טוב, צחקנו, נהננו, עכשיו לעבודה. הרבה דברים קרו כשלא הייתי בארץ (שמעתם שמייקל ג'קסון מת???), ופספסתי קרבות נאים בין חובשי הכיפות הסרוגות לבין עצמם, מאבקי חרדים על חיניונים פתוחים ואמהות מרעיבות, ופולמוס משמעותי על מאמר שכתב אלחנן שילה ב"מקור ראשון" (כאן, אחת התגובות האחרונות), אבל אני רוצה להתייחס למשהו שתפס את עיני בעודי עוסק בעבודה זרה בטירוונאמלאי: פסק ההלכה של הרב דב ליאור המתיר שימוש בסלולרי בשבת על מנת להתריע מפינוי אפשרי של מאחז.
הפסק הזה, נדמה לי, חורג משהו מגדרות ההלכה כפי שרוב רובו של הציבור האורתודוקסי תופס אותה, ונראה שיש פה ריח של אנטינומיזם משיחי, דהיינו חריגה מגבולות ההלכה על מנת לקדם (או להשלים) איזשהו פרוייקט גאולתי. כלומר, במילים אחרות, שבתאות.
כתבתי קצת על הכיוון השבתאי אליו מתקדמים חלק מהרבנים הלאומנים במאי 2007, אז הפכו קבוצה מהם את ההלכה הקובעת שאין לעלות להר הבית, ועלו. היסוד השבתאי כאן הוא אותו הלך רוח המאפשר, או אף דורש, את הכפפת ההלכה בפני התיאולוגיה המשיחית – אותם רבנים ישנו את ההלכה כך שהיא תתאים עצמה לאידיאולוגיה המשיחית שהם מחזיקים בה (ושמתבטאת כמובן בעשייה ארצית מאוד, דמוגרפית, חברתית ופוליטית), תוך תירוצים מתירוצים שונים איך "דווקא בזמן הזה" חייבים לעשות מה שבעבר לא עשו וכו'.
חשוב לומר כאן שההלכה ממילא תמיד מושפעת כמובן מהאידיאולוגיה וההשקפה המוסרית של הרב הפוסק אותה. כך היה עוד מימי חז"ל, כאשר, אם ניקח את הדוגמא הידועה ביותר, חכמים ניטרלו לגמרי את חוק "בן סורר ומורה" כי על פי תפיסתם המוסרית היה מדובר בטירוף מוחלט. ההבדל היחיד הוא שבעוד בדרך כלל רבנים יתאימו את ההלכה למציאות כדי שהיא והמציאות תוכלנה שתיהן להמשיך ולתפקד, ואף לעשות כן בהרמוניה מקסימלית, הרי שבמסגרתו של פרוייקט משיחי ההנחה המובלעת היא שממילא המציאות ואף ההלכה מתקדמות לעבר סופן, ולמעשה השינוי ההלכתי אמור לקרב סוף זה (כתבתי כאן על המשיחיות כניהיליזם).
אז האם הרב ליאור מתקדם לעבר פריצת גדרות שבתאית? לדעתי כן, אם כי לאט. באתר מעריב כתבו בלקוניות מסויימת על פסק ההלכה, אבל באתר של יואב יצחק מביא עידן יוסף גם את הטעמים להלכה המקורית:
היתרו של הרב נסמך על ההלכה ולפיה מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ. לדבריו, אם ימצאו רכזי הפעילים כי אכן מדובר בכוחות גירוש, כלשונו, יוציאו הוראות בהתאם. "אנו תקווה שלא נצטרך להגיע למצב זה, ושכוחות הביטחון יפעלו תמיד נגד אויבי ישראל ולמען עם ישראל וארץ ישראל", כתב.
חברי הטוב והאורתודוקסי למשעי א' הצביע בפני על כך ש"אין כאן פריצה של גדרי הלכה, שכן הוא נשען על כלל הלכתי שקובע ששבת נדחית מפני כיבוש ארץ ישראל. החידוש הוא ביישום הכלל כנגד צה"ל ובהתייחסות לצה"ל כאויב שיש לכבוש ממנו." – כלומר הרב ליאור לא חורג מההלכה, אלא מותח אותה עד קצה גבול הסיבולת שלה, זאת תוך שינוי מעמדו של צה"ל, בהתאם לשינוי, מבחינתו, בתפקודו של הצבא.
ובכל זאת, על אף שהכל לכאורה במסגרת ההלכה, לדעתי מדובר באנטינומיזם, וכזה הנובע ממשיחיות. אולי כדי להבהיר את העניין נערוך טיפולוגיה קצרה לאנטינומיזם למיניו. כי אם בעולמנו החוק בא תמיד רק בסוג אחד (לכן הוא תמיד יבש), האנטינומיזם בא לפחות בשלושה מינים מרכזיים. נכנה אותם אנטינומיזם חילוני, אנטינומיזם טנטרי ואנטינומיזם הלכתי:
1) אנטינומיזם חילוני: "החוק לא רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". למרות שאפשר למצוא אנטינומיזם כזה גם אצל אנשים דתיים כדוגמת לאו דזה, ישו או שפינוזה, קראתי כך לאנטינומיזם מהמין הזה כי הדוגמא השכיחה ביותר להופעתו היא החילוני המצוי. החילוני חושב שהחוק הדתי הוא אנכרוניסטי במקרה הטוב וסתם מגוחך במקרה הרע. הוא חושב שאין שום סיבה טובה לשמור עליו, ולכן הוא לא שומר עליו. פשוט וקל.
2) אנטינומיזם טנטרי: "החוק רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". תנועות מיסטיות ומשיחיות שונות בהחלט חושבות שהחוק הוא תקף וחשוב, אבל דווקא בגלל זה הם חורגות ממנו. הטנטרה היא הדוגמא הקלאסית לכך: "הדרך השמאלית" חורגת מהדהרמה ההינדית הקלאסית בנקודות קריטיות (כמו אכילת בשר, שתיית אלכוהול, קיום יחסי מין אסורים). דווקא משום המטען ה"טמא" של הפעולות הללו יכול הטנטריקה להעפיל מעבר לדואליזם של מותר/אסור, קדוש/טמא, ולבסוף אני/עולם. כלומר האנטינומיזם הטנטרי משתמש במתח שהחוק יוצר (חוק בו הוא בהחלט מכיר ואותו הוא בהחלט מכבד) כדי לטעון את מעשיו במשמעות ואף בקדושה – כאן המעשים מקבלים תוקף מיוחד דווקא מכיוון שהם חורגים מהחוק. (לי זה מזכיר את אותו משפט מפורסם של קרל שמיט על כך שריבוני הוא רק זה שיכול להכריז על מצב חירום, כלומר על השעיית החוק.) עם זאת, יש לציין שפעמים רבות החריגה מהחוק כאן היא על מנת להשיג מטרה שלדעת החורגים החוק ממילא מכוון אליה (הארה, גאולה), כך שהמטרה מקדשת את האמצעים (עבירה לשמה וכו') והחריגה מהחוק מקבלת עליונות על שמירתו.
3) אנטינומיזם הלכתי: "החוק רלוונטי, ולכן אני שומר עליו (אבל לא כפי שכולם שומרים. כי הם טועים ואני יודע יותר טוב)". כאן מתבצעת חריגה מגדר החוק, אבל היא מתורצת על ידי פנייה לעקרונות החוק עצמו. לכאורה אם כן אין כאן חריגה מבחינה טכנית יבשה (כי "החריגה" היא במסגרת החוק), אלא ש(א) לא כולם יסכימו שהתירוץ תקף; (ב) בכל מקרה החורגים המתרצים הם מיעוט, ולכן חריגתם הופכת אותם בפעול לזרם דתי חדש, או כת.
האנטינומיזם של הרב ליאור הוא האנטינומיזם ההלכתי. הוא כאמור נסמך על כך שלשם כיבוש הארץ מותר לחלל שבת (אם כי, האם זה כך גם אם ההתנגדות תוך חילול השבת כמעט חסרת סיכוי של ממש למנוע את הפינוי?). החידוש לדעת חברי הוא בראיית צה"ל ככוח שיש לכבוש ממנו את הארץ. אולם לדעתי עצם ההיתר לחלל שבת הוא בכל זאת חידוש, ולראייה אביא דברים מתוך עבודת הדוקטורט של גדעון ארן, על גוש אמונים.
ארן חקר את התנועה בעודה באיבה, והדיסרטציה שלו מרתקת לדעתי (וגם כתובה היטב – אני לא מבין למה היא לא יצאה כספר). בכל מקרה, על המימד המשיחי בתיאולוגיה הקוקיסטית הוא מתעכב רבות כמובן, תוך התמקדות במתח האנטינומיסטי שמובלע בכל שאיפה משיחית. אביא כמה ציטוטים בדילוגים רחבים (גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז, עמ' 466-468):
הדת היוצאת להגשים את משיחיותה נוטלת על עצמה סיכון עצום. כך גם הקוקיזם כשהוא תולה את יהדותו בציונות. קל וחומר, כשהתורה והאמונה מקושרים מראש לפרטי תרחיש פוליטי מסויים. […] לא רק המוסר האנושי אלא גם המוסר התורתי מוכפף להגשמה המשיחית. ההלכה משתעבדת לגאולה. […] האנרכיזם הגלום בגאולה יכול, אם כן, להסתיים ביצירת תורה חדשה או בהיתחלנות גמורה. בין כך ובין כך, האקטיבציה המשיחית עלולה לדחוק את הדת למצב שיסתיים בהרס עצמי.
[… אבל] הקוקיסטים מודעים לכמה מהיבטי המלכוד המשיחי, ונזהרים מסכנתו מאוד. […] הקוקיסטים מכירים את האיום הטמון במשיחיות, ולוא משום שבתור מגזר מן האורתודוקסיה של זמננו הם חיים בצל הטראומה השבתאית. הקוקיסטים מתייחדים משאר 'אנשי הגאולה' בתולדות היהדות ובדתות העולם, בכך שהם יודעים היטב את הפרובלמטיקה הדתית-חברתית המאפיינת את ההגשמה המשיחית, כפי הנלמדה מהנסיון ההסטורי.
כלומר לאור הניסיון המר של השבתאות, ברור למשיחיים של ימינו שהאנטינומיזם רובץ לפתחם, והם נזהרים היטב. למעשה, הזיכרון השבתאי מביא את התנועה המשיחית הזאת לפנות לכיוון ההפוך, ולהקפיד ביתר שאת על כל תג ותו של ההלכה. מה שאירוני הוא שגם ההקפדה הקפדנית על ההלכה נעשית בחסות הגאולה הקרובה, כפי שכותב ארן: "אירוני שהתבטלות ההלכה מפני המשיחיות תורמת דוקא להקשחתה. בחסות הגאולה ניתן לאמץ הלכה ההולכת ונעשית נוקשה מכיוון שאינה צריכה לעמוד במבחנים של ממש הדורשים שינוי וחידוש לשם הסתגלות […] כך נמצאת ההלכה פטורה מעימות עם המציאות כמות שהיא." (שם)
ארן אף מביא דוגמא להקפדה המאוד קפדנית על ההלכה, דוגמא שקשורה בצורה משמחת לעניינינו:
המאמינים חוזרים וחושפים מודעות עצמית גבוהה והכרה זהירה באפשרות הסטייה מהקודים האורתודוקסיים. במקום אחר [אני לא יודע איפה – ת.פ.] הזכרנו 'פרשיה' קשה בתולדות הגוש, שהכל נעשה להשתקתה: במהלך מבצע התנחלות שנמשך לתוך יום השבת, ניהל רב ומנהיג אמוני בולט שיחה טלפונית בטענה שהדבר חיוני לקיום מצווה חשובה יותר משמירת שבת נוקשה. כאמור, נעשה מאמץ להצניע את המעשה הנורא הזה להכחיד את זיכרו. רשויות התנועה שללוהו מיד, בהמשך המעיטו בחשיבותו, ולבסוף מחקוהו מהתודעה. המקרה הוא יוצא מהכלל המעיד על הכלל, והתגובה הנמרצת להודעתו והכחשתו אולי מלמדת יותר מאשר התרחשותו. (עמ' 470)
האם מישהו יודע מי היה אותו "רב ומנהיג אמוני בולט"? אם כן, אפשר להודיע לו שמה שפעם היה תועבה זוועתית, היום מוכשר על ידי הרב דב ליאור. מה שפעם חששו ממנו מאוד כסימן לפריצת גדרות ההלכה בשם הגאולה, היום נפסק בפירוש על ידי רב ומנהיג אמוני בולט, ונקרא "הלכה".
כעת אפשר לשאול את עצמנו מה קרה, ולמה דברים השתנו, ואפשר להגג על כשלונה של התנועה ההיא להביא גאולה, ועל האמצעים ההופכים נואשים יותר ויותר ככל שהמטרה מתרחקת והולכת. ומסתבר שאותם אמצעים נואשים כוללים לא רק אלימות כלפי פלסטינים וישראלים, אלא גם תחילת שבירתה של המסגרת ההלכתית.
לולאת האל 
אין מלים.
הולך ודומה כי אחריתן של קבוצות קנאים אלו
תהיה כאחריתם של תושבי מצדה.
הלוואי שאתבדה, משום שבקרב קהל הטועים של הרב ליאור ודומיו יש לי בני משפחה (גיסים) ועל כן, כוניתי בעבר, 'גיס חמישי' 'עוכר
ישראל' ועוד מלים יפות הנוהגות בין יהודים
במיוחד בין יהודים שכבר ראו את האור הגנוז ובין אלו "העיוורים" המסרבים לראותו.
אהבתיאהבתי
שתי הערות.
אחת-היהדות היא דת משיחית ולכן ניראה מוזר שאתה מאפין איזשהו רב או פלג יהודי במשיחיות,הרי אחד מהעקרונות זה ביאת המשיח(קצת מוזר לי שאני רושם לך אבל עיין בי"ג עיקרים של הרמב"ם).
לצופה מבחוץ שמבין קצת חושב שאתה נפלת מכוכב אחר על היהדות כשאתה כותב"חריגה מגבולות ההלכה על מנת לקדם (או להשלים) איזשהו פרויקט גאולתי" קיום המצוות בסופו של דבר אמור להביא גם לביאת המשיח למיטב ידיעתי…
שתים-וחברך האורתודוקסי צודק שהרי ידוע שישוב הארץ דוחה שבת.ואם תבקש את המקור אני יכול לחפש לך.
אהבתיאהבתי
המון שנאה יש בך למשיח ולמשיחיות… אז איך זה ש 99 אחוז מהחומר שאתה כותב מריח מאותו דבר?
אהבתיאהבתי
ברוך שובך תומר,
מצד אחד הקביעה של דב ליאור באמת מדהימה. מצד שני האם זה חידוש לעומת חרדים שמתפרעים – לפעמים תוך סיכון חייהם ואחרים – בגלל "קדושת השבת? הם בודאי לא עושים זאת מתוך מחשבה ישירה על המשיח.
שתי שאלות נוספות – אולי יש לך מחשבות לגביהן:
להבנתי, ככל שהתנהגות מסויימת הולכת ומקצינה חייבת לצמוח התנהגות אחרת שמאזנת אותה. במקרה שלנו – ככל שקיצוניות הימנית-דתית נהיית יותר אלימה ומוכנה להקריב ערכים של מוסר (והלכה) על מזבח ארץ ישראל אמור לצמוח – מתוך אותו ציבור – זרם שמציע אלטרנטיבה. האם יש לך הסבר למה כאן זה לא קורה (איפה את מימ"ד)?
ואם משווים את דב ליאור ושות' לשבתאות אז איך יראה השבר שלהם? מה תהיה המקבילה להתאסלמות של שבתאי צבי?
תודה
אביב
אהבתיאהבתי
אני חושב שלאנטינומיזם הלכתי יש תת קבוצה שאומרת: "החוק רלוונטי, ולכן אני שומר עליו, אבל מכיוון שאני לא מבין ולא יכול להבין את גבולות החוק, אני לא לוקח סיכונים ומרחיב את גבולותיו ככל האפשר…
או משהו כזה…
אהבתיאהבתי
שני דברים חסרים בדיון-
הראשון הוא פירוט של ההנמקה ההלכתית המדויקת של הרב ליאור : האם שימוש בפלאפון אסור מן התורה או מדברי חכמים(דרבנן)?. האם לצורך יישוב ארץ ישראל מותר לעבור על איסורי דרבנן?
השני הוא ההגדרה הלא מספיק ברורה של האנטינומיזם ההלכתי. לפי דבריך מה שמגדיר פסיקה מסוימת כאנטינומיזם הוא העובדה ששיש חולקים על פסיקה זו, ושאלה שכן מקבלים אותה הם בדעת מיעוט.
האם בכל מחלוקת הלכתית אחד הצדדים הוא בהכרח נציג האנטינומיזם?
אהבתיאהבתי
טוב שחזרת תומר – ניכר שהעבודה הזרה מילאה את משאביך!
לדעתי ניתן לנסח את המסר העיקרי שאתה מדגיש בצורות שונות (ואני מסכים איתו מאוד) בצורה הבאה: הטעות של רבים (מהיגל ועד דב ליאור) היא הניסיון ל ש נ ו ת את המציאות הקונקרטית-חומרית-פוליטית-היסטורית במקום למצוא בתוכה, כפי שהיא, את הטוב
אין הכוונה בנ"ל שאין טעם בפעילות פוליטית היסטורית, אלא פשוט שהחיבור הנכון בין המימד הפוליטי-היסטורי והמימד הרוחני הוא שהאחרון יהיה מעין השראה ו/או מצע לראשון, אך לא מעבר
האם אתה מסכים לפרשנות זו?
אהבתיאהבתי
תודה שהעלית את הנושא החשוב והמרתק הזה.
במידה מסוימת, כל ה"דתיות המודרנית" נראית על פניה כסוג של אנטינומיזם, משום המרחק הגדול בין דרך חיים זו (המתיימרת להיות יהודית-דתית) וכל הדרכים שבהן חיו יהודים דתיים, לאורך ההיסטוריה כולה.
במידה מסוימת, הדתיות המודרנית מהווה הגשמת חלומות של דתיות, במסגרת של "כשיבוא המשיח", ומשום כך היא מאפשרת התרחקות מדגם החיים הדתיים כפי שחיו אותם יהודים, הלכה למעשה, לאורך ההיסטוריה המוכרת לנו.
דוגמאות לכך הן סוג הלבוש, חבישת הכיפה (זהו מנהג מרתק, שיש מקום לחקור את יסודותיו ומקורותיו – חבישת כיפה כהצהרה דתית), מקום האשה בחיים הדתיים והחריגה מכלל "דינא דמלכותא דינא". גם ההתעסקות הרבה בקבלה (לפני מ' שנים) ובגאולה כעניין פרקטי (חיפוש פרות אדומות ועלייה להר הבית) יש בהם נופך אנטינומיסטי.
כמו אביבסקי, אני תוהה איך ייראה השבר ומה יהיו פניו של הארגון שייוותר ויכונה "יהדות" אחרי אותו השבר. מרכזיותם של ישראל והיהדות-הציונית בפוליטיקה העולמית מרמזת על שבר שאינו יהודי-פנימי בלבד, בין היתר משום שהפעם יש למטורפים גם פצצות אטומיות.
וראה ספי רכלבסקי, בספרו המופתי "חמורו של משיח".
מי ייתן ואתבדה.
אהבתיאהבתי
השאיפה למשיח היא שאיפה בריאה. כמו שאדם שרעל הייאוש לא זיהם את לבו משתוקק לגאולה פרטית. כך
אנשים שאופקיהם רחבים עד לכדי הרגשת כללות
המציאות, הנם כוספים לגאולתה כולה.
אם כבר לחשוש ממשיחיות, אני חושש מאוד ממשיחיות
ה'שלום'.
אהבתיאהבתי
שועי,
תודה.
מ,
התשובה להשגותיך נמצאת בגוף הרשימה.
גולן,
רק בריאות.
אביבסקי,
יש הבדל גדול בין התפרעויות של חרדים לפסיקה של הרב ליאור, והיא שהפסיקה של הרב ליאור היא פסיקה (של הרב ליאור), ואילו חרדים מתפרעים לפי תומם. כלומר אין כאן מהלך הלכתי. זו החריגה הרשמית מההלכה עד כה, שביצע הרב ליאור.
לגבי זרם בכיוון ההפוך, אני חושב שחוסר קיומו יכול להיות מוסבר על ידי עצם החילוניות. הציבור הדתי-לאומי חי בארץ, יחד עם רוב חילוני גדול. החילונים מספקים מחד זרם אלטרנטיבי (פלורליסטי, פחות רציני (בלשון המעטה) מבחינה הלכתית), ומאידך מהווים איום תמידי על דרך החיים האורתודוקסית, וגם כך מונעים צמיחתו של זרם גדול של מתינות (דינמיקה של חברה במצור וכו').
לגבי ההשוואה לשבתאות, אני משווה רק מבחינת האנטינומיזם. מבחינות אחרות יש הבדלים רבים. בראש ובראשונה, במשיחיות הקוקיסטית אין משיח! אין כאן דמות אנושית שסביבה מרוכז המאמץ המשיחי. לכן גם השבר לא חייב להיות דומה וכו'.
,
אם לא לוקחים סיכונים צריך ל-ה-צ-ר את גבולות החוק, לא?
אורי,
לגבי העניין ההלכתי, אני לא רואה למה הוא חשוב.
לגבי חוסר ההסכמה, אני כמובן מדבר על רוב מול מיעוט, כפי שכתבתי: החורגים הם קבוצה קטנה, כמעט כת.
פו,
אני די מסכים, ואומר גם כך: הטעות של המשיחיות היא ניסיון למצוא שלמות, מושלמות, במציאות הקונקרטית. זה לא ייתכן בעולמנו. הכל כ-ב-ר מושלם, אבל לא ברמה הקונקרטית כמובן. יש לעשות מאמצים לקדם את הטוב בעולם, אבל לא לצפות שאי פעם נגיע "לסוף". תמיד יהיה מה לתקן ומה לשפר, תמיד יהיה רוע וסבל.
שונרא,
האורתודוקסיה של היום שונה מהחברה היהודית של לפני 300 שנה, אבל לא הייתי מגדיר את זה כאנטינומיזם, אלא כהתפתחות (טוב, בסופו של דבר כל אנטינומיזם הופך להתפתחות).
בקשר לשבר, נמתין ונראה. אני דווקא אופטימי. היהדות ידעה תמיד לעלות מתוך האפר ולהתחדש.
אהבתיאהבתי
יסוד ההשוואה בין הקוקניקים ואנשי גוש אמונים
ובין שבתאים הונח בספריו של ישעיה ליבוביץ.
איני יודע האם זו השוואה מדויקת.
התסיסה השבתאית אמנם הותירה שבר גדול,אבל גם יצרה תסיסה רוחנית מחודשת גם לאחר התאסלמותו של ש"ץ, ואני מדבר במיוחד על חסידות הבעש"ט וממשיכיו, שהיו במידה רבה ממשיכיהן של תופעות חסידיות נבואיות בפודוליה, קוסוב ומקומות אחרים בראשית המאה השמונה-עשרה. בדורות הראשונים נודעו גם תופעות אנטינומיסטיות בקרב חבורות החסידים, שאחר כך הלכו והתמתנו.
על הזיקה בין הירידה אל הקליפות ובין נפילת הצדיק עמד גרשם שלום כבר לפני שנים ארוכות. על הדמיון בין קמעותיו של הבעש"ט ובין קמעות שבתאיים עמדו אחרים.
אין כוונתי ודאי לטעון כי החסידות היא שבתאית ממש ממש לא. אבל דומה כי דווקא התופעה השבתאית הביאה לתסיסה רוחנית מהותית בעם ישראל
(למשל חיבורים קבליים שבתאיים שנכתבו בתימן)
ואשר הבטי לא הסתכמו בתולדותיהם של ש"ץ ושל נתן העזתי אלא האריכו ימים הרבה אחר כך.
לכך דומני, אין מקבילה בימינו בקרב אנשי גוש אמונים
הם דומים בעיניי הרבה יותר לכתות בדלניות של שלהי ימי בית שני. קנאים ו/או סיקריקים
שאינם מותירים אחריהם יצירות רוחניות ו/או אינטלקטואליות שניתן לדון בהן ברצינות
אהבתיאהבתי
יש דמיון בין הקוקיסטים לקנאים של בית שני, אבל אני לא מסכים איתך שהם לא משאירים יצירות אינטלקטואליות רציניות. לדעתי הניסיון לשלב בין משיחיות לפוליטיקה, הגם שהוא הרה אסון, הוא מרתק, ובאופן מסויים נכון וחשוב. הרי זו התשוקה הקדמונית לעלות אל האלים – או להביא את ממלכת השמיים אל האדמה. באופן עקרוני אני מאוד מסכים עם הכיוון הזה, בניגוד למשל לכיוון הנוצרי, בו האל הוא לחלוטין נבדל מהעולם, גן עדן הוא בשמיים בלבד והעולם הזה הוא נפול ומשני. יש במשיחיות הקוקיסטית אמת גדולה מאוד לדעתי, וגם אם עד כה לא צמח מתוכה תיאולוג גאוני כנתן העזתי (אם כי, שבתי בן-דב לא קוטל קנים, הא?) הרי עוד חזון למועד! אל תשכח שהפריצה של המורכבות התיאולוגית השבתאית באה לא פחות א-ח-ר-י השבר שעם התאסלמותו של ש"צ מאשר לפניו. חכה. כפי שאמרתי, לפחות בנוגע לזה, אני אופטימי.
אהבתיאהבתי
מבחינתי העניין בכתבי מן הזרם הזה מסתיים בכתבי ראי"ה ובכתבי ר' דוד כהו (הרב הנזיר) ובמיוחד ספרו קול הנבואה.
ספרי רצי"ה, הרב חרל"פ במיוחד "אורי וישעי", אינם תפארת הגותית ולא למדנית וסכנתם קרובה ומצויה
דומים הם לזרמים מסוימים של מיסטיקה לאומנית במזרח אירופה, ששלבו בין מיתוסים לאומיים ולאומניים ובין תודעה מיסטית-פוליטית
מיסטיקה של כח ושל אדמה יותר מאשר מיסטיקה של רוח ושל אינטלקט
תומר, אני מעדיף שלא לומר פה בפה מלא את דעתי כלפי מידת למדנותם של הקוקניקים בכתבי האב המייסד, ולהכביר מלים על תרומתם לספרות הרבנית היהודית לדורותיה, כי אז אכנס כבר שלא ברצוני לעין עידנא דריתחא ועשוי אני להגיע לידי מידתו של המוציא שם רע. אמנע מכך אפוא
די לי להותיר רישום מסוים של דעתי
ואכמ"ל
(-:
אהבתיאהבתי
חשוב להוסיף את החוברת 'טובים מאורות' של הרב חרלפ, שהוא ביאור יפה לאחד מהיסודות שבתורת הרב קוק, ניכר מהכתיבה השראת השירה של הרב על התלמיד.
ההוגה הלל צייטלין למשל נהנה מאוד מכתביו של הרב:
"…ומכאן כל השירה האין סופית שבקבלת הראי"ה; מכאן כל הפאתוס האלקי, שאין דומה לו בכל ספרי הקבלה שבדורות האחרונים… הדברים היותר חדשים בקבלה והעיונים היותר עמוקים בפילוסופיה, עם שרשם של כל האמיתיות – בנבואה ובספרי רוח הקודש.
אין מרן הראי"ה בא ב"אורות" וב"חכמת הקודש" שלו לפרש כתובים או מאמר חז"ל, מאמרי הזוהר ומשליהם של גדולי המקובלים. אבל כל המאמרים המובאים בספרים הנזכרים בדרך אגב, או שבהם מסתיימים הסעיפים המיוחדים, מתפרשים ממילא ע"י הרעיונות והסמלים שהוא, מרן הראי"ה, מביע, והקורא מתחיל לראות אותם הכתובים או המאמרים עצמם באספקלריה זוהרית שלא ראה אותם מראש.
אין מרן הראי"ה דורש את הכתובים כמין חומר, ואינו מרמז בהם רמזים (מלבד במקומות אחדים כיוצא מן הכלל, כמו הרמז בכתוב "ישר יחזו פנימו", ועוד), וכמעט שאין הוא מוציא אותם מידי פשוטם, ובכל זאת הם נגלים לעיני הקורא כחידושי חידושים. החידוש הוא כאן בעצם לא בפירושם של כתובים, אלא באור השפוך עליהם"
מובן שההשראה מכתביו של אדם מסוים קשורה הרבה בעצמיות של הקורא.
אהבתיאהבתי
עם כל הכבוד, התיאולוגיה של צייטלין שונה היתה במהותה מזו של ראי"ה, וקצת קשה להכלילם בחדא מחתא
את דעתי על חרל"פ כתבתי למעלן
רב קוק רחוק היה מלהיות משורר, ושירתו אגב מדגימה זאת היטב, היא חסרת מוסיקליות ותבניתית-דוגמטית מאוד
באפוריזמים שלו- בקבצים ובפנקסים במיוחד
ניתן לראות סוג של שירה בפרוזה, לטעמי
דומני כי בימינו יוסף אביב"י נוקט דרך דומה להבנת הראי"ה כגון מה שהבאת משום הלל צייטלין
וכך נקט במקצת מאמריו כגון 'היסטוריה צורך גבוה' הנודע, ולאחרונה גם בקבלת האר"י שלהי חלק ג'.
ובאשר להערתך החותמת- אתה צודק בתכלית
אם כי אני לא בטוח האם שנינו מבינים את מה שכתבת באותה הצורה ובאותו המשמע
אהבתיאהבתי
כיצד תגובתך האחרונה לשועי, ובמיוחד: "לדעתי הניסיון לשלב בין משיחיות לפוליטיקה, הגם שהוא הרה אסון, הוא מרתק, ובאופן מסויים נכון וחשוב" עומדת בקנה אחד עם דבריך הקודמים בתשובתך אלי: "הטעות של המשיחיות היא ניסיון למצוא שלמות, מושלמות, במציאות הקונקרטית"?
ואולי בעצם עלי לשאול: האם הנסיון לשלב בין מלכות שמיים לאדמה חייב להיות דרך המשיחיות?
תודה
אהבתיאהבתי
כוונתי הייתה שמבחינתי לפחות זה מיותר להתעסק בסיבות שמביאות אדם להתחבר להגות כזו או אחרת.
יש חילוקים בין המצבים הנפשיים, ומטבע הדברים לא כל אחד מתחבר לכל ספר, ובהקשר שלנו נוכל להגדיר זאת במבטא קבלי – כל אחד לפי שורש נשמתו.
לגבי התיאולוגיה של הלל צייטלין, אני אשמח לשמוע פירוט. אני מוצא בספרו בפרדס החסידות והקבלה מוטיבים שמזכירים לי את סגנונו של הרב קוק, אין לי ספק לגבי ההשראה שקיבל ממנו. למשל, השימוש בביטוי 'הופעה' או בביטוי כמו 'חי באלוהים'.
בספרו 'על גבול שני עולמות' אני מוצא בתיאור על ר' נחמן מברסלב סגנון שמזכיר את הרב קוק, אתה מוזמן לעיין.
באופן אישי יצא לי לקרוא הרבה מכתביו, והנסיון לימד אותי שצריך להיות קשוב למוטיבים הקבליים בהם הרב משתמש, ואי אפשר להבין את המושגים בקריאה ראשונית. קשה להבין את הזרימה של השירה בלעדיהם. יחד עם זה, קיימות פסקאות לא מעטות שהן כן פשוטות להבנה, ולטעמי הן יפות. במיוחד מקסים השילוב של הפסוקים בסופי הפסקאות והמשמעות הפנימית הניתנת להן ע"י הרב. על כל אלה ניתן להאריך כמובן.
חשוב לציין אמנם שהאופי השירי מופיע בעיקר בספרי האורות וערפילי טוהר, ופחות בעין איה או מוסר אביך למשל.
לצערי איני מבין מספיק בשירה כדי לעמוד על סוגיה, אוכל להפנות את אותך למאמר הבא, שמן הסתם מוכר לך:
http://www.daat.ac.il/DAAT/history/dmuyot/harav-2.htm
הנה פסקה לדוגמא מתוך ערפילי טוהר על השפעתה הקוסמית של נשמת היחיד על המציאות כולה, על תיקון כליה השבורים וכוננותה מחדש. לי היא נשמעת די שירית, בתור אחד שלא מבין בשירה.
"מתרגלים להביט בהויה הרוחנית על ידי זיכוך מחשבה וטהרת מעשים ומידות. מקשיבים לקול הזרם הרוחני המוחלט ההולך ומתגבר על ידי כל דיבור טוב, כל מחשבה מאירה, וכל מצוה ומעשה של קדושה. הרוחניות הפרטית מתעלה על ידי גילויה, ההתגלות היותר עליונה היא בתורה וחכמה עליונה, ועם העילוי הפרטי הרוחניות הכללית מתעלה, השכינה נגאלת מגלותה, העולמים הנפרדים מתאחדים, ברכת החיים והשלום הולכת ומתפשטת בעולם. והגורם לזה, העובד, המאחד, המתרומם בחשקו ובמחשבתו המטוהרה מעל כל קטנות הרגילה להיות למטבע בעולם, המכווצה על ידי יצר הרע, על ידי מחשך הדמיון, על ידי מאסר ההיגיון הצר האחוז בנטיית לב בשר, הוא רואה עולמים מאושרים לפניו הולכים ומאירים, ומשליטים את הטוב על כל, מחזירים את כל האבידות, מתקנים את כל הקלקולים, מרוממים את הנשמות, וממלאים עדנה ונחת את כל חללו של עולם."
אהבתיאהבתי
כן, נו, זה מורכב… : )
תראה, ברור שבסופו של דבר כל ניסיון להביא את מלכות ה' על פני האדמה נגמר רע. אבל עצם הניסיון הוא באופן ע-ק-ר-ו-נ-י נכון, כי מלכות ה' היא אכן על פני האדמה. אז נכון, הרעיון הזה לא חייב לבוא דרך משיחיות. כמובן שלא. צריך מצד אחד להבין את זה בצורה של ידע עמוק והכרה ברורה, ומצד שני להפוך את התובנה והחוויה הזאת למנוף, או השראה כפי שקראת לזה, לפעולה טובה בעולם. לא צריך באמת לחשוב שהעולם יהפוך להיות מעין גן עדן (זאת לרוב וולגריזציה ילדותית של האמת הזאת). אבל הניסיון הזה הוא לדעתי אכן מרתק ובמובן העקרוני כאמור נכון וחשוב. תראה, הרי גם ההפרדה הזאת שאנחנו עושים כאן בין מימד אלוהי, מוחלט, מושלם, לבין מימד ארצי, יחסי ופגום, הרי גם היא לא ממש נכונה, כי בסופו של דבר אין "מימדים". הכל בסופו של דבר אחד, לא? ואם הכל אחד, אולי יש איזשהו תוקף לרצון לראות את העולם כולו מושלם (למרות שאני כאמור חושב שזה לעולם לא יקרה). אז יש אמת עמוקה במשיחיות הקוקיסטית. אולי לכן אני כל כך נלהב ומעריך בעצם את המשיחיות הקוקיסטית, למרות שאני חושב שהיא מסוכנת למדינה, ובכלל לא מסכים עם דרכה. כי בכל זאת, אם נשווה אותה למשיחיות הנוצרית למיניה, היא הרבה יותר מתוחכמת והרבה יותר נכונה עקרונית.
אהבתיאהבתי
ועדיין, אני תמיד תוהה למה איננו יכולים אף-פעם "להסתפק" בתהליך הסינתזי (היגליאני/קוקניקי) עצמו, ומנסים תמיד להגיע אל הסוף.
היידגר נגע לדעתי במשהו מאוד עמוק כשאפיין את הקשר בין החריגה התמידית מעצמנו לבין תודעת סופנו.
זה קצת כמו המערכון של החמישייה הקמארית שבו קבוצת ישראלים יושבת לערב שירה בציבור שבו הם שרים רק את השורות סיום של כל השירים הידועים… לא חשוב איך היה המשחק, העיקר מי ניצח… :-)
אהבתיאהבתי
חיפשתי את הקישור למערכון ללא הצלחה, אם למישהו יש פתרונים…
אהבתיאהבתי
תודה. שמחתי לגלות כי אנו חושבים דומה באשר לתפישת הנפשות השונות ושורשים שונים (וגם התנצלות שלוחה). בכך אגב התחקה ראי"ה בלי ספק אחר הכתבים הלוריאנים אף כי ניתן להבין זאת כבר מירושלמי סנהדרין פ"ד
הספר 'בגבול שני העולמות' של צייטלין מעלה את דמותו כנביא-תוכחה, אפוקליפטיקן, החווה את העולם ואת החברה היהודית בתוכן הוא חי כשבורים ודיסהרמוניים. שונה בתכלית מן תפיסתו של הראי"ה שבסופו של דבר מתחקה אחר תפישת 'הטוב שבעולמות האפשריים' (רמב"ם, לייבניץ וכיו"ב)
אגב, ראוי להזכיר כי כתבי צייטלין הנדפסים צונזרו קשות על ידי בנו אהרון. כפי שמראים מחקרים הנדפסים בשנים האחרונות. ראה למשל מהדורתו המחודשת של יונתן מאיר למאמריו של צייטליו אודות ר' נחמן מברסלב, ומשם תעמוד עד כמה.
לגבי שירה אצל הראי"ה, אני סובר כי יש שהוא משורר בפרוזה (לעתים אפילו קרוב לוולט וויטמן, במידה מפתיעה) אך שירתו השקולה דלה היא.
אגב, גם ערפלי טוהר צונזר קשות על ידי רצי"ה
במהדורת שילת (האם אני זוכר נכון?). המהדורה המקורית הוכנה כמהדורה מדעית על ידי פרופ' רבקה ש"ץ אופנהיימר, מן האוניברסיטה העברית, שלמדה בחברותא עם רצי"ה. מעט לפני שהמהדורה המדעית היתה אמורה להידפס הוציא מכון משנת רצי"ה מהדורה משלו מצונזרת.
אחת הסיבות שרכשתי את שמונת הקבצים בשעתו ביום הוצאתם, על אף שאיני רואה בעצמי איש אסכולת קוק, היא שהבנתי כי לעתיד לבוא יחולו בהם ידיים, באם יידפסו שוב.
לשמחתי הרבה, המהדורה זמינה עד היום
זה לא היה ברור שכך יהיה בשעתו.
אהבתיאהבתי
לצערי לא הצלחתי להבין איפה זה מוזכר בסנהדרין פד. אמנם לא הבאתי את הדברים בשם הרב קוק, אך אם הזכרת את הנושא, אפשר לומר כי מכאן נובעת הסבלנות בתורה של הרב קוק, בהכירה את הופעת האורה בתוך סגנונים וגילויי רוח שונים, ובכך היא נותנת מקום לכל נטיה של אור והופעה רוחנית.
אתה צודק שבמכתביו של הלל ציטלין ניתן להרגיש דיסהרמוניה וסתירות, זה די תואם לתקופה שבה הוא חי. זה לא אומר שהוא לא קיבל השראה מכתביו של הרב קוק, אדרבה התרסה על חוסר הרמוניה מעידה
על רצון לחיות בהרמוניה. כמו שציינתי מקודם ניתן לראות בתיאור של הלל ציטלין או בביטויים בהם השתמש קוים שמזכירים את הרב קוק. זה לא אומר שהעצמיות שלו הייתה העצמיות של הרב קוק.
גם אני לא חי בעולם של הרמוניה, אך מקבל השראה מתורת הרב, שמתחקה באמת אחר הטוב שבעולמות האפשריים, כהשקפת החסידות, בעש"ט, ר' נחמן וכיוב'
לגבי היחס של הלל ציטלין לר' נחמן מברסלב, אני חושב שהדברים שפורסמו [כלומר, אחרי צנזור] מדברים בעד עצמם, ממה שידוע לי היה לצייטלין מאמר ביקורת על היחס לתרבות המודרנית במשנתו של הברסלבי [או משהו בסגנון], לא הזדמן לי לקרוא בפירוט, אך זה לא גורע מיחס ההערצה כלפיו [בלשון המעטה] שמתגלה בספרו 'על גבול שני עולמות'.
אתה תצטרך לסלוח לי שאני לא נופל מהכסא מכל דבר שנאמר ע"י חוקרים לגבי תורתו של הרב קוק,
כידוע לך ספר אורות נערך ע"י הרב צבי יהודה, שם מופיעות הפסקאות הנועזות ביותר, אם כן איפה
הצנזורה הקשה? איפה צנזור המסתורין שבתורת הרב?
הדמות שהצטיירה לי כשקראתי את שמונה קבצים הייתה אותה דמות שפגשתי בספריו האחרים של הרב, רק שבספרים האחרים הדברים נערכו לכלל שיטה מסודרת.
אני לא רואה בפסקאות המצונזרות השפעה קיצונית כמו שמנסים לפעמים לצייר.
אהבתיאהבתי
ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט
קרא היטב ובמתינות את המשנה והגמרא שם
ובמיוחד את דברי ר' מאיר המובאים בגמרא שם
את תורת הרב קוק לא למדתי מפי המחקר מעולם (על אף שאני אקדמאי) אלא לבדי. קראתי מעט מאוד מחקרים אקדמאיים על כתבי הרב, כגון מאמרי יוסף אביב"י ובנימין איש שלום (על אף שהם בני פלוגתא גדולים כידוע לך ודאי). מדי פעם למדתי גם בצוותא עם רב, תלמיד אישי של ר' דוד כהן (הרב הנזיר) המבוגר ממני באי אילו עשורים, אשר למד גם לפני מקובלים אחרים.
בניגוד לאבותיהם היו בניהם של ראי"ה ושל הלל צייטלין מועטים מאוד בתחומים של פילוסופיה כללית ומחשבת ישראל, כל שכן קבלה, והדבר ניכר מן המהדורות הבלתי למדניות שהכינו
לצערי, גם "קול הנבואה" לרד"כ, ספר מעולה בזמנו, לפחות מבחינת עולם הידיעות הארוג בו (לא התיזה בדבר ההגיון העברי השמעי, שעדיין במקומה עומדת, עם כל הביקרות שיש לי עליה) התיישן כבר מאוד, ולמגינת לב לומדים אותו היום תלמידי הישיבות ויונקים דרכו חוסר דיוקים וכיו"ב באשר למחברים,ספריהם
ושיטותיהם
ביקורתי על הרב הנזיר היא בדיוק על הסינתזה שניסה לערוך שלטעמי היא נעדרת מן הקבצים.
אורות הקודש לטעמי הפך בעיניי בשנים האחרונות מספרו העיקרי של ראי"ה למפעלו הכביר של הנזיר
במידה רבה, ספרו העיקרי
ואמנם בשנות השישים בירושלים התקיימו שני שיעורים שבועיים האחד של הרב הנזיר ובו נכחו עד עשרים תלמידים לכל היותר, ושיעורו של רצי"ה בו נכחו מאות. ההבדל בשיעור הקומה בין שתי הדמויות, יכולתו של רצי"ה ותלמידיו להגג על כתבי אביו בלא פשר, מגמה שהתחזקה עוד אצל תלמידיו, הביאה לטעמי את הציונות הדתית (אליה איני משתייך) לכדי שוד ושבר.
ההבדל הגדול בין שניהם נעוץ היה בכך שכאשר הנזיר לימד תחילה את המקורות הפילוסופיים הכלליים של הפרק, אחר כך את המקורות הפילוסופיים יהודיים, אחר כך את המקורות הקבליים, ולבסוף הרצה על הסינתזה הפרשנית של מורו (מספר שיעורים כאלה נתפרסמו בכתב העת 'ניצני ארץ').לעומתו את הרצאתו של רצי"ה אפיין להט משיחי וכריזמה ותו לא. ותלמידים שלא הזינו אותו בשאלות ביקורתיות אלא התיחסו אליו כאל רֶבֶּה וצדיק חסידי.
הטרגדיה הגדולה של תלמידיו ממשיכיו של הרב קוק הוא שבחשבון היסטורי העדיפו את כתבי הבן
ואת שיטת הוראתו, ולא את כתבי התלמיד הבכיר ואת שיטתו
דומה הדבר למה שאירע בדור השני של חסידות חב"ד
וגם שם דומני כי הדברים, ברוח מקימי השושלות, התקלקלו מאוד לבלי הכר, משעה שהעדיפו את הבן על פני התלמיד המצוין
מי שלומד למשל רמח"ל ללא עיון קודם בזוהר, בכתבי רמ"ק ובכתבים לוריאנים דומה בעיניי ללומד גמרא בלי לידע מקרא, משנה ומדרשי הלכה
מי שלומד הרב קוק מבלי שהוא מכיל בקרבו תורה מרובה, בנגלה ובנסתר, מבזה את תורת הרב
מי שמורה אותם כך לתלמידים, דומה לחכם שאינו נזהר בדבריו
החב את תלמידיו חובת גלוּת.
אני אומר זאת אגב לא בצהלה, כי אם בצער, נפש נמוכה ומגינת לב רבה.
אהבתיאהבתי
פו,
נו ודאי, השאיפה הזאת לסוף, לניצחון המוחלט, ל"שנדע כבר איך הכל נגמר", היא אחת הרעות החולות (גם אם מהתכונות האנושיות ביותר), שלנו כבני אדם. כפי שכתבתי באותה רשימה על המשיחיות כניהיליזם, אני מזהה את השאיפה הזאת כשאיפה לכלום, לאין, למוות, למנוחה השלמה. כי חוסר מנוחה ושינוי תמידי הוא לא נוח…
ורק מילה לשי:
אמלא את תפקידו של שועי ורק אומר שלא מובן לי איך אתה לא רואה בקטעים שצונזרו מדברי הרב חשיבות. הלא יש שם פסקאות שלמות שמערערות בעצם על תקפותה הנצחית של ההלכה, או על נבואה כמגיעה ממקור טרנסאנדנטי, וראה מאמרו של אבינועם רוזנק, "מי מפחד מכתבים גנוזים? – שמונה קבצים מכת"י של הרב קוק", תרביץ, סט, חוב' ב (טבת-אדר תש"ס), עמ' 291-257".
אהבתיאהבתי
בנוסף לדבריך אני חושב שהשאיפה הזו "שהכל יגמר כבר" קשורה גם ברצוננו להיות צודקים (אם זכרוני אינו מטעני כתבת פעם משהו משעשע על זה ביחס להתנהגותנו בכביש…) – אנחנו רוצים להתבשם בצדקת דרכנו, ושכולם יודו בפנינו שהם טעו, ואנחנו….
אהבתיאהבתי
שוב תודה על מאמר מאיר עיניים. אני נהנה להשתמש בך כצוהר לעולם הדתי.
בקשר לאנטימוניזם חילוני – יש בערך שלוש סוגים. אלו שחושבים שהחוק לא רלוונטי מכיוון שהוא "מגוחך" וכדומה, כגון האתיאיסטים, לא צריכים בכלל להיחשב לדעתי – הם פשוט לא קשורים לחוק. אלו שחושבים שהחוק אנאכרוניסטי אכן צריכים להיחשב. אבל יש עוד קבוצה – אלה שחושבים שהחוק נכון, אבל לא עושים אותו. זה חלק גדול מהחילוניים, שמבדים את שומרי המצוות וחושבים שיש לשמור אותן, אבל לא שומרים אותן. חלק גדול.
אהבתיאהבתי
נכון מאוד. חלק גדול מהחילונים בעצם מתבטלים בפני שומרי המצוות, וזאת לדעתי אחת הצרות הגדולות של המדינה שלנו. אלמלא ההתבטלות המבישה הזאת לא היו יכולות המפלגות הדתיות להשיג חצי ממה שהן משיגות, בין אם זה כסף לישיבות ובין אם זה כסף להתנחלויות. מאוד הייתי רוצה שהיחס לאורתודוקסיה יצומצם למימדיו הראויים.
אהבתיאהבתי
ישנם כמה דברים עליהם אנו מסכימים. למשל, בתור אחד שלמד בישיבת הסדר גם אני חושב שזה מגוחך לגשת אל כתבי הרב מבלי לדעת כמה דברים על קבלה, למשל.
אני מסכים שככל הנראה תורתו של הרב צבי יהודה תפסה במידה מסוימת את המקום.
באותה מידה ישנם חוקרים שניגשים לכתביו של הרב קוק מבלי להבין כ"כ בקבלה.
אני מודה לך גם על ציון המאמר של יוסף אביב"י.
לשועי ולתומר,
דוגמא לפסקאות שצונזרו בערפילי טוהר כמדומני, היא אחת החוויות עליה הרב קוק מרבה לדבר והיא
הקושי שלו לרדת אל הפרטים. אולי מה שאתה קורא, תומר, תקפות ההלכה.
אם יש לנו עסק עם חוקר שניגש לכתבים של הרב מבלי להכיר מקורות שונים, הוא יכול לטעות באשר
לפשרה של החויה אותה מתאר הרב.
נפנה אל תורה מט בליקוטי מוהר”ן. ר' נחמן עורך שם השוואה בין ה'אדם העליון' (קרי האלוהים) ל'אדם התחתון'. ובכן, כמו שהאלוהים לא יכל לברוא את העולם בשל אינסופיותו, והיה צריך לצמצם את עצמו כדי שהבריאה תוכל להתקיים בתוכו, כך ה'איש הישראלי' ע"פ התיאור של ר' נחמן לא יכול לעשות שום פעולה מ-ע-ש-י-ת, בעטיה של ההופעה האינסופית שבקרבו, לכן בתור חלק אלוה ממעל גם הוא נדרש לצמצם את התלהבות לבו כדי שיוכל לרדת אל עולם המעשה ולקיים בפועל פעולות ומצוות.
למעשה, כמו בתורות אחרות, ר' נחמן מוסר לנו את חוויתו המיסטית הפרטית, האיש הישראלי המדובר הוא ר' נחמן בעצמו, תחושת האינסופיות מילאה את לבו ולפעמים היה לו קושי 'לרדת אל הפרטים'.
"…ורבינו ז"ל מבאר כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלקות – בלב. והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גודל ההתלהבות הלב של איש הישראלי, שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מידה טובה,כי מגודל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר,שזהו בחינת מה שבתחילת הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ"ל,כי בריאת העולמות, הן הן המידות כנ"ל [כל מידה היא מקבילה של עולם]. ועל כן צריך האדם לצמצם אור התלהבות ליבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעובדות ובמידות טובות, שזה אי אפשר כי אם ע"י הצמצום כנ"ל.
וכשמצמצם את אור להביות ליבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב, בחינת: ולבי חלל בקרבי (שזהו סוד חלל הפנוי, שהיה בתחילת הבריאה), ובתוך זה החלל הפנוי נתגלין מידותיו הטובות, שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ"ל. כי המידות הן הן העולמות כנ"ל, היינו כי ע"י הצמצום שמצמצם את אור ההתלהבות, שעל ידי זה נעשה בחינת חלל הפנוי, בחינת: ולבי חלל בקרבי, על ידי זה הוא עובד את השם יתברך בהדרגה ובמידה, ועושה מעשים טובים ומידות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המידות, שהן העולמות, בתוך חלל הפנוי שבלב." (תורה מט)
פסקאות מסוג כזה על הקושי להפסיק את הדבקות האלוהית ולעסוק בתורה המעשית אפיינו את הרב.
כך הוא כותב בערפילי טוהר:
"יש לפעמים שאי אפשר לעסוק בתורה, ולא בשום פעולה ומצוה, ושום עסק עולמי [עסק שבעולם], מפני שמתגבר הרצון להיות קשור בציור העליון של נעימת אור אין סוף. וצריכים אז ללכת בהדרגה, שלא להיפרד מהתשוקה הקדושה הזאת, שהיא יסוד הכל, וההשכלה היותר עליונה, המחיה את כל התרבותיות האנושית, וכל גוני העולמים השונים שבהויה כולה, אלא לתקן את האור הגדול על ידי תיקוני כלים, והמשכת רצונות בתור קוים ונקודות, שהם יהיו מתאימים להגיוני תורה ודרכי מצוות וארחות חיים בעולם, בכל ההליכות של דרך ארץ, ובזה מיישבים את העולם ביישוב עליון של קודש."
אם כן, גם כאן אנו מתוודעים לאותה חויה מיסטית של הצורך להקטין את ההופעה האלוהית, להכין כלי קיבול שיכילו את האורה המשוטטת שתתהלך עם החיים, וכמובן שהרב מעניק לפעולה הזו משמעות קוסמית – והיא מיישבת את העולם ביישוב עליון של קודש, שכן ההופעה הזו איננה יותר באויר שאיננו נתפס אלא יורדת אל העולם ובתוכו.
חוקר שלא מכיר את המקור הזה, למשל, יכול להגיע לכל מיני טעויות בנסיונו להסביר את הפסקאות האלה, הוא לא מבין שמדובר כאן בחויה מיסטית שלא מזלזלת בפרטי ההלכה, אלא ניגשת אליהם ממקום אחר, ולחויה הזו היו שותפים ר' נחמן מברסלב והרב קוק. זו דוגמא אחת.
כנראה שבשל דברים כאלה חשב הרב צבי יהודה שיש לערוך את ערפילי טוהר, כי עלולים לבוא לידי טעות בהבנת הפסקאות הללו.
אהבתיאהבתי
תודה על הבאת המקורות. מעניין מאוד.
אתה צודק לדעתי בכך שיש להכיר את המקורות והרקע, ובכל זאת, לדעתי צנזור חלקים מדברי רבותינו זה עניין בעייתי, כאשר לא ברור מי הסמיך את המצנזר לקבוע מה טוב ומה לא טוב שנדע, מה יובן כהלכה ואיפה נטעה. אם אני מקבל דבריו של רב כתורה למשה מסיני, ודווקא משום כך, אני רוצה לקבל את כל דבריו, ולא להיות מעין בן חורג שמקבל רק חלק מהירושה.
אהבתיאהבתי
השבתאות היתה על פי הגדרתך אנטינומיזם טנטרי, בעיקר הפרנקיזם. אני לא חושב שיש מקום להשוות את האנטינומיזם ההלכתי שלך עם שבתאות, מהסיבה הזו. השבתאות האמיתית לדעתי היא החילוניות שהתחילה כאנטינומיזם טנטרי ואיבדה את עוקצה (וטוב שכך).
הערת אגב למרות שאני לא רוצה להסיט את נושא הדיון: הדבר שהכי מדהים בכל הסיפור הזה הוא שהמהפכה השבתאית/פרנקיסטית באה שמקביל להשכלה ולמהפכה התעשייתית – כולן לדעתי קשורות אחת לשניה. כלומר, היהדות עברה פאזה ברגע אחד במאה ה-18, עברה "שמיטה" אל עבר פעמי המשיח. כך שמבחינה זו ה"קוקיסטים" והחב"דניקים קצת מפגרים, מפגרים מבחינת זמן. אתחלתא דגאולה היתה המהפכה התעשייתית, והגאולה השלמה תהיה הסינגולריות הקריבה. ברגע שהטכנולוגיה תגיע אל מיצויה, אני טוען, הדת תעבור מן העולם. מפני שיש קשר הדוק בין קידמה טכנולוגית לבין מחשבה דתית. הד להשקפה הזאת ניתן למצוא במיתוס על מגדל בבל (ולמעשה גם המבול, אם נבחר להיות אפוקליפטיים).
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד, למרות שאני לא מאמין באותה "נקודה סינגולרית".
אבל אמור לי: אתה לא חושב שלפחות חלק מהאנטינומיזם השבתאי היה בכל זאת "הלכתי", ונבע מכך שהסברה היתה שמכיוון שהמשיח הגיע, החוקים השתנו? כאשר ש"צ למשל אמר את שם ה' (והכריח אחרים לומר), האם הוא התכוון להביא על ידי כל את הגאולה, או שהיה זה כבר תוצר של הגאולה שממילא הגיעה???
אהבתיאהבתי
לשי: לא בטוחני האם מקורו של הראי"ה כאן הוא דווקא רב נחמן. ברי לי שבעולם הישיבות החבקוק"י (איני יודע האם אתה שייך אליו) למשל מבית מדרשם של ישיבות עתניאל ורמת גן, ירבו להדגיש את מקורותיו הברסלביים של הרב קוק, אבל לטעמי הדבר מצביע בראש ובראשונה על מיעוט עיסוקם של הרבנים שם ושם במקורות קבליים
מקורו של הרב קוק במקור שהבאת ככל שעיניי רואות הוא ס' שני לוחות הברית לר' ישעיה הלוי הורביץ (ראשית המאה השבע עשרה, פראג ואחר-כך ירושלים וטבריה) שם הוא דן ברעיון 'אדמה לעליון', תפישה הרואה באדם הארצי כעין צל-צילו (כעין שם מושאל) של אדם קדמאה, האדם האמתי. רעיונות דומים מובאים גם בס' שפע טל, פירוש על ס' הזהר, לר' שבתאי שעפטיל הורביץ,קרובו של בעל השל"ה. יסוד הרעיון הזה מופיע עוד בחיבור הקלאסי שערי אורה לר' יוסף ג'יקטילה, ואגב ניתן למצאו גם במקורות חסידיים רבים בדורות הראשונים של החסידות טרום רבי נחמן, כפי שכבר חקר ומצא גדליה נגאל
אהבתיאהבתי
אני כמובן התכוונתי לחויה המיסטית אותה ר' נחמן מתאר, הרעיון של דימוי צורה ליוצרה הוא כמו שציינת ידוע בקבלה. ובכך גדול כוחן של נביאים.
אם ידוע לך על מקור שמתאר בצורה כ"כ דומה את החויה המיסטית הנ"ל, אשמח לשמוע.
לי לא ידוע על דבר כזה.
אהבתיאהבתי
אם האנטינומיזם הראשוני של השבתאים היה הלכתי אתה יכול לקרוא לשלושת הסוגים שהגדרת כשלושה שלבים באנטינומיזם: הוא מתחיל כהלכתי, הופך לטנטרי ומסתיים כחילוני. ברגע שהוא הופך לחילוני, מטרתם של הטנטרים הוגשמה כי כבר אף אחד מהחילונים לא ממש יודע למה הדת כבר לא רלוונטית וזה מבטיח את המשך חילולה, גם מבחינה פסיכולוגית.
בקשר לשבתאי צבי. לדעתי הוא השתמש בשם ה', שינה חוקים וכו', כמו גם יעקב פרנק וברוכיה שעברו שמתכוון על עבירות שיש עליהן כרת – בגלל שהם הרגישו שהם "בני עליה". כלומר, לא בהכרח על מנת לקרב את הגאולה, גם על מנת לעשות את זה, אבל בעיקר מפנישהאיסורים האלה לא חילי עליהם. לא בהכרח כי צריך אלא כי מותר.
אני חוזר אל המיתוס של מגדל בבל. ההלכה אוסרת קדימה טכנולוגית מפני שהיא משמשת פרצה ל"כוחי ועוצם ידי" וכביכול למרד באלוהים. מצד שני, האלוהים מצווה על נאמניו לדעת אותו ולכן מעודד אותם להתקדם מבחינה טכנולוגית (בהנחה שיש זהות בין ידע לבין מדע). נתקלים כאן במתח או בפרדוקס, מפני שככל שאתה יודע את אלוהיך יותר אתה כביכול שוכח אותו יותר, ומעריץ יותר את יכולותיך אתה. אלא מכאן שהמוצא היחיד הוא שכשאתה מתקרב אל אלוהיך אתה לא באמת שוכח אותו, אתה מודע אליו לחלוטין ועדיין אתה נוהג באנטינומיזם. כלומר: המצוות עדיין רלוונטיות, ולכן אני לא שומר עליהן, מתוך כוונה להתקרב עוד ועוד אל אלוהי. עברתי את הקו האדום שממנו והלאה אני מתמגנט אליו. הקו האדום הזה הוא ה"עליה", שער גן עדן, להט החרב המתהפכת. קוראים לה מתהפכת בדיוק מסיבה זו – עולם האמת הוא עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. כלומר, תורת הבריאה התחתונה הופכת לתורת גאולה עילאית.
כאן אני מזכיר את הרעיון של גרשום שלום שטוען שלמעשה התנועה השבתאית הוציא את השד הגנוסטי מהבקבוק. מדובר באותה מיסטיקה קבלית, אלא שהשבתאים לקחו אותה צעד קדימה אל עבר ניהיליזם, משום שהם הבינו שהדרך היחידה לגאולה היא שבירת הכלים, כי ההלכה כפי שהיא מעכבת את הגאולה. ובקשר למחלוקת בינו לבין הנס יונס (אם אני לא טועה) מי קדם למי, יאמרו אלה שטוענים שהנראטיב המשיחי מסתיים בניהיליזם דתי – שהצורה המקורית שלו היתה לא מוגבלת על ידי מנגנון המצוות, ומכאן שלמעשה הגנוסיס קדם ליהדות ולנצרות והן התפתחו ממנו. הצורה המקורית היא הגנוסיס, שהיא הידיעה הנסתרת ששמורה לנאמני ה'. רק קוראים חתרנים ויחידי סגולה שהגיעו להארה ולהבנה שהכל זה "קונספירציה", מסוגלים להבין את זה, כלומר "בני העליה" הם מועטין.
האמת שמאוד מטריד אותי לקרוא לכל הדת קונספירציה ולכן אני רוצה להבהיר שאני משתמש במושג הזה רק לצורך ההסבר על שורשי האנטינומיזם השבתאי. האנטינומיזם הזה נעשה כדי לגרום למאמין להתעלות מעל ל"תודעה הכוזבת" הדתית שלו.
אהבתיאהבתי
המאמר חסר כל ביסוס.
כל פוסק, וכל יהודי שומר הלכה, נתקל לעיתים בהתנגשות בין מצוות. הרב דב ליאור סובר (אגב, בניגוד לחלק מפוסקים אחרים) כי איסור שיחה בטלפון סלולארי הוא איסור מדברי חכמים ("דרבנן") ועל כן הוא נדחה מפני מצוות היישוב הארץ (ואין כאן המקום לדון האם מתקיימת מצוות יישוב הארץ במאחזים הבלתי מוכרים).
אין כל קשר למשיח ולגאולה, אלא בדמיונו של הכותב.
אהבתיאהבתי
שלום תומר (ואבי לבקוביץ), האם אתה מודע לסדרה "אבודים" ולקשר החזק והמוזר שלה עם גנוסטיקה?
אהבתיאהבתי
אולי אבי יוכל להוסיף יותר. אני שמעתי על הסדרה, אבל לא ראיתי אפילו דקה ממנה. אגב, כרמל ויסמן שכותבת ב"רשימות" היא סוג של מומחית לסדרה, וגם יודעת דבר או שניים על דתות. מה שבטוח הוא שרעינות גנוסטים מזינים היטב את התרבות המערבית מזה אלפיים שנה.
אהבתיאהבתי
תודה על התשובה, קשה לי להמליץ לך לראות את הסדרה, למרות שהיא מצויינת, כי תצטרך לפנות לכך לפחות חודש, אני מעולם לא ראיתי סדרה דתית כל כך, בעיקר שתי העונות האחרונות שלה.
אהבתיאהבתי
לא ראיתי גם אני את הסדרה. אבל לדעתי ניתן למצוא מוטיבים גנוסטיים ברוב היצירות של התרבות הפופולרית, בחלק מהם המוטיבים האלה בולטים יותר ובחלק פחות. באופן כללי כל סיפור שחלק מהנראטיב שלו כולל שלב שבו המציאות מתגלה באור אחר ו"אמיתי" יותר מתכתבת עם הגנוסיס. מהבחינה הזאת סרטים ותוכניות כמו "תיקים באפילה", "המטריקס", "הקומה ה-13" וכו' הם גנוסטיים לחלוטין. הרעיון דומה לזה של התודעה הכוזבת של מרקס, שיש להתעלות ממנה על מנת לראות את המציאות כפי-שהיא.
אהבתיאהבתי
כמה מלל. ה' יעזור!! כמה אפשר לקשקש ? אין משהו יותר מוצלח לעשות ? איזה התלבטויות. ביג דיל. וקראתי כאן הכל. מבטיח. יש שאלת הרבה יותר עקרוניות לשאלה שהועלתה כאן – ואם נעמידן על שאלה אחת בלבד – האם אתה קורא יקר, שותף למשיחיות הזו ? (אם אכן קיימת, דבר שבוודאי לא יסכים אליו הרב ליאור(
אהבתיאהבתי
אבי לבקוביץ', אני מבין מה אתה אומר, אבל לא דומה יצירה תרבותית שמושפעת מגנוסטיקה, כחלק מהוויה מערבית כללית ליצירה שבוחשת בה ביודעין.
הנה לדוגמא הסצינה הראשונה מהפרק האחרון של הסידרה
אהבתיאהבתי
בנוגע לתלמידיו של הרב קוק. הבעיה העקרית עם מורשת הרב צבי יהודה איננה הנושא המשיחי אלא הניכור והתנשאות על כל מה שמיחוץ לגבולות היהדות האורתודוכסית ושאר הדברים הם סימפטומים של גישה זו. ראו למשל את דבריו על יחסו של אביו לפילוסופיה כללית
שיחות הרב צבי יהודה על התורה / בראשית / שיחה א / 12. ""
מעולם לא הכניס רבינו זמורות זרות בתוך עץ החיים של מחשבותיו. אפילו בדרך שלילה הוא לא הזכיר פילוסופים גויים, ולא ראה את עצמו חב לתת לנו תשובות לדבריהם של כופרים וטועים שונים כמרקס, פרויד או קירקגור. הוא לא חש שום שעבוד לגויים או לאפיקורסים יהודים, אפילו לסתור דבריהם. עצם הזכרת דעה זרה אפילו כדי להורסה, הרי היא כבר נותנת לה חשיבות.
בנוגע לנזיר, ברצוני להזמין את כל מי שמעוניין לערב השקה לפירושו של הנזיר לקל"ח פתחי חכמה לרמח"ל היוצא לאור בימים אלו. ספר זה נערך על ידי ויוצא לאור על ידי מכון נזר דוד. הספר כולל 700 עמ' והוא מכיל את רשימותיו של הנזיר לקראת שיעוריו בקל"ח פתחי חכמה
הערב יערך באסרו חג סוכות, 11 לאוקטובר, בבית אריאל ברח' בית וגן, בשעה 1900. ירצו בערב פרופ' שלום רוזנברג והרב רא"ם הכהן. הנחיית הערב תעשה על ידי
אלחנן שילה
אהבתיאהבתי
תיקון טעות
רח' הפסגה 5 שבשכונת בית וגן בירושלים
אהבתיאהבתי
במקרה הנוכחי, ההסבר פשוט יותר: חוק אינו מטרה אלא אמצעי. מהותו של חוק נועדה כדי להסדיר חיים נורמליים של עם בארצו. ממילא חוק שמתנגד למגמה זו ופועל את ההפך הוא שרירותי וממילא, אין להתחשב בו מאחר שסופו להיות בטל.
אהבתיאהבתי