וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)
הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:
נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.
אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין
התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?
הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.
ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:
בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.
ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.
אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:
החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.
החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.
רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.
מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:
ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.
התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).
שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.
בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.
יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".
הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)
הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).
לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.
אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.
עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).
יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.
[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]
בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]
לולאת האל 
יפה כתבת.
(וכמי שהתחביב שלה הוא להעביר מודלים מטריטוריה לטריטוריה – שלושת הגישות שלך תקפות גם בעולם הלא דתי, אבל יש משהו מצמצם בבלעדיות של השבילים. אולי צריך להתייחס אליהם כאל תווים שבעזרתם כל אחד כותב את הלחן שלו.)
אהבתיאהבתי
אהבתי מאד את הדימוי עם הסורגים והרוח שעוברת דרכם. הקושי הוא באמת למצוא איזה סורגים מתאימים בשבילנו, להבין אם אנחנו בתא הנכון ולהצליח להשאר בו גם כשיש כזה שפע של תאים וסורגים בסגנונות שונים, שלא לדבר על האפשרות להסתובב 'חופשי'.
אהבתיאהבתי
היי תומר,
למקרה שזה מעניין אותך – וסליחה על הניג'וס, במקרה שזה לא – מפנה שוב למאמר מהאתר של אלכס ברזין על בודהיזם, שעוסק גם ב-3 "אידיאל-טיפוסים" – אבל בהקשר של דרכים שבהן אנשים ניגשים \ נמשכים לדהרמה…
אהבתיאהבתי
ו… כמובן ששכחתי את הלינק
http://www.berzinarchives.com/web/en/archives/approaching_buddhism/introduction/approaches_dharma.html
אהבתיאהבתי
אין לנו על מי לסמוך אלא על אימנו אדמה.
ושהאבא המתעלל בשמיים ייקח את הפרוטוקולים שלו (ושל זקני ציון?) ויעזוב אותנו בשקט, אחרת נתלונן עליו לקדמן.
(לא שלאמא אין פרוטוקולים, אבל בהם לפחות יש הגיון.)
(בתור התחלה, היא לא דורשת ממני לפצוע את הבן שלי במרכז הדיוניסאני שלו בגיל שמונה ימים. אכן, בקודש אין מקום לדיוניסאני, ובקודש כזה אין מקום גם בשבילי.)
וואו, רוחניק זועם, מסתבר :)
אהבתיאהבתי
יא רוחניק עילג
(;
אהבתיאהבתי
פיתחו בבקשה את כיסכם ושלמו 1,900 שקלים כדי לראות את הספקטקל פרסיקו בהופעה לייב.
אהבתיאהבתי
אז מעבירים את החגיגות המיניות ממדבר יהודה ליבנאל? ועוד קיבלו כחיזוק את התושב החוזר מרדכי גפני? :-( אוי לנו שזוהי הרוחניות שלנו
אהבתיאהבתי
אז אני יכול רק להצטער שבבלי דעת קישרתי בין אזרחי לגפני, כי רב ההבדל על המשותף ביניהם, ועשיתי לאוהד עוול. בקוצר ראות מסויים לא שיערתי שהחיבור יעורר התרגשות כזאת במוחותיהם של הטוקבקיסטים.
אהבתיאהבתי
שלום תומר.
ההסבר שלך ושל מוישי הלברטל קרוב לליבי, אך אינו מתיישב לי עם המקרא.
אם נדב ואביהו הם 'מהחסידים' אז למה הם נפגעים ? האם האש לא אמורה לכלות אותם רק אם הם 'אנשי הלכה' ?
ועוד יותר מעניין זה הסיפור שמובא בהפטרה, בעניים עוזה וארון הברית. הוא מונע את נפילתו ארצה של הארון ו'חוטף אותה' ? על מה. על שעשה את המעשה הנכון, ובזמן הנכון ? לאלוהים פתרונים…אולי גם לך או לשאר המטקבקים ? תודה. אהרון
אהבתיאהבתי
אני חושב שהתשובה פשוטה: לעיתים יש יוצאים מהכלל. נדב ואביהו אולי חשבו שהם קרובים לאל, אבל בעצם לא היו. הם חשבו ש"הקרבה המשפחתית" תאפשר להם לחרוג מכללי הנימוס המקובלים, אבל קיבלו סטירה. זה כמובן ההסבר מתוך העמדה החסידית. מתוך העמדה המתנגדית קל יותר להסביר: זה לא יוצא מהכלל אלא כך תמיד: אסור לזרום.
ועל הסיפור בהפטרה כבר כתבו רבות, לא? בכל מקרה לא מדובר שם בניסיון לחרוג מהפרוטוקול כדי לעבוד את האל בצורה שונה, אלא בחריגה מהפרוטוקול למען מטרה ארצית: פשוט כדי שהארון לא יפול.
אהבתיאהבתי
אם ניקח את החיים במאה ה- 21 להיות הפרוטוקול, צו השעה או איך שרק תקרא להם, הרי שהחילוניים הם המשמשים פה כתלמידי חכמים אמיתיים, ההלכה מתחלפת בסט חוקים יותר חומרי אם נקרא לזה כך באופן פשטני, אנחנו החילוניים מנגנים את התווים כמו שהם ללא פרשנות
הרוחניים הם "החסידים" שאינם מסתפקים בלקום לעמל יומם, להנות מחיי משפחה נורמליים וכו
'
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
תודה על הרשימה המעניינת.
אגב ציונך את מכון הרטמן בחטף, נזכרתי שרציתי לבקש ממך להקדיש פוסט מיוחד מתישהו לסקירת המקומות בארץ שבהם ניתן ללמוד "יהדות", לאו דווקא לתואר כלשהו…
זה ודאי יהיה מאיר עיניים.
תודה ואחכה לבאות
אהבתיאהבתי
תודה גם לך.
באשר למקומות שכאלה, לצערי אני לא מכיר את כולם ולכן לא ממש יכול לתת סקירה ראויה. למעשה אני מכיר מיעוט שבמיעוט, כי יש הרבה מאוד מקומות כאלה, והם רק מתרבים… אז קבלי את התנצלותי.
אהבתיאהבתי
אני רק הערה קטנה – גם אצל "תלמידי החכמים" יש מקום ליצירתיות רק שזו הרבה יותר קשה להשגה ולכן גם מאוד מוערכת. רב, כמו כל משפטן, צריך לדעת למצוא את הפרצות בחוק או לחלופין לדעת להחיל את לשון החוק על מקרים חדשים. זה דורש הבנה מעמיקה של המקורות וגם יצירתיות לא מעטה.
(ומלבד זה החלוקה לתלמיד חכם, רוחניק וחסיד היא יפה ונכונה בעיניי אם כי הקישור לנדב ואביהו הוא כבר נדוש)
אהבתיאהבתי
לסיפור הזה מן הסתם רבים הרבדים ורבות הפרשנויות. האש, שאכלה בהתחלה את הקורבנות שעל המזבח, אכלה לבסוף את המקריבים שחרגו, מסיבה כזו או אחרת, מכללי הטקס. לי נראה דווקא שהטקס לא נוגד את האינטימיות, אלא מאפשר אותה. טקס הוא מצב שבו שני הצדדים יודעים מה מצופה מהם, ומקיימים זאת מתוך תיאום והסכמה. בכך טקס הוא למעשה קידוש הקשר שבין הצדדים. לזוגות, לקבוצות חברים, למשפחות – יש תמיד "טקסים" פרטיים משלהם, שרק מגבירים את תחושת היחד והשייכות. טקס אינו סותר אינטימיות. הוא מעמיד את שני הצדדים בהקשר מסוים, שיכול להיות אינטימי או מרוחק, כתלות בנוגעים בדבר ובאופי הטקס.
אז מה קרה לנדב ואביהוא? לדעתי, הדבר שאותו הם החדירו לטקס המקודש, ושחשף אותם לאישו המאכלת של האל, הוא העצמי, ה"אני" שלהם, שמקומו לא יכירנו במעמד שכזה. הם רצו לתת משהו "מעצמם". האש היא אש זרה, כי האל לא ביקש אותה מאיתם. במקום להענות למשאלת האל, ולפנות לו מקום (מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום?) הם מחדירים לשם את רצונם האישי. מדוע? אולי מתוך רצון להעצים את האקסטזה הדתית, ואולי מתוך גאווה ובניסיון לקחת חלק מרכזי יותר משנדרש מהם – המקרא כהרגלו אינו מספר מדוע. כך או אחרת, הם רצו לתת משהו מעצמם, והאש האלוהית יצאה ואכלה – אותם עצמם.
אהבתיאהבתי
אורן,
אתה כמובן צודק בזה שיש יצירתיות גם אצל תלמידי החכמים. אבל ללהטט בבין החוקים לבין עצמם כדי למצוא פרשנות חדשה עדיין שונה מהותית מלחרוג מהם וליצור משהו חדש ואישי, לא?
מיכל,
אני אוהב את הפרשנות שלך, אבל יש משהו מוזר במשהו שאת אומרת: מצד אחד הטקס לא מבטל אינטימיות אלא אף מאפשר אותה, ומצד שני נדב ואביהו נענשים על זה שהביאו את "האני" שלהם. והאם יש אינטימיות בלי שכל אחד מביא את האני שלו?
(טוב, כמובן שיש. אבל צריך לברר למה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו אומרים "אני")
אהבתיאהבתי
כמובן שהאינטימיות מורכבת משניים, אבל רק כל עוד הם שרויים באיזון. כאשר אחד, באופן חד צדדי, מפר את כללי הטקס, הוא יוצר צרימה ומבליט את האני שלו על חשבון האחדות ההרמונית שהטקס אמור ליצור. כאשר מדובר באחדות עם האלוהי, על אחת כמה וכמה שאין מקום לשגיונות האגו. בנוסף, אנחנו יודעים שהאש האלוהית יכולה לבעור מבלי "לאכול". מדוע נאכלו בני אהרן ומתו? כי היה בהם מה שייאכל. לו היו עובדים את האל מתוך התבטלות עצמית ולא מתוך הבלטת עצמם, אולי היו כמו הסנה שבוער ואיננו אוכל.
כל זה, כמובן, בהנחה של "אלוהות" בסגנון החביב על האדם המודרני ומתוך התעלמות מסוימת מהפשט של בראשית. מאחר שמדובר באותו אל שעשה את כל הבלגן במצריים כדי שיהיה לו עם והוא יהיה להם לאלוהים, נראה לי שמה שקרה שם היה הרבה יותר פשוט והרבה פחות יפה. אל קנא ונקם, לא נראה לו העניין הזה של אינדיבידואליות. היהודי המתפלל לא אומר "אלוהים שלי, רציתי שתדע", אלא "שמע ישראל". זהו אלוהי ישראל, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אשר הוציאנו ממצריים ועשה בהם שפטים. זהו אל של עם וארץ. לעתים קורה שיש לו קשר עם אינדיבידואלים – למשל משה ואהרן, שמקבלים תפקיד ראשי גם במעמד הנוכחי – אבל זה קשר של יזם עם מנהלי הפרויקט שלו. אלוהים רצה עם שישב בארץ שנועדה לו ויעבוד אותו לפי הנהלים. משה ואהרן הם עושי דברו (בשיטת הפרד ומשול כמובן – החשוב מביניהם מתקשה לדבר. תמיד טוב שאנשי מפתח לא מדברים יותר מדי). בני אהרן, היום הם מקטירים קטורת מתי שבא להם, מחר ילכו לבקר אצל הבעל. נדב ואביהוא גילו את מה שגילו רבים אחרים בספר בראשית: אלוהים לא סלחן למי שמנסה לחרוג מהתוכנית שנועדה לו.
אהבתיאהבתי
אני חושב שאפשר למצוא פרשנות חדשה ואישית של המקורות והקישורים בינהם גם תחת המטריה ההלכתית, ע"ע רבי עקיבא ודרישת כתרי האותיות שלו, או אם כבר הזכרת את הלברטל אז הוא כותב לא מעט על הרמבן (וגם על הרבמם והאבן עזרא) ואם תרצה אז הרב פיינשטיין או אוירבך.
זה הרבה יותר יצירתי והרבה יותר מרגש (ולפעמים גם מתסכל ומעצבן).
מה לעשות שרוב הרבנים הם טכנוקרטים שמוחזקים בני ערובה על ידי העדר שלהם עצמם….
אהבתיאהבתי
אולי כך הם פני הדברים:
התוצאה האלוהית, אינה צריכה להזיז לחסיד. עלי לעשות את 'מה שאני צריך', את 'מה שאני רואה כנכון ואינטימי' בקשר הקדושתי. האם האל יגיב לכך כך או אחרת, זה כבר לא רלוונטי. עוזה עושה את המעשה הנכון מבחינתו. והוא צודק. זה שאלוהים 'לוקח אותו'. זה כבר העניין של אלוהים.
יש בדברים האלה שלי שילוב חסידי, ובודהיסטי מסויים. אבל הדברים נטועים גם במסורת היהודית. למשל חנוך 'ואננו כי לקח אותו אלוהים'. או שני כיווני ההסתכלות האפשריים על ההוא שמת מתוך הארבעה שנכנסו לפרדס.
וכך גם כאן אצל נדב ואביהו. התוצאה היא מוות. הסיבה היא כבר אינטרפטציה של בני האדם 'בקוראם את התגובה האלוהית'.
אהבתיאהבתי
מניין לך שאותה אש זרה שהקריבו הבחורים היא דווקא רגשות, קיטש וכו'?
הרי כל השפה פה היא מטאפורית.
כמובן, אם אתה בעיניין של ליצור דיון בנושא "התלמיד חכם, החסיד והרוחניק" יש לך סיפור- מטאפורה- נאה להתחיל עימו, אבל זה לא בסלע, הפרשנות הזו לטקסט.
לגופו של עניין- לא קראתי את כל המאמר עדיין. ממה שהספקתי, אני חושבת שהדיון עצמו הוא חשוב, שכן אנשים כמוני מודאגים מהעלייה המדאיגה במפלס הקיטש (וכן, גם המסחור) בתוך העולם הרוחני.
רק הסתייגות אחת: יש לעמוד על המשמר מפני חזרה אל חיק הראציונאל והערצתו, אל מקום של שלילת הרגש מכל וכל. צביעות היא לומר שאדם ממלא אחר מצוות הדת – כשלעצמה דבר לא ראציונאלי בעליל- בשם ההגיון הקר.
עוד נדבך לכך בא לידי ביטוי ביהדות עצמה: היהדות אומרת בפירוש (ונדמה לי שזהו גם דבר האלוהים בטקסט המקורי, דהיינו התורה): אני לא מבקש ממך שתעשה כך או אחרת בגלל שזה הגיוני או בריא או סוציאלי וכו'. אני מבקש ממך כך וכך כי אני אמרתי, ותו לא, והציות שלך כמאמין הוא דמונסטרציה של דבקות.
אהבתיאהבתי
מסכימה איתך. כל מילה.
אהבתיאהבתי
ההמשך המתבקש הוא שנדב ואביהו רצו להביא את עצמם למנחה ומנחתם התקבלה
אש מאכלת מנחות המתקבלות ע"י אלוהים והם עצמם היו המנחה.
אין כל פסול במנחה כזו – היא טוטאלית אבל איה אינה עונש
אולי היא אפילו המדרגה הקרובה ביותר אל האלוהות
אהבתיאהבתי
ושוב תודה על ההבחנות העדינות הללו
אני רואה את הקדושה האמיתית כעוצמה מגנטית כוח משיכה המושך אליו כל נפש ונשמה
אפשר למות מרב עונג
החוקים הם ההגדרות או הגדרות השומרים את הנשמה והנפש באיזון
כאילו מבטלת הקדושה את חלקיק ההיגס האחראי למסה של אלמלאלי החלקיק הזה כל החומר ביקום היה אנרגיה טהורה חסרת צורה הנעה במהירות האור
יש בקדושה את כוח האחדות המפרק כל כבידה קליפה וכולי.
ומאחד את הצורה בחזרה אל המופשט האחדותי.
שאינו ניתן להסבר או להגדרה במילים
נדב ואביהו התפזרו בחזרה אל הקודש
לעומתם רבי שמעון בר יוחאי היה כולו מלא בעוצמת קודש רבה
עד שהעולם לא יכול היה להכיל אותו
ונכנס בחזרה למערה כדי שיאזן את עצמות הקודש הבאה ממנו
העולם הנהדר שלנו כולו נתון במערכות גומלין המאזנות אחת את השניה.
האיזון הוא היצירה האלהים המאפשרת הזנה מאורגנת של עצמות
הקודש מבלי לפרק את המסה של הכלי
אהבתיאהבתי