אני מפרסם כאן ספר שכתבתי, חיבור פרשני-דרשני לפרק נ"א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב"ם. בפרק זה, אשר הרמב"ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב"ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך "קריאה צמודה" המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב"ם: הפן הדתי-רוחני שבה.
התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב"ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב"ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב"ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש"גם לנו יש" פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב"ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב"ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.
החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב"מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ"א של החלק השלישי של "מורה נבוכים" אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב"ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.
שתי הערות אחרונות: א. כדי לשמור את הספר כ-pdf (כדי לראות יותר טוב או להדפיס) יש ללחוץ בסרגל העליון של מסך הספר על "More" ואז על "Save Document". ב. הספר הזה ניתן חינם. יחד עם זאת, מחברו מתפרנס בדוחק. המעוניינים לתרום סכום סמלי (נאמר, 30 שקלים) או אחר כאות תודה, מוזמנים לשלוח את תרומתם אל: תומר פרסיקו, וינגייט 4, קריית אתא, 28056. תודה.
לולאת האל 
מקווה להתפנות מעט בעוד חודש-חודשיים
ואז יהיה לי פנאי לעיין בו מתוך פנאי מסויים הדרוש לקריאה אמיתית
בעיסוקי האקדמי אני דן כאמור לא מעט בעולמות הידע הפילוסופים והמיסטיים הגרקו-ערביים- עבריים בימי הביניים, ובכללם ברמב"ם
לאחרונה ראה אור הספר: הרמב"ם בנבכי הסוד בהוצאת אנו' בר אילן (2009) ובה התיחסות לא מועטה לשאלת מקומו של הרמב"ם, אם כמיסטיקון פילוסוף (דיויד בלומנטאל, שאול רגב)
אם כפילוסוף גריידא (חנה כשר, גדעון פרוידנטאל ואייכשהו גם אני הקטן)
בהצלחה רבה
אהבתיאהבתי
שלא קרא לא ולא מכיר את כתבי הרמב"ם (ולא רק את הרמב"ם) מלבד הצצה קצרה באתר של אוניברסיטת ת"א שם קראתי את פרק הפתיחה בלבד. כבר באותו הפרק נאמר:
"אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי-כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום."
מעמדת מי שאינו מכיר, אבל גם מעמדת מי שניגש אל הטקסט בתום לב וללא ציפיות ודעות קדומות, התחושה שלי לאחר קריאת שורות האלו והבאות אחריהן הייתה שההתנסות המיסטית לא הייתה זרה לרמב"ם.
אהבתיאהבתי
הייתי מזמין אותך לקרוא בכתבי אבן סינא ואבן באג'ה וכן בכתבי רב סעדיה גאון את משמעו של משל הברקים
מלבד זאת, גם אליבא דהרמב"ם הנבוך אינו הקורא הבא לחיבורו חסר ידע ונטול דעות קודמות, אלא אדרבה, אדם שהתלמד הן במסורת התורנית והן במסורת הפילוסופית בת הזמן די צרכו
ולאורהּ בוחן את הדברים
אגב, הדברים האלה ממש מוסברים במכתב הפתיחה של הרמב"ם לר' יוסף אבן שמעון תלמידו
ובהקדמה כולה
אהבתיאהבתי
ונראה מעניין ביותר.
מחכה להגיע לקריאת הספר..
תודה
אהבתיאהבתי
הספר נראה מבטיח מאוד אבל במבט יותר מעמיק הוא חסר הפניות ביבליוגרפיות, יש בו אקלקטיות רבה של המון-המון פילוסופים (למשל שפינוזה), הוא מסרב להיצמד לטקסט ונותן פרשנויות-עודפות שנוהות אחר לבו של המחבר.
ומעל הכל, ניכר החיפזון הרב שהיה למחבר לפרסם את הספר הזה ואת הגיגיו.
זו חובבנות פילוסופית נחמדה, חביבה ובלתי-מזיקה שנתלית באילנות גבוהים אבל אין בה שום ממש מלבד פרטנציות בלתי-מוצדקות של הכותב.
אהבתיאהבתי
I LOVE THAT BOOK!!!
HAVING READ IT A WHILE BACK I'M SO GLAD YOU FOUND A PLACE FOR ITAND HOPE ONE DAY IT"LL BE OFFICIALLY PART OF A PRINTED BOOK COLLECTION!
love
E
אהבתיאהבתי
תודה על ההפניות.
אני רוצה להביא דברים של הוגה דעות יהודי אחר, הפעם מהדורות האחרונים, מרטין בובר, שלדעתי גם הוא השתמש בברק על דרך ההשאלה כדי לכוון למה שנדמה לי שהרמב"ם מכוון. הדברים לקוחים מתוך ההרצאה "על המעשה החינוכי" שחותמת את סיפרו "בסוד שיח"
"ליבי לה לחירות, אני מוכן ומזומן כל שעה להילחם עליה. בגין הופעת הברק, שאינו נמשך יותר מכפי משהעין יכולה לעמוד בו, ….הריני אוהב את החירות, אבל אין אני מאמין בה. היאך יכולים אנו להאמין בה לאחר שהצצנו בפניה! היא הברק של כלל המשמעויות – של כלל האפשריות.
נדמה לי שהנושא הזה הוא מסוג הנושאים שהכלל של ככול שתדרוש בו הרי זה משובח אינו נכון. בסופו של דבר כמו שכתבת באחת התגובות שלך במקום אחר, כל מה שיש לנו הוא את הכרתנו והתנסויותינו. אז בזה אסיים.
אהבתיאהבתי
אין עוררין על כך ששערי פירוש לא ננעלו ואף לא שערי מדרש ועל כן יפה עשה תומר כאשר כנה את ספרו חיבור פרשני- דרשני
ברם, מחד גיסא,מבחינת הדיוק האקדמי מדעי והקונטקסט המדעי-תרבותי-היסטורי הגרקו-ערבי- עברי מתוכו פעל הרמב"ם, הדברים צריכים לעמוד על הבנת עולמו של אינטלקטואל אנדלוסי גולה בן המאה השתים עשרה, ולא על הוגה יהודי-דיאלוגי פולני-גרמני בן ראשית המאה העשרים
ברם, התכוונתי לחלוטין לאשר צטטתי מפי מאותו פוסט, אין לאדם אלא את הכרתו והתנסויותיו, בדיוק מן המקום הזה, התחת כובע של קורא משכיל (לפחות, מקווה להיות כזה) ולא תחת מגבעת אקדמית מחמירה וקפדנית מעניינת אותי הקריאה בספרו של תומר
וראה תגובתי הראשונה לעיל
ואם תרצו אין זו אגדה
אהבתיאהבתי
מקווה להגיע לזה בקרוב.
שאלה אחת: איפה אמר הרמב"ם שפרק נ"א הוא החשוב ביותר בספר?
(אני שואל כי בעיני, דווקא המתח הדיאלקטי שבין "משל הארמון" לבין פרק נ"ד המדגיש את עשיית "חסד משפט וצדקה בארץ" הוא הגדולה האמיתית שבמורה נבוכים)
אהבתיאהבתי
אני שמח על התלהבותך, ואני שותף להתלהבותך מאותו מתח שבין משל הארמון למסרים בפרק נ"ד – ואני מתייחס לכך בסוף הספר.
באשר לפרק נ"א, אני כותב כך בתחילת הספר:
"פרק נ"א, אומר הרמב"ם, אינו כולל עניין נוסף על מה שדובר בו בכל הפרקים הקודמים של הספר. כלומר אין כאן פרשנות נוספת לטקסט התנ"כי, או הסבר נוסף על מצווה מן המצוות, או אפילו עוד דיון תיאולוגי-פילוסופי. מה שיגלה לנו הרמב"ם כאן הוא "חתימה", כלשונו. מדובר בכלומר עיון ייחודי אשר מחד מסיים ומסכם את כל שנאמר לפניו, ומאידך מקיף, כולל ומבסס את הנושא כולו. אפשר אולי לתאר את זה כמסגרת לתמונה, או כמיתר שני המחבר, כשהוא עובר דרכם, דפים בודדים לכדי ספר אחד."
כלומר הפרק, אומר הרמב"ם, הוא מעין סיכום וביסוס של כל דבריו במו"נ. ולא רק זה: הוא לא יאמר במפורש שזהו לוז העניין, כי זו דרכו בכתיבה של הספר (כפי שאתה ודאי יודע), אבל אם זה הפרק שבו הוא מבהיר "את העבודה המיוחדת למשיג האמיתות [… אשר] מדריכה אותו להשגת עבודה זאת אשר היא תכלית האדם" (תרגום שוורץ), מה זה עוד יכול להיות?
אהבתיאהבתי
אבל אם כותב בעל כזה אגו נפוח, מה אפשר לצפות
אהבתיאהבתי
רוני, את/ה בוודאי מתכוון/נת "עם כותב בעל כזה אגו נפוח", ולא "אם".
וגיליתי גם בעיית הגהה אצלי באותה פסקה שציטטתי: צ"ל "כלומר מדובר ב" וכמובן לא "מדובר בכלומר" וכו'. כמה פעמים עברתי על זה? נו, שויין…
אהבתיאהבתי
רק עוד הערה אחת.
נדמה לי שבחשיבות שאתה נותן לשאלת התקופה והמוצא של האנשים המדוברים, אתה ממעיט מהאוניברסאליות שחוצה גבולות וזמנים של התופעות שאנו דנים בהן.
אהבתיאהבתי
אני ממש באמצע קריאתו ומדי פעם עולים לי הארות
שאני רוצה לחלוק איתך
הנבואה שאינה חוכמה אלא הוויה אחרת
הייתי אומרת שלא מדובר באיכות אלא במימד תודעתי
"מוחין" כפי שמוזכר בקבלה
יש כאלו שידברו על תובנה לא מוגדרת כלמידה או כנסיון
אני רק יכולה לדמות השראה שכזו למשל בהשוואה ליכולת התבונה והתודעה שלי כילדה וכיום כאדם בוגר
כמובן שזו השאלה על אחת כמה וכמה תפיסה תודעתי נבואית שהיא מימד הוויתי אחר.
אהבתיאהבתי
תודה.
אהבתיאהבתי
נכתב על זה בלי סוף.
רק עכשיו יצא הכרך עב הערך הזה בעברית:
http://www.biupress.co.il/website/index.asp?id=741
אהבתיאהבתי
נדמה לי שכתבתי שהיום "נשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו"
אהבתיאהבתי
תמיד נכתב על זה.
אלא שרוב הפעמים לא השתמשו במילים 'מיסטיקה' או 'מדיטציה'. – מילים שכמובן הרמב" עצמו לא התשמש בהם. אלא במילים מתוך מערכת המושגים של הרמבם עצמו.
מה יותר הגיוני?- לא יודע.
אבל על מושג הדבקות ברמב"ם- נכתב בלי התחלה ובלי סוף.
השאלה האם הקישור המושגי בין הרמבם ובין מושג שזה לעולם של הרמבם יכול להוסיף.
מה היית מפסיד אם היית משתמש במושג רמבמי כמו דבקות?
אהבתיאהבתי
שנכתב על "דבקות" – אבל מהי דבקות? אם כותבים, וכותבים, שמדובר רק בכוונה פשוטה במצוות, או שהרמב"ם רק התכוון שנדע שלעולם לא נוכל לדעת את ה', מפספסים לדעתי מימד שלם בהגותו של הרמב"ם. את המימד המיסטי. אני לא מסכים איתך ש"תמיד נכתב על זה". ממש לא. עד לפני כעשור נכתב תמיד על כמה שהרמב"ם רציונליסט.
והשימוש במילים כמו "מיסטיקה" ו"מדיטציה" נועד בדיוק כדי לומר שגם הרמב"ם, בשפתו היהודית-אריסטוטלית, מדבר על פרקטיקות רוחניות שניתן למצוא להן מקבילות בתורות רוחניות אחרות. מכיוון שבימינו אנו נראה שיהודים רבים צמאים לפרקטיקות כאלה דווקא (ולאו דווקא לחוקים ומצוות – וראה מספר היהודים בין מורי המדיטציה הבודהיסטית בעולם), אני חושב שהעובדה שניתן למצוא אותן, ועוד אצל "הנשר הגדול", היא דבר משמח וחשוב שכדאי להדגיש אותו.
אהבתיאהבתי
הי תומר. מזל טוב על הפרסום. לצערי אין בידי ברגע זה את הזמן להקדיש לקריאה של ספר כה מעמיק (אני עוד עובד על פרסום הספר שלי), אבל אני בהחלט מקווה לקרוא אותו בעתיד הקרוב.
תודה!
אהבתיאהבתי
אז זה לא נכון לומר שאתה מדבר על משהו שלא דברו.
אתה מדבר על משהו שחוקרי ולומדי הרמבם דברו עליו תמיד, אלא שאתה מתרגם את זה לשפה שתמשוך גם את הקרא המחפש המודרני
נקודה נוספת-
כמובן ששימוש כזה הוא פרשנות לרמבם.
הרמבם מדבר על נבואה. נבואה אינה מדיטציה. נבואה היא מושג פנים דתי.כמו שנבואה אינה דמיון מודרך. כך שברגע שאתה משמתמש במושגים מחוץ למערכת של הרמבם שהייתה דתית-יהודית + אריסטוטלית, אתהנותן לו פרשנות חיצונית.
הרמבם מחר בשפה הזו כי הוא חשב שזו השפה הנכונה לתאר את הרעיונות שלו
אהבתיאהבתי
אני חולק עליך בשני עניינים:
ראשית, אני לא חושב שאני מדבר על מה שתמיד דיברו. שים לב שלא תמיד דיברו על הרמב"ם כמיסטיקן, אלא רק בשנים האחרונות. ואני מדבר עליו כמיסטיקן. אני לא "מתרגם", אלא הופך במידה רבה את הפרשנות של דבריו של הרמב"ם.
שנית, אני מסכים איתך ש"נבואה" היא מושג פנים דתי, ושכל שימוש במושג זה בהקשר אחר הוא פרשנות. זה ודאי נכון. אבל מהי נבואה? הרי גם הוגים יהודים אורתודוקסים חלוקים בשאלה זו. לכן תמיד מדובר בפרשנות. אישית, ואולי זה לא יפתיע, אני חושב שהפרשנות שלי היא נכונה, ואליה התכוון הרמב"ם כאשר השתמש במילה "נבואה". אני חושב שאת התופעה שעליה הרמב"ם מצביע כאשר הוא אומר "נבואה" ניתן לכנות גם בשמות אחרים. נבואה אינה תופעה המוגבלת לעם היהודי (אגב, גם הרמב"ם לא חשב שהיא מוגבלת לעם היהודי). מכיוון שזו תופעה אוניברסלית, ודאי שניתן לכנות אותה בשמות אחרים.
אני מציע לך לקרוא את הספר כדי שתוכל להעלות הסגות מלומדות על מה שכתבתי, אם לא תשתכנע.
אהבתיאהבתי
מעורר השראה
הגעתי לעמוד 60
בעודי קוראת בתשומת לב רבה עלו לי כמה מחשבות
ראשית אני רוצה להתיחס לגבי הפרשנות הדואלית של הרמב"ם (שובניסטית שאתה הגדרת אותה )
לגבי ההפרדה בין הגוף החומר הנחות לרוח
כשבדרגת נבואה גדולה כמשה "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה"
בדומה לבני ישראל שהלכו במדבר ארבעים שנה שמלתם לא בלתה וניזונו ממזון האלהים הוא המן
יתכן כאשר נמצאים בקרבה כה גדולה למקור החיים אין הגוף זקוק לקיים עצמו ממזון ושתיה
האלהים יסוד מקור החיים עצמם יכול לקיים את הגוף
אם האלהים כל כך אחר, הכל אפשרי בקרבתו
אין כאן הרחקה של החושים או התנתקות חושית
אלא הזנה ישירה ממקור כח כל החיים עצמם
חוויה המעצימה את החיבור החושי לכל הקיים
דומה דחית ישראל את המן לפרשנות של הרמב"ם לגבי התחבולה האלהית להקרבת הקורבנות
האדם מחובר וקשור באופן חוויתי ורגשי להרגליו
הזיכרון מהווה חלק מכריע בהתקשרות הזו
והמבט האלהי את האדם בהחלט לוקח וכולל את זה בחשבון
לכן האדם הנברא הוא המתומרן במערכת היחסים המופלאה הזו עם בוראו
כדי להתפתח אבולוציונית ולפתח שפה תודעתית עשירה אשר באחרית הימים יהיה מותר לאלהיו ושווה בצורה
אהבתיאהבתי
תודה רבה.
אני מבין מה שאת אומרת – פרשנות מעניינת. אני רציתי לעורר ספק בקשר לקיומו של מרחק או קיומה של אחרות בין האל לעולם. עד כמה מקור החיים נבדל מהחיים? ומכאן, עד כמה הנפש נבדלת מהגוף? האם רק באחרית הימים אלה ייפגשו?
אהבתיאהבתי
שהקושי לקבל קרבה שכזו היא של האדם בלבד
מעיניו הרגליו וכוח תבונתו הפרטית הוא רואה את העולם וחווה אותו
תלונות ישראל על המן ודרישתם לבשר רק מחזקות את המילים של הרמב"ם לגבי האדם הזקוק לפולחן ומקדש והקרבת קורבנות
הפחד הקיומי וההרגל שהוא הזהות נחווה ברובד המידי
יוצר את המציאות
כמו שיבוא נביא וידבר בשפה תודעתית שהאדם לא יכול להתחבר אליה
כנראה שמעטים יודעים וחווים ומאמינים בקרבה ויודעים שאין באמת מרחק ואין אחרות ברגע שאנחנו חלק מהאלוהי עצמו
כמו לדעת שהשמים לא נמצאים למעלה, אלא סובבים אותנו ובתוכנו
למעשה אנחנו נושמי שמים
הדוגמא הנפלאה שנתת על ג'וליאן מנורוויץ
שאמרה "כל דבר שנעשה נעשה היטב, שכן כל דבר שנעשה נעשה על ידי האל … האל הוא העושה (doer) היחידי"
"זה דבר אדיר לדעת בלבנו כי האל, בוראנו, קיים בנשמתנו. אדירה אף יותר היא הידיעה כי נשמתנו, נשמתנו הנבראת, שרויה במהות של האל. במהות הזו, אלוהים, אנחנו מה שאנחנו"
אחרית הימים הזו מתקיימת בכל רגע אצל אלו החווים אחדות שכזו
עד שתהיה נחלת הכלל
אהבתיאהבתי