כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיעה המילה מוח בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן
הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.
זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.
"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.
כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיע המילה הכרה (או תודעה) בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן
בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.
העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.
מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.
האני כמודל
מספר איזכורים של המילה "מודע" על הטיותיה בכתבי העת הנחשבים Science ו-Nature בין 1966-2005. הגרף מכאן
הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.
בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:
ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].
הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.
דה-מיסטיפיקציה של האדם
עטיפת הספר
אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.
מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.
אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.
מהו מצב תודעתי טוב?
ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?
כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.
הארה כתפיסת המודל כמודל
אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?
בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".
ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.
[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]
לולאת האל 
בלוגר המדע הפופולרי אד יונג פירסם לפני מספר ימים תקציר והסבר על מאמר המתאר כיצד גריה חשמלית של מספר אזורים בקליפת המוח של בני־אדם גורם להם לחוות תחושה חזקה של רצון חופשי (למשל רצון להניע את היד) ואילו גריה של אזור אחר גורם להם להאמין שהם ביצעו תנועה כלשהי (למשל הניעו את היד) בעוד שלמעשה הם לא הניעו דבר.
המאמר שלך והמאמר הזה מצמררים לי את הרצון החופשי עד מאוד.
http://scienceblogs.com/notrocketscience/2009/05/electrical_stimulation_produces_feelings_of_free_will.php
אהבתיאהבתי
רק אתמול בלילה, ממש לפני כמה שעות. נזכרתי במה שכתבת על הניסוי של מטצינגר ("אין אני, עכשיו זה מדעי") וחזרתי לקרוא אותו שוב.
והנה, אחרי לילה של מחשבות חילונית בנושא אני רואה שהיריאה הורחבה…
ועכשיו למלאכת הקריאה
אהבתיאהבתי
"משבר האגו" היה מונח על שולחנה של החשיבה המערבית החל מימיה הראשונים של המהפכה המדעית, שבהם התבסס המודל המטריאליסטי של העולם. כמו אקדח במערכה הראשונה, שיורה (אל המוח שלנו) 300 שנה אחרי כן.
בשנים האחרונות יש קולות מצד הפסיכולוגיה האבולוציונית כאילו בעית הרצון החופשי "נפתרה". זה קשקוש פופוליסטי כזה, כתבתי עליו במאמר שלי על הספר של פינקר (יש קישור בבלוג מצד ימין).
אהבתיאהבתי
מפחיד ומרתק.
אהבתיאהבתי
מה שכתוב כאן מעורר תחושה של "האמת גדולה עלינו".
אז קודם כל, האמת כבר כאן, אנחנו יודעים ממספר כיוונים שונים שהאני הוא המצאה של האורגניזם.
דבר שני, אני באמת לא יכול לדמיין סיטוצאיה שבה נגיד:"אוקי, האנושות מוכנה עכשיו, בו נספר לה שכל תחושת העצמי שלהם מזוייפת כי עכשיו הם יוכלו לקבל את זה". זה תמיד ילווה בתחושת פחד.
האנושות כבר עברה מהפכים רבים לגבי תפיסת העצמי שלה.
בהחלט יכול להיות שתפיסת המוסר שלנו תשתנה מהבסיס, אבל אותי זה מרגש ומסקרן יותר מאשר מפחיד
אהבתיאהבתי
הנקודה של המודל הפנימי ברורה, אבל מה דוחף אותנו לפעילות.
האשליה הינה שאותו מודל עצמיות חושב, מרגיש ויוצר את הפעולה הבאה…
אם זה לא כך מה בעצם גורם לנו להושיט יד, ללכת מפה לשם, לקום בבוקר מהמיטה.
מודל העצמיות, שיקלול של דחפים מתת מערכות שונות ?
אהבתיאהבתי
המודל לא חושב או מרגיש, אלא מייצג מחשבות או רגשות. האורגניזם כולו חושב או מרגיש, ומשתמש במודל כדי לייצג לעצמו את המחשבות וההרגשות, ובכך טועה לחשוב שיש בתוכו מוקד מתמשך של זהות ו ש ה ו א זה שחושב ומרגיש. אבל לא המודל חושב ומרגיש – כאמור, זאת בדיוק האשלייה שאנחנו תפוסים בה – אלא האורגניזם כולו (שהוא חלק אורגני מהעולם כולו). את זה אנחנו צריכים לראות ולדעת. זה השחרור מהאשלייה.
אהבתיאהבתי
מה ההבדל בין "האורגניזם כולו" לבין ה"אני"?
אם אפשר לומר שיש אורגניזם אחד שקולט וחושב אז הוא לא שווה ערך לאני שהתבטל…?
אהבתיאהבתי
העניין הוא כזה: אנחנו יכולים לראות שהמחשב שלנו פועל כמערכת אחת, אבל אנחנו יודעים שהוא לא מרגיש שהוא מישהו, נכון? זה גם בגלל שאין לו מודעות, וגם בגלל שאין לו עצמיות, כלומר מוקד של שליטה ובקרה. לנו יש מודעות, ואנחנו מדמיינים שיש לנו מוקד של שליטה ובקרה, כאשר בעצם כל מה שיש לנו זה מ ו ד ל של מוקד כזה. אם נבין שזה רק מודל, נישאר במודעות, אבל ללא הרגשה שאנחנו יושבים איפשהו בתוך הגוף ומציצים החוצה דרך העיניים.
אהבתיאהבתי
למחשב, לפי מצטינגר, יש מודעות, מכיוון שמודעות היא בסך הכל קליטה עיבוד ואירגון של מידע, ואפילו יש לו מודל מסויים של מוקד שליטה ובקרה, הוא מזהה את עצמו בתווך של חילופי מידע בין מחשביים ויש לו מערכת מוגבלת של היזון חוזר, הוא לא חושב שאתר האינטרנט נמצא בתוכו והוא אפילו יודע להבדיל בין פריטי מידע זהים לחלוטין על פי המיקום שלהם במרחב הווירטואלי.
ההבדל היחיד שמשתמע ממצטינגר זה במורכבות ובתיחכום העיבוד מידע שיש למוח על פני המחשב.
שוב, לפי הבנתי המוגבלת, לפי מצטינגר, למוח האנושי אין שום יתרון איכותי מהותי על המחשב מעבר לכוח העיבוד והשימוש בו.
זה לא חידוש כזה גדול מהתפיסה הישנה שהמוח הוא שעון מכני, ההבדל היחיד בין התאוריות זה ב"איך" המוח מתפקד, לא מהי מהות המוח.
אהבתיאהבתי
וואו, שמע, סחתין עליך בן. איך הצלחת להבין את זה מהמאמר הקצר הזה? אז באמת, לא רציתי להיכנס לזה, אבל נכון: על פי מטצינגר (ועוד כמה חוקרים) מה שאנחנו חווים כמודעות הוא הוא תהליך הקליטה והעיבוד של המידע, כלומר אין "חלל מודע" ש"בתוכו" נקלטים נתונים ומעובדים, ושהוא ההכרה. ההכרה היא תהליך עיבוד הנתונים.
לגבי המחשב, נכון שראשית הוא הרבה הרבה פחות מתוחכם מהמוח. אבל שנית, אין לו את אותו מודל של עצמיות. הוא לא מייצג את העצמיות שלו לעצמו, אלא פועל ללא יצוג כזה, כמו שמכונית פועלת ללא יצוג כזה. לכן זה לא ש"הוא מזהה את עצמו בתווך של חילופי מידע בין מחשביים", אלא חלק קטן שבו מזהה שהוא מדבר עם מחשב אחר. החלקים האחרים (נאמר זה שבאותו רגע משמיע שיר בנגן) לא מודעים לזה או יודעים את זה.
אהבתיאהבתי
"כן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.
דווקא אני שמעתי אחרת בדת היהודית המונוטאיסטית שעיקרה הוא " ואהבת לרעך כמוך",שהציווי הזה הוא משום אשליית הפירוד בין האנשים והציווי מיועד להחזיר אחדות.
אהבתיאהבתי
עצמו
אז אין הפרדה בין תהליכי עיבוד נתונים במוח לבין ההכרה
זאת המודעות
קליטה ועיבוד של נתונים וידע
גם יצירה של ידע חדש
המצאה בריאה של מציאות ומודלים חדשים
אני זוכרת את הזיכרון הראשון שלי בגיל שנה וחצי
יותר נכון זו היתה התעוררות של המודעות הזוכרת שלי
המוח שלי עיבד וקלט נתונים גם
לפני כן, זהיתי והגבתי לעולם מסביבי
בלי מודעות להיותי קיימת
לאותו יצוג
זאת היתה הצצה ראשונה להתעוררות הזאת
שאחנו כולנו חווים אותה ביום יום מבלי לחשוב על זה לרגע
אני זוכרת את הצער העצום שהבנתי שאני חוזרת בחזרה לאי התקיימות
התודעה שלי כבתה
והתעוררה באופן הדרגתי
מה היה הדיאולוג המופלא הזה באותו הרגע ההנאה הגדולה של ההתעוררות לתוך המודעות הזוכרת
אל אותו יצוג
המודל של המחשב הוא זמני
הטכנולוגיה תשתנה, המבט על חלקיקי החומר
מהות החומר
ישתנה גם כן
תהליכים ומודלים חדשים יצוצו ואיתם באופן מקביל יקומו מודלים חדשים על התודעה
וכך יד ביד התודעה העלומה הזו משכללת את עצמה
ויוצרת בונה ומבינה את דמותה הנצחית ורבת הפנים
אהבתיאהבתי
אני לא מאמין באיזה קלות הבן-אדם קופץ מהמסקנות הדי ברורות שלו על אגו ותודעה לדיון על אתיקה. מי הוא בכלל שיקבע לי מה מגעיל לי ומה מגדיל לי?
ואם אני רוצה סמים שיעשו לי כיף? סמים שימחקו לי את האגו ולא ילמדו אותי כלום? אני אדם מבוגר ומסוגל להחליט לבד איזה סמים מתאימים לי ואלו לא. אני לא צריך את מטצינגר ושמרנים אחרים להחליט בשבילי מה טוב לי. כל הדיון באתיקה הוא כל-כך מודרני ומיושן.
האתיקה היחידה שאני צריך היא "על תעשה לחברך את ששנוא עליך". כל השאר זה קשקושי ביצים של אנשים שהאגו שלהם גורם להם לחשוב שהם יודעים הכי טוב, מה טוב בשביל האנושות.
אהבתיאהבתי
http://www.ted.com/index.php/talks/jill_bolte_taylor_s_powerful_stroke_of_insight.html
הדוברת היא חוקרת מוח שחוותה שבץ ומסבירה בצורה מרתקת את התובנות המדהימות שהשבץ העניק לה. וזה בדיוק נוגע לסוגיות שהעלת לגבי חווית האני מול העולם. למשל היא מתארת שחלק מהחוויה בעת שהשבץ היכה בה הייתה של אחדות עם העולם עד שהיא לא יכלה כלל להבחין בין גופה ובין הסביבה – הכול היה אור.
לגבי הסמים שדיברת עליהם – יש קצת תמימות בטענה שסמים כאלה יהיו נתונים החלטה אישית של אנשים. לממשלות יש אינטרס רב להבטיח שהאוכלוסיה תהיה רגועה וקלה לשליטה ולא חסרות יצירות בספרות שדנות בתסריטים מעין אלו, למשל
This Perfect Day/ Ira Levin
או בקולנוע – הסרט עם מל גיבסון על תיאוריות קונספירציה, שם הדמות החצי מוטרפת של ג'רי טוענת שהפלואור במים זו שטות שנועדה לכסות על סם הרגעה שמחולק לנו תדיר.
משעשע, אבל אולי לא. לא אם חוקרי מוח מובילים מראים שעצם האישיות יכולה להיות מוכתבת על ידי סמים מסוימים.
אהבתיאהבתי
תודה על המאמר!
אני אנסה כבר היום למצוא את הספר הזה שנשמע מעניין ומרתק.
הגרפים של ההתקדמות האקספוננציאלית מזכירים עד מאוד את משנתו של ריי קורצוויל בספרו:
The Singularity is Near
בשעתו כתבתי תמצית של הספר הזה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1065939
אם עדיין לא קראת את הספר, הרי שאני ממליץ עליו בחום. יש בו כמה רעיונות שנויים במחלוקת, אבל הוא אחד הספרים המקיפים והחשובים שקראתי בימי חיי. בין היתר הוא דן בנושא חקר המוח וברעיון האינטליגנציה המלאכותית, ומבחינתו של קורצוויל אין כלל שאלה בנושא – הוא משוכנע שחקר המוח יוביל בעתיד הלא רחוק לאינטליגנציה מלאכותית "אמיתית" שתעלה לאין שיעור על האינטליגנציה האנושית. את הבסיס לכך הוא מוצא בעלייה האקספוננציאלית בחקר המוח ובטכנולוגיות החדשות שמאפשרות לנו לחדור אל מעמקי המוח כדי להבין כיצד הוא פועל.
תומר – אני עוקב בעיון אחרי הבלוג שלך. הוא באמת יצירת מופת. כל הכבוד על ההשקעה והכתיבה!
אמנון
אהבתיאהבתי
ואפרופו קורצוייל, ניוזוויק בדיוק כתבו עליו, וטרם הספיקותי:
בעד:
http://www.newsweek.com/id/197812
ונגד:
http://www.newsweek.com/id/198263
יום טוב,
תומר
אהבתיאהבתי
ומתחבט עם הסוגיה של האשליה. הרי אפילו אם נקבל את טענתו של מטצינגר בנוגע לכך שהמח שלנו פשוט מייצר מודל של מרכז שליטה ובקרה, חייב להיות רכיב כלשהו (כל עוד אנו פוסלים הסברים מיסטיים) במח שחווה את אותה אשליה. זה לא נראה כאילו ישנה איזו התייחסות לנושא מצידו, לפחות במאמר הזה.
בנוסף, גם בתגובתו אליך, מטצינגר לא ממש הכיר בכך שזה יתכן שתווצר אי פעם תפיסה אמיתית של העצמי כמודל. יתכן שזה כלל לא אפשרי, וגם אם תאמר שאנשים מסויימים הפגינו יכולת זו, סביר שמדובר ביכולת שלא כל אדם מסוגל אליה – נראה שהארה היא עסק מסובך גם לאלה שהצליחו להגיע אליה לכאורה.
אגב, היכולת או אי היכולת לתפיסת העצמי כמודל בלבד מעלה שאלה מעניינת נוספת – נניח שיהיו סמים/ניתוחים אשר מאפשרים לאדם לתפוס את האגו כמודל, האם קיצור דרך כזה להארה הוא אכן הארה?
אהבתיאהבתי
בקשר לעניין הראשון, אני לא מבין למה אתה חושב שחייב להיות רכיב כלשהו במוח שחווה את האשלייה. למה שלא כל המוח יחווה אותה? חקר המוח עד כה לא גילה כל "מרכז פיקוד" למוח, אלא להפך, כל הזמן מגלה שהמוח פועל בצורה מבוזרת ושאין לו מוקד אחד שאליו כאילו זורמת כל האינפורמציה ושהוא נותן את ההוראות. אילו היה, זה היה הרי מעין "אני" כזה. אבל אין כזה דבר.
לגבי ההארה, מטצינגר הוא מדען, ולכן הוא חייב להיות זהיר. אבל בכל אופן, אני חושב שדי ברור שלא כל אדם מסוגל להגיע להארה. אחרת הרבה יותר היו מגיעים, לא?
בקשר לעניין הסמים וכו', הרי שאם אכן משהו כזה היה יכול לתת לנו את ההכרה שמודל הוא מודל, כי אז באמת אותו אדם היה מואר. השאלה היא האם זה היה מבטיח שהוא יהיה גם אדם מוסרי, אדם מאושר, אדם אוהב וכו'. צריך לבדוק אם יש קשר הכרחי בין אלה.
אהבתיאהבתי
התחבטתי בשאלה הזאת לפני כמה ימים כאשר קראתי בשער הגלגולים של האר"י שיש לאדם מספר נפשות, שהוא זוכה להן לפי דרגתו הרוחנית: נפש , רוח, נשמה, חיה ויחידה.
האמת, זה עורר אצלי התנגדות מאותם סיבות שבמאמר זה, איפה האני העצמי במודל זה?
אהבתיאהבתי
זה כמו לטעון שאומנות היא אשלייה. היא לא טבעית, אבל זה לא שם אותה מתחת לטבע, אלא מעליו. או לטעון שהיות והראייה היא רק מודל של העולם בתוך המוח, להיות עיוור זה להיות מואר. כמו שיאיר כתב בבלוג הזה לא מזמן,http://www.notes.co.il/tomer/58871.asp
שחווית ההארה היא נסיגה, ולא התפתחות. יש סיבה שהמודל הזה שם.
תפיסת עצמנו כיישויות נפרדות מאפשרת לנו אינטרקציה עם העולם. ביטולה הוא החזרת העולם לאלם.
ולגבי השחרור מסבל, גם סבל הוא דרגה מפותחת של הוויה. הוא מאפשר לאדם לשמור על עצמו. ואדם שלא יכול לחוש סבל גם לא יחוש שום דבר אחר. זה רחוק מאוד מאושר.
אהבתיאהבתי
מכיוון שהתייחסתי לעניין פעמים רבות, אגיב בקצרה:
אם הארה היא מצב של אלם, כמובן שהיא חסרת ערך. אבל ממקרים רבים בהיסטוריה (ע"ע הבודהה) אנחנו יודעים שזה לא המצב.
באשר לסבל: אתה מבלבל בין כאב לסבל. כאב מרגישים, אבל לא סובלים מזה.
אהבתיאהבתי
תומר שלום, תוכנית הפודקאסט (אוסטרלית) All in the Mind ערכו לאחרונה ראיון עם תומאס מטצינגר. היה מרתק ונזכרתי ברשומה הזאת שלך.
http://www.abc.net.au/rn/allinthemind/stories/2009/2705963.htm
אהבתיאהבתי
שיחקת אותה.
אגב הלינק שנתת לא עובד משום מה.
אהבתיאהבתי
אחת ההוכחות החזקות ביותר שאנו טוענים שיש בידינו לקיומה העצמאי של תודעה היא החוויה של תודעה שכזאת. כפי שניסח זאת דקארט: "אני חושב – משמע אני קיים". האם אף אחד לא ניסח את הכלל ההפוך שיחשב בשעת הערות ויתאים לחלקים נרחבים של השינה (ולא בזמן חלום): "אני לא חושב – משמע אני לא קיים"?
חז"לנו (לא יודע איפה בדיוק, אולי זאת סתם מסורת עממית בלי שורשים עמוקים) התמודדו עם הבעיה בכך שהנשמה עולה להישפט בפני בית־דין של מעלה.
אהבתיאהבתי