כתב העת המעניין Prospect מביא השבוע מאמר על נושא חשוב שמשום מה לא זוכה לעניין ציבורי מספק: העתיד הפרמקולוגי של המוח/הכרה שלנו. בעוד שהמלחמה בסמים הלא-חוקיים נוחלת כבר שנים ארוכות כישלון חרוץ, הרי שתחום הסמים החוקיים עולה כפורח, עד כדי כך שאולי דווקא מכאן יגזר יום אחד דינם של הסמים הלא-חוקיים, שכן פשוט כבר לא יהיה בהם צורך. הסמים החוקיים שיפותחו בעשורים הקרובים יוכלו לעשות כמעט הכל, החל מלהגביר לנו את הזיכרון ועד לעשות אותנו שמחים, וכל זאת, כך היומרה, ללא כל תופעות לוואי.
הנושא הזה לא רק מרתק אלא כאמור חשוב מאוד, ונוגע בשאלות הבסיסיות ביותר של זהותנו כבני אדם, צלם אנוש, סמכותם של מדענים ורופאים והאתיקה של האותנטיות. אני דיברתי על כל זה לפני כשנה וחצי עם תומס מטצינגר, אחד הפילוסופים של ה-Mind הבולטים בעולם, ואני ממליץ לעקוב אחרי הלינק כדי לקבל את דעתו על הסכנות והאפשרויות שעומדות בפני האנושות. במאמר של פרוספקט, למשל, אחרי הבטחות לבני אדם גבוהים, מהירים, מהירי מחשבה ומאושרים יותר, עומד הכותב, David Edmonds, על המימד האתי שאפשרויות האלו מעלות, וזה כמובן מה שמעניין ביותר.
הוא מבחין בין אמצעים לשיפור הכושר שלנו שנחשבים בעינינו כשרים, לבין כאלה שלא. למשל, כולנו נסכים שזכותו של ספורטאי (א) לרוץ עם משקולות קשורות לרגליו כדי לשפר את כישורי הריצה שלו, ולאכול דיאטה של 20 ביצים ביום (נאמר). האם נסכים גם שמותר לו (ב) להתאמן במקסיקו (או בהימלאיה) כדי להגדיל את כמות כדוריות הדם האדומות שלו? האם נסכים שפשוט (ג) ישן כל לילה בתא לחץ (נמוך) כדי לקבל את אותה תוצאה? האם נסכים שפשוט (ד) ייקח כדור שיעשה את אותה עבודה?
השיקולים בעד ונגד הם רבים ומגוונים. כולנו, אני מתאר לעצמי, נסכים לאפשרות א. רובנו נסכים לאפשרות ב. למה? כי כפי שספורטאים במקסיקו מתאמנים במקסיקו, כך לכולם מותר, לא? אפשרות ג קצת יותר מורכבת, כי אולי לא לכל ספורטאי יש אמצעים לבנות לעצמו מעין תא שכזה. אבל לבד מהשיקול ששואף לשוויון הזדמנויות, אין לנו התנגדות רצינית לזה, נכון? בכל מקרה, זה חוקי. אבל אפשרות ד זה כבר משהו אחר: היא לא חוקית, וגם נתפסת כלא מוסרית (בתרגום לספורטאית: "זה לא פייר").
למה? למה סוכן-שינוי שפועל עלינו מבחוץ (מחוץ לגוף) זה בסדר, וסוכן-שינוי שפועל מבפנים זה לא בסדר? לדעתי זה קשור לשתי עמדות נפשיות עיקריות: למוסר העבודה הפרוטסטנטי שלנו, ולתפיסת הזהות והעצמיות שלנו. עניין מוסר העבודה פשוט אומר שבשביל כבוד צריך לעבוד, ולא בסדר (או פייר) לקבל תהילה בלי להשקיע בעמלה. אתה צריך "לעשות משהו" כדי שהעלייה שתזכה לה בביצועייך תיחשב כשרה. לקחת כדור זה פשוט קל מדי.
עניין תפיסת הזהות שלנו הוא הרבה יותר מורכב, ולדעתי הוא רובד עמוק יותר של עניין מוסר העבודה. כאשר אנחנו "עושים" משהו, כלומר מפעילים את הגוף ומבצעים פעולות לטובת עניין מסויים, אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות, לחיוב או לשלילה, כ"שלנו" באופן לגיטימי. על פי תפיסתנו מה שקורה אז הוא שהמפקד הקטן שאנחנו מדמיינים שהוא האני שלנו, שיושב לכאורה בתוך המוח (או שהוא הנשמה שלנו), נותן פקודות, הגוף, הפועל, מבצע, והעולם, הנפעל, משתנה בהתאם. זו שרשרת של סיבות ותוצאות שעבורנו אין ממנה מובנת מאליה. אך יותר מכך: רק היא מפיקה עבורנו במציאות תוצאות שנתפסות כאותנטיות. כל ניסיון לעקוף את מרכז הפיקוד שלנו, את סוכן-השינוי שהוא אנו עצמנו (כלומר האני שלנו) מפחיד אותנו, מרתיע אותנו, ונתפס כחסר לגיטימציה.
כדור הפלא שמשפר את כישורנו הספורטיבים (או עושה אותנו, לדוגמא, סתם מאושרים) נתפס על ידינו, כך אני רוצה להציע, כאלמנט חתרני שנכנס אל תוך הגוף (הממלכה הפרטית שלנו, כלומר ממלכתו של האני שלנו) והופך שותף ל, או ממש תופס, את מקומו של השליט הלגיטימי, של המלך, של האני. וזה הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם (אולי חוץ ממותו של אותו אני). אגב, מחקרים לא מעטים הראו שהאושר (happiness) או הרווחה הכללית (well-being) של בני אדם קשור מאוד לתחושה שהם עושים את מה שהם עושים בצורה אוטונומית, כלומר מתוך רצונם החופשי. אפשר לקחת זאת גם כסימן לצורך שלנו להרגיש "בשליטה" על חיינו.
וזה אולי מה שגורם לנו להרגיש שהאושר או הרוגע של מי שלוקח תרופות הוא קצת מזוייף. 'כן,' אנחנו אומרים לעצמנו, 'ודאי שעדיף לקחת תרופות מאשר לסבול מדיכאון כרוני. אבל…' – אבל לא נחשיב חיים כאלה כחיים אותנטיים. למה? כי משהו "אחר", לא האני של אותו אדם, לא "הוא עצמו", אחראי למצב הרוח שלו. אותו אדם לא מתנהל לדעתנו כיצור אוטונומי ואוטוקרטי. וזה מרתיע אותנו.
זה גם מה שעומד בבסיס חלק גדול מהפולמוס הרוחני רב השנים בין המצדדים בסמים כחלק מהדרך הרוחנית, ובין אלו שמתנגדים להם התנגדות נחרצת. ההרגשה שלי היא שהמתנגדים עושים זאת לא רק מסיבות פרגמטיות (כלומר, 'סמים פשוט לא מקדמים את האדם רוחנית', בין אם זה נכון או לא), אלא גם מתוך ערעור על הלגיטימציה של התקדמות רוחנית שמתבצעת לכאורה על ידי סמים (כלומר, 'הארה שבאה מתוך טריפ היא לא הארה אמיתית'). רק מה שהאני עמל ופעל בשבילו בעצמו, לכאורה, יכול להיות אמיתי. מה שחומר כימי עשה לעולם לא יהיה באמת "שלו".
אומר את דעתי: אני לא מקבל את הדיכוטומיה של פנים-חוץ (במובן החמור שלה – ברור שאני מבדיל בין בתוך העור למחוצה לו), כי אני לא מקבל קיומו של אני נבדל, של מרכז אוטונומי של זהות ופעולה. אין לדעתי מרכז פיקוד למוח, ולכן אין משמעות (ברמה האובייקטיבית) לרצון שלנו לשלוט על השינויים שעוברים עלינו. התחושה ששינוי שבה מחומר כימי שמוחדר לגוף הוא לא אותנטי היא לדעתי סוג של אשלייה (כמו התחושה שאם נחליף את המנוע לרכב שלנו זה עדיין יהיה אותו רכב). כלומר לדעתי שינוי הבא מחומר המוחדר לגוף אינו לגיטימי או אותנטי פחות משינוי הבא כתוצאה מפעולה שלנו או מתהליך שאנחנו עוברים "בעולם".
אז מה, האם, אם כך, מוסרי לדעתי לקחת כל סוג של סם? לא. למרות שאין לי פקפוק באותנטיות של השינויים שחומרים שונים יכולים לגרום, כמובן שלא כל שינוי הוא חיובי, לא כל שינוי הוא לטובה. הבעיה בחברה שלנו בנושא הזה, ואולי משום כך הבלבול והמבוכה בכל הקשור ליחס ולטיפול בסמים בלתי-חוקיים, היא שלא פיתחנו לעצמנו מה שמטצינגר מכנה "אתיקה של התודעה", כלומר שדה אתי שמגדיר או מעריך מהם מצבי תודעה טובים וראויים, ואילו אינם. אנחנו טובים מאוד באתיקה של מעשים (מה טוב וראוי לעשות). אנחנו חסרי מושג באתיקה של תודעה (איך טוב וראוי לחוות ולתפוס את העולם).
אתיקה של התודעה פותחה במזרח כמובן בצורה נרחבת, וגם ביוון העתיקה אסכולות כמו הסטואקנים והאפיקוראים עסקו בזה, אבל מאז שהנצרות כבשה את המוח המערבי העניין במצבי תודעה כתכונות קבועות ומקיפות של החיים (כלומר לא רק בהיפעלויות ככוונה טובה, אמונה או אהבה) הודר ונשכח. המצב הזה הוא למעשה חמור, ואם נכונות התחזיות לגבי עתיד הסמים החוקיים, הרה אסון, שכן אין לנו אפילו כלים בסיסיים כדי להתמודד עם מציאות שבקרוב תקיף ותשפיע בצורה מכרעת על חיינו.
מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא להעמיד מסגרת מוסרית להכרה, שעל פיה נוכל לבחון איזה חומר מקדם אותנו לכיוון ראוי וטוב, ואיזה מדרדר אותנו למחוזות פסולים ורעים. זה רחוק מלהיות פשוט, כי זה נוגע לנקודות העמוקות ביותר באשר למהותנו כבני אדם, כיצורים בעלי זהות עצמית, ונוגע גם להשקפות שונות לגבי מה פירושם של החיים האנושיים, כולל כל המושגים והערכים שירשנו מאלפי שנות תרבות מערבית (צלם אלוהים, נשמה, תת-מודע וכו'). כלומר בעצם אין תקווה ממשית שזה יקרה. ובכל זאת, נראה לי שאפשר להתחיל את הדיון בשני עקרונות שמציע מטצינגר, שהם חירות וידע, ולשאול לגבי כל כימיקל ספציפי האם הוא תורם לפיתוחם, או מדכא אותם. אבל מהי חירות? ומהו ידע? הדרך לתשובות ארוכה, ואין שום כדור שיקצר אותה.
נספח:
עוד במאמר, בנושא מקביל: מסתבר שאחד ההבדלים היחידים בין שני סוגים שונים של מכרסמים זעירים (שניהם מזן שנקרא Vole) הוא שזה הגר בערבות נאמן לבן/בת זוג כל חייו, ולזה החי באחו ממש לא איכפת לשכב עם כל מה שזז מסביבו. אחרי 15 שנים של מיקר גילו שכאשר הראשון מזדווג מופרש בגופו הורמון (Vasopressin), ושהקולטנים של אותו הורמון נמצאים במרכזי העונג של המוח. על פי התיאוריה שפותחה המכרסם אז מקשר בין התענוג לבן/בת הזוג, וזה מה שמשאיר אותו בסביבה גם בבוקר. לזן השני של ה-Vole הקולטנים של אותו הורמון נמצאים במקום אחר, והוא לא חושב שבן/בת הזוג מהווה את מקור העונג. אבל על ידי מניפולציה גנטית הצליחו המדענים לשנות את מקום הקולטנים ולגרום גם לו להיות נאמן. על פי המאמר מחקר מ-2008 על זוגות תאומים משוודיה הראה שאותו הורמון ואופן קליטתו משפיע (אבל כמובן לא מכריע) גם על נאמנות אצל בני אדם. כך שאפשר לבדוק מראש, גנטית, סיכויים שבן/בת הזוג לא יהיו נאמנים, או, תיאורטית, אף להנדס בני אדם נאמנים יותר. האם, שואל הכותב, גם לזה תתנגד הכנסייה?
לולאת האל 
ומחשבות נגד בעקבות הדברים המעניינים עד מאד האלה.
בעניין סמי ספורט: אני לא בטוח שתפיסת האני האוטונומי עומדת מאחורי ההתנגדות המוסרית לסמים. נראה לי שהשיקול הראשון שהזכרת, היחס בין עבודה לתגמול, הוא המכריע כאן. שהרי גם אם היתה דרך מאגית כלשהי להגיע להשגים ספורטיביים יוצאי דופן שהיתה כולה בשליטתו של האני האוטונומי (נגיד, לחש קסמים שהספורטאי אומר לפני התחרות) – עדיין היא היתה פסולה.
אני מסכים שהאפשרות שאין אני אוטונומי מעוררת חרדה עמוקה מאד. אבל לכך אין קשר לספירה המוסרית ולנימוקים שהיא מסוגלת (או לא מסוגלת) לספק לנו.
זה מביא אותי להסתייגות כללית יותר מדבריך. אתה טוען שנחוצה לנו בדחיפות "אתיקה של תודעה", וכל מה שיש לנו כיום הוא "אתיקה של מעשים". אני אשיב תשובה לייבוביצ'יאנית: אין אתיקה זולת אתיקה של מעשים. אוי לנו מן היום שהמוסר יפלוש לתודעתנו. פלישות כאלה, ההסטוריה מוכיחה, רק הביאו איתן סבל ודיכוי בכל מקום (למשל, האינקוויזיציה הנוצרית, מושג החטא הקדמון, מושג "מחשבות אוון" וכו').
להשקפתי, תפקידו היחידי של המוסר, ואל לו לחרוג ממנו, הוא לרסן או למנוע מעשים שמרבים את הסבל בעולם, ולעודד מעשים שמפחיתים את הסבל (שים לב שאינני מתייחס למושג ה"טוב", באשר סבל ניתן לזיהוי הרבה יותר מהיר ואמין מאשר ה"טוב").
איך ניתן להחיל תפיסה כזאת על "מצבי תודעה"? לא ניתן. אין מצב תודעה מוסרי או לא מוסרי. יש אקט מוסרי או לא מוסרי. נכון, לאקט קודמות מחשבות, ובשפה היומיומית אנחנו מדברים על "מחשבות מוסריות" או "מחשבות לא מוסריות". אבל אלה רק דרכי ביטוי, לא אובייקטים של תורת מוסר. יכול אדם לשגות בפנטזיות איומות ומבחילות כל חייו, אבל לא להוציא לפועל אף אחת מהן. אדם שני – מחשבותיו נקיות וצחות כשלג, אבל ברגע של זעם יבצע אונס או רצח. מי יותר מוסרי? ברור שהראשון. מי שמחולל סבל (מיותר, בר מניעה) אינו מוסרי, מי שאינו מחולל סבל – המוסר אינו שופט אותו.
כל זה לא אומר שהשאלות שהעלית בסוף אינן מעניינות או חשובות. מה הקשר בין מצבי תודעה לחירות או ידע? באמת מעניין. אני מניח שיהיו תשובות שונות מכיוונים שונים. האם ניתן להניח שבסופו של בירור כזה נצליח לגבש "אתיקה" כלשהי? זה נראה לי סביר כמו התקווה שבסופו של דיון על דרכים שונות להכנת פלפלים ממולאים נגבש "אתיקה" קולינרית. למוסר לא אכפת מאורז. וגם לא מהתודעה.
אהבתיאהבתי
תודה על דבריך הנאים, שאני בהחלט לא מסכים איתם.
ראשית אומר שבאתיקה של תודעה אני לא מתכוון שיאמרו לנו מה לחשוב. ראה מה כתבתי:
מדובר "במצבי תודעה כתכונות קבועות ומקיפות של החיים (כלומר לא רק בהיפעלויות ככוונה טובה, אמונה או אהבה)" כן? ל-א באהבה או באמונה שישו נולד מבתולה, כ-ן בתפיסה אחרת של העולם והחיים. את זה התרבות המערבית (מאז יוון העתיקה ולמעט מיסטיקנים ספורים) לא ניסתה לכונן, וזה מה שחשוב להבין לדעתי.
אתיקה של תודעה גם קודמת לדעתי לאתיקה של מעשים, במובן שהיא עומדת בבסיסה: אחרי הלבבות ינטו המעשים, אם להפוך אמרה ידועה (שיש צדק גם בצורתה המקורית). אדם שסובל מאוד בדרך כלל ינטה להתנהג לא בצורה אדיבה ומלאת אהבה. אדם שטוב לו בדרך כלל יהיה טוב לאחרים. כמובן: עכשיו צריך להגדיר מה זה בדיוק "סובל" או "טוב לו" במובן שאני משתמש כאן. נו, זה כבר חלק מהאתיקה של התודעה. אבל בכל מקרה לפתור את בעית התודעה חיוני יותר לדעתי מפתור את בעית המעשים.
תראה, ליבוביץ' טועה. יש ודאי אתיקה שאינה אתיקה של מעשים. למשל, אגב, אתיקה של זהות (מה ראוי להיות, איזה טיפוס של אדם הוא טוב), שגם נשכחה בעידן המודרני, למרות שמילאה את ימי הקדם (שוב, יוונים קדמונים, אבל גם, למשל, תנועת הרומנטיקה).
ויש גם אתיקה של תודעה. אתה כותב: "איך ניתן להחיל תפיסה כזאת על "מצבי תודעה"? לא ניתן. אין מצב תודעה מוסרי או לא מוסרי. יש אקט מוסרי או לא מוסרי" – ואני לא מבין איך כדי לבסס את עמדתך אתה חוזר עליה מילה במילה. אני טוען שיש מצב תודעה מוסרי ומצב תודעה לא מוסרי. כדי להבחין ביניהם אצטט אותך שוב:
" מי שמחולל סבל (מיותר, בר מניעה) אינו מוסרי, מי שאינו מחולל סבל – המוסר אינו שופט אותו." יפה: מצב תודעה שמחולל סבל הוא לא מוסרי. מצב תודעה שלא מחולל סבל הוא מוסרי. זאת בדיוק האתיקה שהציע הבודהה.
אולי תאמר: אבל מצב התודעה שלי מחולל סבל רק לי, ולכן אינו נכנס לשדה האתי, שהוא אינטרפרסונלי. כאן יחלוק הבודהה עליך ויזכיר לך שאין באמת "אני" ששונה מ"העולם" – אין עולם פנימי שלא נמצא ביחסי גומלין עמוקים עם העולם החיצוני. אין גרעין אוטונומי ונבדל של זהות ופעולה. לכן אם אתה (כאורגניזם מודע) מאפשר למצב תודעתי שלך להיות כזה שגורם לך סבל, אתה עושה רע (או, בשפה מדוייקת יותר, נעשית פעולה רעה). אם אתה מכוון את עצמך לקראת מצב תודעתי שפיר יותר, אתה עושה טוב.
לסיום, בעניין אתיקה קולינרית (חוקי כשרות?) – אין צורך לקוות שהיא תיווצר כדי להוכיח אפשרותה של אתיקה של תודעה. הרי כזו כבר היתה קיימת בהיסטוריה ועדיין קיימת בתרבות המזרח. צריך, לדעתי, פשוט לאמץ אותה מחדש.
אהבתיאהבתי
ואומר- תנו לאנשים לצרוך מה שהם רוצים. הרי הטלוויזיה משפיעה היום על האנושות יותר מכל כדור- ולרעה- ואף אחד לא באמת בודק את השפעתה. אף אחד לא באמת חוקר את נזקיה. אף אחד לא מדווח באמת על מה שהיא עושה לתוככי המוח שלנו.
אנחנו מאמצים כל טכנולוגיה בשם הקדמה- בלי שום מחקר מקדים- אז יאללה. בואו נקח סמים ונראה לאן זה יוביל אותנו
(הבהרה- הכותב אינו רופא- ואינו באמת ממליץ על שימוש בסמים ובטח לא על שימוש בטלוויזיה)
אהבתיאהבתי
אני רק אעיר שאני חושב שלא יהיו בעתיד הקרוב סמים נפלאים כאלו, כך שהדיון מוקדם מדי – אבל בוודאי שיש מקום לחשוב על הסוגיות, גם אם ייקח עוד כמה עשורים או מאות לטכנולוגיה להתפתח למדרגה הזו. בסוף, אם נשרוד, נגיע גם לכך.
אני לא חושב שהמוסר הראוי היחידי הוא מניעת סבל – חירות וידע דווקא נראים לי הרבה יותר טובים בבסיס למוסר, אם כי גם לסבל צריך להיות משקל.
רק אעיר בנוסף שמימי יוון דרך ימי הביניים, אתיקה של זהות בהחלט היתה חשובה (בעיקר בשל אריסטו), ודווקא ירדה עם הרנסאנס (בעקבות ירידתו של אריסטו).
אהבתיאהבתי
מעין פסאודו-בבא מערבי שכזה, שחזר וטען בפני בלהט ש:
MARIJUANA WAS THE SECOND COMING OF CRHIST…
תודה על הפוסט המעניין והחשוב. אכן נושא שמתקדם בצעדי ענק, ועלינו להקדיש לו תשומת לב רבה.
אהבתיאהבתי
הסיבה שסמים אסורים בספורט היא כי שימוש בסמים נותן לך כוחות שחורגים מאלה שהטבע העניק לך. טהרת הכוחות חשובה בספורט ובגלל זה נכים לדוגמה לא יכולים להשתתף באולימפיאדה, וגם לא כאלה שיש להם פרוטזות שמאפשרות להם להתחרות כרגיל. הרעיון של האולימפיאדה, מסתבר, הוא לבחון את קצה גבול יכולותיו של האדם, מתוך תקווה תמימה שמתי שהוא הוא יוכל להיות כל יכול כמו האלוהים. מאחורי האולימפיאדה עומד רעיון אוטופי ומשיחי. יש בה שלוש דרגות של אוטופיה: אחדות שלעצמה היא שאיפה אל האל, הצטיינות מתוך חתירה אל המצוין ביותר, וגורם שלישי ונשכח – כל ענף ספרטיבי שיש בו כללים ברורים ושופט שמפקח עליהם הוא סימולציה של עולם שבו יש דין ויש דיין.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח שהדיכוטומיה טבעי-לא-טבעי היא מה שעומד בבסיס האיסור. האם הטבע העניק לאדם תאי לחץ כדי לישון בהם או מזון מהונדס לפתח איתו את שריריהם? לא, אבל דברים אלו מותרים. למה אם כן סמים אסורים? על כך כתבתי.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח שהאצבע המאשימה צריכה לבוא דווקא כלפי הנוצרים אלא כלפי מה שנקרא "הממסד", שקבע נורמות מסוימות של מקובל ולא מקובל. האתיקה הזו, או "מבנה העל", היא הסמכותנות שאומרת, שרק מי ש"מוסמך" מותר לו לחרוג מגבולות התודעה, ומי שלא קיבל את הרשות יישאר בכלא התודעה. זה סוג של מרקסיזם, רק שבמקום שהבורגנים ישלטו באמצעי היצור, הם שולטים במשני התודעה. ומשני תודעה הם לא רק סמים, אלא כל דבר שנותן השראה או גורם לראות את המציאות באור אחר. גם סרט טוב, שיש בו מסרים "חתרניים" ומצונזר בשל כך.
אהבתיאהבתי
תודה תומר,
אולי הנחמה הגלומה בסמים הנ"ל היא שנשתחרר מיומרת האני הנפרד. הרי בין אם מדובר בתא לחץ, מגורים במקסיקו או סם, הצלחותיו של הספורטאי הן תודות למקור "חיצוני". גם גופו והגנים שלו באו מהוריו ואינם "שלו".
אירוני שבעידן הסמים העתידי הנ"ל הצטיינות לא תחזק את האגו אלא דווקא תביא להכרה הפוכה.
השאלה המוסרית היא די מפחידה ואני רוצה להציע המשך לקו המחשבה שלך אודות פנים וחוץ. ההבדל בין אכילת ביצים ללקיחת סם לשיפור הישגים ספורטיביים נעוץ במידת ההשפעה שלהם. סם משפיע המון ואילו הביצים משפיעות קצת.
מה הוא הגבול בין המון לקצת? אם נשאר במסגרת המחשבה הסטנדרטית של נפרדות אז קו פרשת המים הוא יכולותיו "העצמיות" של הספורטאי: יכולותיו הפיזיות והמנטאליות. טכניקות דימיון מודרך אינן יותר חזקות מכישוריו "הפנימיים" של הספורטאי ולכן הן לגטימיות ואילו לסמים השפעה הרבה יותר חזקה מאותם כישורים ולכן אינם לגיטימים.
יכולתו של האדם לעצב את סביבתו אפשרה הרבה טוב אבל כשכוחו של האדם עולה על זה של הסביבה נוצר סבל והרס (למשל, ייבוש הביצות מחד וייבוש מאגרי המים בארץ מאידך). לכן אפשר אולי להציע כלל אצבע: כשהאדם מפתח טכנולוגיה שהיא יותר חזקה מהאובייקט כלפיו היא מופנה הדברים יגמרו רע. מאחר ובמקרה של טכנולוגיית הסמים הנ"ל האובייקט הוא האדם עצמו הדברים יגמרו רע מאוד.
אביב
אהבתיאהבתי
אני חושב שהצבעת על עוד נקודה שמזינה את ההתנגדות לסמים: העובדה שסמים עושים עבודה מסויימת בצורה מאוד "אלימה", בצורה מהירה ואגרסיבית מאוד. זה נכון, לטוב ולרע. לאדם במקרה זה אין ברירה אלא להשתנות, בין אם הוא יוצא מהדיכאון שלו או מפתח שרירים או מגיע למצב תודעתי "גבוה". כלומר לא רק זה שהשליטה שלנו נפגעת, אלא גם המידה והמהירות שבה היא נפגעת מרתיע אותנו.
אהבתיאהבתי
ברור שההתנגדות לסמים לא תעמוד בשום מבחן לוגי: ההבדלים זעירים מדי בינה ובין אמצעים שיפור ושינוי לגיטימיים – משטר אימונים מפרך, תרופות "לגיטימיות", קואצ'ינג וטיפול (?) פסיכולוגי לטווח קצר, או מניפולציות של התודעה בדרך של פרסומת, עידוד לצרכנות, תעמולה פוליטית
אבל התנגדות זו היא גם שערוריה אינטלקטואלית, כמו האיסור לחלום. לכך כיוון אנטונין ארטו בקטע שכותרתו – בטחון כללי: חיסול האופיום. הנה כמה דוגמיות (שורות? שכטות?) מהסם הטקסטואלי המהפנט הזה (בתרגומה של הלית ישורון)
…נולדנו רקובים בגוף ובנפש. אנו לקויי הסתגלות מבטן ומלידה. תשללו מאיתנו את האופיום, לא תשללו מאיתנו את הצורך בפשע, את סרטן הגוף והנפש, את יצר היאוש, את הטיפשות המולדת, את העגבת התורשתית, את פריכותם של האינסטינקטים. לא יעזור לכם שום דבר, ישנן נפשות המועדות לרעל ולא משנה מהו, רעל המורפיום, רעל הקריאה, רעל הבדידות, רעל האוננות, רעל המשגלים הנשנים, רעל החולשה בשורש הנשמה, רעל האלכוהול, רעל הטבק, רעל האנטי חברתיות…
כל עוד לא עלה בידינו לסלק אף לא אחד מגורמי היאוש, אין אנו רשאים לסלק את האמצעים שבעזרתם מנסה האדם לקלף את היאוש מעצמו…
היטב שקלנו את חיינו. אנחנו יודעים כמה פיחות יש בהם, ביחס לאחרים, ובעיקר ביחס לעצמנו. אנחנו יודעים איזה ניוול שבהסכמה, איזו שיכחה עצמית, איזו התאבנות חושים כופה עלינו החולי, בכל יום ויום. איננו מתאבדים מייד. ועד אז, שיעזבו אותנו
אהבתיאהבתי
השתמשת בספורט כדוגמא ונראה שאתה לא מבין גדול בספורט.
לגבי ה"לא פייר" – מה שיש לאחד יש לכולם. הקש EPO בגוגל (תקבל גם נגזרות שלו שקשה יותר לזהות בבדיקות) וראה איזו קשת נרחבת של ספורטאים נתפסה כמשתמשת בהם. מרוכבי אופניים אירופאים דרך אתלטים אמריקאים וכלה בספורטאים מנסיכיות המפרץ. כיום המעבדות שמפתחות את החומרים האסורים (לא בהכרח נקראים סמים) עושות זאת עבור רווח ולכן מפיצות זאת לכל דורש. אתה יכול לרכוש סטרואידים אסורים לשימוש (עבור ספורטאים תחרותיים) בחדרי כושר דרך בוני גוף מקצועיים ואפילו דרך האינטרנט. הסמים גם יותר זולים מאוהלי חמצן ובריכות לאימון בריצה במים כך שאין עניין של חוסר הוגנות כי זה יקר. דבר נוסף – אתה ואני נוכל לקחת תערובות של איזה חומרים שנרצה ולעולם לא נתקרב לשיא ישראל במאה מטר, שלא לדבר על רמה עולמית. החומרים הללו אינם סוג של קסם. הם משנים את הגוף כתלות בגירוי ספציפי שיוצר האימון אך עד רמה מסוימת. הם יכולים להיות ההבדל בין מקום ראשון לשלישי אך לא בין רץ לא מוכשר לרץ מוכשר. (אך הנזק שייגרם לגופו של רץ לא מוכשר דומה לנזק שייגרם לרץ המוכשר!)
דבר נוסף, אתה משווה את השינוי שמחולל אימון מאומץ לשינוי שמחולל הורמון גברי וסטרואיד אנאבולי בגוף של אישה (בשילוב של אימון. בלי אימון זה לא יעשה את השינוי המיוחל). הקשר מאולץ מאוד. זה כמו להשוות בין אדם שיוצא מחוץ לחדר מחניק כדי לנשום אוויר נקי לבין הסנפת קוקאין על ידי אותו אדם. אני יודע שזה לא נשמע כך אך זה די דומה.
המחשבה שהאיסור הוא כי כאילו משהו שהוא לא ה"אני" מתערב בשינוי לא קשורה לכך. אתן לך קצת חומר למחשבה – אסור לך להשתמש בחומרים שאתה מייצר עבור עצמך – הדם. אסור לספורטאי לשמור דם שלו ולהשתמש בו. כלומר אם יש לי תחרות עוד חצי שנה אני לא יכול להתאמן בגבהים במשך תקופה, "לשים בצד" חצי ליטר דם, להמשיך להתאמן (הגוף משלים את החסר תוך 3-6 חודשים) ומעט לפני התחרות לחזיר את הדם שלי למערכת. זו עבירה על החוקים שנמצאת באותה משפחה כמו חומרים אסורים. ומדובר בדם שלי שיוצר באמצעים טבעיים בלבד.
לא אמשיך להלאות אותך בעניין החומרים האסורים והספורט אך אתה מוזמן לגגל ולקרוא קצת בנוגע לסיבות לאיסור ופולמוסים בנושא זה.
עוד אוסיף שלא מדובר בכללים נוצריים כפי שאולי נרמז אצלך. גם הבודהה למשל הכליל איסור שימוש בסמים (כולל אלכוהול) ככלל מרכזי בתורת המוסר שלו. זהו כלל בסיסי שנלקח על ידי נזירים וגם על ידי לא – נזירים (במקרה זה על פי בחירה). והאתיקה הבודהיסטית כידוע לך הינה גם אתיקה של תודעה. אתה מוזמן לקרוא בעניין זה את תרגומו של אסף פדרמן לסוטרה של בני קלמה (פורסם בבלוג שלו ברשימות) וההסבר שהוא נתן כתשובה לשאלה לגבי הקשר בין קרמה, מעשה וכוונה. הנקודה המעניינת לדעתי בנוגע לבודהה זה שהוא לימד דרך להארה. הדרך כללה המון כללי מוסר כולל איסור על סמים (שהיו מותרים ליוגים הינדים בתקופתו). את זה לא אוהבים חובבי תורות הניו אייג' המערביים למרות חיבתם לבודהיזם והם מנסים לבצע אקרובטיקה שונה ומשונה כדי להסביר מדוע הם לא צריכים לוותר על התענוגות הללו שהבודהה יצא נגדם.
אהבתיאהבתי
הטקסט שלך זרק אותי ישר לשם – לעולם שבו בני האדם מתוכנתים ומווסתים מבחינה הורמונלית. בעיני חשוב בהרבה למנוע ייצור של תרופות שגורמות אושר מאשר שימוש בסמים בספורט. תרבות האינסטנט של היום שחוסר יכולת לדחות סיפוקים היא אחד מהמאפיינים העיקרים שלה, לצד בלבול גדול בכל מה שנוגע למוסריות וערכים. הצרה היא לא כשאדם אחד מתיר או לא מתיר לעצמו מתוך שיקול דעת (או שלא) לעשות שימוש בכימיקלים כדי להגיע לאיזשהו מקום, או סתם להנות. הצרה היא כשזה הופך לעניין קולקטיבי. הסיבה, לדעתי, שזה צורם כל כך, לפחות לי, היא האמונה שאנחנו כאן כדי לעשות מעט יותר מלהעביר את זמננו על כדור הארץ בנסיון לחשוב כמה שפחות, להתאמץ כמה שפחות. אם אנחנו עצובים, נפשע לעצמנו אם ניקח כדור כדי להתעלם מזה. יש סיבה לזה שאנחנו עצובים, ובכלל לא משנה אם לכדור יש או אין תופעות לוואי פיזיות. לא ייתכן שאין לו תופעות לוואי על הנפש, ברמה העמוקה ביותר. וספורט לא יוצא מכלל זה, כי גם ספורט הוא לא פיזי בלבד, וספורטאים הם לא מכונות להשגת נצחון. צריך קודם לשאול מה משמעות הנצחון הזה, מה מטרתה של התחרות הזאת. כשהמטרה אובדת, אין פואנטה.
אהבתיאהבתי
here's an old Yoga text, about the connection between mind (thoughts) and actions / manifested self:
Observe your thoughts they become your words
Observe your words they become your actions
Observe your actions they become your habits
Observe your habits theey become your destiny
אהבתיאהבתי
"לפתור את בעית התודעה" – מטרה נשגבת, בלי ספק. רק שהיא נופלת מחוץ לפוליטיקה המעשית. אולי אתה לא מתכוון לעסוק בפוליטיקה המעשית; אם כך, הניסיון לחרוץ דעה בשאלה המאד מעשית של סמי ספורט היה לא במקומו.
אם יש משהו שלמדנו מההסטוריה, זה שלכל היותר ניתן לפתור את בעית המעשים; כלומר, לכונן מערכת נורמטיבית שתיהנה מאמון כללי של האזרחים. האמון הזה נשען על הסכמה כללית שיש מעשים אסורים. לא ניתן להגיע לשום דבר שדומה להסכמה בדבר "מחשבות אסורות".
אני יודע שכיוונת למושג חלש יותר של אתיקה – איך ראוי לחשוב, במה ראוי לרצות. הבלבול נוצר משום ש"אתיקה" כזאת איננה יכולה להסדיר יחסים בין בני אדם. היא בגדר אידאל אישי, ומוטב לכל אדם לחתור לאידאל שמתאים לו. אבל היא לא יכולה להיות מצע לחיים משותפים – בדיוק משום שאין שום "אמנה חברתית" הנוגעת למצבי תודעה. וגם לא תהיה. אולי היה טוב שתהיה; אבל פיכחון הסטורי שווה כאן יותר מכל הפנטזיות.
אני בהחלט לא מקבל גם את הרעי ש"מצב תודעה שמחולל סבל הוא לא מוסרי. מצב תודעה שלא מחולל סבל הוא מוסרי. זאת בדיוק האתיקה שהציע הבודהה." אוקיי, אני לא בודהיסט.
בדוגמה שהבאתי, המוסריות של האקט היתה מנותקת מן המצב התודעתי שהוביל אליו. החוק הפלילי אומנם מכיר בחשיבות הכוונה בקביעת האחריות המוסרית. אבל שים לב – אב שרוצח את בתו מתוך דאגה או אהבה לה (על פי הכרתו) – הוא עדיין רוצח. רגשות נעלים לא מבטיחים מעשים נעלים.
בכלל, אין פשר לביטוי "מצב תודעה מחולל מעשה". מי יודע בכלל איך מתחוללים מעשים. מסתורין גדול. גם אם מדובר בסיבתיות דטרמיניסטית (ויכוח גדול כאן, כידוע), מדובר בצירוף של כמות אדירה של גורמים המשתקללים בכל פעולה אנושית. אף אחד מהם אינו "מחולל" אותה.
וזאת עוד סיבה, לא מבוטלת בכלל, להעמיד תורת מוסר על מעשים ולא על תודעות.
בסוף דבריך אתה חוזר על הרעיון הבודהיסטי שאין אני נפרד מן העולם. ידוע, אבל לא ממש עוזר כאן. במובן העמוק, נניח שאין. במובן הפרקטי, ודאי שיש. פלוני יכול להכאיב לפלמוני במזיד. באותו רגע, פלוני מפיק הנאה, ופלמוני סובל. אולי ברמה קוסמית כלשהי, הם אחד, אבל ברמת החוויה של הרגע, הם מאד שונים. ותורת מוסר שאינה מסוגלת לרסן את הראשון כך שלא יפגע בשני (ואפילו הראשון חווה רגשות ומצבים מנטליים נעלים תוך כדי כך!) – אין בה תועלת.
לסיכום: יכול מאד להיות שהויכוח ביננו קטן ממה שנדמה. אתה משתמש במושג אתיקה במשמעות מאד רחבה (אולי פרה-מודרנית) ואני במשמעות צרה, פוליטית יותר. אם כך, חשוב להבהיר איפה עובר הקו בין אתיקה "תודעתית" ואתיקה "פוליטית". אם אתה מתעקש שאין קו כזה – אז בכל זאת יש לנו ויכוח רציני.
אהבתיאהבתי
@אהרן: אפרופו טלוויזיה vs סמים, טימותי לירי אמר פעם שלאמריקאים יש חרדה עמוקה ומושרשת מפני כימיקלים משני תודעה, ולהיטות עזה באותה מידה לטכנולוגיה. זאת אחת הסיבות שבערוב ימיו הוא זנח את הלסד לטובת המחשב ככלי להרחבת התודעה.
פו: אני נוטה להסכים עם הפסאודו-באבא שלך. המחשבה הראשונה שלי למקרא מילות הפתיחה של הפוסט היתה שמסופקני שהמדע יצליח לזקק תרופה פלאית באותה מידה כמו קנביס.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שהוצאת כמה דברים שאמרתי מהקשרם. ודאי שאני לא מתכוון "לפתור את בעית התודעה" באיזשהו מובן לבד מכך שכפי שאמרתי הבעיה הזאת קודמת סיבתית לבעית המעשים. עוד ברור שאני לא מתכוון לוותר על חוקים וכללים של התנהגות (אגב, גם הבודהה לא ויתר, דבר ששוכחים היום רבים). ברור שעדיין יהיו חוקים והכרעות מוסריות בנוגע למעשים.
נכון הוא שאתיקה של תודעה היא אידיאל אישי, ונכון שאתיקה של מעשים בונה חברה. אבל כאמור, אני לא מוותר על השניה, אלא רק מצביע על הצורך בכינון הראשונה בנוסף אליה.
בקשר להערתך על איך מכוננים מעשים, אני מקווה שאתה צוחק. התכוונתי רק לכך שמישהו שרע לו נוטה לעשות רע, כפי שכתבתי. אני לא מבין איך הגעת לסוגיות של סיבתיות דטרמיניסטית.
בנוגע לאין-אני וכו', ודאי שבמובן הפרקטי יש וזה משנה. אבל שוב, אני חושב שגם משנה מהי האמת העמוקה יותר, בעיקר מכיוון שאנחנו יכולים לדעתי לדעת אותה. אולי אתה לא מאמין שניתן לדעת אותה. אם אכן כך, אולי זוהי נקודת המחלוקת העיקרית בינינו.
אהבתיאהבתי
אני מדבר כחובב וכותב ספורט – מבחינתי, כל אמצעי שאינו מזיק בעליל (כמו שימוש בלתי מבוקר בסטרואידים ובסטרואידים מסוימים במיוחד), ושהוא זמין לכל ואינו מהווה יתרון סודי למתחרה, צריך להיות מותר.
אדגר דווידס, שסובל מבעיית עיניים, שלח את הטיפות שלו ל-27 מעבדות שונות שאמרו לו שהסטרואידים שבטיפות שלו אינן חורגות מהמותר. בפיפ"א חשבו אחרת והשעו אותו לשנה וחצי. זה הרי מגוחך ונלעג – אני משתמש בטיפות עיניים עם סטרואידים כשהעדשות שלי עושות לי גירוי, וספורטאי ברמה עולמית אסור לו? ברור שמדובר בקשקוש המושפע רבות מדוגמת המלחמה בסמים.
אהבתיאהבתי
אחד הגורמים להתנגדות לסמים לספורטאים הוא הפגיעה בבריאות לטווח ארוך. אם סמים היו מותרים, הרי כל ספורטאי היה חייב להשתמש בהם – אחרת, אין לו סיכוי. בכך הוא יביא על עצמו נזק בריאותי בלתי הפיך.
זה כמו האיסור להכות במקומות מסוימים באגרוף.
אהבתיאהבתי
בקשר לסמים בספורט,
הנקודה המכריעה לדעתי היא, שארגוני הספורט מציבים גבולות ברורים בכל דבר, כדי שהתחרות תהה "הוגנת" או "בין שווים" כך שהמוכשרים הם שינצחו.
לכן למשל בין השאר יבטלו בקרוב את בגדי הים המציפים.
הגבולות האלו שנקבעים על ידי ההתאחדויות השונות הם פורמליים ויכולים להשתנות עם שינוי המערכת או השקפת העולם או הרייטינג.
הסמים הם מקרה פרטי בתוך מערכת של התחכמויות לגבולות המוצבים שכל הזמן מערכת הספורט מנסה לבנות כדי לגרום להצלחת אלו שהיא מייצגת.
מערכת הספורט נתפשת בעיני רבים כמערכת בעלת יכולת או השפעה חינוכית, הן על הצעירים והן על מבוגרים, בכך מעניקים לספורט אלמנט שחודר אל "מערכת המוסר" מעבר להנאה הבידורית שבאירוע.
מכיוון שרוב החברה, בצדק או שלא, מתייחסת בעוינות לסמים, ובמיוחד המערכות השלטוניות שמפחדות מאיבוד שליטה של הפרט על עצמו, ושל המערכת על הפרטים, הרי הדעה הרווחת היא- את הגבולות של הספורט להניח לפני השימוש בסמים…
אהבתיאהבתי
בקשר למוסר,
אני רואה את זה אחרת מעידן. הגישה של עידן מוצאת את הגבולות שלה כאשר מנסים לכמת את הסבל ולהעריך סבל כנגד סבל. מצד שני קשה לי לקבל אתיקה של תודעה כי כאן אני מגיע לבעיה בסיבה לקיום המוסר.
בקיצור, כראוי לטוקבק… :),
האדם ינסה מטבעו להשיג רווח על חשבון החלשים.
המוסר אלו מערכת חוקים שנועדה להגן על החלשים מפני החזקים, בגלל תכונה זו של האדם.
נדמה לי שדתי, תקן אותי תומר אם אני טועה, יטען שלאכול כשר לא קשור למוסר אלא למילוי רצון האל, ולעומת זאת לא תחמוד אשת רעיך, או כללים דומים יחשבו כ"מוסר"
מכאן נראה לי שאפשר לחשוב שהמוסר הוא מערכת פרקטית. מערכת עם תכלית מעשית. כך שהתודעה לא ממש חשובה לקיומה, אלא המעשים עצמם…
משהו כזה…
אהבתיאהבתי
(אני כותב על הספורט אבל לדעתי ההארות מתאימות גם לחברה בכלל)
"ספורט" כפי שאנו מכירים אותו כיום בעולמנו הוא גם תעשייה.
כתעשייה הוא שואף לרווח וחייב לכלול שיקולים כלכליים באופן ניהולו.
תעשיית הספורט שואפת לצריכה מקסימלית של מוצרי הספורט.
האלמנט הפסיכולוגי העיקרי (לדעתי) שמניע את צריכת הספורט הוא רגש התחרותיות.
ככל שהמתחרים בענף ספורט יוצאים מנקודת מוצא שיוויונית יותר, התחרותיות גדולה יותר והמוצר של התעשייה מבוקש יותר.
תעשיית הספורט תשאף לפיכך למקסימום שליטה ויכולת ויסות של האלמנטים שמשפיעים על השיוויוניות הנ"ל.
תעשיית הספורט מגדירה לפיכך חומרים "אסורים" וחומרים "מותרים" לפי היכולת שלה לשלוט בהשפעה שלהם על ארועי (מוצרי) הספורט אותם היא מוכרת.
לסיכום ניתן לומר שלתעשיית הספורט חשוב להגדיר באופן בולט את "קו ההתחלה של המרוץ" כדי שכולם יתחילו מאותה נקודת מוצא והתחרותיות (קרי רווחים) תהייה מקסימלית.
אין כאן הרבה שיקולים אתיים.
אהבתיאהבתי
תומר ועידן,
עוררתם את סקרנותי בנוגע לליבוביץ'.
אם אינני טועה, בתגובה לשאלה מיהו יהודי? נהוג לצטט את ליבוביץ' כאומר ש-"יהודי הוא מי שמקיים תרי"ג מצוות".
האם, לפי הבנתכם את ליבוביץ' , תרי"ג המצוות (בהקשר הנ"ל) הם אתיקה של "תודעה" או אתיקה של "מעשים".
אהבתיאהבתי
תרי"ג מצוות היא ודאי אתיקה של מעשים, לא? מה שמצווה לעשות הוא "טוב", ומה שאסור הוא "רע" (ליבוביץ היה גם אומר שמה שמצווה לעשות הוא טוב מ-פ-נ-י שהוא מצווה, ולא מצווה מפני שהוא טוב. כלומר זה לא שאלוהים התבונן בעולם, ראה מה טוב לעשות ועל פי זה נתן את התורה, אלא התורה היא שמכוננת בעולם את הטוב והרע. לכן, אגב, גם לאכול כשר זה "טוב" על פי ליבוביץ). בכל מקרה, אין כאן שום קשר לתודעה. יכול יהודי לחשוב מה שהוא רוצה, זה לא משנה. משנה רק מה שהוא עושה.
אבל ליבוביץ טעה. יהודי הוא לא רק מי שמקיים מצוות. זאת הקצנה חסרת טעם של מימד אחר של יהודיות והכללתו על ומעל כל האחרים. לליבוביץ היו הרבה מעלות, אבל הוא לא ממש נתן לעובדות להפריע לו כשהוא רצה לטעון טענה מסויימת.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
תרי"ג מצוות מכילה אתיקה של מעשים ואתיקה של תודעה כלומר היא שלמה (לא אומר שמושלמת).
אפילו בעשרת הדיברות תמצא לא תרצח שזו לפי השקפתך אתיקה של מעשים ויש שם לא תחמוד וזוהי בתודעה (התשוקה היא תודעה) ולכן זו אתיקה של התודעה
אהבתיאהבתי
מאמר חשוב ומצוין. תודה. באופן כללי, אני מסכים עם הרעיונות המרכזיים שלך, ואני חושב שאלו כמה מהשאלות המרכזיות של זמננו, שהתנועה הפסיכדלית התחילה לעסוק בהן עוד בשנות החמישים. הנושא נידון עוד בהרחבה בספרי טכנומיסטיקה.
עידו
אהבתיאהבתי
הסוגיה העיקרית שדיברה אליי בדבריך היא סוגית הפגיעה העצמית. אנחנו גם אוסרים, במידות מסוימות, על אנשים להתאבד, או לאבד את התיאבון (אנורקסיה) או לנסוע ברכב בלי חגורת בטיחות.
לי זו סוגיה מאוד מורכבת, כי אני תומך נלהב באוטונומיה אבל יש הרבה מקרים ברורים של אנשים שפוגעים בעצמם בדרכים מזעזעות שזה פשוט מזעזע. אני הרגשתי את זה לאחרונה כשראיתי כתבה על אורן זריף והאידיוטים שהולכים אליו ומשלמים לו אלפי שקלים כל אחד בשביל קשקוש מטומטם. אבל הי, אוטונומיה, אם זה עושה להם טוב לפגוע בעצמם.
המזל עם סמים של ספורטאים זה שאלו לא גלולות קסם שהופכות אותך בין רגע לחזק או מהיר, בלי הרבה עבודה קשה לא תהפוך לעל-אדם, כך שלרוב האנשים הם לא רלוונטיים, חוץ ממספר מצומצם של משוגעים לדבר, ואם ככה אני אומר תנו להם להשתגע כל עוד הם פוגעים רק בעצמם.
אהבתיאהבתי
ועם זאת אורן זריף הוא נוכל וצריך לעצור אותו ואת האידיוטים שהולכים אליו כי הוא בעצם מרמה אותם וגונב מהם בהבטחות שווא ומצג שווא, לא שהם חפים מאחריות, אוטונומיה כאמור, אבל אדם כזה צריך לשאת באחריות לחדלונו.
אהבתיאהבתי
הביג דיל עם מריחואנה?!
על שום מה סגידת היתר לסם הלא מדהים הזה. אשמח אם המגיבים-חובבים ישתפו בלמה הם כל-כך מעריצים את השאכטה.
התאוריה שלי בנושא, היא שהגאנג'ה פשוט נותנת למעשן מסגרת "תרבותית". עולם דימויים רווח שהמריחואנה (וסמים אחרים, נגיד אסיד) יושבים בהם. כמו ש"גבר" מעשן טבק, שותה אלכוהול וכו'. אז אדם "רוחני/חתרן" מעשן.
אהבתיאהבתי
תודה על ההזדמנות להשתמש בציטוט המשובח שלהלן על מריחואנה רפואית, וליתר דיוק על הירידה בשימוש בשלל סוגי תרופות כתוצאה משימוש במריפואנה:
In the most recent issue of O'Shaughnessy's, one doctor reported that his cannabis patients had either stopped or cut back their use of "analgesics of all kinds [including] Tylenol, aspirin, and opioids; psychotherapeutic agents including anti-anxiety medications, anti-depressants, anti-panic, obsessive-compulsive, anti-psychotic, and bipolar agents; gastrointestiminal agents including anti-spasmodics and anti-inflammatory medications; migraine preparations; anticonvulsants; appetite stimulants; immuno-modulators and immunosuppressives; muscle relaxants; multiple sclerosis management medications; ophthalmic preparations; sedative and hypnotic agents; and Tourette's syndrome agents."
מתוך מאמר מרתק על הלגליזציה הזוחלת של מריחואנה בארה"ב:
http://money.cnn.com/2009/09/11/magazines/fortune/medical_marijuana_legalizing.fortune/index.htm
התיאוריה שלך, כבודה במקומה מונח, אבל יכול להיות שהיא נובעת מעולם הדימויים ש*אתה* יושב בו? העובדות מוכיחות שזה הרבה מעבר למסגרת תרבותית.
אהבתיאהבתי
ככה? ואני לא ידעתי?
(ואולי יותר טוב שלא ידעתי? כי עכשיו אני ארסס ואתמכר)
:-)
אהבתיאהבתי