נכון שהברהמינים הצעירים לפעמים צוחקים ביניהם בזמן דקלום הוֶדות, ונכון שאם פתאום פלאפון מצלצל באמצע הליטורגיה אפשר להיות בטוחים שזה מקומי ולא אחד התיירים המערביים (שכמובן מאוד "מכבדים את התרבות המקומית"), אבל עם כל זה ניכר שיראת השמיים כאן היא משהו שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים במערב. להיות נוכח בפוג'ה, כל פוג'ה, זו חוויה שניתן בעצב מסויים להגדירה כנבדלת "שמים וארץ" מלהיות נוכח בתפילה בבית כנסת (או, אני מתאר לעצמי, בכנסייה).
כאן אכן אפשר לראות את עצימת העיניים, את נשיאת הכפיים מלפנים, את ההשתחוויות אפיים ארצה בפה קפוץ, בארשת של התעמקות – כאן האנשים עומדים מול אלוהיהם. אין ספק בליבם שהצלם שלפניהם הוא האל (כלומר אחד מביטוייו), וכך הם מתייחסים למעמד. כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שכל בוקר במקדש כאן הוא כמו ערב יום הכיפורים בית הכנסת, אבל זה לא יותר מדי רחוק מזה. חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה.
ומעטים הם המקומות בהם ניתן לפגוש באופן כל כך בלתי-אמצעי ויומיומי את העמידה נוכח האל במערב. זאת כי במערב, עבור מי שדתי, האמונה מחוררת בספקות, ומנגד העשייה הדתית, אם כבר נעשית, נערכת באוטומט, כמובן מאליו. כאן האמונה היא מובנת מאליה, אין בה כל צל של ספק, והעשייה הדתית היא מקום של פליאה, היא פתח רוטט אל הבלתי נודע. ומה שכל כך משמח הוא שזה רק אחד מהדברים שכל כך מדבקים, שעושים את הצופה למאמין.
וזה אכן מדבק. קשה לתאר עד כמה האווירה כאן שונה, עד כמה אני מרגיש עצמי בעולם אחר. כמובן שכל חופשה בארץ אחרת היא ניתוק, וגם אם הייתי קורא את המאמרים באתרי העיתונים ממחשב שנמצא בברזיליה היה לי קשה להיות מושקע רגשית בדברי הכותבים, והייתי אז מרפרף על פני הפסקאות, קולט רק את האינפורמציה העירומה, כמעט כאילו מדובר בדיווח על עוד פיגוע בעיראק או רעידת אדמה בסין. אבל בהודו יש את המימד הנוסף של המנטליות השונה כל כך של האנשים, ושל הדתיות המיוחדת שלהם שסוחפת (לפחות אותי) ומכניסה את המבקר לעולם זר עם חוקים משלו.
דברים שלא היו עולים על דעתי בארץ, על כן, נהנים אצלי כאן מחמת הספק, ודברים שבארץ יש לי לגביהם ספק נלקחים על ידי כאן כמובן מאליו. החל מאמונות ("כן, כפי הנראה מחשבותיהם של האנשים שבאו לראותו היו גלויות בפני רמאנה מהרשי") ועד מעשים ("ודאי שכדאי להזליף מהנוזלים הנשפכים לתעלות המקדש, אחרי שמשחו איתם את הלינגם, על הראש ואף לתוך הפה. זה טהור וזה בריא וגם… עוזר. איכשהו.")
אני יודע שעבורכם, הקוראים את הדברים בארץ, הרושם הוא שקצת התחרפנתי (או אולי שתמיד הייתי מחורפן, ובהודו זה פשוט יצא החוצה). אני יודע גם שאילו אני הייתי במצבכם הייתי חושב כך. אני כותב את הדברים כדי להעיד על השינוי התודעתי שמתרחש מעצם מעברו של אדם לזירה בה כל הנוכחים מאמינים ומתנהגים בצורה מסויימת, זרה ככל שתהיה מזו המוכרת לו. הנה: גם על ספקן יבשושי כמוני זה משפיע. צחקו צחקו, אך דעו לכם: גם אתם, אילו הייתם כאן הייתם מרימים את שולי גלימתכם ורצים למקדש הקרוב.
אני כמובן שמח שזה משפיע עלי. זה חלק מהעניין: לחיות אחרת לכמה שבועות. לא רק פיזית, אלא גם תודעתית, תפיסתית, אמונית. האדם הוא תבנית נוף מולדתו וכאשר הנוף משתנה משתנות גם תבניות התודעה שלו. הוא עצמו משתנה. ושינוי זמני של תבניות הוא תמיד דבר חיובי.
באזור ארץ ישראל והסהר הפורה היה נהוג בימי קדם להתפלל לאל המקומי. כלומר כאשר היית מחליף מקום (נודד מאזור לאזור) היית מחליף אל. אלוהי העבריים התפתח בסופו של דבר לכדי "אל אוניברסלי", רעיון עמוק ויומרני, אבל לפני שהוא פרש את חסותו על כל העולם כולו היו האנשים נותנים כבוד בכל מקום לבעל הבית. כל פעם שאני בהודו אני מבין עד כמה זה הדבר הטבעי לעשות.
ראו את טקס הארטי (Aarti) הזה על הסמאדהי של רמאנה. הברהמין מעביר אש לפני הצלם, אותה הוא יביא מיד לקהל המאמינים. זה רק סופו של הטקס, שאורך כעשר דקות. קדמו לו דקלום ארוך של דברי תפילה וגם שירה מרגשת של אשה מהקהל (בכל פעם מישהי אחרת שרה, לפעמים גבר שר). לצערי דווקא קצת קשה לראות את הדבקות בסרטון – ישנם גם אנשים שפשוט עוברים דרך הסמאדהי כאשר הטקס מבוצע (אין איסור קפנדריא!). בזוית התמונה נקלטו כמה אנשים משתחווים אפיים ארצה. כאשר האש, שקידשה את הלינגם – קודשה על ידי הלינגם מובאת לקהל, הוא ניגש ו"לוקח" אותה אל פניו באותה תנועה שאשה יהודיה מקיימת מעל נרות שבת.
מה סוד הקסם? אולי בכך שבעצם המקום הזה לא עבר את אותה דה-מיסטיפיקציה עליה דיבר מקס ובר. החיים כאן – כלומר, כך כולם כאן מרגישים – הם עדיין דבר מיסתורי, מוגז יותר מאשר חומרי, או אולי נזיל ומטושטש. הכוונה היא שהגבולות בין הישויות השונות אינם חדים וברורים. דבר מפעפע אל דבר, עניינים מתמזגים, יצורים משתלבים וחיים זה מזה.
במילים פשוטות: כאן עדיין "הכל קשור להכל", וכל זה ברור לכולם. העולם עדיין לא הפך למכונה גדולה או למחסן של חפצים. העולם נושם את החיים פנימה והחוצה – המוות והלידה הם שאיפותיו ונשיפותיו. והחיים הם יותר רוח מאשר דבר, עניין נידף וערפילי ולא תוצר שהוא "שלי" ושאני אמור "לעשות" ממנו "משהו". וזה משפיע. זה משפיע על התודעה של מי שבא מבחוץ ומתערבב פנימה. דה-דה-מיסטיפיקציה.
ההרגשה הדה-דה-מיסטיפיקטיבית כאן, לפחות בשבילי, היא חזקה מאוד, ומתעורר בי חשק עז לעבור לחיות כאן, בעולם בו אגדות הן אמת וכוחות על-טבעיים הם עניין שבשגרה. אני חייב לומר שאני מרגיש שאני ממש יכול, ממש מסוגל ""להחליף דיסקט" ולהשתלב מצויין – ושהמציאות החדשה בהחלט "תעבוד". המוח שלי לכאורה מוכן לקבל את הפרדיגמה החדשה (ישנה) הזו הר כגיגית ולהתחיל לחיות מתוכה ובתוכה כדג במים, או אולי נכון יותר כלטאה המכנסת את רגליה וחוזרת מהקרקע היבשה אל המים החמימים בתהליך דבולוציוני מענג (ובל נבלבל בין התפתחות להתקדמות).
אז מה גורם לבני אדם לאמץ להם השקפת עולם חדשה? צ'רלס טיילור, הפילוסוף הקנדי בן זמננו, מציין שתהיה זו תמימות לחשוב שמדובר (אם נוציא מחשבון צרכים פסיכולוגיים אידיוסינקרטים) רק בגילוי של פרטים חדשים על העולם או בפקיחת עיניים אחרי עיוורון ממושך (למשל: "או! התגלות של אלוהים לעם שלם היא מאורע חד פעמי ולא יכול להיות שאבות אבותי שיקרו בקשר לכך – מכאן שתורת משה היא אמת ועלי לחזור בתשובה!" או: "בטח! התיאוריה של דרווין מסבירה היטב כיצד התפתחו צורת חיים אחת מתוך השנייה. מה שכתוב בפרק א' של ספר בראשית הוא שקר. אפסיק לקיים מצוות!").
בדרך כלל זה הרבה יותר עמוק מזה. אימוץ תפיסת עולם חדשה בא, לדידו, כאשר אנחנו נחשפים למערך חדש של קואורדינטות מוסריות, שמחד מאפשר לנו למקם את עצמנו במרחב האתי בצורה חדשה (לומר לנו מה טוב, מה רע, את מה ראוי לאהוב ומה ראוי להיות), ומאידך מעורר בנו רצון לאמץ אותו ולהחליף את זה שכיוון אותנו עד כה. השאלה עכשיו, אם כן (אחרי שנחשפנו למערך מוסרי חדש), היא מה גורם לרצוננו להתעורר, מה גורם למערך מוסרי מסויים לפתות אותנו לאמץ אותוף ולגרום לנו לזנוח את זה שכיוון אותנו עד אז.
יש לזה ודאי תשובות רבות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות. ברור לי, למשל, שכאשר אני כאן, מוקף באנשים שמאמינים בצורה מסויימת, יש עלי לחץ פנימי, לא מודע ובעל כורחי כמובן, להשתלב במערך המוסרי שמניע אותם, בכדי, בפשטות, לא להיחשב "רע" או "לא הגון" בעיניהם. כך למשל אתפתה לחשוב שעבודת צלמים היא דבר "טוב", וש"ראוי" להפוך לאדם ששחרר את תודעתו ושזכה למוֹקְשָה. גם במובן זה אימוץ השקפת העולם של הסביבה "עובד": הוא מאפשר לי להשתלב בחיים האתיים של הקהילה בה אני נמצא.
אבל אני רוצה להציע (ויסלחו לי האנשים שבשבילם כל העולם כולו הוא טקסט אחד גדול) לרדת מהפילוסופיה אל הפסיכולוגיה, ולהעלות השערה על פיה השקפות עולם מסויימות עובדות בצורה נוספת: חלקן מאפשרות לנו להגיע לאיזון או הרמוניה רבים יותר בין רבדי וכוחות הנפש השונים. חלקן עושות אותנו שלמים יותר.
וויליאם ג'יימס, כאשר הוא מדבר בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה" על הקונברסיה, "הפיכת הלב", גורס שהקונברסיה מתרחשת כאשר מערך נפשי מסויים, שלא היה יציב כבר זמן רב, קורס ברעש גדול, ובמקומו מתייצב שלד בניין נפשי אחר, כזה המאפשר יכולת עמידה יציבה יותר לנפשו של המומר הטרי. מתוך הכרותי עם עצמי ועם אחרים, משהו בכיוון הזה, גם בנוגע להחלפה פחות דרמטית של השקפת עולם, נראה לי נכון.
על פי הסבר זה, אם כן, גם בגלל זה מחליפים אנשים השקפת עולם: כי הם מרגישים שזו החדשה מאגדת ומחזקת את נפשותיהם הרעועות. פעמים רבות העצמת הנפש הזו היא זמנית (זו ההתרגשות הידועה, החולפת, של כל חוזר בתשובה, לכל דת או כת). לפעמים היא מתמשכת ואמיתית יותר. למצוא את המערך האתי שבאמת מביא הרמוניה לנפשותינו היא משימת חיינו. (אם כי, כמובן, עצם הגדרת עניין זה כמשימה, כמשהו שראוי לעשות, הינו חלק ממערך אתי מסויים. חלק מהמערך האתי שאני מחזיק בו. ולא במקרה אני מחזיק בו, אלא שהוא משותף ליותר ויותר אנשים בחברה המערבית של ימינו, בה אני חי. והנה שוב חזרנו את השאלה בה פתחנו: מה גורם לאדם להחליף השקפת עולם?)
—
בסופו של דבר הכל הופך למרק. הגוף, האיברים, הרגליים והידיים; הנפש, המחשבות, ההרגשות והרגשות, הכל שוחה בתוך מרק סמיך, מרק זהוב, מרק שהוא האלוהים. אפשר לומר שהסמאדהי הוא קערת המרק. רמאנה בוחש, ואנחנו נמסים בתוך כבודו יתברך.
לולאת האל 
תומר- זה קצת מצחיק לתת הסבר למדוע אנשים מאמצים אמונה חדשה כשאתה מצהיר מראש שזה לכמה שבועות.
ההרגשה החולפת שתה מתאר בהקשר של אמונה יכולה לבוא בהקשר של הרבה דברים אחרים בחיים: התאהבות, מצברוח טוב במיוחד ולא מוסברף ארוחה טובה וכו'
אהבתיאהבתי
תומר, מעניין ומרגש, תודה!
רציתי לשאול אותך האם היית מגדיר את חוויתך שם כהיכללות וככניסה טוטלית לתוך הרליגיוזיות המקומית? כוונתי היא האם הצלחת, ולו ברגע מסוים, לוותר על עמדתך כצופה (אמפטי, מעריך, מתרגש ככל שתהיה) ולהיכנס באמת לסיטואציה, כפי שאתה מבין אותה וחווה אותה? במילים אחרות, האם תיתכן "תמימות שניה" א-לה הרמן? האם אחרי שקראת את כל הספרים וניתחת את כל הניתוחים אפשר לחזור לחוויה דתית לא מעובדת כמו בטקסים שאתה מתאר, וזאת בלי לעבור באוטוסטרדת הידע וההבנה שצברת?
מאד מעניין אותי לשמוע מה יש באמתחתך בנושא הזה. תודה
דליה
אהבתיאהבתי
התחושה שאתה מרגיש מוכרת, מאחר ואתה נכנס לתוך משהו מדידאטיבי רוחני. שאולי לא קשור כל כך לדת כאם ליכולת שלך להכיל בתוכך משהו שאין בו כְּפִיָּה דתית, או שבא מתוך סֵפֶר נהלים וכללי עשה ואל תעשה, כאם מתוך משהו פנימי שגורם לך להרגיש חופשי ופתוח.
ההווי של חוצלארץ שונה ולכן יש בו משהו שמזריק בך אנרגיות טובות.
כבר בדרך לשְׂדֵה התְּעוּפָה, עוד בטרם נחתת בישראל, כשאתה נפגש עם כל –עם ישראל שנָפַשׁ- זה מתפוגג בשניות. זה הרגע הכי מבאס.
אהבתיאהבתי
"ההרגשה הדה-דה-מיסטיפיקטיבית כאן, לפחות בשבילי, היא חזקה מאוד, ומתעורר בי חשק עז לעבור לחיות כאן, בעולם בו אגדות הן אמת וכוחות על-טבעיים הם עניין שבשגרה. אני חייב לומר שאני מרגיש שאני ממש יכול, ממש מסוגל ""להחליף דיסקט" ולהשתלב מצויין – ושהמציאות החדשה בהחלט "תעבוד". המוח שלי לכאורה מוכן לקבל את הפרדיגמה החדשה (ישנה) הזו הר כגיגית ולהתחיל לחיות מתוכה ובתוכה כדג במים, או אולי נכון יותר כלטאה המכנסת את רגליה וחוזרת מהקרקע היבשה אל המים החמימים בתהליך דבולוציוני מענג (ובל נבלבל בין "התפתחות להתקדמ
אתה מתאר את תחושותיך כל כך נפלא . לו ידעתי
לתאר את נוכוחותי כל כך מדויק הייתי . משתמשת במילים דומות.
הר ארונצ'לה מופיע לי במדיטציות עם הזמנה
ובאופן ספונטני אני חווה את נוכחות ההר בי ואני בו. חויה יוצאת דופן זו מצמצמת ומקרבת את האיחוד של האובייקט והסובייקט
אהבתיאהבתי
להפך, נשמע לי שעובר עליך משהו מאוד מאוד טוב.
עושה חשק לנסוע, ואני מאחל לך שתחווה את זה בחייך גם יותר מכמה שבועות או חודשים.
ובאמת, למה בעצם לא לנסוע ולעבור לחיות שם? בעולם של הדה-דה-מיסטיפיקציה. אולי דווקא העולם הזה אמיתי יותר מרשת המוצרים שמציגה החברה המערבית בת ימינו? הוא בוודאי תואם יותר את השקפת העולם שלך מאשר החברה במערב, כך נדמה לי, ואולי אני טועה.
המשך התעוררות טובה,
עידו
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על דבריך היפים. אכן, גם לדעתי אתה לא נשמע משוגע, נהפוך הוא – זה היה אחד הדברים השפויים שקראתי מזה הרבה זמן…
הערה אחת בנוגע למתח שבין טיילור וג'יימס: כתבת שלפי טיילור (שאותו לא קראתי) אנו רוצים להחליף את מערך הקואורדינטות. ואילו ג'יימס, כפי שתיארת, מתאר את הקונברסיה כתהליך א-רצוני במהותו (בניגוד למושג התשובה, ואני משתמש כאן בהבחנות ששמעתי מפרופ' הלברטל). למרות הנ"ל ג'יימס מתעניין מאוד במתח שבין רצוננו (לעיתים) לעבור קונברסיה ובין היותה תהליך לא רצוני במהותו. בדיוק כאן נכנס לתמונה המעבר למקום אחר: לעיתים הדרך היחידה שבה אנו יכולים להשפיע על "שריר לא רצוני", היא כניסה למצב אחר (אם אני רוצה להתאמן בעצירת הנשימה – אם אכניס את ראשי לתוך הבריכה לזמן מה, כנראה אאלץ להשתפר…) ובהתאם, המעבר הוולנטרי להודו -זמני, קבוע – מעורר תהליך לא וולנטרי, שעליו אתה יודע לכתוב כ"כ יפה…
כל טוב, ושוב מזל טוב על יומהולדת הבלוג
אהבתיאהבתי
לקרוא על הדה-דה-מיסטיפיקציה שאדם עובר בשינוי תבנית הנוף היה מאוד מעניין
עוררת בי השראה
תודה רבה על הפוסט
והמרק
המשך לכתוב בבקשה
רון,
קורא נאמן
אהבתיאהבתי
אני שמח שרישומי לא מזעזעים יותר מדי. לצערי אני לא יודע עוד כמה אכתוב בסגנון הזה. יש דברים דומים מטיולים עברו תחת הקטגוריה (בטור מימין) "טירוונאמאלאי, מציאות והדיון":
http://www.notes.co.il/tomer/31081.asp
דליה,
מצטער שלא עניתי עד כה.
לגבי שאלתך, התשובה מורכבת. מצד אחד אני מפתיע את עצמי בהיסחפות שלי אל תוך המנטליות המקומית. אני באמת מרגיש שאני כאן, שזה עוטף אותי ושאני שוחה בזה. זה כיף גדול.
מצד שני, אם אני מודע לזה וכותב על זה, עד כמה אני באמת בפנים? אני ודאי לא בפנים כמו במקומיים (בתמימות הראשונה שלהם). אבל האם אני חווה תמימות שניה? אני חושב שבמידה רבה כן. לא בזכותי, אלא, לדעתי, בזכות הכוח של המקום הזה, שהוא רב ומיוחד.
פו,
הניתוח שלך מקובל (וחביב) עלי. כן, המעבר אולי מאפשר שינוי שכרגיל אינו יכול להעשות מרצוננו בלבד.
אהבתיאהבתי
מצטער להיות שלילי, אבל לא יכולתי לעבור בשתיקה על הגועל שחשתי לנוכח המילים "חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה.". איזה מוסר עבדים! מוסר של אישה מוכה, המקשר אהבה ופחד. אם כבר מדברים על מוסר שמביא אדם להשקפת עולם – מוסר שכזה ירחיק אותי לעולם מהדת.
אהבתיאהבתי
ויטגנטשיין זיהה יפה את קיומה של תפיסת עולם עליונה בה מחזיקים כולנו, שמכוונת את מה שאנו מאמינים, ב"על הודאות".
האבחנה המעניינת היא שאי אפשר להחזיק בשתיים כאלה, והמעבר ביניהם לא יכול להיות הדרגתי, אלא מוחלט ומהפכני. אי אפשר להיות חצי מאמין. מה יכול לגרום למהפך?
התנ"ך מלמד אותנו שגם התגלויות ניסיות של האל לא שכנעו את העם וכל מיני חוטאים לעבוד אותו.
אהבתיאהבתי
רק כשנחוש שפלות קומה אל מול האל, לא נתכופף בפני אף אדם
רק כשנדע אהבה ויראה אמיתית של האל, לא ניטה ליפול לתהומות כמו אלה שתיארת
חזק ונתחזק…
:-)
אהבתיאהבתי
אני מחזק את ידי רענן,
ומוסיף גם משלי: יש יופי אדיר בכניעה, ואמת גדולה עוד יותר. כי האמת היא שאנחנו לא לבד, ולא אדונים לעצמנו, וודאי לא של הזולת. מוסר עבדים, אבל עבדי ה'. אם אתה רוצה להיות האובר-מענטש בהצלחה, רק זכור שניטשה עצמו לא הצליח.
אהבתיאהבתי
אבל אתה חושב שגם ניטשה עצמו היה חותם על זה?
(ואם כן, אשמח לדעת על סמך מה)
תודה
אהבתיאהבתי
נראה לי שתלוי מתי היינו שואלים אותו, לפני או אחרי האישפוז.
בכ"א זה שהוא לא הצליח זה לא אומר בהכרח שזה בלתי אפשרי. אבל אני לא מתכוון לנסות.
אהבתיאהבתי
למה אתם חושבים שלא להצליח משמעו שלא שווה לנסות? האם לא שווה לנסות, לשיטתכם, "להתחזק" מכיוון שלא תגיעו למדרגת צדיק שתביא את המשיח?
אין שום יופי בהתבתלות בפני איש אחר, בין אם הוא אלוהים או אדם. יש הבדל בין להכיר במגבלות של עצמך ובין ביטול עצמי.
אהבתיאהבתי
רענן: רק כשנחוש שפלות קומה אל מול האל, לא נתכופף בפני אף אדם
From "The Rule of Benedict": The first degree of humility is obedience without delay.
This is the virtue of those
who hold nothing dearer to them than Christ;
who, because of the holy service they have professed,
and the fear of hell,
and the glory of life everlasting,
as soon as anything has been ordered by the Superior,
receive it as a divine command
and cannot suffer any delay in executing it.
Of these the Lord says,
"As soon as he heard, he obeyed Me" (Ps. 17[18]:45).
And again to teachers He says,
"He who hears you, hears Me" (Luke 10:16).
רק כשנדע אהבה ויראה אמיתית של האל, לא ניטה ליפול לתהומות כמו אלה שתיארת
he ex-priest, Peter de Rosa clearly testifies:
The most frightening of the inquisitors were the incorruptible ones; they tortured purely and simply for the love of God. They had no financial interest…they acted solely for the good of the cause. ….
ההיסטוריה מוכיחה אחרת.אנשים טובים עושים מעשים רעים בשל אידיאולוגיות שגויות, והפחד מהאל או אאהבה כלפי הישות הדמיונית הזאת לא קשורה לכך. השילוב בין אהבה לפחד, בין טוב לאלימות וכוח, דווקא כן קשור; זהו זיהוי המשחית את האדם ומטשטש את הגבולות בין הטוב לרע.
אהבתיאהבתי
באמת, בוא לא נרדד את הדיון העקרוני לדוגמאות מההיסטוריה. כולנו יודעים שבשם האל אנשים עשו את הזוועות הגדולות ביותר. או כמעט את הגדולות ביותר. עזוב, זה שתמיד יהיו אנשים קטנים שינצלו לרעה את כוחם או יתנשאו בשם האמת שכאילו להם יש ולאחרים אין זה ברור. השאלה היא מה אנשים גדולים היו עושים.
אהבתיאהבתי
בהמשך לעצתו של תומר, ובהמשך לדרכך שלך של הבאת טקסטים, אני מביא כאן את דבריו של אחד מהגדולים, מרטין בובר, שמדבר על הסכנה שטמונה בשמיעת קול דמה אלוהי ופעולה לפיו:
"הרי זו שאלת השאלות, הקודמת לכל שאלה אחרת: האומנם הדובר אליך המוחלט הוא, או אחד מקופיו? … אף על פי כן דומה שקשה מאוד, בייחוד בתקופתנו, להבחין בין קול וקול… המוחלטים הכוזבים שולטים [בתקופתנו] על הנפש, ששוב אינה מסוגלת להניסם בעזרת הדמות של המוחלט האמיתי… מזו הגרועה שבכל עבודות-זרות [ראיית כזב כמוחלט], דומה, אין מנוס. […] זו הדרך: לחדור שוב ושוב במבט בוחן ובלתי משוחד לתוך המוחלט הכוזב, עד שמתגלה גבולו, עד
שמתגלית גבוליותו"
החשוב פה הוא שבובר שואף אל המוחלט ולא כופר בו, אך בו בזמן נוקט זהירות רבה כדי להימנע מהמצבים שאותם תיארת. ואולי דווקא כאן דבריו על חשיבות הנסיון יכולים לקבל משנה תוקף…
שבת שלום !
אהבתיאהבתי
במקום "דבריו" – "דבריך"
אהבתיאהבתי
אנשים גדולים הם גדולים כי הם מתעלים מעל זמנם. כך יכול עמוס לומר "שנאתי מאסתי, חגיכם; ולא אריח בעצרתיכם"; הוא "מריח" את המוסר ההומניסטי בעוצמה, ומתעלה מעל לדת הזמנית והנקלה (חלקית – כל אדם הוא חלק מתקופתו). אבל מה שחשוב הוא דווקא מה שעושים האנשים הקטנים, כל ריבוא האנשים שמפרשים את עמוס והכתובים ומתעקשים, אז כהיום, על פולחן האל הרבה מעל ההומניזם, שלא מבינים בכלל את הדחפים המוסריים ההומניסטיים. בשל כך נאלץ עמוס לנסח את דבריו ההומניסטיים בלשון נבואה ואלוהים, במקום לעסוק בפיתוח תורה הומניסטית באופן רציני וטוב יותר.
בכל דת ובכל הזמנים המנהיגים הדתיים ממציאים פירושים והתגלויות חדשות, וממציאים דתות שלמות ממש בין אם למטרותם האישיות או – וזה מסוכן יותר – לשם קידום המוסר בתקופתם. דמות הכזב של הטוב שפשרות מסוג אלו יוצרות באופן בלתי נמנע, מעוותת את הנפש של האנשים הקטנים, וגורמת להם לאמץ מוסר לא נכון ומזיק כמו מוסר העבדים שאתה דוגל בו.
רענן: לבובר אין, ולך אין, שום דרך אמיתית להיזהר. כל קשר בין תובנה שמגיעה מאשליית האל לאמת הוא מקרי בהחלט, ובהיותה נעוצה באשלייה תכיל בהכרח עיוותים רבים. בכל אופן, ברור וודאי שאנשים שכל הוויתם היתה רוויה באהבת ויראת האל עשו מעשים נוראיים, ואם אתה חושב אחרת – אתה נאיבי.
אהבתיאהבתי
אני שמח שכינית אותי נביאי, אם כי למען האמת הייתי מעדיף את הנוסח המקומי, שהרי וודאי תסכים איתי – כאוהב היסטוריה – שבזמננו המודרנית התמימות הפכה למצרך נדיר.
ואם בהיסטוריה עסקינן (למרות אזהרותיו הנכונות לטעמי של תומר, שהרי עיקר השאלה כאן נסבה סביב האידיאה ולא סביב יישומיה – מוצלחים ו/או כושלים ככל שיהיו) אאלץ להידרש לדוגמא השחוקה של המאה ה20 – המאה החילונית ביותר (לפחות לפי הז'רגון המקובל) והעקובה ביותר מדם. כך שאנו רואים כי עיוות האמת לא כרוך רק בדת (וכמובן שחשוב להבדיל בין דת – שהצמיחה אנשים גדולים כמו משה וישו, לבין ממסד דתי שהוליד אנשים קטנים שהופכים אחרים לעוד יותר קטנים, וברשותך אמנע משמות)
עוד הערה אחת: אתה קובע המון קביעות דרסטיות ("כל קשר הוא מקרי בהחלט" , "אין שום דרך להיזהר" , "אם אתה חושב אחרת…" וכו') ואתה לא מספק נימוקים ו/או צידוקים. אם לא הייתי יודע אחרת עוד הייתי חושב שאיזשהו להט משיחי שטוען לאמת מוחלטת בוער בך…:-)
הרבה בריאות ושבת שלום !
אהבתיאהבתי
רענן,
אם תקרא שוב את מה שאמרתי, תראה שאמרתי שאנשים עושים מעשים רעים בגלל אידיאולוגיות שגויות – הדת היא רק אחת מהן.
ואת העובדה שאני לא מספק נימוקים וצידוקים תוכל לזקוף לכך שאני כותב תגובה לפוסט בבלוג, לא דוקטורט.
והערה אחת אחרונה: נא לא לזקוף כל להט לאמת וגועל מכזב ל"להט משיחי שטוען לאמת מוחלטת"; מישהו יכול להיאבק למען קבלת ההליוצנטריות גם ללא להט שכזה, תודה – ואף יותר להט מזה כשמדובר בנושאים הגוררים שחיתות מוסרית.
אהבתיאהבתי
את "הלהט המשיחי" ייחסתי לך – עם טיפה של הומור כמובן – לא בגלל פאתוס כזה או אחרת, אלא פשוט בגלל קביעותיך שמופיעות ללא ביסוס (אפילו מינמלי, ברמה של בלוג). מה שהניע את קופרניקוס, ניוטון וקפלר היה חתירה מתמדת לעבר אמת מבוססת ומוצדקת – בניגוד לתורות / אידיאלוגיות חסרות הביסוס שהיו ששלטו בתקופתן
עכשיו אני מניח שאתה סבור כי לאידיאולוגיות המערביות/מודרניות/מדעיות שאתה אוחז בהן יש ביסוס טוב יותר מאשר לאלו הדתיות, יתכן שאתה צודק, ואכן – בירור עמוק של הנ"ל לא יכול להעשות כראוי בפורום שכזה. רק אפנה אותך לרבים וגדולים, ממובילי הפילוסופיה והמדע המודרניים שהיו בעלי נטיות רליגיוזיות שונות (איינשטיין, ויטגנשטיין ועוד ועוד) ואולי שווה להקשיב לחלק מדבריהם (מאוד ממליץ לך לקרוא את "על הוודאות" של ויטגנשטיין)
יאיר, כולנו מחזיקים באידיאולוגיה כזו או אחרת. וכולנו מנסים להסיר אט אט את האידיאולוגיות ולהגיע אל "האמת" – אתה יכול לקרוא לה האמת, אני יכול לקרוא לה אלוהים. שנינו נתנגד לממסדים שמנסים לצבור כוח באמצעות טענות בלעדיות על האמת, אך שנינו לא נוותר על המסע לעברה (תקן אותי אם אני טועה).אני חושש שדבריך הנחרצים יכולים לפסול – ולא בצדק – דרכים מסוימות לטיפוס על "הר האמת" – דרכים שאינן טובות פחות מאלו שאתה צועד בהן
שבוע טוב
אהבתיאהבתי
הדרכים שאני פוסל כבר נפסלו מזמן, כנראה פשוט לא קיבלת את המזכר. גם האנשים שאתה מזכיר פסלו אותן (גם במידה שהם קיבלו מסקנות דתיות מסוימות, הם פסלו את *הדרך* הדתית לתשובות).
ולא, אני ממש לא רואה צורך להצדיק עמדות רבות בפוסטים שלי – אני מביא הצדקות לחלק מהנקודות, לא לכולן, על פי שיקולי שלי. אני בכלל לא באתי לשכנע, אלא להביע גועל מהרמה המוסרית הירודה.
ונא לא לקרוא לאמת אלוהים. אודה לך אם לא תייחס את היעד שלי לדת שלך, תודה. אמת היא מושג מספיק נייטרלי, נא לא לזהם אותה עם דת.
אהבתיאהבתי
אז לא קיבלתי מזכר, אני נאיבי ובקשתי הצנועה (לטעמי) לקבל איזשהו טעם לטענותיך היא לא לעניין
נראה לי שבמקום זה דרכינו נפרדות.
אני דווקא לא נגעל – לא מהרמה המוסרית שלך, ואפילו לא מטענותיך, וחבל לי שכך אתה מרגיש. אני חושב שהרבה מהפולמוס בינינו הוא פסאודו-פולמוס שנובע מייחוס משמעות שונה למילים משותפות (אם תעיין בעיון בבלוג של תומר – שבחסותו אנו מנהלים דיון זה – תגלה למשל שגם למושג "דרך דתית" יש פנים רבות, וויטגנשטיין, בניגוד לקביעתך הנחרצת והלא מבוססת, ודאי וודאי שלא פסל דרך זו)
ואגב, האמת היא לא היעד ש ל ך. היא גם שלי, וגם של כולנו. וברוח גישתך המודרנית, הליברלית והפלורליסטית, אני בטוח שאם תחשוב על זה שוב, תסכים שמותר לי לקרוא לאמת אלוהים (ואפילו יהושוע אם ממש בא לי)…
רק בריאות
אהבתיאהבתי
אז לא קיבלתי מזכר, אני נאיבי ובקשתי הצנועה (לטעמי) לקבל איזשהו טעם לטענותיך היא לא לעניין
נראה לי שבמקום זה דרכינו נפרדות.
אני דווקא לא נגעל – לא מהרמה המוסרית שלך, ואפילו לא מטענותיך, וחבל לי שכך אתה מרגיש. אני חושב שהרבה מהפולמוס בינינו הוא פסאודו-פולמוס שנובע מייחוס משמעות שונה למילים משותפות (אם תעיין בעיון בבלוג של תומר – שבחסותו אנו מנהלים דיון זה – תגלה למשל שגם למושג "דרך דתית" יש פנים רבות, וויטגנשטיין, בניגוד לקביעתך הנחרצת והלא מבוססת, ודאי וודאי שלא פסל דרך זו)
ואגב, האמת היא לא היעד ש ל ך. היא גם שלי, וגם של כולנו. וברוח גישתך המודרנית, הליברלית והפלורליסטית, אני בטוח שאם תחשוב על זה שוב, תסכים שמותר לי לקרוא לאמת אלוהים (ואפילו יהושוע אם ממש בא לי)…
רק בריאות
אהבתיאהבתי
אתה לא ביקשת ממני להצדיק עמדה מסוימת, אלא מתחת ביקורת על כך שאני לא מצדיק את עמדותי. אני לא רואה טעם להצדיקן בשיחה הנוכחית שלי עמך, ולו מהטעם הפשוט שלא הגבת באמת למה שכן הצדקתי ולא באמת ביקשת ממני להצדיק שום דבר.
יתכן שחלק מהפולמוס הוא פסאודו-פולמוס, אבל אני דווקא חושב שחלק ממנו לא, וזה החלק החשוב. [בהחלט יכול להיות שאני טועה בקשר לוויטגנשטיין, אני לא ממש מכיר אותו, מודה.] השאלה אם מוסר העבדים שאתם מהללים הוא טוב, למשל, אינה פסאודו-פולמוס. השאלה איך לרכוש ידע אינה פסאודו-פולמוס.
ולא אמרתי שהאמת היא לא היעד שלך, אלא שלא תזהה את היעד שלי עם מושגים אחרים, שאינם נייטרליים. מותר לך אולי לקרוא לאמת אלוהים, או כדורגל, אבל זה לא אומר שזה שם טוב. אני לא מחפש את הכדורגל, ואודה לך אם לא תגיד שאני כן.
יאיר
אהבתיאהבתי