדברי ימי הטמאים ומאבקם לשוויון:

המאה החמישית לפנה"ס: הבודהה מכריז שבני כל הקאסטות יכולים להצטרף למסדר הנזירים שלו, ושברהמין אמיתי הוא מי שיודע את האמת, ולא מי שנולד למשפחה הנכונה.
ראשית המאה ה-19: ראם מוהאן רוי יוצא למען הינדואיזם רציונלי, ללא אלילות וטקסים, ובכך גם נגד חלוקה של טהורים וטמאים.
שנות השלושים של המאה העשרים: גנדהי מכנה את חסרי המעמד Harijan – "בני האלוהים", ומכריז שאין לראות בהם טמאים.
1955: הודו העצמאית מחוקקת חוקים שנועדים לאכוף שוויון וחוסר אפלייה, גם לחסרי המעמד.
1956: ד"ר ב.ר. אמְבֵּדְקַר, דלית ופעיל זכויות הדליתים, ממיר, יחד עם חצי מליון תומכים, את דתו לבודהיזם.
1997: ק.ר. נאראיאנאן, דיפלומט ופוליטיקאי ממוצא דליתי, מתמנה לנשיא הודו.

מטרות החיים

יחד עם החלוקה לקאסטות, החיים בהודו חולקו לארבע תקופות, בהן יש להגשים ארבע מטרות.

ארבע מטרות החיים הן:

1. Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר" או "תועלת" (תודה OZ)). לשם כך יש ללמוד כלכלה ומדיניות. הכלל המנחה את האדם בשלב זה הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. ספרות ההדרכה לשלב זה כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, ו"ספרות חוכמה" עם עצות לחיים. המפורסם מהם הוא ה- Panchatantra (מאה שלישית לפנה"ס), כלומר חמש הרשתות, ספר שמלמד על החיים דרך משלים על בעלי-חיים, ומחולק לחמשה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". דיברתי על זה גם כאן, והבאתי סיפור מתוך הפאנצ'טנטרה על "הנסיכה בעלת שלושת השדיים".

2. Kāma, היא "אהבה" או "עונג", המטרה השנייה של החיים. קאמה הוא אל האהבה ההודי, המקביל של קופידון אצל היוונים. כמובן, הטקסט המוכר מאוד מכאן הוא הקאמה-סוטרה (סביב המאה החמישית), כלומר משפט[י]-קאמה, בהם מודרך הגבר כיצד לענג את עצמו ואת בת זוגתו. אבל יש להדגיש שבניגוד להשלכה האוריינטליסטית משהו על הטקסט הזה, למעשה הוא רחוק מלהיות ספר פורנוגרפי או אפילו אירוטי, ורובו ככולו טכני ויבשושי למדי. תפקידה של הקאמה-סוטרה הוא בעצם למשטר את המין וממש לא להעניק רישיון להוללות. הנה כמה ציטוטים ממנו שממחישים זאת (התרגומים מתוך התרגום לאנגלית של סר ריצ'רד בורטון, הרפתקן וחוקר הודו במאה ה-19):

הנה למשל הוראות לאישה:

כאשר אשה רואה שמאהבה עייף מרוב משגל ואינו מסופק, עליה, ברשותו, להשכיבו על גבו, ולעזור לו על ידי כך שהיא משחקת את תפקידו [כלומר היא האקטיבית]. היא יכולה לעשות כך גם כדי לספק את סקרנותו של מאהבה, או את תשוקתה לחידושים […] עליה לומר: 'אתה השכבת אותי, ועייפתי מרוב משגל; כעת אני אשכיב אותך בתמורה'. ועליה להפגין את ביישנותה, את עייפותה, ואת תשוקתה להפסיק את המשגל. כך עליה לקיים את פעולת הגבר, שמיד נפרט (חלק א', פרק 7)

יש גם הרבה דגשים על השמירה על הקאסטות:

תענוג בחברה, כגון השלמת מזמורים שהתחילו אחרים, חתונות וטקסים משמחים, עלינו לקיים רק עם השווים לנו, ולא עם העליונים או הנחותים מאיתנו" (חלק 3, 1)

בהמשך מפורטים המקרים והדרכים שהם גבר מקאסטה גבוהה יכול בכל זאת לקיים יחסי מין עם אישה מקאסטה נמוכה (ולעולם לא להפך!), וכמו כן עצות כלליות:

אלה הגברים שבדרך כלל זוכים להצלחה עם נשים: 1. גבר שמבין היטב במדע האהבה 2. גבר שמספר סיפורים היטב 3. גבר שמכיר את האישה מילדותם 4. גבר שמשכנע אותה לבטוח בו 5. גבר שנותן להן מתנות 6. גבר שיודע לדבר היטב 7. גבר שעושה דברים שהן אוהבות 8. גבר שלא אהב אף אחת לפני כן 9. גברים שמשמשים כשליחים 10. גברים שמכירים את נקודות התורפה שלהן 11. גברים שנאהבים על ידי נשים טובות 12. גברים שמאוחדים עם ידידותיהם הנשים 13. גברים נאים 14. גברים שגדלו איתן 15. גברים שהם שכיניהן 16. גברים שמקדישים עצמם להנאות מיניות, גם אם הם עבדיהן 17. המאהבים של הבת של המטלפת שלהן 18. גברים שנישאו זה מכבר 19. גברים שאוהבים פיקניקים ומסיבות חשק 20. גברים ליברליים. 21. גברים שידועים כחזקים מאוד (גברי-שור) 22. גברים אמיצים 23. גברים שנאים יותר מהבעלים שלהן, ומוכשרים יותר, וליברלים יותר 24. גברים שלבושם ורמת-חייהם מופלאה.

והנה נשים שקל לכבוש: 1. נשים שעומדות בדלת בתיהן 2. נשים שתמיד צופות לעבר הרחוב 3. נשים שיושבות ומפטפטות בבית שכניהן 4. אישה שתמיד בוהה בך 5. שליחה 6. אישה שמתבוננת בך מזוית העין 7. אישה שבעלה לקח לעצמו אישה נוספת ללא כל סיבה טובה 8. אישה ששונאת את בעלה, ושהוא שונא אותה 9. אישה שאיש לא משגיח עליה, ושומר שהיא תתנהג כיאות 10. אישה שלא היו לה ילדים 11. אישה שלא ברור מי היא משפחתה, ומה הקאסטה שלה 12. אישה שילדיה מתים 13. אישה שלכאורה מאוד אוהבת את בעלה 14. אשת שחקן 15. אלמנה 17. ענייה 18. אשה שאוהבת תענוגות 19. אשה הנשואה לגבר ולו אחים צעירים רבים 20. אשה יהירה 21. אישה שבעלה נחות ממנה בדרגתו או כישוריו 22. אישה הגאה בכשרונה באומנויות 23. אישה המוטרדת מכשלונותיו של בעלה 24. אישה שנישאה בצעירותה לעשיר, אבל שאינה אוהבת אותו כשהיא גדלה, ורוצה גבר שיתאים לטעמה מבחינת השקפת העולם, הכשרונות והחכמה 25. אשה שנפגעה על ידי בעלה ללא סיבה טובה 26. אישה שלא מכובדת על ידי נשים אחרות ששוות לה בדרגתן או ביופין 27. אישה שבעלה אוהב מסעות 28. אשת צורף 29. קנאית 30. חשקנית 31. חסרת-מוסר 32. עקרה 33. עצלנית 34. גיבנת 36. גמדה 37. מעוותת 38. וולגרית 39. בעלת ריח רע 40. חולה. זקנה. (חלק 5, 1)

בקיצור, הרבה רומנטיקה, או אירוטיקה, אין כאן. מה שיש הוא ניסיון לעצב את המין כך שהוא "ראוי", כך שהוא בהתאם לסדר הקוסמי, וזאת על מנת להשלים את הסדר הקוסמי.

2. Dharma היא אחת המילים המורכבות ורבות המשמעויות ביותר בהודו. היא באה מהשורש dhr, שמשמעותו "לכונן", "לבסס". כאן המילה מציינת את החוק הכללי והחובה שלנו לציית לו. הטקסטים השייכים לחלק זה הם קבצי חוקים, ובראשם זה המיוחס ל- Manu, כלומר חוקי מאנו. מאנו הוא כנראה דמות בדיונית – הוא נחשב לאב כל בני האדם – והטקסט כנראה נכתב, תלוי את מי שואלים, בין 200 לפנה"ס ל-200 לספירה, כלומר בתקופה שסמכות הוֶדות התערערה מאוד, והחברה ההודית היתה בתהליכי שינוי מהירים. חוקי מאנו מכירים בסמכות הודות, תומכים בעבודת הקורבנות, בסגפנות, בחלוקה לקאסטות, בדיכוי נשים. מדובר בטקסט גזעני, שובניסטי ודרקוני ביותר. התפיסה היא "קהילתנית" מאוד, מאוד פרה-הומניסטית. הנה למשל:

האדם המושלם הוא רק זה אשר כולל יחד את אשתו, עצמו וילדיו." (9, 45)

שמותיהן של נשים צריכים להיות קלים להגייה, אסור שמשמעותן תהיה נוראה, ראוי שמשמעותן תהיה משהו פשוט, שיהיו נעימים ורבי-מזל, שיסתיימו בתנועות ארוכות, ושיכללו מילה מבורכת" (2, 33)

טבען של נשים הוא לפתות את הגברים בעולם הזה. מטעם זה החכמים לעולם אינם נמצאים ללא שמירה בנוכחות נשים. שכן נשים יכולות להתעות בעולם הזה לא רק כסילים, אלא גם מלומדים, ולעשותו עבד לתשוקה ולכעס. אל לאדם לשבת במקום מבודד עם אמו, אחותו או בתו; שכן החושים הם חזקים, ואדונים גם על אדם מלומד. (2, 213-215)

4. Moksha – המטרה האחרונה היא "שחרור", והכוונה היא לשחרור רוחני, לזכיה בחירות תודעתית, שהיתה מאז האופנישאדות האידיאל העליון, ה- summum bonum של הדתות ההודיות. בעוד ארתה, קאמה ודהרמה הן כולן מטרות "ארציות", הרי שמוקשה היא מטרה רוחנית, עליונה. מהשורש muc: "לשחרר, להרפות, להוציא לחופשי, לעזוב, לזנוח, לוותר" (ככתוב: "הרפו ודעו כי אנוכי ה'").

תקופות החיים

כדי להשיג את המטרות הללו כולן, ההודים כאמור חילקו את החיים לארבע תקופות (Ashrama):

ברהמצ'רייה – 0-24 – לימוד תחת המורה (גורו), הימנעות ממין, משמעת ומדיטציה
גריהסתה – 25-49 – הקמת משפחה, עבודה ופרנסה, שירות החברה, מנהגיה ומנהיגיה
ונפרשתה – 50-74 – בהיותו סב האדם חופשי ממטלות, ומקדיש זמנו ללימוד אחרים בחוכמתו. תחילת הפרישה מהציבור
סניאסה – 75-100 – פרישה מוחלטת מהחיים, נדודים בחוסר כל, הקדשת הזמן לעבודת האל על ידי תפילות ולזכייה במוקשה על ידי מדיטציה

המספרים שלעיל לכאורה מציינים את הגילאים בהם על ההודי לבלות בכל שלב, אבל למעשה בכתבים העתיקים מדגישים שיש למלא בעיקר את תפקיד הבעל-בית (בכל זאת, צריך לבנות חברה), ואילו השלבים הבאים לא נתפסים כחובה, למרות הם מוצגים כאידיאלים חיוביים ביותר.

ועכשיו לעיקר מבחינתי

למרות שקשה לנו מאוד להזדהות עם החוקים האלה, צריך להבין שההגיון שעמד מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים היה שכל אחד יחיה לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו על אישיותנו האידיוסינקרטית, ולא את האגו על תשוקותיו המבלבלות, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך. כל זאת לאחר שהשלמות ההיולית כאמור נשברה והיקום זקוק לתיקון (וראו הפסקאות האחרונות בחלק הקודם של סדרה זו)

קשה שלא להבחין עד כמה תפיסה זו דומה לתפיסת המצוות והלאום ביהדות על פי הקבלה: היהודי, בקיום המצוות ובשמירה על מעמדו וחובותיו של מעמדו כישראל, לוי, כהן (או מלך), מהווה חוליה קטנה אך חשובה בדרך של העולם לקראת תיקון. המצוות מחזירות את ההרמוניה והשלמות לאל הפגום (אחרי שבירת הכלים), וגם שומרות על הטוב שכבר קיים בעולם (וגם המצוות נתפסות על פי השקפות מסויימות כפעולות שעל הפרט לקבל על עצמו כחובות רק מפני שהוא לא מספיק גבוהה מבחינה רוחנית כדי שיעשה אותן באופן טבעי – כמו האבות למשל).

כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה אותנטית, אמיתית, וכך עוזר ליקום, וגם צובר כוח "אמת" בעצמו –  וראו הסיפור על הזונה בינדומטי ופעולת-האמת שלה.

בפעם הבאה: האופנישאדות!