התסיסה הפנימית באיראן מרתקת את העולם, אך נדמה שבין הניתוחים והפרשנויות להם היא זוכה נזנחה זווית חשובה מאוד: הדת. למרבה האירוניה, דווקא כשעוסקים בתיאוקרטיה היחידה בעולם (מלבד הווטיקן) מתעלמים מהתפקיד החשוב שממלאת העמדה הדתית של הצדדים הנאבקים.
כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו של אחמדינג'אד יודע שמדובר באדם בעל תודעה משיחית קיצונית. אחמדינג'אד הוא שיעי "תריסרי", כלומר אחד המאמין בבואו הקרוב של המהדי, האימאם ה-12, "הנעלם", שעל פי האמונה השיעית התגלותו תביא איתה את קץ ההיסטוריה. כבר כאשר נכנס לתפקידו ב- 2005 הצהיר שהוא יעשה הכל כדי "לזרז את הופעתו" של המהדי, ב- 2008 הצהיר שהמהדי מנחה אותו בפעולותיו כנשיא, ובמרץ השנה הכריז שכדי שבואו של המהדי יזורז יש לעמוד לצד הפלסטינים ונגד ישראל.
הדברים הללו לא עברו בשקט: קבוצה לא קטנה של חכמי דת שיעים מחו כבר ב-2008 על השימוש של אחמדינג'אד בשפה דתית לקידום עניינים פוליטיים, פריבילגיה ששמורה באיראן רק להם. אחד מהחכמים אף הזהיר שהשימוש באמונה על בואו הקרוב של המהדי דווקא יחליש אותה בקרב העם (כששום דבר לא יקרה, מן הסתם), וכן ש"אנחנו צריכים לדבר על דברים מציאותיים. אל לנו לקשור כל דבר לדת ולדברים נסתרים".
חכם הדת שאמר זאת היה מֶהדי כרובי, שהתמודד מול אחמדינג'אד בבחירות האחרונות. יחד עם עוד חכמי דת רפורמיסטים, הוא מתנגד לאחמדינג'אד. בן בריתו לעניין, האייטולה יוסף סאנעי, פסק לאחרונה שהבחירות האחרונות פשוט לא חוקיות. האם ייתכן, אם כן, שאחד הצירים שסביבם נסובה המחלוקת הזאת הוא הציר המשיחי? האם ייתכן שבעוד הנשיא אחמדינג'אד מקדם סדר יום משיחי-אפוקליפטי מנסים אחרים להטות את איראן לכיוון רציונלי יותר של ריאל-פוליטיק?
אם הוא עושה זאת, הדבר מתקיים כמובן רק בתיאום עם המנהיג העליון חמינאי, שבנאומו ביום שישי הזכיר את המהדי כמה וכמה פעמים, ואף ציין שניתן לראות מאחורי תוצאות הבחירות האחרונות בארצו את "נוכחותו של האימאם ה-12 והאחרון". כעת נראה שמול העמדה המשיחית (או ה"מהדית") של המנהיג העליון ונשיאו המועדף קמים כוחות שקולים ופרגמטים יותר.
מנקודת מבט רחבה יותר ניתן לומר שהמהפכה האיסלאמית באירן, כדרכן של תנועות מהפכניות, הגיע למיצוי הכוחות המהפכניים שבה. הרפורמיסטים מוכנים לתת ללהבות לשכוך ולהתחיל לנהל חברה נורמלית (בגבולות החוק השיעי כמובן). המנהיג העליון חמינאי, בין אם הוא מאמין בביאת המהדי ובין אם הוא רק חושש למעמדו, משתמש באחמדינג'אד כדי להזריק למהפכה האיסלאמית סמי מרץ משיחיים. ואין כלהט משיחי כדי ללבות את להבות הנאמנות והפנאטיות, כידוע.
ניתן אם כן לראות את המריבה הפנימית באיראן כמתנהלת בין המשיחיים, שמאמינים ב"מהפכה מתמדת" על בסיס נבואות אפוקליפטיות וחשיבה מיתית, ובין אנשי הדת הפרגמטיים והמעמד הבינוני, שרוצים לחיות את חייהם באופן נורמלי ורציונלי. נשמע מוכר? החליפו את "המהפכה האיסלאמית" ב"ציונות" ואת תומכי אחמדינג'אד בגוש-אמונים, ותבינו למי צלצלו הפעמונים. נקווה שאצלנו ובאיראן יגברו אלו שנאמנים קודם כל לעולם הזה ולא לעולם הבא.
[התפרסם בטורי הדעה של אתר מעריב]
אל תפספסו את הסוף של זה:
לולאת האל 
הבלוג שלך מאפשר לי להציץ להוויות כה זרות לי, שמעולם לא הייתי מגיע אליהן אחרת.
אגב, אני מחזק את ידיך בעניין "הדרך". לא מאסטרפיס בכלל. כמה סצינות מרגשות, אבל שום דבר שמתקרב לאבות המייסדיע (פוקנר, המינגווי).
אהבתיאהבתי
אחלה תומר,
מעניין מאוד.
לגבי המשפט האחרון, אני לא ממש רואה הבדל בין גוש אמונים לציונים…. מעט קוסמטיקה אבל לא בבסיס…
אהבתיאהבתי
(חוץ מההערה על הדרך, שעדיין לא קראתי).
אהבתיאהבתי
אולי השוואה מדוייקת יותר (ועדיין גסה) היא גוש אמונים לעומת הבורגנות הדתית הסרוגה. או עדיף – נער הגבעות לעומת הבורגנות.
ההשוואה היא גסה כי גם הרוב המכריע של הדתיים שמדברים על עקבתא דמשיחא לא ממש מנסים להביא את המשיח בצורה אקטיבית. כמובן שלמרות טענות של קבוצות מסויימות, המשיחיסטים הישראלים לא בדיוק מחזיקים בשלטון.
אהבתיאהבתי
הכוונה היא שאחרי מלחמת יום כיפור היה נראה שהלהט (המשיחי, כן כן) של הציונות אזל. זה כמובן נורמלי לגמרי: הרי התנועה הזאת השיגה את אשר שמה לה למטרה, דהיינו מדינה עצמאית לעם היהודי. גוש-אמונים החדיר בפרוייקט הציוני להט משיחי חדש, על ידי כך שרתם לעגלת התנועה את הסוסים הקוקיסטים, והפך את המדינה לכסא ה' עלי אדמות. היום תמצאו לא מעט ימניים דתיים שכבר אומרים בקול את מה שאולי היה לא מודע לפני כן: שהציונות כפי שהיא סיימה את תפקידה, וכעת על המדינה להפוך פחות או יותר לתיאוקרטיה עד בוא המשיח.
אהבתיאהבתי
פוסט מרתק כרגיל.
אני חושב שהמשפט האחרון בתגובה שלך דורש פוסט שלם בפני עצמו. מעניין מאוד.
אהבתיאהבתי
אם כי גם המילה משיח דורשת הבהרה. אני משוכנע שכמו שיש מאפיינים משותפים בין משיחיים, יש גם הבדלים ביניהם. התודעה המשיחית הרי היא תודעה שקודם כל מאמינה בנצחון הטוב על הרע ביום מן הימים. על כן בעיני הנאציזם- התודעה המשיחית היהודית היא חלק מן הרקב שזרעו היהודים בתרבות האירופאית.
מעניין להבין איפה זה נכנס אצלם. איך הם באמת רואים את זה. איפה הם מצפים לזה. מאיפה צריך להגיע המהדי.
אגב בדמותו של המהדי פגשתי בספר המופלא "בישימון ובערבה" שם שני ילדים פולנים נחטפים ישר לידיו של המהדי.
ובקטנה- הלהבות שוככות לא שוכחות.
אהבתיאהבתי
תודה על התיקון.
באשר למשיחיות, אני בטוח שגם הנאצים חשבו שהם טובים, וכך להבדיל גם האירנים היום. אתה חושב שמי מהם חושב לעצמו "הלוואי והרשע ינצח"? נראה לי שהלך רוח שכזה שמור לחברי כת שטן בני עשרה.
אהבתיאהבתי
(כהרגלך)
אהבתיאהבתי
לא ממש נושא הפוסט, אבל ראיתי שהתייחסו אליו פה, אז ננצל את ההזדמנות.
העוצמה של הספר, לדעתי, היא בזיקוק המוחלט של רגש האבהות. הסיטואציה האפוקליפטית נחוצה כדי לבודד ולזקק את יחסי האב והבן. יש פה כמובן מניפולציה רגשית ברורה, אולם הבהירות והחדות של הרגש שעומד במרכזו הופכת את המניפולציה ללא רלוונטית.
בתור אבא (חדש יחסית) הספר פגע בדיוק בלב. הוא היה כמעט בלתי אפשרי לקריאה בגלל הרגש שהוא מעורר, ועם זאת בלתי אפשרי להפסיק לקרוא אותו.
ולכן הוא מאסטרפיס. זוהי יצירה של רגש מזוקק. אם כי אין לי ספק שאם הייתי קורא אותו לפני שהייתי אב בעצמי, זה לא היה מדבר אלי באותה צורה.
אהבתיאהבתי
יש משהו בדבריך. מכיוון שאני לא אבא, נותר לי לחכות לכשאהיה. אולי אז אבין יותר.
אהבתיאהבתי
אבל אידיאולוגים נאצים ראו במוסר היהודי סוג של מחלה שהופכת את הגרמנים אנשי הדם והאדמה לרכרוכים. המוסר מדבר על נצחונו של הטוב ולא של החזק, בעוד הנאצים קדשו את הכוח. המשיח מבטיח שהטוב בסוף ינצח, ואת זה הנאצים לא רצו לקבל. הנאצים לא ראו את עצמם כמוסריים, אלא כמשרתי הכוח העליון.
אהבתיאהבתי
סכמטית אתה צודק, אבל האם הנאצים לא חשבו שנצחון הכוח הוא טוב? ואיך בכלל נגדיר טוב ורע? והאם בחזון המשיחי של מדינה יהודית נצחית הנשלטת על ידי משיח בן דוד ואשר כל הגויים עולים אליה לרגל ומעריצים אותה אין משהו כוחני? כלומר, לדעתי כשמגרדים את פני השטח הדברים לא פשוטים. הנאצים, אגב, בניגוד לרטוריקה האנטי-אתאיסטית היום, בכלל לא היו אתאיסטים, וחשבו שאלוהים מאוד אוהב אותם. האם האל שלהם לא היה טוב לדעתם? בקיצור, העניין מורכב, כדרכם של עניינים : )
אהבתיאהבתי
הנאצים ראו במוסר היהודי-נוצרי דבר רע- ועל פניו העדיפו את חלום הכוח. הרשה לי להאמין שיש הבדל בין הרצון להחזיק בכוח כדי להגן על עצמך- ובין השאיפה לכוח וראיית הכוח כערך העליון. ולכן -הדגישה התורה את היחס לגר- והנביאים דיברו על היתום והאלמנה. הכוח שלך נבחן באופן בו אתה מתייחס לחלש. הנאצים האמינו שהיחס היהודי לחלש הוא מחלה- כי הוא מחליש את החזק. ביהדות הגרים והיתומים מאפשרים לנו לבדוק אם הכוח שלנו הוא ערך או שהוא כלי לערכים אחרים. אותי חינכו על יעקב אבינו שנאמר בו וייצר לו- למה שני יודים ? ויצר לו שמא יהרוג ויצר לו שמא יהרג.
אהבתיאהבתי
ראשית, שלא יהיה ספק: יש הבדל גדול בין השקפת העולם הנאצית להשקפות עולם דוגמת היהדות או הנצרות. ודאי ודאי. וכן, הנאצים ראו בכוח אידיאל. האם הם חשבו שיש או מותר להשמיד את היהודים מפני שהם חלשים? אני לא יודע. היהודים הרי על פי היטלר שולטים בעולם, או מינימום בכלכלה ובתקשורת. אז הם לא כל כך חלשים. מצד שני כמובן הם תת-אדם וכו'. והאם האיבה היהודית לשבעת העממים (כולל נשותיהם וטפיהם) היא יחס הוגן לחלש? לא ממש. אבל שוב, ברור שיש הבדלים גדולים וכו'.
אהבתיאהבתי
ראשית- בוא לא נדבר על היהדות של תקופת כיבוש הארץ. הקשר בינה לבין מה שיש לנו היום הוא כמו הקשר בין- בין- לא מוצא דוגמא טובה.
ממליץ מאוד על צפיה בסרט "המאמין" בליבר-
היהודים חזקים בחולשתם- כמו שאומר שייקספיר על הנשים. חולשתם מחלישה כמו וירוס את הנוצרים ואז הם שולטים בהם. איך הגענו לזה ?
בעצם התחלנו בשאלה שלי- האם כל המשיחיים דומים ?
אני לא בטוח. זה כמו שסקס יכול להיות 1000 דברים שונים- אהבה אלימות , משחקי שליטה-או סאטורי- כך גם המשיח יכול בעצם להיות המון דברים. מה שרציתי קודם כל לומר זה שההבדל הגדול הוא בין החלום על המשיח- שאומר- אני מאמין בנצחון ערכי בסופו של דבר- ובין האמונה שהוא אוטוטו כאן ומאחר וזמן המשיח הוא זמן אחר- מאיכות אחרת, מותר לעשות פחות או יותר כל דבר.
זהו עיקר דברי.
אהבתיאהבתי
הבנתי אותך.
: )
אהבתיאהבתי