מי שעוקב בזמן האחרון אחרי גליונות "נקודה" (יש מישהו כזה?) יכול לזהות בברור חשבון נפש באשר למימד המשיחי שבהשקפת העולם של הימין הדתי. הן מבחינת הרטוריקה הנמתחת-לקראת-גאולה והן מבחינת עצם הציפייה המשיחית ממדינת ישראל מתחולל בימים אלה ארגון מחדש, שלא לומר תחילתה של נסיגה.
הרטוריקה
כידוע, חובשי הכיפות הסרוגות הלהוטים אחר א"י מתלבטים ביניהם רוב הזמן בשאלה גדולה אחת: איך זה קורה, הם שואלים, שאם אנחנו כל כך צודקים, רוב העם לא שם לב לזה ומצביע "קדימה"? החידה הזאת מטרידה כמובן מאוד, ואל מול תירוצים ישנים בדבר "עמלק" או "ערב-רב" שחדרו אל תוך העם היהודי הטהור ואשר מהרסים אותו מבפנים, ניתן להבחין לאחרונה בטיעון רציונלי הרבה יותר, הן בצורתו והן בתוכנו: הבעיה, כך מסתבר, היא שקשה לשכנע את האדם הממוצע כאשר פונים אל אמונתו בגאולה הקרובה. פשוט: הוא לא מאמין בה.
לפני הבחירות, למשל, יצא כתב העת בגיליון המוקדש לצפיות הראויות מהן (פברואר 2009, גיליון 318). אהרן רוז ידידי כותב שם כך:
הניגוד בין השקפת העולם השמרנית [רוז רואה עצמו כשמרן – ת.פ.] לבין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה מבהיר גם את חוסר הרלוונטיות של האינטלקטואלים הימנים. גם מי שמקבל – כמוני – את טענות האידיאולוגים של הימין על הצורך בכוח צבאי חזק ובחינוך לאהבת המולדת, ונגד תבוסתנות השמאל הישראלי, יתקשה להבין את הקשר בין מדינת ישראל חזקה לבין סיפוח שטחים המאוכלסים בערבים שאינם חפצים בשלטון ישראלי.
זאת ועוד, חטא היוהרה האידיאולוגית והעונש על חוסר הרלוונטיות כרוכים זה בזה: מופרכותה של האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה נוקמת במאמיניה וכולאת אותם בשפה מיתית הזויה וחסרת יכולת תקשורת מינימלית עם העומדים מבחוץ. הימין האידיאולוגי נקלע בעל כורחו לתוך עולם לשוני שמונע ממנו להבין אף את השמרנים שמצביעים למפלגות ימניות.
גם כשהמתנחל והשמרן מבטאים אותה דעה – למשל, "ההתנתקות נכשלה" – הרי יש כאן ממש בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים". השמרן מתכוון לומר שלנוכח הבעיה האובייקטיבית של שלושה מיליון פלשתינים בעזה ניסו המנהיגים הישראלים פשרה פרגמטית שאמורה היתה להפחית, ולו במקצת, את חומרת הבעיה; אך המציאות הוכיחה שהפשרה לא רק שלא הפחיתה את הבעיה אלא שאף החמירה אותה. לעומתו, המתנחל מבטא באמירה זו תמונת עולם שמאוכלסת בישויות מיתיות כמו: ,"עם הנצח", "דרך ארוכה", "בגידה", נאמנות", "תודעה", "ייעוד אמיתי", "עם ישראל האמיתי", "תורת ישראל האמיתית". אם השמרן מצפה לדם ואש ותמרות עשן שאמורים להשיב את ההרתעה שאבדה, הרי שהמתנחל מבקש את שיבת עם ישראל לתודעת קיומו, בלה-בלה-בלה.
כלומר השפה המיתית פוגעת במאמץ השמרני משום שהיא מסוגלת לשכנע רק את המשוכנעים ממילא – ועל פי רוב גם מרחיקה את המתלבטים, שלא ממש מתרגשים כלוחשים להם באוזן "גאולה!" (וכל הכבוד, אני חייב לציין, למערכת נקודה שנאותה לתת במה לשפתו הבוטה של רוז). אחרי הבחירות ( אפריל 2009, גיליון 320) נדב שנרב, אחד האינטלקטואלים הסרוגים היותר חריפים, המשיך במקום שרוז הפסיק:
אהרן רוז כתב לאחרונה שיש לדעתו סתירה בין אידיאולוגיה שמרנית לבין חזון ארץ ישראל השלמה. […] בלי להיכנס לפרטי טענותיו, דומה שביקורתו של רוז מתחדדת לאור תוצאותיהן של הבחירות האחרונות: על אף התזוזה ימינה של הציבור הרחב, אלה שהחליטו להצביע ימינה מן הליכוד נתנו את קולם לליברמן, שהצליח להשתלט על טריטוריית הימין המובהק על אף שמצעו ומהלכיו הפוליטיים לא תמיד מצדיקים זאת. למפלגות ימין "עם קבלות", כמו האיחוד הלאומי, הצביעו בעיקר דתיים, או באופן כללי יותר אנשים שנאמנותם לארץ ישראל היא מעבר לנימוק הביטחוני הרציונלי. דומה שבנקודת הזמן הזו יש מקום לניתוח מקומה של הפוליטיקה הרציונלית במאבק שמנהל הציבור הדתי לאומי.
כלומר מי שרצה להצביע ימינה מהליכוד הלך על ליברמן, שאותו פשוט אפשר להבין, ולא על כצל'ה, שמלהג על איך שבקרוב מיליוני יהודים שגילו את האור ינהרו לשטחים. בגיליון האחרון (מאי 2009, גיליון 321) כותב נדב אליאש (תושב קדומים בן 24) ש
האמירה שהתנועה הציונית הגיעה לקיצה היא נמהרת. ייתכן שהדברים באמת מתפתחים בכיוון זה, אבל זהו תהליך ארוך שאנחנו לא קרובים לסופו. הציונות הדתית עוד לא בשלה להנהגה. לאו דווקא בשל חוסר כישרון, אלא בשל גודל העקרונות שמנחים אותה. ההתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחה של מדינת ישראל כיום תקשה מאוד לאדם בעל מטען עקרוני גדול מדי, שבדרך כלל אינו מכיל פתרונות למצבים שונים. חוסר היכולת של הציבור הציוני דתי – שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות – להציב סדר יום רלוונטי עלפי מטען הערכים שלו, נובע מחוסר בשלות של השיטה הציונית דתית.
רוצה לומר: אם מתעסקים כל היום בחזון אחרית הימים ומצפים בכל רגע לביאת המשיח, קשה להשאיר מקום לרציונליות, ריאל-פוליטיק ופרגמטיות קומון-סנסית. כלומר קשה לנהל מדינה, ובטח ובטח קשה לשכנע אחרים שאתה מסוגל לנהל מדינה, או אפילו לעזור להם לחיות חיים תקינים.
עד כאן בקשר לרטוריקה (אלו שלוש דוגמאות קטנות, וסלחו לי שאיני נובר בערימות הגיליונות הישנים וסוקר אותם אחד אחד. על פי הרגשתי אלו ציטוטים שאמנם ברורים בצורה יוצאת דופן, אבל שמסמנים את האווירה הכללית). ומה באשר לאידיאולוגיה עצמה?
עצם הציפייה המשיחית
מטבע מתקופת מרד בר כוכבא ועליו דיוקן חזית בית המקדש
כאן העניינים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר חשובים כמובן. כידוע, כמעט כל מערכת אמונית סופגת מכות כאשר העובדות מוטחות בפניה, על אחת כמה וכמה אם האמונות שבה עוסקות בדרך שהעולם הזה אמור או לא אמור להיראות. פינוי גוש קטיף היווה מכה אדירה לאמונת "ראשית צמיחת גאולתנו" מבית מדרשו של הראי"ה קוק, כלומר האמונה שמדינת ישראל היא הכלי האלוהי שבאמצעותו יגשים הקב"ה את הבטחתו לאברהם ויקים על אדמת א"י השלמה את מלכותו הארצית.
השבוע דיווח עקיבא אלדר שבקרב אישים בולטים בהנהגת המתנחלים האמונה הזו אבדה. אלדר מביא מדבריו של אורי אליצור, מראשי גוש אמונים בעבר, שמחזיק ש"ארץ ישראל חשובה יותר ממדינת ישראל, וזכותו של יהודי לשבת בכל מקום בארצו חשובה בעיניו יותר משאלת הריבונות" – כלומר שאם וכאשר תקום מדינה פלסטינאית הוא יעדיף לחיות בה, ולו רק להישאר בביתו בשטחים. אלדר מציין שגם "חנן פורת ומנהיגים אחרים של המתנחלים מתנבאים לאחרונה באותה רוח".
כשקראתי את זה לא הייתי יכול להדחיק את קריאת ה"וואו!" שנפלטה מפי. כי אכן שומו שמיים והאזיני ארץ – אם זהו ציטוט מדוייק הרי שמדובר במהפך מדהים. בעוד שלפנים דעות כאלה היו נחלת בודדים קיצוניים, הרי שחדירתן לשדרה המרכזית של המתנחלים מסמנת את תחילת סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית, על פיה המדינה היא קדושה ומבטאת את רצונו של האל על פני האדמה. כפי הנראה הסדקים שהפינוי מעזה יצר הפכו לשברים כעת כשנראה שהלחץ האמריקני יאלץ פרידה מהריבונות ביהודה ושומרון.
עוד מטבע מתקופת בר כוכבא. הכתוב, "שנה ב' לגאולה", מתייחס לשנות הריבונות של בר כוכבא על העיר ביתר. כלומר גם אז היה ברור: גאולה = ריבונות
אין להפחית בגודל השבר התיאולוגי: המציאות, שכופה פרידה מהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, כופה פרידה גם מהרעיון כאילו שליטה כזו היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה. לאליצור (לשם דוגמא) היו שתי אופציות: להודות שתהליך הגאולה נמצא בנסיגה (עם הויתור על חלקי מולדת), או לנתק את הגאולה מהמדינה, כך שגם אם האחרונה מוותרת על השטחים, הגאולה כלל אינה מושפעת מכך, שכן המדינה היא לא קדושה, היא רק "עוזרת".
בעצם מדובר בהתחרדות. זהו ויתור על החלום של מלכות ישראל השלישית, של גאולה שאנחנו מביאים במו ידינו, ונסיגה אל עמדה של "משיח בענן", של גאולה שתבוא בצורה ניסית, ללא תלות באדם. אליצור מצטרף לא רק אל החרדים אלא גם אל המוני נוצרים שמצפים בסבלנות לביאתו השנייה של ישו, והיהדות, שהציונות החזירה לה את הקשר ההדוק לעולם הזה, בעצם חוזרת לגולה ולתפיסה תלושה של חיים ללא השפעה על האלוהות. היהדות (האורתודוקסית) שוב יוצאת מההיסטוריה, אותה היסטוריה שעד לחורבן בית שני היתה עבורה ביטוי של פעולת האל בעולם.
אחת מנקודות העומק, הכוח והחוכמה של היהדות היא הקשר האמיץ שלה עם העולם הזה: ההלכה היא מערכת של מעשים, כתבי הקודש אינם פילוסופיה אלא היסטוריה, והגאולה גם היא ארצית, קהילתית, לאומית ועולמית. הקמת המדינה היהודית איפשרה לאופי המקורקע של היהדות לצאת מהכוח אל הפועל, להבשיל ולפרוח. פעמים רבות מדי מהפרחים הנצו פירות ביאושים, אבל זה לא מפחית מהעוצמה או מהעומק שבהשקפה הזו, המצביעה קודם כל על חוסר-השניות של המציאות האלוהית: האל מתגשם בעולם, העולם הוא ביטוי אלוהי. כעת נראה שלפחות כאן אחדות האל והעולם הגיעה לסיומה, וזה כשלעצמו חבל מאוד.
ובינתיים ביקום מקביל
אבל כמובן שלא אצל כולם ניתן למצוא סימנים של התמודדות עם המציאות. הרב טאו, למשל, ראש ישיבת הר המור ומגדולי וקיצוני הרבנים של הציונות הדתית, פנה ביום ו' האחרון ("הארץ", 12.6) אל ראש הממשלה (שכותב את הנאום העאלק-דרמטי שיישא היום) על פי אותה תפיסה קוקיסטית ישנה:
והנה אנחנו חוזרים אל השפה המיתית המדברת על "נצח ישראל", "צו אלוקי היסטורי", "התאמה לקווים הארוכים הנצחיים", "שלוחא דרחמנא" וכיוצא באלו. מי שחותם את מכתבו "בציפיה לישועה קרובה", שלא יופתע יותר מדי אם לא רק שציפיתו תושב ריקם, אלא שגם דברי השכנוע שלו יפלו על אזניים ערלות. אלו של אובמה למשל.
וחזרה לממלכתיות (במלעיל)
בשבת הזאת, בעלון בית-הכנסת של "מעייני הישועה" פרסם הרב אבינר מאמר בו הוא קורא לפנות מאחזים בלתי חוקיים. קראתם נכון:
בוודאי שיש לפנות מאחזים בלתי חוקיים. זה מושג ראשוני. זה שכל ישר. חוק זה חוק! […] כמובן, בתנאי שאין זה חוק נגד התורה. אך פה זה לא נגד התורה. וכי התורה אומרת שכל אדם עלי אדמות יכול לתפוס אדמה, לבנות עליה בתים ולהקים שם ישוב כאוות נפשו?! ופתאום זה נהפך לשלו?
הרב אבינר הוא אחד ה"ממלכתיים" ביותר, כלומר אלה שרואים במדינה קודש ובחייליה, כפי שהיה אומר הרב צבי יהודה, את מקביליהם בני זמננו של כהני בית המקדש. אצלו, אם כן, עסקים כרגיל: המדינה היא קדושה, ופשיטא שאת חוקיה יש לכבד ולשמור. דינא דמלכותא דינא, ואם מדובר במלכות השמיים על פני האדמה אל אחת כמה וכמה.
מוקדם אם כן להספיד לחלוטין את התיאולוגיה הקוקיסטית, אבל לדעתי הספירה לאחור בהחלט החלה. גם אם הרב אבינר ישמור על אמונתו היוקדת כאשר (נו, תנו לחלום) יהודה ושומרון יהפכו למדינה פלסטינאית הוא כבר יהיה בין הבודדים, ראש כת קטנה ומוזרה, משהו בדומה למעמדו של הרב טאו כבר היום. על פי הסימנים אנחנו רואים היום את תחילת הסוף של הקוקיזם כתנועה חיה ובועטת.
כל זה, כמובן, אם בכלל יקרה הבלתי-יאמן ונתניהו יעשה מעשה בגין (רבין, שרון). אישית קשה לי להאמין שזה יקרה, אבל אני משתדל. אחרי הכל, מה יש לנו לבד מהאמונה?
לולאת האל 
יש הבדל עצום בין הדעות של רוב ה"מתנחלים" למה שמוצג בתקשורת. רוב רובם של תושבי יהודה ושומרון, שאני מכיר, הם אומנם ימניים מאד, אבל גם פרגמטים מאד. הם מעורבים במדינה בכל המסגרות ובכל הרמות. הם לא רוצים להפרד מהמדינה, ולא יעשו זאת.
בכך, למרות ההבדלים, הם מזכירים את תנועת העבודה ההיסטורית, שלמרות שהייתה אידאולוגית מאד, הייתה גם פרגמטית מאד.
אהבתיאהבתי
תומר, כמדומני שלא ירדת לסוף דעתו של הרב אבינר. גם אני ברגע הראשון התבלבלתי וחשבתי שהרב אבינר באמת קורא לפירוק מאחזים בלתי חוקיים. אבל אז קראתי עד הסוף והבנתי שהמאחזים הבלתי חוקיים הם המאחזים שהקימו הערבים שחדרו לארץ וכבשו אותה על חשבון היהודים-ישראלי. הם המתנחלים הלא חוקיים. אנחנו חוזרים לארצנו ולאדמותינו.
ציטוט קצר: "אכן ארץ זו נקראת ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל, ישיבת היהודים היא חוקית וישיבת הגויים בלתי חוקית".
בכל אופן, הרב אבינר יודע לבנות מאמר פובליצסטי בצורה נפלאה. אבל הפעם כנראה הטוויסט היה קצת יותר מדי.
אהבתיאהבתי
באנדר,
לא דיברתי על המתנחלים, אלא על חלק מחובשי הכיפות הסרוגות, שנוהים אחרי תורתו של הרב קוק. ברור לגמרי שרוב המתנחלים הגיעו לאיפה שהגיעו קודם כל מטעמי נוחות ומחיר.
אריאל,
גם אני קראתי עד סופו של המאמר של הרב אבינר, וברור שהוא לא נהיה פתאום חבר 'שלום עכשיו', אבל לדעתי הכוונה שלו לא היתה לעשות מעין איפכא מסתברא בסוף, אלא פשוט לטעון: כל מי שיושב בצורה בלתי חוקית, כלומר כל הערבים וכן היהודים שבמאחזים הבלתי-חוקיים, חייב להתפנות או להסדיר את ישיבתו.
אהבתיאהבתי
הבעיה היא שבעידן הגלובלי הם משפיעים על ילדים.
יוטויוב מפוצצת בסרטי גוג ומגוג ושאר הסתות פרועות למשיחיות דתית סופנית. ערוצי "הידברות " ו"קבלה " הם חלק מתפריט הערוצים וילדים נחשפים לקשקושי משיח כשם שהם נחשפים לסרטי מנגה אלימים בערוצים מסחריים.
החרדים מעריצים את המתנחלים והמתנחלים מתחרדים. המצב לא ישתפר בזמן הקרוב כל עוד לא נבין עם מי יש לנו עסק. דעות בסגנון הפוסט שלך לא יגיעו לעיתונים גדולים.
אהבתיאהבתי
שמע, קראתי את המאמר של אבינר שוב. וואללה, ייתכן שאתה צודק. זה תלוי עד כמה אבינר באמת חובב טוויסטים שכאלה. לא קראתי מספיק מאמרים שלו כדי לדעת. אתה מכיר את סגנון כתיבתו היטב?
אגב, אם תשים לב, הטוקבקיסטים באתר הבינו כמוני.
אהבתיאהבתי
המאמר יפה.
דבר ראשון-
הרב אבינר הוא מחובבי הטוויסטים הידועים. למי שמכיר את סגנון כתיבתו- ברור שזוהי כוונתו.
דבר שני-
אני חושב שאתה לא מזהה נכון את עוצמת הכוחות בציונות הדתית.
כלומר- לקרוא לנדב שנרב [מי זה?] איטלקטואל ציוני דתי, ולהכניס את אהרון רוז הממורמר לקדרה הציונית דתית- זה להיות נזון מהתקשורת, ולא להבין את מערכת הכוחות הפנימיים.
כלומר- אולי בגלל שאתה לא חלק מהציבור, אתה לא רגיש לשאלות איזה אנשים הם בעלי השפעה, ואיזה אנשים אינם בעלי השפעה.
הדיונים הללו בציונות הדתית היו תמיד.
אני הייתי מציע לך לקרוא את הדוקטורט של שלמה פישר.
אני חושב שהניתוחים שלו שם את התהליכים נכונים, ומתייחסים לנושא גם מתוך הכרה של הכוחות הפנימיים.
אהבתיאהבתי
הוא למעשה הראשון שנתן סקירה קוהרנטית ושלמה של ההבניה הפנימית של הציונות הדתית, וכיצד היא התארגנה לאור הוגי הדעות שלה. מומלץ לקרוא את הדוקטוראט שלו בשלמותו, אבל הוא תיקצר אותו באפן יעיל במאמר שכתב לגליון אקדמות האחרון.
אהבתיאהבתי
ראשית תודה.
בעניין אהרן רוז, מכיוון שהוא כאמור ידידי אני מודע היטב שהוא לא חלק מהציבור הציוני דתי. בקשר לשנרב, אני לא מסכים איתך שהוא לא בעל השפעה. כך או כך, כתבתי שאני מתנצל שאני מביא רק את הקולות הברורים האלו, ולא נובר בגיליונות עבר, אבל שהם רק מבטאים תחושה כללית לדעתי, כלומר שיש עוד אחרים וכו'.
לגבי אבינר, אם כך הצדק כנראה איתכם.
לגבי הדיונים בציונות הדתית: זה העניין, שכאן נראה שהדיונים הוכרעו, ושהשקפתו התיאולוגית של הראי"ה הולכת ומאבדת מאמינים.
אהבתיאהבתי
הוא איך אדם כמוך יכול לטפל בנושאים מעניינים כל כך בצורה שטחית כל כך, ועד כמה הפער בין היידע האדיר שלך לבין הכתיבה הנמהרת וחסרת השחר שלך גורם לך להיראות ממש רע.
אהבתיאהבתי
זה לא כל כך מפתיע.
אבל באמת, הייתי שמח לנקודות ספציפיות שאתה חולק עלי בהן + נימוקים.
אהבתיאהבתי
לא קראתי את המאמר של הרב אבינר אבל מהכירותי עם הטקסטים שלו אין ספק שאריאל צודק. מעניין שהוא משתמש בטוויסטים האלו כבר שנים – כאילו הוא כל פעם פונה לקהל חדש ולא לאותו צאן מרעיתו שמכיר את השטיק הרטורי הזה לעייפה (ולא מתעייף).
אהבתיאהבתי
תומר, מאמרך מעניין, כרגיל, אך לא מדוייק בכמה היבטים.
משנת הרב קוק מעולם לא הובנה כהלכה בציבור הציוני-דתי, ומעולם לא הופנמה בו. הרב קוק נפטר ב-1935 ודבריו לא מספיק ברורים כדי להוות מצע אידיאולוגי "נגיש" לציבור הציוני-דתי. הקשר של ציבור זה למשנתו של הראי"ה מבוסס על ידע מטושטש ומושגים מעורבבים המתווכים אליו דרך תלמידי ותלמידי תלמידי הר' צבי יהודה קוק. ועדיין – רוב הציבור הדתל"י קשור למדינה דרך הפרקטיקה, דרך השקפת עולם ימנית (יש גם מיעוט שמאלי) ומעט מאד תיאולוגיה. דתי לאומי ממוצע שחי ברמת גן, רעננה, טבריה, קיבוץ עין הנציב ואלקנה לא מודע ל"סערה התיאולוגית" המחוללת ב"נקודה" או ב"בשבע", וגם אם כן זה לא גורם לו ל"שינוי דרמטי" ולנסיגה ממשנת הראי"ה. הוא לא נמצא בספירות האלה. אכזבה מהמדינה, מהאליטה החילונית – כנראה שכן, מפנה אידיאולוגי ותיאולוגי – נחלתם של בני ישיבות פלספנים, בהווה ומהעבר.
אהבתיאהבתי
אם אני לא טועה כתוב על המטבע "שנת שתים". ולא
שנה ב' לגאולה"
אולי זה בצד השני של המטבע?
אהבתיאהבתי
כמובן: כתמיד העקרונות התיאולוגיים המובהקים הם נחלתם של בודדים, והרוב חי את חייו ולא ממש מתעמק בסוגיות האלה. רבים מהאורתודוקסים שחיים ברעננה הם בכלל "מזרוחניקים" פשוטים שמזדהים יותר עם הפרגמטיקה של הרב ריינס מאשר עם המטאפיזיקה הקוקיסטית. יחד עם זאת, לדעתי אפשר להרגיש בשינוי של כיוון הרוח, מציפייה מהמדינה לשמש ככלי לקרוב הגאולה, לאכזבה גוברת והולכת ממנה שמובילה לדחיית התקוות המטאפיזיות ממנה. ודאי תסכים איתי שאורי אליצור וחנן פורת אינם דתל"ים פשוטים שחיים את חייהם הבורגנים בשקט.
וזה שהרב קוק לא הובן כהלכה, זאת כמובן דעה התלויה בפרשנות. במקרה אני מסכים איתך (לגבי כמה דברים), אבל זה לא משנה את העובדה שכך הוא הובן.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שלא הבנת אותו כהלכה. לפי מה שאני מבין (גם מקריאת דברים קודמים שכתב בנושא), העמדה שלו שונה מאוד מ"לנתק את הגאולה מהמדינה, כך שגם אם האחרונה מוותרת על השטחים, הגאולה כלל אינה מושפעת מכך". אליצור, לפי הבנתי, לא מנסה לתרץ-תיאולוגית את ויתור המדינה על השטחים. מה שהוא מנסה לעשות זה *למנוע* את הויתור על השטחים, והוא מוכן להקריב את זהותה היהודית של המדינה לצורך כך. הוא אומר: אם מדינה דו-לאומית תאפשר לי לחיות בכל מקום בארץ ישראל, היא עדיפה על מדינה יהודית שחוצה את הארץ עם גדר הפרדה.
בכך הוא מצטרף לרעיונות דומים שמשמיע כבר שנים דודי, הרב מנחם פרומן, איש תקוע.
למעשה יש כאן ויתור על התביעה ל*בעלות* על הארץ, לטובת עמידה על תחושת ה*שייכות* אליה. אני חושב שזוהי רוח נהדרת, שלו רק היתה מנחה את הציונות מראשיתה, הרבה מהבוץ שבו אנחנו נמצאים היה עשוי להיחסך מאיתנו.
אהבתיאהבתי
אני מבין את מה שאתה אומר, אבל לא מבין איך אתה מסיק מזה דברים הפוכים ממה שאני הסקתי: הרי אם המדינה שולטת על יהודה ושומרון, אבל המדינה אינה יהודית, אז מה הרווחנו בזה מנקודת מבט קוקיסטית? שאין גדר? הרי המדינה אמורה להיות ראשית צמיחת גאולתנו, לא השטח ההררי עצמו. גדר לא היתה אלפיים שנה, אבל מה שהופך את שיבתו של העם היהודי לארצו למאורע בעל חשיבות מטאפיזית הוא שהוא הקים כאן "מלכות", כלומר מדינה ריבונית. הוויתור על התביעה לבעלות הוא ויתור על הראייה של הבעלות כגורם שהוא קריטי לגאולה.
ובלי קשר, זה רעיון יפה באמת, ואין לי אלא הערכה רבה רבה לדודך, ואם היתה לי בת בגיל המתאים הייחוס שלך היה מרשים אותי מספיק כדי לנסות לארגן משהו.
אהבתיאהבתי
אוקי, אתה צודק שיש ברעיון של אליצור נסיגה מהרעיון של מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" (או אולי ניסיון להתקדמות אל "המשך צמיחת גאולתנו"?). אבל אליצור לא הולך לכיוון חרדי של ציפיה חסרת מעש לגאולה כמו שאתה הצגת אותו. מבחינתו האקטיביזם המשיחי נמשך במלוא המרץ באמצעות יישוב ארץ ישראל. הוא פשוט נמשך בעיניים פקוחות כלפי המצב הדמוגרפי בארץ ישראל של היום, וההשלכות השלטוניות המשתמעות ממנו.
אגב, הרב קוק עצמו הרי לא זכה לראות את מדינת ישראל, והביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" הוא בכלל של עגנון (כך אומרות השמועות), אז המרכיב הזה בתיאולוגיה הקוקיסטית מן הסתם לא בא ממנו. אולי מבנו? אני לא בקיא כל כך.
אהבתיאהבתי
שוב אני לא מבין: אם יש אצל אליצור אקטיביזם משיחי, במה הוא בא לידי ביטוי? האם הוא יערוך "מבצע מכפיל" בשטחי המדינה הפלסטינאית? האם הוא יקים בה מאחזים בלתי חוקיים? כפי שאני מבין, הוא בסך הכל מקווה שיתנו למתנחלים שכבר בשטחים להישאר שם תחת ריבונות זרה.
בקשר לרב קוק ולמדינה, למרות שברור שבנו הקצין מאוד את רוממות כבוד הוד קדושת המדינה היהודית ומוסדותיה, הרי שגם הוא חשב שיש צורך בריבונות לשיענוע התהליך הגאולי. הנה קטע מחיבורו "למהלך האידאות בישראל":
"זוהי השאיפה, שבאה מכוח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרבה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחנית וחומרית, ולהביאה לחיי חופש מלא הוד ועדן, באור האידאה האלוהית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו. למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידאה האלוהית המוחלטת מושלת שמה" וכו'.
אהבתיאהבתי
טוב, אני לא חושב שיש מה להתווכח האם נדב שנרב משפיע או לא.
זה ויכוח חסר טעם.
אפשר להגדיר אותו ככותב מאמרים סדרתי.
אין לו תלמידים / קוראים הדוקים
איך בדיוק הוא משפיע?
העורכים של כתבי העת אוהבים להכניס אותו, כי הוא יוצר מהומה [ע"ע מאמרו בצהר]
אהבתיאהבתי
כן, אחרי שכתבתי ראיתי שלא כתבתי טוב. המילה "משפיע" לא נכונה. התכוונתי שהקול שלו הוא ביטוי טוב להלך רוח מסויים, כזה של ימנים דתיים שמתעקשים להיות רציונלים. השתמשתי במה שהוא כתב כדי לבטא את הקול הזה בצורה ברורה.
אהבתיאהבתי
אז גם כאן אני לא מסכים.
הוא לא הקול של הציבור הראציונאלי [מה זה ראציונאלי?]
הקול של ציבור זה – הוא אישים כמו הרב שרלו / הרב לאו / אנשי הקביוץ הדתי / אנשי הרטמן
אבל להגדיר את נדב כך?
תמהני.
אהבתיאהבתי
ברציונלי כאן אני מתכוון מי שמביט במציאות נכוחה ולא מבטל אותה בפני איזה ציור אמוני-מטאפיזי. לדעתי הוא נציג מובהק של ציבור כזה בקרב הימין הדתי.
הדוגמאות שהבאת לא רעות, אבל אף אחד מהם לא כתב בנקודה לאחרונה.
אהבתיאהבתי
אך מעיד על חוסר התמצאות שלא לומר שטחיות יתירה.
אינני עוקב אחרי הבלוג שלך (יש מישהו כזה?) אני מקווה שבנושאים האחרים שאתה כותב עליהם אתה מתמצא יותר
אהבתיאהבתי
אנא, אמור כמה מילים: מה שטחי? במה אני לא מתמצא?
אהבתיאהבתי
תודה תומר על ההבהרה לגבי הרב קוק.
לגבי אליצור, נראה לי שאתה אונס אותו למשבצת של האפולוגטיקה/תיאודיציאה/תרצנות תיאולוגית וכו'. אליצור *לא* מבקש להמשיך להתנחל במדינה הפלסטינית העתידה (אם כי הוא מן הסתם יקבל את זה בתור פשרה אם זו תקום אי פעם). מה שהוא מנסה לעשות זה *למנוע את הקמתה*, גם במחיר של מדינה יהודית-ערבית בכל שטחי הארץ. הוא מנסה לשכנע אותנו שהעיקרון של "ארץ ישראל השלמה" עדיף על העיקרון של "מדינה יהודית". מן הסתם עם תקווה (מבחינתו) שבחלוף השנים אותה מדינה דו-לאומית תיעשה בדרך ניסית או ארצית כלשהי למדינה יהודית-גאולתית.
אהבתיאהבתי
נניח לכך שלא פירט את החסרונות והשטחיות והסתפק בפיזור האשמות, ככלות הכל הקריירה העיתונאית של הבחור כוללת שירות מפואר בעיתון "הצופה לרשע", זכרונו לא לברכה. מן הסתם כתיבה כזאת הייתה נהוגה בעיתון הקרתני הנ"ל ואין לבוא בטענות אל הבחור האומלל שלא התנסה בכתיבה בעיתונות הגונה.
אך המקאבריות איננה מסתיימת בשטחיות אלא ראוי לשים לב לסוגריים. הבחור תמה שם האם עוקבים כאן אחר הבלוג של חברנו תומר. לקריאת הדברים סמוך ובטוח הייתי שהבלוג של סרי-לוי שוקק חיים ומעמדה זו רשאי הוא ללגלג על אחד מהבלוגים הנצפים והמצוטטים ביותר מאתר רשימות.
נפניתי איפוא לבלוגו של הבחור, והנה לעשרת רשימותיו האחרונות אין ולו תגובה אחת…
אהבתיאהבתי
רוב העם לא שם לב לזה ומצביע "קדימה"?
"רוב העם" אם אתה מתכוון לאלו שמזהים עצמם כ"עם ישראל" לא הצביעו קדימה אלה ליכוד אם אתה כמובן מתייחס לחלוקה של אלו שרצו בליבני מול נתניהו, 65 מנדטים יהודים מול 44 מנדטים יהודים (של ה"עם" כמובן) ואם אתה מתייחס לממליצים לנשיא מדינת העם אז אתה יוצא עם 65 מול 28
כך או כך מדובר על יחסים בלתי שוויוניים לחלוטין שתומכים במה שמכונה "מפעל ההתיישבות" מחד גיסה או ה"התנחלות" מאידך.
הקונצנזוס שרוב הציבור חש לגבי גושי ההתנחלויות הוא כמעט מוחלט וגם אם לא רבים הולכים להקים מאחזים על גבעות מכותרות כפרים, רוב "העם" מקבל את רוב ההתנחלויות כזכות טבעית של "העם" למה שמכונה בשיח זה- "ארצו"
נאום נתניהו הערב נתן לכך ביטוי מובהק ובסופו כפי שאתה כותב משיחי.
אהבתיאהבתי
התופעות שאתה מדבר עליהן , קיימות מעל פני השטח ומתחתיו כבר כמה וכמה שנים.
מי שנמצא בתוך העולם הזה או מכיר אותו מחקרית כבר ראה ושמע עליהן הרבה מאד
.
לצערי הטיפול שלך בנושא אינו מעמיק, ונוגע בדברים מלמעלה מנקודת מבט המערבבת בין ניתוח של המציאות לרצון לראות אותה אחרת ממה שהיא
אגב, הסוגריים בתגובתי, אותם לא הבין מעריצך היוקד אהרון, אינם אלא אירוניה מתונה להתיחסות שלך לעתון "נקודה"
(ותודה לאהרון על המעקב אחרי הקריירה שלי, ועל הביקור בבלוג – אתה מוזמן בכל עת)
אהבתיאהבתי
תודה על התוספת.
אני מודע לכך שהתופעות קיימות וכו', ואף כתבתי עליהן בעצמי בעבר, ולא פעם אחת (למשל כאן http://www.notes.co.il/tomer/52674.asp ). האם בכל פעם שאני כותב על משהו עלי לציין ש"התופעות קיימות כבר זמן רב…"?
לגבי הטיפול הבלתי מעמיק, אני לא יודע מה אתה מצפה מרשימת בלוג, אבל אני חושב שיחסית לכזו, הטיפול שלי מעמיק מספיק.
לגבי ה- wishfull thinking שלי, אני כמובן גורס שלא כך, אלא ראיית המציאות לאשורה. כמובן, ימים יגידו מי מאיתנו צודק בעניין זה.
לגבי אהרן, גם הוא כמובן כותב אך ורק באירוניה.
אהבתיאהבתי
ואגב, "הצופה לרשע" כפי שהיטיב לציין גונן גינת, הוא כינוי לקב"ה
אהבתיאהבתי
לגבי האייטם הראשון שלך, לא בטוח שאתה צודק לגבי המשמעות התיאולולגית הרחבה. המעשה והמקום עדיין חשוב להם. אלוהים ניתק מהמדינה, אבל לא ניתק מהארץ והתיישבותה, ולכן זו לא לגמרי חזרה לגלות. כך או כך זה חידוש מאוד מעניין.
אהבתיאהבתי
ודאי שא"י עדיין חשובה (וקדושה)! הנסיגה היא רק מראיית ריבונות יהודית עליה כתנאי מקדים לגאולה, או לא. העמדה הראשונה (בפשטנות משהו) היא קוקיסטית, השנייה חרדית.
אהבתיאהבתי
כמה נקודות לגבי הדיון שהתנהל פה.
האחת לגבי הרב אבינר ברור כשמש אף על פי הפיסקה האחרונה שהרב אבינר מתכוון לפינוי המאחזים הבילתי חוקיים מהסיבה הפשוטה ששמירה על שלטון החוק נועדה בסופו של דבר למנוע אי סדר בחברה ולכן חובהלבנות באישור הרשויות(ואולי הוספה קטנה ממני אם יפנו כמה מאחזים קטנים כך יוכלו להתהדר בשמירה על שלטון החוק ולטעון כלפי הציבור הערבי שבונה בצורה פרועה לדעתי בחלקים מהארץ בלי כל אישור מאיזושהי רשות (ממש חרפה לדעתי שאף איש שמאל בתקשורת לא מוחה על כך כמו שמוחים כלפי המתנחלים)).
השניה לגבי דבריו של גלעד סרי-לוי.לא צריך להביא ראיות מהמאמר לטיעון שהפוסט הזה שטוח ומראה חוסר התמצאות, מספיק לומר בכלליות שכאשר מנסים להגלות את נבכי פנימיותו של ציבור מסוים צריך לעשות עבודה גדולה קודם לכן(מה שלא מצופה מבלוגר שמתכוון לכתוב על פוסט) ואף לחיות בקשר הדוק עם אנשים המייצגים חלקים נרחבים.ואם אתה רוצה ראיה…כותרת הפוסט "סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית" חוטאת בהבנת המציאות כיוון שאינה מכירה אותה הרי כל שנה נפתחות לפחות כמה ישיבות ומדרשות ברחבי הארץ ע"פ שיטתו ורוחו של הרב קוק והם לא ריקות ולא עושות רושם של פשיטת רגל כלל וכלל.
שלישית לגבי מה שכתב גלעד שאתה רוצה לראותה אחרת.דבר זה ניכר מאוד ממה שאתה כותב פה ובכלל לגבי הממסד הרבני אורתודוקסי שקראתי בבלוג שלך. אם אשב ואחפש ציטוטים אוכל להביא כמות לא מבוטלת של כאלו. וד"א אני דיי מבין אותך(אך לא מזדהה) לגבי הרצון שלך לראות את הממסד הרבני שמרני מתומסס קורס או לכל הפחות משתנה מאוד, וזה מהסיבה הפשוטה שיותר מכל דבר אחר שתאפיין כבעייתי בעינך בממסד הזה משוביניזם ועד למשיחיות הדבר שמפריע לך יותר מכל הוא בפשטות הגזענות שהוא אוחז בה (מה שקוראים סגולת ישראל) ולא מרפה וסביר להניח שלא ירפה וד"א לולא העיה שלך עם זה אני בטוח שהיית מסתדר עם שאר הבעיות האחרות שיש לך איתם.
אהבתיאהבתי
ואני חייב להודות שבצורה משונה כלשהי העזיבה של האידאולוגיה הקוקיסטית מעציבה גם אותי.
בבחירה בארץ על פני המדינה יכול היה להיות משהו מאוד רוחני (באופן לדוגמה שהרב פרומן מציע אותה) אבל לא באופן שבה זה נשמע כשאליצור אומר את זה… בכל מקרה, זו בחירה שמרחיקה את הציבור שבוחר בה עוד יותר מהזרם המרכזי, נדמה לי.
עידו
אהבתיאהבתי
גם אם הצורה שכתב לעיל גלעד סרי לוי איננה ראויה, אין מנוס מלקבוע כי יש צדק בדבריו.
עם זאת, בשונה ממנו אני אסביר מדוע (אף שזה בבחינת דברים הפשוטים, שלא אמורים לעלות לדיון בכלל).
ראשית, שאלת המציאות: האם ישנו שינוי בנושא זה בציונות הדתית כיום? לצערי (כמי שכואב את מצב הציונות הדתית) לא. בעיתון "בשבע", של הגרעין המרכזי של המתנחלים, לא יעלו לדיון בכלל עמדות כשל שנרב או רוז. גם בנקודה עצמו, אלו טיפה בים של מאמרים המציגים את הכיוון ההפוך (ואילו היה לי זמן מיותר לכלותו על כך, הייתי מראה זאת מהגליונות האחרונים של נקודה).
שנית, הפרשנות: דווקא את הרב אבינר הבנת נכון (אם כי עיקר מגמתו לטעון שרוב המאחזים אמנם חוקיים, אם רק שר הביטחון רוצה בכך) כמי שסבור שעל המאחזים להבנות על פי חוק, אך מה לכך ול"שפה מיתית" וקדושת המדינה? כוונתו של אורי אליצור לעומת זאת, שונה לחלוטין – לא ייאוש מן המדינה אלא קביעת סדרי עדיפויות בין הארץ והמדינה, ועל כך נרחיב בהמשך.
שלישית, התיאולוגיה: העמדות התיאולוגיות המוצגות כאן אינן חדשות, ואף אינן תופסות תאוצה, ואסביר זאת בתיאור היסטורי קצר – הרב קוק ראה במדינה יהודית "יסוד כסא הא-ל בעולם", כלומר: הבסיס ההכרחי לגילויו של אלוהים (מענין שבשנות החמישים כתב ליבוביץ דברים זהים מכיוון הפוך, במאמרו "דין תורה כמשפט למדינת ישראל"), וזאת משום שהגשמת התורה תלויה בהפעלת מוסדות מדיניים (נזכיר רק חוקים כמו השמיטה והיובל). מכיוון שהתגלותו השלמה של הא-ל היא ייעוד הגאולה, הוא ראה במדינה חלק מתהליך הגאולה.
בנו, הרצ"י, הציג משיקולים מדיניים , חברתיים ופוליטיים שונים את עמדה זו כרואה את ערך המדינה בהיאחזות בשטחי ארץ ישראל. בנקודה זו חלה בשלב מוקדם התפצלות בין תלמידיו, כאשר אלו שנמשכו להנהגתו הפרקטית את מפעל ההתנחלות סברו כי המטרה העיקרית היא הישיבה בשטחי הארץ, בעוד ה"הגותיים" יותר נשארו נאמנים לדברי הרב קוק, הרואה במדינה את הכלי ההכרחי לגאולה.
אליצור, אם כן, רק ביטא את זיקתו לזרם הראשון שראה תמיד במדינה אך ורק כלי להתיישב בארץ ישראל, ומשום כך אם ייאלץ לבחור, בוודאי לא יוותר על הערך לטובת הכלי.
אם סבור אתה כי יש כאן "התפכחות" מן המשיחיות, טועה אתה – אין כאן אלא למשיחיות החרדית-רדיקלית המתנתקת מן העולם ומצפה למשיח שישבור את המציאות. דווקא ה"ממלכתיים", הרואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"מצפים לישועה קרובה", כרבנים טאו ואבינר יכולים לתרגם את משיחיותם למונחים ריאליים, גם אם חס ושלום מדינת ישראל תוותר על ריבונותה בשטחי יו"ש, מפני שכל עוד ישנה מדינה יהודית, הפוטנציאל עדיין קיים. למעשה, גם אם המדינה תחרב, עדיין ההכרח שבה לקיום מלא של התורה לא ייעלם.
הערת סיום: בהקשר זה, כדאי לקרוא את ספרו של גדי טאוב "המתנחלים" העוסק בסוגיות אלו בצורה יותר מעמיקה, אם כי גם הוא דן בציונות הדתית כבר פלוגתא ולא כחוקר, ומתוך כך יש לו כמה טעויות והטיות של המציאות.
אהבתיאהבתי
הרב אבינר בכלל לא התכוון לזה
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה המפורטת.
תראה, בקשר לכך שב"בשבע" הדברים לא הופיע, אולי זה נכון, אבל בנקודה הם כן הופיעו, נכון? אתה טוען שזו טיפה בים ולא מיצג דבר, ואני טוען שאלו טיפות גדולות במיוחד של גשם כללי. לדעתי, ומתוך קריאה בנקודה מזה כמה שנים, אני רואה מגמה. על זה נישאר חלוקים כנראה.
לגבי התיאולוגיה: אני חולק עליך גם כאן: העניין אינו רק ישוב הארץ, אלא החלת הריבונות הישראלית-יהודית עליה. זה הדבר שמקרב את הגאולה. לא אפרט, אך ראה הרשימה עצמה והתגובות הקודמות שלי כאן.
לגבי המשיחיות. אתה כותב: "אם סבור אתה כי יש כאן "התפכחות" מן המשיחיות, טועה אתה – אין כאן אלא למשיחיות החרדית-רדיקלית המתנתקת מן העולם ומצפה למשיח שישבור את המציאות."
ואילו אני כתבתי ברשימה: "בעצם מדובר בהתחרדות. זהו ויתור על החלום של מלכות ישראל השלישית, של גאולה שאנחנו מביאים במו ידינו, ונסיגה אל עמדה של "משיח בענן", של גאולה שתבוא בצורה ניסית, ללא תלות באדם."
האם קראת את הרשימה? אתה מבין שכתבתי אותו דבר (או שאני לא הבנתי אותך)?
אהבתיאהבתי
א. העובדה שהמונוליתיות של העמדה המתנחלית הקלאסית נשברה, מעידה על כך שישנם כוחות חדשים ושונים בציבור הציוני דתי (ומשום כך הוא המקום היחיד בחברה הישראלית שקורה בו משהו חשוב היום), אבל לא על כך שהקבוצות הישנות נשברו. בפרט, יש לציין שמדובר בתהליכים שמתרחשים כבר יותר מעשור ועדיין הממסד הציוני דתי די אחיד בהקשר זה.
ב. התיאולוגיה – כפי שגדי טאוב מנתח יפה (האם קראת את ספרו?), תהליך אוסלו וההתנתקות בפרט, גרמו להתנגשות בין שני מרכיבי האידיאולוגיה ה"קוקיסטית" – המדינה והארץ. בוודאי שגם לדעת אנשי הארץ חשובה הריבונות בה, אך ברור שלא יעלה על הדעת לעזוב את הארץ אם חלילה אבדה הריבונות. זו היתה העמדה הקלאסית, ואליצור רק חוזר עליה.
ג. קראתי היטב את רשימתך, ומצאתי בה סתירה (אולי מחוסר הבנתי) בין חלקה הראשון בו קיבלתי תחושה שאתה מברך על השינוי בחברה הדתית, ובין הסיום בו אתה כותב כדברי. אשמח אם תבהיר את עמדתך, כי על פניו המשפט שציטטת נראה מנוגד לעיקר דבריך.
אהבתיאהבתי
א. ברור לי שהעמדה המתנחלית אינה מונוליתית כבר זמן רב. אבל כאשר אורי אליצור וחנן פורת למעשה מודים שריבונות המדינה אינה מה שחשוב, כלומר למעשה "עוברים מחנה" מזה הקוקיסטי לזה הפוסט-ציוני תיאוקרטי, יש כאן לדעתי מעין קו פרשת מים שאחריו נראה שאלו שכן יחשבו שהריבונות חשובה ילכו ויתמעטו, עד שישארו בגדר חצרות בודדות, כלומר בעצם יהיו מעין כתות של סרוגים, כמו שנטורי כרתא הם היום. התיאולוגיה הקוקיסטית כזרם חי ומשפיע תחדל מלהתקיים. לדעתי עבנו קו פרשת מים שכזה.
ב. אני מסכים: כדרכן של תנועות משיחיות, המציאות תופחת על פניהם של הקוקיסטים. נותר להם להכריע בין מרכיבים שונים בתפיסתם המשיחית. אם יעדיפו את הארץ על המדינה, הרי שהתיאולוגיה הקוקיסטית כזרם חי ומשפיע תחדל וגו'. אני לא מבין אבל למה אתה קובע שלהעדיף את הארץ זו העמדה הקלאסית. אתה מתכוון שזאת העמדה החרדית?
ג. כן, אני אמביוולנטי לגבי כל העניין. מחד ודאי שאני מברך על התפכחות מתסריטים משיחיים, שלדעתי הם תמיד מסוכנים ובסופו של דבר, לפחות עד כה, שקריים. מאידך אני די מסכים איתך שמבחינה יהודית-דתית, מוקד ההתרחשות המעניין ביותר הוא היום החברה הדתית-לאומית, ואני גם רואה בתיאולוגיה הקוקיסטית עקרון חיובי מאוד של אחדות השמיים והארץ. לכן אני גם מברך וגם מתאבל על מותה, ואני מקווה שמעפרה יעלה משהו מורכב ומעניין ואמיתי (ברמות מסויימות) לא פחות.
אהבתיאהבתי
לא הבנת את מה שכתב הרב אבינר. ראה למשל את מה שכתב בשבת האחרונה בעלון, הוא כותב במפורש שמאחזים יהודיים הם חוקיים.
כתבת עבודת דוקטורט על הרב קוק, וגם לא הבנת אותו.
הרב קוק כל הזמן נע על הציר שמסביר איך האור צומח מתוך האפילה, איך העליה צומחת מתוך הירידה. ראה מה הוא כתב באורות מאמר נשמת הלאומיות וגופה:
"אם במצב הנפילה והכיעור יאמר אדם להדבק בצורה הלאומית בצדדיה המגושמים, בלא הזרחה פנימית מאורה העליון מני קדם, יספוג מהר אל תוכו רוח זוהמא, קטנות וניצוצי רשעה, אשר יהפכו למרורות בגדול הסטורי קצר של משך דורות אחדים…
בלא טל חיים של אהבת אלהים, של יראת הוד מלאה בינה ודעה, ושל אמונת חיים מלאה חופש, משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה, וברוח קדור מלא זעם וחלי תתימר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קדשה, של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה, של געגועים של סיגי סיגים שזרקה מהם כל יסוד מזין ומחיה. לאומיות כזאת כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה היא מתגנה יותר על מחזיקיה, ומאצלת עליהם מהזוהמא של טומאות שוליה…"
בית המדרש הקוקיסטי לא חי רק בעולם אידיאלי בו אין ירידות. הדברים הם ידועים, ומפורסמת איגרת אחרת שלו בעניין, שכרגע אינני זוכר את מקורה.המרורות וגללי הבהמה אינם חידוש. האדם המלא אמונת חיים מלאת חופש סובר שכד מסרח – גביל.
באיחולי טל חיים של אהבת אלוהים.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה.
בעניין הרב אבינר: אתה צודק. הודתי שטעיתי כבר ביום שפרסמתי את הרשימה הזו – ראה התגובות הקודמות.
בעניין הרב קוק, ראשית לא דוקטורט אלא תזה כתבתי עליו. שנית, תפיסתו דיאלקטית וזה אכן ידוע, אבל בנו פישט ורידד את התפיסה הזו, והדגיש שוב ושוב ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" (וראה מאמרי על חוסר יכולתו של הרצי"ה לקבל את הנסיגה מהעיר קוניטרה: http://news.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=631262&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0 ). מכיוון שתפיסתו היא זו שצבעה עבור הציונות הדתית את תפיסת הראי"ה, מה שכתבתי תקף.
אני מאחל לך את אותן הנפלאות,
תומר
אהבתיאהבתי