צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.
טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.
שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)
עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.
המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.
לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)
טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.
ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?
אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.
טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).
כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.
אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.
ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.
גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.
בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:
רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)
איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).
אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.
גמר חתימה טובה.
[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]
לולאת האל 
איזה פוסט נהדר, תודה רבה.
אהבתיאהבתי
לקרוא את טיילור זו באמת חוויה. ארוך וקצת רפטטיבי, אבל חוויה. אני ממליץ לך לשים את ידיך על הביקורות שכתבו ריצ'רד רורטי (אוהד אך מסוייג) וג'ודית שקלר (ארסית ומשעשעת). האחרונה כתבה רבות על מונטסקייה, אז בכלל שווה.
אהבתיאהבתי
זו תמצית האמונה הישראלית – וירא כי טוב. ללא המשמעות המוסרית, עיניים להם ולא יראו. וזוהי משמעות עבודת האהבה. הטוב קיים בכל בחירה שלנו. האצילות הבריאה היצירה והעשייה כולם מופנים לכיוון הטוב. וכן חכמה שבה רחמים גמורים היא מעל בינה הרציונלית שממנה הדינים.
חתימה טובה…
אהבתיאהבתי
תמהני
אהבתיאהבתי
אהלן,
אחלה דברים, מעניין מאוד.
יש אבל המון נקודות לא פתורות (כפי שאפשר כמובן לצפות ממאמר באינטרנט… :))
יש כמה הנחות יסוד כמו למשל שהאלוהים בהכרח מוסרי, שהדת מוסרית, או שיש דבר כזה מוסר, שלא חייבות להתקיים ומנגד הן גם לא ברורות בהגדרתן.
לגבי החברה האנושית, אפשר להתייחס לזה, מההיבטים שעלו כאן, גם באופן "דרווניסטי". אם מוצאים זן של פרפרים לבנים במקום מסוים, זה לא בהכרח בגלל שלא היו פרפרים כהים, אלא כי אלו לא החזיקו מעמד. השאלה הבאה היא למה ?
כך אפשר, גם לדעתי, להתייחס לגבי החברה.
זה שהחברה הייתה דתית בעיקרה, זה לא בגלל שלא היו חברות חילוניות, אלא בגלל שאלו לא החזיקו מעמד.
והשאלה- למה?
הדת, המוסר, המדינה וכל הארגונים השונים הדומים, הם מערכות שנוצרו כדי ליצור סדר בסך כל הכוח שקיים בחברה. לדעתי, האדם לא "טוב" מטבעו, להפך. יש אנשים בעלי כוח ויש כאלו בלי. או אולי, יש איזו מסה של כוח שמסתובבת בחברה ושחלק מהאנשים לוקח אותה תחת בעלותו. כל המערכות שנוצרו במשך השנים, הן כדי לדאוג לכך שבעלי הכוח יוכלו לשמור על כוחם.
המערכות מנסות להגיע לשיווי משקל בו החזקים מקבלים את מה שהם רוצים, ובאותו זמן החלשים לא מעוניינים או לא יכולים להתמרד. בגלל שטוב להם יחסית, או בגלל שה"עונש" מהחזקים יהיה קשה.
ברגע שהחזקים עוברים את הגבול הזה יש מרידה. מנגד, אם הגבול מטיב מידי עם החלשים, החזקים יצאו מצד אחד פריירים, ומן הצד שני הם בסכנה שהחלשים יתחזקו וייקחו את מקומם.
לכן המערכת החברתית תמיד דאגה לחוקים ומעשים שונים שיגדירו את הגבול העדין הזה.
עד היום.
לא ברור תומר, למה אתה מתכוון במילה מוסר ולמה האחרים, ולכן קשה להתייחס… בכל אופן אולי אפשר להגיד ש:
המוסר אלו חוקים שממציאים מידי פעם כדי למנוע מהחזקים להרוס את החלשים, כדי שאלו ימשיכו להתקיים ולסבסד את החזקים, ומצד שני לא יתמרדו בחזקים על מנת להיות בעצמם חזקים.
המוסר של הדת היהודית וגם של הנוצרית, באופן כללי, בעצם מתנגד לדרך האלוהים ולא הולך אתה. אלוהים הצהיר על כוונותיו כשברא את העולם. ואם כוונותיו היו שהחתול תופס את העכבר, ובהמשך הכרחי שהחזק מכה את החלש, הרי חוקים נגד זה הם דווקא יציאה נגד האלוהים, שלפי מחשבה זו בהגדרתו לא יכול להיות מוסרי.
משהו כזה.
אהבתיאהבתי
מוסר האדם ומוסר האל נבדלים באופן איכותי וכמותי, אך לא באופן מהותי. עץ הדעת טוב ורע הרי נאכל בסופו של דבר והעיניים נפקחו. כלומר, מוסר הוא עניןן של תודעה וידע. זהו גם מסר מרכזי בהרבה תיאולוגיות א-מוסריות כביכול. אך נדמה שהיהדות ניסחה זאת באופן הנועז ביותר: ושכנתי איתם בטומאתם. זו משמעותה השניה דל ברית האהבה = אהבה שכזו אפשרית רק בין שווים!
אתה כותב: "טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי."
האין המתח הזה בין המושג (המושכל) והנחווה (המורגש) הוא אותו מתח בסיסי הנרמז בדמויות אדם וחוה?
אהבתיאהבתי
המגיבים, אנא ממכם, למדו קצת מתומר, ותכתבו באופן בו כל אדם אינטלגנטי יוכל להבין אתכם, יכול להיות שיש לכם דברים נפלאים להגיד אבל התהודה שלהם מוגבלת בגלל המילון החדש שאתם ממציאים בכל תגובה, נסו להיצמד למונחים שנהירים לכל הדיוט משכיל.
אהבתיאהבתי
תומר, אתה כותב כי האדם זקוק "למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי" בטענה זו יש כבר הנחה סמויה שהאדם הוא יצור אינדוידואלי הזקוק להכוונה. ניתן גם לראות באדם יצור חברתי השייך לקבוצה ואילו מעשיו מוכתבים על ידי כללי הקבוצה אליה הוא שייך. כלומר אדם ינהג בממוצע לפי הנורמה שמכתיבים שכניו וחבריו. לפי תפיסה זו אין אדם נבחן כנגד אמת אבסולוטית או מוסר אבסולוטי.
אם האדם נבחן כפרט וזוהי לטעמי תפיסה מודרנית, בה האדם אינו מוגדר כחלק מקהילה ומשפחה או מסורת הרי האדם כיחיד, מחפש את משמעות הדברים. בראי זה המדע מספק תמונה אלטרנטיבית לעולם פשוטה יותר וברורה יותר הצמונה של לפלס ללא ההיפותיזה המיותרת. אמנם המדע אינו מראה לאדם כיצד לנהוג אך הוא מסביר לו מדוע העולם פועל כפי שהוא פועל.
אהבתיאהבתי
אני לא רואה איך בטענה שהאדם זקוק למצפן מוסרי יש הנחה שהוא יצור אינדבידואלי. אין הנחה כזו. ובכך אופן, המדע לא מספק מצפון מוסרי (אלא רק תיאוריות לגבי תופעות שונות ביקום), ולכן אם הטענה ההיא נכונה המדע לא מספיק.
אהבתיאהבתי
תומר, השאלה אליה התכוונתי הינה מה מכתיב את אופן פעולתו של אדם? אפשרות אחת הינה שפעולותיו מוכתבות על פי מצפן מוסרי הן שקובעות עברו מה טוב ומה לא. תחת הנחה זו האדם נשפט בפני אלוהיו או מוסר אבסולוטי כלשהו.
גישה זו מדברת על הפרט כיחיד האחראי לגורלו.
אפשרות נוספת שוללת את חופש הבחירה ומניחה כי פעולות האדם נקבעות לפי החברה אליה הוא נולד הן מגדירות עברו את הטוב והנכון כמו גם את השגוי והרע. האפשרות לערער ולהרהר בתכתיבי החברה היא תוצאה של החברה המודרנית ובכלל זה הדמוקרטיה השמה את הפרט במרכז העולם. לפני אי אילו שנים לאדם לא היה פנאי להרהר במה מכתיב את חייו וגם לו הרהר בכך לא הייתה ביכולתו לשנות זאת. גישה זו מניחה כי המצפן המכתיב את פעולות האדם הוא מצפן חברתי שאין ביכולתו של היחיד לשנותו.
לגבי אדם שכן יש באפשרותו לשאול שאלות על העולם, אחת השאלות הצצה ועולה היא מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים? האם הדברים שקורים לו אישית הם תוצאה של שכר ועונש או שמא בבסיסם עומד הסבר מדעי. ברגע שאדם חושב שהוא מבין מדוע דברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים הואמגדיר לעצמו אופן פעולה בעולם שיכתיב לו כיצד עליו לנהוג כדי למלא את רצונותיו
רק בחברה המודרנית לכאורה יש לאדם חופש לבחור את אופן חייו בנפרד מכבלי החברה והמסורת.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד, אך לא לא כל הבנתי את הקשר בין הרישא לסיפא: האם אתה מביא את התפיסה של טוקוויל כמנוגדת לזו של טיילור? האם טוקוויל מתנגד לתפיסה האחדותית או פשוט מתאר תאור נייטרלי לנפשו הדמוקרט המודרני, המשוחרר מהשאיפה המטאפיסית-דתית לאמת אחת?
אהבתיאהבתי
אהוד,
אני מבין אותך עכשיו, אבל עדיין לא מבין איך המדע יכול לענות על הצורך של האדם במסגרת מוסרית. האם המדע מגדיר לדעתך מה טוב ומה רע? לדעתי לא, אלא את זה יכולה לעשות הפנייה לרציונל, או לרגש/יצירתיות/ספונטניות, שטיילור חושב שמהוות תחליף לאלוהים כמקור מוסרי.
של,
לא הבאתי את הציטוט השני כמנוגד לראשון, אלא מפני ששניהם מדברים על מערכת היחסים שבין הרציונליות לאלוהים. בשביל טיילור אין הכרח שתמונת העולם הרציונלית תשלול קיומו של אלוהים, אלא אם נחשיב את אלוהים כדבר. בשביל טוקוויל תמונת עולם רציונלית גוררת אותנו לראייה פנתאיסטית של האל, כלומר אלוהים באמת אינו דבר, אלא סך כל הדברים, או "היקום" עצמו. כך או כך, קשה לרציונליות להשלים עם אלוהים כבורא הנמצא לכאורה מחוץ לעולם. טיילור אולי באמת לא מאמין בדבר כזה. טוקוויל יאמר שמה שמונע מאיתנו להאמין בכך זו הגאווה של השכל.
אהבתיאהבתי
לגבי ההוכחה של דקרט. אני חושב שתפיסת השלמות נובעת מיכולת ההפשטה (אבסטרקציה) שלנו. כמו שכתבה פה בתגובה לפוסט קודם, כלב זה מודל, אבסטרקציה, שמבוססת על תכונות ומייצרת קיטלוג לאובייקטים מסוימים במציאות. כמו שבחשיבה שלנו יש כלב אידיאלי (אידיאלי זה לא במובן של הכי טוב, אידיאלי זה במובן של מופשט) כך גם יש תפיסה מופשטת של זמן ומרחב ומכאן מודעות למושגים של נצח ואינסוף, שהם נגזרות של האידיאל של זמן ומרחב.
בעיניי, אני חושב כמו אהוד, מוסר הוא לא עניין אינדיבידואלי אלא עניין חברתי יחסי. סובייקטיבי, אם תרצה. דת, כמו שקליפורד גירץ הגדיר אותה, באה קודם כל לענות על אי ודאות, לתת תשובות במקומות שאין לנו תשובות. לתחושתי זה בדיוק מה שאתה וטיילור מדברים עליו, מוצאים כל מיני מקומות שלדעתכם ההסברים הרציונליים לא מספקים וחוזרים לאקסיומה שלפיכך התשובה היא אלוהות. אני מעדיף במצב דומה להגיד שאני לא יודע. אני מכיר במגבלות הידע והמחשבה ושואב שקט נפשי ביחס לשאלות ללא תשובה מעצם זה שאין לי תשובה.
אהבתיאהבתי
מה שהתכוונתי להגיד בזה שהמוסר הוא חברתי זה שהחברה והתרבות מספקת מסגרת מוסרית, לא המדע בפני עצמו. וגם לא השכל או הרגש בפני עצמם. שמתי לב שהרבה פילוסופים מתפתים לכך, להתמודד עם כל שאלה במישור האישי. אולי מתפתים זה לא המילה הנכונה, כי בעצם מהי הפילוסופיה אם לא בדיוק זה? למצער זה אומר שלעיתים פילוסופים מחפשים תשובות במקום הלא נכון, ואז כשגם לא מוצאים תשובות מספקות מניחים שאין תשובה, או במקרה הזה שהתשובה היא איזו ישות, או אינות, ערטילאית חסרת משמעות מלבד סיפוק הצורך באיזושהי תשובה.
אהבתיאהבתי
לגבי אותה "הוכחה" של דקרט, השאלה היא באמת אם אפשר להגיע אל האינסוף או אל הנצח על ידי אבסטרקציה. אולי כן. דקרט בכל מקרה חשב שלא. אני עצמי לא יודע.
לגבי אלוהים וכו', טיילו רהרבה יותר מתוחכם ממה שאתה מתאר. הוא יוצא קודם כל מתוך הנחה שכולנו "יצורים מוסריים" כפי שכתבתי. מכאן הוא יוצא וכו'.
לבד מזה, אני מציע לך להתייחס אל ברי הפלוגתא שלך באותה רצינות שאתה מתייחס אל עצמך. במקרה הזה יהיה פורה יותר מצידך להניח שטיילור, ואולי אפילו אני, מסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות לא פחות טוב ממך, ושלא זאת הסיבה שאנחנו ממציאים את אלוהים.
אהבתיאהבתי
אני בטוח שטיילור ואתה מסוגלים להתמודד עם חוסר ודאות בדיוק כמוני. לרגע לא ניסיתי לרמוז שחוסר ודאות מבלבל אתכם בעוד שלי יש תשובות. אולי אתה חושב שאין פה שום קשר לחוסר ודאות, שאתה לא מונע לאמונה באלוהות כמקור המוסר מתוך איזושהי חוסר ודאות. אני לא בא ואומר לך מה אתה חושב, אני יותר מנסה לשער שכמו בהרבה שאלות שנוגעות לדת, חוסר ודאות משחק פה תפקיד מרכזי. אצל כולנו, אני בוודאי לא חסין.
שאלת מקור המוסר מעלה ברובנו מידה מסוימת של חוסר ודאות. רבים מאיתנו שואלים את עצמנו בשלב כזה או אחר בחיים "למה לי להיות טוב", גם כשזה קשה יותר, גם כשזה פחות מתגמל, גם כשמי שרע לא נענש. אחד הכיוונים המתבקשים לחפש תשובה זה במקור המוסר. אם אני מאמין בחשיבות או בעוצמה של מקור המוסר, שאני חלק ממערכת גדולה יותר שבה הגיוני להיות טוב גם כשזה לא משתלם, זה נותן למערכת המוסר תוקף חיצוני. לזה בעיקר כיוונתי בדברים על חוסר ודאות שמוביל לאמונה באלוהות, לא התכוונתי שהאמונה שלכם מבוססת על פחד ילדותי.
הנושא הזה זה מזכיר לי את החשש שדתיים רבים מבטאים, שבלי אמונה באל תשרור אנרכיה, כי לשיטתם האל הוא קובע הסטנדרטים של מוסר והמעניש הראשי, ובהעדר אל האנושות יתומה. אבל גם אם האנושות יתומה מאב, האנושות לא לבד. יש לנו אלו את אלו לשאוב מאיתנו כוח וצידוק למערכת המוסר שלנו.
יש משהו מתנשא בעמדה הדתית הזאת, שלחילונים אין ערכי מוסר חזקים כי הם לא מאמינים באל, כמו המחשבה שהחילונות היא עגלה ריקה. אני מניח שהטון ששמעת בדבריי שמזלזל באמונה באלוהות הוא מתוך ריאקציה הזאת. בכל מקרה לא התכוונתי לזלזל באמונה שלך או של טיילור.
אהבתיאהבתי
כמובן שגם האמונה שלי במוסר כמערכת חברתית היא מציאת תוקף חיצוני למוסר האישי במערכת שגדולה ממני.
אהבתיאהבתי
העניין שונה ממה שאתה מתאר. טיילור לא מחפש מקור למוסר. הוא אומר שהמקור למוסר בחברה המערבית היה באופן היסטורי פנומנולוגי האל המונותאיסטי. מכאן, ומההנחה שאנחנו יצורים מוסריים, הוא מסיק שחייב להיות למקור הזה תחליף, אם יש חילון.
אהבתיאהבתי