השנה כידוע התחלתי את עבודתי כמורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי בחיפה, ולבד מהסוגיות הרגילות שכל מורה נדרש להתעסק בהם (משמעת, "להספיק את החומר"), היה עלי להתמודד עם חקירות של תלמידי באשר לדתיותי. פשוט: בית הספר המדובר הוא ממלכתי, אבל אני עצמי חובש כיפה ונושא זקן. אם לא די בכך, הרי שהבלוג שנמצא מול עיניכם עוסק ברוחניות, ופה ושם ניתן לקרוא בו שאני עצמי מתיימר לאיזשהו קשר עם ריבונו של עולם.
לא אחת, אם כן, ניגשו אלי תלמידים ושאלו אותי האם או איך אני מאמין באלוהים, ואף האם או איך ראיתי את אלוהים, ואני נאלצתי להתפתל בחוסר נוחות תוך ניסיונות מביכים להחליף נושא. לא שאני לא אוהב לדבר על הקב"ה – להפך (עיניכם הקוראות). אלא שהיה נראה לי שלדבר על הנושא הגדול הזה עם בני 14 זה עניין בעייתי: ראשית, הסיטואציה מעמידה אותי, כמורה, בעמדת כוח שאני לא מעוניין בה (אני לא רוצה "לשכנע" אף אחד); ושנית, היה נדמה לי שהם פשוט לא יבינו, זאת משום שהתפיסה שלי את האלוהות היא מאוד לא אורתודוקסית, תרתי משמע, ולכן, אפשר לומר, מוזרה לאוזניים הממוצעות.
בכל זאת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצדם של חלק מהתלמידים, ואחרי קבלת רשות מהממונים עלי, חשבתי איך אוכל להסביר בצורה פשוטה את השקפת עולמי הדתית, כלומר איך לומר את הדברים מבלי להשתמש במילה "נון-דואליזם" או בדיבורים על כך שאין אני. הנה הדברים שלבסוף הסברתי לתלמידי:
אם תתבוננו בעולם, אמרתי, ותתבוננו בהתבוננות שלכם בעולם, תראו שאתם תופסים את העולם כחלל גדול, ובתוכו אוסף עצום של דברים. כלומר המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה בתודעתנו היומיומית נדמית כשטח תלת-מימדי שפרוש לכל כיוון עד האופק, ושעליו מונחים וזזים ריבוי "דברים". או במילים פשוטות: היקום נדמה לנו כמחסן המכיל בתוכו חפצים.
זאת, אמרתי, לא הדרך היחידה בה ניתן לתפוס את העולם. כלומר יש דרך אחרת בה ניתן להתייחס אל המציאות, בה ניתן ממש לראות את המציאות. (בשלב זה בדרך כלל הייתי צריך להסביר מה זאת אומרת שאפשר לתפוס את הקיום בצורה שונה, כלומר בעצם להציג בפני התלמידים את האפשרות שקיימים מצבי תודעה אחרים, בהם אנחנו תופסים את המציאות אחרת מכרגיל. ניסיתי להסביר זאת על ידי כך פנייה לשינויים סטנדרטיים בתודעה: כאשר אנחנו קמים בבוקר אנחנו תופסים את העולם בצורה מעורפלת, כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו תופסים את העולם בצורה עליזה ואופטימית, כאשר שיכורים אסור לנהוג כי לא תופסים את העולם בצורה תקינה וכו').
הצורה האחרת שניתן לתפוס את המציאות היא כאחדות. כלומר העולם בתפיסה הזאת, בראייה הזאת, אינו חלל גדול ובתוכו דברים, אלא רקמה אורגנית אחת, המבטאת את עצמה כ"דברים". החפצים שאנחנו רואים בתפיסה הזאת אינם שונים מהחלל בו הם נמצאים, אלא נתפסים כעולים לכאורה מתוכו, כמתגשמים ממנו וכמבטאים את מהותו. בצורה הזאת אנחנו גם לא לוקחים את היותם דברים יותר מדי ברצינות, כלומר אנחנו יודעים שהם בשינוי מתמיד, שהם חלק מהזרימה הכללית של הקיום.
"מה, אז הכל נראה כמו ממרח אחד גדול?" שאלו התלמידים היותר רגישים. לא, הסברתי, אלא שזה דומה להתבוננות שלנו בתצלום: ברורים לנו מאוד הגבולות בין הדמויות השונות, אבל ברור לנו גם מאוד, ללא שום ספק, שהן כולן מאוחדות על פיסת נייר אחת. אנחנו פשוט רואים את זה.
"אבל מה בדיוק אלוהים בזה?" שאלו שוב דקי האבחנה. אה, אמרתי, זה אלוהים מפני שבנוסף גם ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?
[קוראים יקרים, מחר אני ממריא להודו לכמה שבועות (לטירוונאמלאי כמובן). אני לא מבטיח לכתוב (אבל על פי נסיון העבר סביר שזה יקרה). בכל אופן ישנם שניים שלושה מאמרים שלי שאמורים להתפרסם, ואביא אותם לכשיתפרסמו. היו בטוב ואום נמה שיווה]
לולאת האל 
גרגנטואה התחיל לאהוב ולהבין את האלוהים שלו באמת ולא רק על נייר, רק אחרי שמורו החכם הוציא אותו אל החוץ, אל הטבע, אל האויר, אל המים, אל החי והצומח.
ילדים בני 14 (וגם צעירים ומבוגרים יותר, האמת) יספגו רעיון לא-מוחשי דרך המוחשי. במיוחד היום.
נדמה לי שאחרי כמה שיעורי-חוץ, יוכל הדיבור המטאפיזי להתיישב על בסיס חווייתי, ולהשתקע בו.
(בסוף השבוע היתה לי שיחה עם בני 8-12 וכולם קבעו פה-אחד שביקור בבית-המקרא הוא נקודת האור של לימודי התנ"ך עבורם)
כמה טוב יש בלהיות מורה לתנ"ך. באמת. דווקא היום.
בהצלחה
אהבתיאהבתי
סע בשלום תומר
ןשוב אלינו גם בשלום
ודרישת שלום
לטירוונאמלאי מהרוצים להגיע לשם
וטרם
אהבתיאהבתי
מאחדות לשניות ובחזרה לאחדות.
אני חושב שמלאני קליין תאהב את זה…
אהבתיאהבתי
שהמשמעות של טוב במובן הזה לא זהה למשמעות של טוב במובן האנושי.
אהבתיאהבתי
אז אתה בעצם שפינוזיסט?
אז למה הכיפה?
אהבתיאהבתי
אתה תלמיד מצטיין. אומר לך: אני לא חושב ששפינוזה אפיין את האל כטוב (אם כי אני בהחלט די שפינוזיסט). הכיפה שלי קשורה גם לזה, שזה לא רק שהעולם הוא אחד, אלא שיש בו מעין טוביות כזאת שופעת. נראה לי שאחד האפיונים המרכזיים של האל המונותאיסטי, שבלעדיו הוא לא ממש הוא, הוא שהוא טוב (אם כי צודק בן כמובן שזה לא טוב רגיל שיש מולו רע, אלא טוב מוחלט שכולל בתוכו את הרע). מכיוון שהבנתי שאני, נאמר, בקשר עם (תפיסה מסויימת של) האל המונותאיסטי, ומכייון שבתרבות שלנו מי שכך נחשב דתי ומי שדתי שם כיפה, איכשהו חשבתי שמן הראוי לשים כיפה. אם כי יש לזה עוד מגוון סיבות פסיכולוגיות וסוציונלוגיות, אני בטוח.
אהבתיאהבתי
תומר, אתה יכול להרחיב קצת על מושג "הטוב" כפי שאתה משתמש בו כאן? יש איזשהו קשר בינו לבין המושג "טוב" במשמעות היומיומית שלו, או שזה סתם משחק מילים?
אהבתיאהבתי
ולגבי שיטות הלימוד בפרט? נשמח לשמוע קצת איך פתרת את הצורך בהתמודדות מול קוריקולום כולל לבין המסע הפרטי של כל תלמיד מול החומר?
אהבתיאהבתי
ומה בין אחדות הטוב לבין קיום מצוות? ומה אם במקומותינו קיימים זרמים נופסים שלא חובשים כיפה ורואים באחדות משהו טוב?
אהבתיאהבתי
אני התייחסתי כמה פעמים בבלוג לעניין הזה. יש קשר בין שני סוגי הטוב, אבל הוא מאוד מיסתורי לדעתי. כלומר הטוב המוחלט, למרות שהוא כאילו לא קשור לעולם היחסי, הוא בסופו של דבר העולם היחסי עצמו וכל מה שבו. כלומר למרות שגם מה שדודו טופז עשה הוא במובן המוחלט טוב (כי הכל טוב), אם הוא לא היה עושה את זה זה היה איכשהו יותר טוב. לא רק מכיוון שזה היה גם טוב במובן המולט וגם טוב במובן היחסי, אלא גם מכיוון, אני חושב, שזה היה איכשהו יותר מתואם, יותר בכיוון, יותר עם, יותר מטעם הטוב המוחלט. כלומר לטוב המוחלט יש כיוון לכאורה, והוא כיוון של שפע ושל יתר מורכבות והתעדנות. זה נראה לי נכון אבל זאת תחושה הרבה יותר מאשר ידיעה.
לכן למרות שמצד אחד לומר "הכל טוב" זה משפט חסר משמעות (כמו לומר "הכל למעלה"), ומצד שני יש לו משמעות קיומית, משמעות שבאה לידי ביטוי בגישה או בראייה הכללית של החיים, וגם משמעות של הליכה בתוך או בתיאום עם האל (או הטאו), מעין "ללכת את האלוהים".
אבל באמת שקשה מאוד להסביר את העניין הזה, ובעיקר לי קשה, כי לתחושתי אני בעצמי לא מבין את זה עד הסוף.
אגב, כל העניין בא קצת לידי ביטוי במוטו של הבלוג: "העולם הוא כטל, אבל" – כלומר העולם הוא כולו "טל", דהיינו חולף, חסר משמעות, ובכל זאת: אבל. יש משהו בכל זאת משמעותי. כאן ההתמודדות היא עם העובדה (והתובנה העמוקה) שהכל זמני ומול זה הקריאה, וגם הרצון, לתפוס כל דבר ודבר קטן כמשמעותי בכל זאת.
אורי,
תודה, אבל אני מעדיף לא לכתוב תובנות כרגע, גם כי אני עדיין מורה מתחיל, וגם כי הבלוג הזה מוקדש לענייני דת.
אהבתיאהבתי
יש בוודאי איזשהו קשר בין הטוב הכללי למעשים ספציפים שהם טובים, אבל לא במובן שהטוב הכללי מצווה לעשות משהו, אלא במובן של תיאום עם הטוב כפי שכתבתי בתגובה הקודמת. אני חושב שבכל מקרה כל אחד צריך לברר לעצמו מהם הפעולות שבעשייתן הוא מרגיש שהוא "מתכייל" עם הטוב. קשה לי לראות, למשל, איך לא ללבוש שעטנז קשור לזה במשהו.
אהבתיאהבתי
ומצוין
אהבתי מאוד את הדרך בה בחרת לבטא את טבע הדברים כפי שאתה רואה אותו
תודה רבה
אהבתיאהבתי
לכפות על תלמידים בני 14, חבר'ה פיכחים שמבינים עניין, שהמרחק בינך לבין האמונה באלוהי היהדות (ולא באלוהי שפינוזה או הבודהיזם) הוא רחוק כמרחק מזרח ממערב. אני לא חושב שיש להם או לי או למישהו אחר בעיה עם העובדה שאתה כופר באלוהי היהדות, אבל למה לבלבל את המוח לילדים שלא נדבקו בנגיף הלהג האקדמי והיעני-פילוזופי?
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שצריך לבלבל לילדים את השכל באלוהי שפינוזה, אלוהי משה או אלוהי כל אחד אחר, ובאמת לא רציתי להכנס לזה בכלל. כפי שכתבתי, הופעל עלי לחץ מצידם.
אהבתיאהבתי
זה מזכיר לי קצת את האלוהים של איינשטיין, כפי שאני הבנתי אותו: כל מה שעדיין לא הסברנו הוא אלוהים.
אצלך, הבטחון שטוב הוא אלוהים. והרי אין באמת בטחון שטוב, אלא רק אצל מי שבוחר (או יצא לו) להאמין שיש אלוהים.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שלא הבנת מה שכתבתי. לא דיברתי בכלל על אמונה, אלא רק על על הבנה וראייה.
אהבתיאהבתי
אהבתי מאוד את התיאור לגבי מיהו אלוהים. וההבנה של התלמידים של ממרח אחד גדול היא פנטסטית. להסביר משהו שהוא כבר קיים, זה קשה ונראה לי שהצלחת מאוד.
היה חסר לי הקשר בין אלוהים אליי. אם הכל ממרח אחד גדול אז גם אני ממרח אחד גדול.
משהו בי מבין שאין הפרדה והכל מרקם אחד גדול. ודווקא בגלל זה קשה לי להגדיר את אלוהים.
אז מה היחס ביני לבין אלוהים? והאם יש שוני בנינו?
אשמח לתשובה
אהבתיאהבתי
תודה. בקשר ליחסים בינינו לבין האלוהות, לדעתי ברמה העמוקה ביותר אין כל הבדל או הפרדה. כל אחד מאיתנו הוא מבחינת חיי הגוף והנפש ביטוי של האלוהות, ומבחינת הזהות האמיתית ביותר שלו הוא או היא האלוהות. זה בעצם אומר שאין ממש דיאלוג בינינו לבין האל, אבל זה לא אומר לדעתי שאי אפשר לדבר או להתפלל אל אלוהים. פשוט, התפילות שלנו הן קריאה שיוצאת מנקודה אחת לעבר האלוהות בכלל, וככאלה הן מהוות תופעה נוספת, ביטוי אלוהי נוסף, שייתכן שתהיה לו השפעה (לבד מהשפעה הפסיכולוגית עלינו כמובן). בקיצור אלוהים על פי התפיסה הזאת הוא לא דמות שנמצאת "אי שם", אלא מציאות מתפתחת, או המציאות המתפתחת עצמה, כולל אנחנו וכל מעשינו.
אהבתיאהבתי
לשמוע ממך עוד קצת חוויות בית-ספר.
שהרי הכי קשה זה להסביר הכי פשוט…
הערה קטנה: אותו "אבל" שעומד בניגוד ל"הכל טל" הוא בעיני סיבה לכך שתשובתך ליהודית לא מספיק מדויקת. ואם להשתמש בז'רגון הפילוסופי משיחתך עם עידן: אצל שפינוזה התחושה היא שהיחס בין העצם לאופניו הוא חד-סטרי, ונדמה לי שתסכים שלא כך הוא
תהנה בהודו יא ממזר !!
אהבתיאהבתי
קראתי וראיתי שאני עצמי כתבתי מאוד לא פשוט…
בגדול אני מנסה לומר שב"צלם אלוהים" – שאותו הבדלת לא מזמן מהתפיסה הבודהיסטית בצדק לטעמי – יש גם יסוד נבדל בצורה עקרונית כלשהי, למרות שאיני יודע להסביר בדיוק איזה,ואיך
(ושוב בשפה מסובכת: אולי יותר הגל משפינוזה)
אהבתיאהבתי
איזה יופי לך ותודה על התפיסה, גם לי נראה שזה יותר הגל, אבל השעטנז הוא ללא ספק תומר ועל כך תודה.
אהבתיאהבתי
אני גם אשמח לקרוא עוד על חוויות מבית הספר.
תהנה בהודו!
אהבתיאהבתי
תומר,
חשבת על זה שאתה מתפתל מול התלמידים לא מפני שהם בני 14, אלא משום שהתשובה שהכנת איננה אותנטית.
ולא רק שאיננה אותנטית היא גם מאכילה את התלמידים בכפית ולא מגרה אותם לחשוב לבד.
יש הרבה מקרים 'שאני לא יודע' היא בדיוק התשובה הקרובה ביותר אל האמת.
אהבתיאהבתי
תומר, מאחל לך נסיעה טובה. סע בשלום ושוב בשלום. והרשימה, כרגיל, משובבת נפש ומרעידה תודעה. אפשר להגיד ככה? תודה
דודי
אהבתיאהבתי
היי תומר
מתחברת לדבריך שברמה העמוקה אין דיאלוג ביננו לבין אלוהים. עלתה בי המחשבה שבמצבנו הרגיל אנו מכירים את השפה של השניים. אני מדבר אל מישהו. אני מעביר את הפנימיות שלי לדבר אותו אני יוצר. אני מתפלל אל האלוהים.
במצבים של הארה או נגיעה "בממרח הגדול" השפה היא אחרת. בעצם אין שפה. אין צורך בשפה. נוכחות והוויה הם שם המשחק. אין צורך להתפלל ואין אל מי לדבר. הכל הוא מרקם אחד. השואל ומושא השאלה התאחדו. אין שאלה.
נסיעה טובה אל מעמקי הוויתך
אהבתיאהבתי
תודה. גם לדעתי: נוכחות והוויה. אכן. היי בטוב ובאמת גם את.
אהבתיאהבתי
הוא המצאה של האדם (סביר להניח שאדם ממין זכר) על מנת שלא יצטרך להתמודד עם רוחניותו, לחשוב, לתת דין לעצמו או לקחת אחריות על חייו.
אהבתיאהבתי
"קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?"
תיאוריה על מבנה המציאות.
המציאות אינה אוסף חפצים במרחב תלת מימדי מכיוון שהיא אינה כזו, לא מכיוון שאנו יכולים לדמיין או לחוות אותה אחרת.
המציאות שאני מאמין בה דומה במידה רבה לרוב התיאור שלך – היא מיקשה אחת המתחלקת לחלקים (בזמן ובמרחב ואף מעבר לכך) שניתן, שרירותית, לחשוב עליהם כנפרדים אך למעשה הם רק חלק מהמציאות האחת. אבל זה שאני מאמין בזה לא הופך את זה לנכון – המדע מראה שזה נכון או לא, בלי קשר למה שאני חווה ישירות או מדמיין. אתה יכול לתפוס את העולם כבמה תלת מימדית מעכשיו ועד מותך, עדיין הוא יהיה יריעה ארבע מימדית.
"ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת"
לא ברור כלל. אתה פועל תחת אשליה ואנתרופומורפיזם. היקום קיים, מעבר לטוב ולרע; טוב זו רק הבחנה אנושית שאנו מחילים על הקיים.
אהבתיאהבתי
אז תגיד, המורה, שמור את יום השבת, או לא תרצח, הם ציווים אלוהיים?
צריך להתייחס לזה ברצינות, או לא?
אהבתיאהבתי
אתה אולי מבין במדע, אבל נראה לי שבהבנת הנקרא יש לך בעיות. תראה, לא כתבתי בשום מקום על אמונה. אני לא מאמין בכל הדברים הללו. מה כן כתבתי? כתבתי שניתן לראות את זה, ניתן לתפוס את זה כאשר אנחנו במצב תודעתי שונה מהרגיל. אני מקווה שכעת הבנת.
אהבתיאהבתי
האם עלי להסיק ש"קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?" לא אמור להגיד שאתה מאמין בקיום כזה וקורא לו אלוהים? תסלח לי, אבל אם זוהי לא הכוונה, הבעיה לא נראית לי בהבנת הנקרא אלא בהבעה.
או אולי אתה מתכוון להגיד שאתה לא מאמין, אלא "יודע" כי אתה "רואה"? זהו כשל בתורת ההכרה. אני תופס ורואה את העולם כמסתובב כאשר אני במצב הכרתי מסוים, הקשור לאהבתי לוויסקי. זה לא אומר שהעולם מסתובב. אני תופס ורואה את היד שלי מקישה עכשיו על המקשים, אבל אני גם מאמין שהיד שלי מקישה על המקשים. זה שאני רואה ותופס משהו, לא בהכרח קשור לאמונות שלי, או למציאות.
לפי מה שכתבת, אתה מאמין בכל הדברים האלו, לא רק "רואה" אותם. אם זה לא המצב, אני מצטער, אבל לא כתבת ברור.
אהבתיאהבתי
knowing the beauty in what is
is what beautify the known
(have fun at T… much love! )
אהבתיאהבתי
לשמוע חוויות נוספות מהכיתה.
הייתי שמח מאוד ללמוד תנ"ך עם מורה כמוך (אם כי בהחלט נהניתי ללמוד תנ"ך עם שתי מורות נפלאות).
אהבתיאהבתי
אנסה להיות יותר ברור. ראשית הייתי מציע לא להרחיב את מושג האמונה יותר מדי, כפי שאני חושב שאתה עושה. במידה מסויימת אפשר לומר שאני מאמין שאני כותב עכשיו על מקלדת (בעברית, לא קל למצוא כאן בהודו), או שאני מאמין שאתה יצור תבוני (שכן אין לי הוכחה לכך, אלא אני מסיק את זה על סמך תגובותיך); אבל אם נקרא לאלו אמונות, לא ישארו לנו דברים שאפשר לדעת בעולם. לכן אני מציע שאת העובדה שאני רואה את העולם בצורה מסויימת, בהנחה שאני לא מושפע מחומרים נרקוטיים למיניהם לא נסווג כאמונה. זו תפיסה מסויימת, שודאי לא חייבת להתאים למציאות האונטולוגית (כלומר, יכול מאוד להיות שאני חווה אשלייה), אבל זו לא אמונה.
יתר על כן, כפי שאני יודע, ממש יודע, שאני אדם שחי בעולם, שיש לי גוף וחושים ורגשות, כך אני יכול לדעת, ממש לדעת, שאני לא אדם שחי בעולם, אלא העולם שחי בצורת אדם. זו פשוט תפיסה קיומית, מעין אינטואיציה עמוקה לגבי טיבם של החיים. האם זו האמת? אולי כן ואולי לא. אני חושב שכן. הרוב המוחלט של ההאנשים בעולם חושבים שלא. אבל זו לא אמונה, כמו שלדעת שאני אדם זו לא אמונה (אלא אם כן תרצה להרחיב את המושג הזה, כאמור, וכו').
אהבתיאהבתי
נעלמה לי תגובה, אז אנסה שנית…
אני חושש שאני לא מסכים למשמעות שאתה נותם למילים. "אמונה" ו"ידע" אינם סותרים או מדירים זה את זה, אלו שתי תכונות שונות. אמונה היא כל דעה שיש למישהו על העולם (איך הוא בנוי וכן הלאה). היא יכולה להיות מבוססת על "אינטואיציה עמוקה", על ניתוח שכלתני, על תחושת בטן, או על דעה קדומה. היא יכולה להיות נכונה, או לא נכונה.
ידע הוא דעה מבוססת היטב. כבר סוקרטס הפריד בין דעה נכונה לבין ידע. אנחנו יודעים משהו במידה שבה אנחנו מאמינים בו בשל סיבות טובות.
לדוגמה, אנחנו יודעים שיש לנו גוף מכיוון שזו תאוריה טובה – היא מסבירה היטב את התצפיות שלנו, וחוזה תחזיות בעתיד. זהו ידע מדעי, נחות מידע לוגי וודאי אך עדיין ידע. לעומת זאת, אם אנחנו מחזיקים באותה השקפה בדיוק – שיש לנו גוף – מכיוון שאנחנו "רואים" את זה, או יש לנו "אינטואיציה עמוקה" שזה נכון, הרי שמה שיש בידנו אינו ידע כי אם דעה נכונה.
ללא קשר לכלום: אני אשמח מאוד לקרוא את מחשבותיך על הכתבה הבאה, אודות מגמות נאו-רפורמיות ביהדות הציונית:
http://test.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3741333,00.html
אהבתיאהבתי
ראשית לגבי תגובות: תגובות ארוכות נוטות להיעלם, זאת משום שהמערכת מחליפה סיסמה עד שאתה לוחץ "שלח" (ניחוש שלי). אבל אם תנסה מיד לכתוב תגובה חדשה תראה שלרוב הן נשמרות במערכת התגובות, ותופענה כשתלחץ "הוספת תגובה".
לגבי האמונה, לדעתי אתה כאמור מרחיב יותר מדי את המילה, עם כל הכבוד לסוקרטס. אבל אם אתה רוצה כך, אז בסדר: אם לראות את העולם (פיזיתצ, חושית) בצורה מסויימת כאשר לזה מתלווה אינטואיציה עמוקה באשר לטיבעו היא אמונה, אז כן, אני מאמין במה שאמרתי באמונה שלמה.
לגבי הכתבה, ראשית תודה שהפנית את תשומת לבי. לא הייתי מגיע אליה מכאן… שנית, אני חושב שהמגמות האמיתיות הן לא ניאו-רפורמיות, אלא אלטו-חרדיות, כלומר אותו יהושע שפירא הוא זה שפורץ דרך חדשה, המגשרת למעשה בין הציונות הדתית לחרדיות. הכיוון שלו חורג מהדרך הציונית דתית, החל מתנועת "המזרחי" ועד גוש אמונים. זה קשור בין השאר מהאכזבה העמוקה מהתיאולוגיה המשיחית הקוקיסטית שהכזיבה. ומה דעתי? בגדול הפילוג באורתודוקסיה הסרוגה הוא חיובי וטוב, מפני שכל עדות לריבוי הדרכים הלגיטימיות להיות יהודיים הוא טוב בעיני.
אהבתיאהבתי
על הפילוג:
"כל סערה כזאת מעוררת – בעיקר אצל הצעירים אבל לא רק – את התחושה העיקרית שבעצם הכל חרטא. לא יכול להיות שתורה מן השמים, וככה זה נראה ונשמע. והנה, איבדנו עוד כמה (עשרות? מאות? אלפים?) צעירים מבולבלים שנמאס להם כבר ממה שנראה להם כחרטא. ובצדק. ככה רבנים מתווכחים ביניהם? ככה תלמידיהם נוהגים זה בזה? אם זה נראה חרטא, נשמע חרטה ומרגיש חרטא – זה חרטא."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3745455,00.html
ספק כזה הוא לדעתי חיובי וטוב.
והתוצאה:
"אני לגמרי בעד מחלוקות, בעד פילוגים אידיאולוגים ופיצולי פיצולים – רק ככה מתרחבות האפשרויות והבחירות מצד אחד, ומצד שני רק ככה אפשרי מה שהדור הצעיר שלנו עושה אינטואיטיבית כל כך טוב. עם כיפה, בלי כיפה, הקשר שלהם עם ריבונו של עולם לא עובר דרך הרבנים."
בדיוק (או: לא עובר רק דרך הרבנים).
אהבתיאהבתי
אם הבנתי נכון את תורת חב"ד, הרי שאלוהים כאחדות המציאות הוא רק רובד מסויים של הקב"ה, הרובד הבורא שלו, הנקרא "ממלא כל עלמין". למעלה ממנו נמצא הרובד הטרצדנטי והפרסונלי, אשר דווקא בו נוצר הדיאלוג עם האלוהים, וגבוהה עוד יותר -הרבדים בהם אין לו כל יחס אל העולם.
אהבתי מאוד את דבריך על אמונה וידיעה.
אהבתיאהבתי