ראמש מרביץ תורה. תמונה שצילמתי לפני שנתיים
רק לפני פחות מחודשיים ראיתי אותו. הגעתי בזמן ביקור-חולים לאחד מבתי החולים הפרטיים של בומבי, שם הוא אושפז בגלל שבר באגן. מולי נגלה הודי צנום, ממש כחוש, בן 92, מכוסה כולו בסמיכות ומוקף בבני משפחה. ומחייך. למרות שההנחה היתה שהוא סובל מכאבים, רוב הזמן הוא נראה משהו בין שליו לאדיש. אבל כאשר ביכרתי אותו לשלום הפציע על פניו אותו חיוך ידוע שלו, הפציע והאיר אותי כולי. אני מיד התנצלתי שבמרוצה להגיע אליו שכחתי להביא מתנה (והרי לא מגיעים אל הגורו בידיים ריקות), והוא רק צחק ואמר שטוב שלא ביזבזתי כסף. נשארתי לידו שעתיים, נהנה מנוכחותו, ובסוף שעות הביקורים בירכתי אותו לשלום. לא היה לי קשה לנחש שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. שלשום, ב-27 לחודש, הלך לעולמו.
לאורך שלוש-עשרה השנים האחרונות היה ראמש בלסקר אחד המורים שלי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הדרך הרוחנית. פגשתי אותו לראשונה ב-1997, בביתו בבומביי, ומאז בכל פעם שהייתי בהודו קפצתי לביקור. ראמש, אולי תלמידו הידוע ביותר של ניסרגדתה מהארג', היה, לאחר שזכה לדעת את עצמו בנוכחות רבו, אחד המורים היותר מתוחכמים מבחינת תורתם. הסאטסאנגים איתו בשנים ההם נדמו יותר להרצאות פילוסופיות על טבע המציאות (לעיתים בליווי סרטוטים!). מלכתחילה גם ניכר טוב לבו ונדיבותו, כאשר היה פותח את ביתו לזרים ובוקר בוקר מקדיש שעות לכל מי שרצה לשתות ממעיין חוכמתו (בין תלמידיו, אגב, היה גם אחד לאונרד כהן).
עם השנים אותה נדיבות רק הלכה והתגברה, כאשר על אף גילו המתקדם היה ממשיך, בוקר בוקר, שבעה ימים בשבוע, לקבל זרים אל ביתו ולשוחח על הדרך אל האושר. תורתו, מאידך, הלכה והפכה פשוטה (ואף, בשנים האחרונות, פשטנית משהו לדעתי), והוא הודה שזה מפני שנואש מכך שרוב האנשים לא מבינים אותו. אבל גם מי שלא הבין, נהנה מנוכחותו העוצמתית, הקורנת, שלא לדבר על הצחוק המעורר שלו. הוא כתב כשלושים ספרים, ומספר עצום של אנשים רכש ממנו דעת ונדחף אל החירות. ברור לי שאני חב לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.
כך כתבתי היום בבוקר במעריב (כן, באמת גם כתבתי את זה היום בבוקר, עוד לפני הריצה לביה"ס), ולרשימה שם מצורפים קטעים מראיונות שערכתי איתו לפני שנתיים ולפני ארבע שנים. אני רוצה לכתוב כאן עוד כמה דברים.
ראשית, עד כמה שכל אחד שמת הוא "אחרון המוהיקנים", גם ראמש הוא כזה כמובן. בכל זאת גורו הודי, נצר אחרון לשושלת מפוארת, תלמיד ישיר של ניסרגדטה, אדוויטי במקורותיו וברהמין במוצאו. עם מותו של אג'א לפני כמה שנים אני כרגע לא יכול להיזכר באיזשהו גורו הודי (ניאו-)אדוויטי חי. קשה להניח שלא יקומו נוספים, ובכל זאת, זהו סופה של תקופה.
יחד עם זאת, קשה אבל חשוב לי לומר שראמש לדעתי היה בעל פגמים, בתורתו ובהתנהגותו. לדטרמיניזם המוחלט שבו דגל אני לא מסכים. גם לא לכך שכל תכלית החיים היא השגת שקט נפשי. גם לא לניהיליזם המוסרי שלו (כתבתי על זה בסוף הרשימה הזו). בהשלכה מכל אלה, אני גם לא מוכן לקבל קווים מסויימים בהתנהגותו (מה? נחשו. רמז: הוא היה גורו).
אבל יש בו גם קווים שכאילו מתעלים מעל לכל זה. הוא כן היה נדיב, ונעים. הוא היה מוכן להסביר שוב ושוב את אותו דבר לכל מי ששאל. הוא ניסה להתאים את תורתו לקהל (לדעתי, כאמור, הוא הלך עם זה רחוק מדי). והיתה לו נוכחות יפיפיה, קב של קדושה שהיה נסוח סביבו. בתחילת דרכו הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך: גורו הודי אדוויטי שמדבר אנגלית שוטפת ומוכן להפליג לדיונים מטאפיזיים ערטילאיים, להתפלפל על טבעה של המציאות במעגלים הולכים ומתעלים, הולכים ודקים – פעמים רבות עד ללא מוצא.
אהבתי אותו, ואני חושב שהוא אהב אותי. על שום נטייתי להתווכח היה אומר שאני ממש כמו ברהמין צעיר (הוא עצמו לא הוריד את השרוך הקדוש כל חייו), ובשנים האחרונות סמך עלי והפנה את מי שלא הבין אותו לדבר איתי אחרי המפגש. קיבלתי ממנו רעיונות, חיוכים, ומסרים שעברו ממנו בשתיקה, בנוכחותו, ושחדרו לעומק הוויתי. מכל אלה גדלתי. מי יתן ונוכחותו תמשיך ותשפיע משפעה.
לולאת האל 
מאחורי כל פולחן האישיות הגדול הזה מסתתרים אנשים קטנים שעושים כסף מתמימותם של אנשים שאיבדו את דרכם.
אהבתיאהבתי
באמת שכחתי לציין שהכניסה לביתו של ראמש היתה חופשית והוא מעולם לא גבה ולו רופי.
אהבתיאהבתי
אבל ציינת שלא נהוג לבוא בלי כמה ג'ובות, ואני בטוח שההודי המתוחכם הזה עשה כסף לא רע מהרוחניות שלו.
מזכיר לי את הסרט של זאב רווח שבו הוא מתחפש למהרישי כדי לגנוב ממנו את מיליוני הדולרים שהוא הולך לקבל מתומכיו בארץ.
אהבתיאהבתי
לכל חובבי זאב רווח למיניהם
אהבתיאהבתי
על מות מורך האהוב.
אהבתיאהבתי
אתה פתטי
אהבתיאהבתי
ויפה שנוגע גם לשכל. הבחירה לא להגיד רק את הטוב אלא גם להסתייג מהפחות טוב מטעינה את הטקסט בעוצמה
אהבתיאהבתי
פוסט מעשיר, תודה.
מעניין בתאריך עזיבתו את הגוף הוא יום הולדתה של מורתי האהובה. את יום ההודלת שלה היא בילתה בלחבק את עשרות אלפי האנשים שבאו לחגוג עימה והכריזה על פרוייקטי צדקה חדשים (בית יתומים, מלגות לתלמידים, חתונה המונית לזוגות מעוטי יכולת, חלוקה של בגדים)ץ
בשולי הדברים – תמיד כשמדברים על מורים יש את הגישה "שזה בעייתי". לא מבין למה כשאני לומד נהיגה אני נעזר במורה לנהיגה, ולא רואה בזה בעייה – או כאשר אני הולכים לטייל במקום לא ידוע נעזרים במורה דרך. האם המסע החשוב בחיינו (אל תוך העצמי) לא ראוי שיוביל אותנו מישהו שכבר גר שם?
זה העניין עם מורים, זה דורש התמסרות. אם לוקחים רק חלק אז זה בדרך כלל לא עובד כי הרי (במסורת האדוונטה) מי הרי מקבל או לא מקבל את המורה? זהו המיינד (כך אומרים, אני עוד בודק בעצמי )
אהבתיאהבתי
Girshtein,
you are not only pathetic but mean.
Someone's teacher died and this is what you have to say…
I upgrade you to a full troll status.
אהבתיאהבתי
מה עובר עלייך גירשטיין?
אולי היית תלמיד של דיוויד כורש בגילגול קודם?
אהבתיאהבתי
אם פגעתי בתומר. זו לא הייתה הכוונה שלי
אהבתיאהבתי
בתחילת הפוסט חשבתי לעצמי- הנה סופסוף תומר "מתלהב" ממישהו, כלומר מקבל את דבריו של גורו/הוגו ללא פקפוקים וספקות, אבל בסוף הפוסט התברר שגם את ראמש אתה לא תופס כבעל האמת. אני אוהבת את זה שמצד אחד אתה מאוד נמשך לגורואים האלה ומצד שני אתה לא מקבל את התורה של אף אחד מהם בשלמותה.
בכל מקרה ראמש בוודאי היה גורו בעל ענווה אם הוא הפנה את תלמידיו דווקא אליך, הספקן ולא אל חסידים אדוקים שלו.
אהבתיאהבתי
הייתי אצלו פעם יחידה. גם בי עברו אז מחשבות של ביקורת, לא בלתי קשורות לקונטקסט התרבותי של יוגה ומודרנה.
אבל
איתך באבלך
אהבתיאהבתי
ראשית, היה מעניין מאוד לקרוא על הקשר האישי הארוך שלך עם ראמש בלסקר.
קראתי גם את קטעי הראיונות שלך איתו (ואת הפוסט המקושר הנוסף), והאמת היא שמצאתי את עצמי מרותקת: חלק מהשקפותיו פשוט "מדברות" אליי (חוץ מהפסיביות המוסרית הרדיקלית והמוזרה), ומאחר שאתה הסתייגת מחלק מהן, אני רוצה להביא את דרך ההבנה שלי את דבריו (והייתי שמחה לשמוע את תגובתך בחזרה):
1. לגבי האשמה והבושה
אני חושבת שעניין האשמה והבושה נכון מאוד מאוד מאוד! למשל, התופעה הזאת שלא עשיתי משהו שהייתי אמורה לעשות, ולאחר מכן קצת יותר קשה לי לעשותו בגלל שאי-העשייה הראשונית נעטפה בשכבה של רגשי אשמה ובושה, עד שלאחר כמה "סיבובים" (=דחיות) כאלה, אי-העשייה הראשונית והטריוויאלית נעטפה בכל-כך הרבה שכבות של רגשי אשמה ובושה, שהיא הפכה לא לכדור שלג, אלא להר שלג מפחיד ובלתי עביר.
אני פשוט מסכימה עם בלסקר לחלוטין: העוצמה (השלילית) של הרגשות אלה פשוט לא תיאמן.
2. לגבי ה-peace of mind
גם פה אני מסכימה עם בלסקר לחלוטין. אני לא חושבת שהוא מתכוון לשקט של "תעזבו אותי בשקט" ופרישה מן העולם, אלא בדיוק להפך: לדעתי, הוא טוען שאקלים נפשי של רוגע ונינוחות הוא היחידי שמאפשר ערנות מלאה להווה ולעולם, כלומר, היחידי שמאפשר אינטראקציות רגישות, צלולות, ממוקדות ותכליתיות עם אנשים אחרים ועם העולם שמחוץ לנו.
ומה ההסבר לכך (לפי הבנתי)? נסתכל רגע על המצב ההפוך לנינוחות: כאשר אנחנו שקועים ברגשות אשמה, בושה וכעס (ועוד), אנו למעשה מפנים את הקשב שלנו ל(מלו)דרמה (העלובה) שמתרחשת בתוך הראש שלנו, ולכן איננו פנויים לספוג, לחוש ולהרגיש במלוא חושינו – ולהבין במלוא שכלנו – את ההתרחשויות שמחוץ לנו. כתוצאה מכך, הקשר שלנו עם אנשים אחרים ועם העולם (ועושרו) נעשה דפוק לגמרי: הקשב כלפי חוץ, שכאמור, הוא מוסח ופזור-דעת גורם לכך שתגובותינו להתרחשויות האלה ולאנשים האלה תהיינה לא רגישות ולא נכונות (מה שייתן דלק לעוד רגשי אשמה ובושה, כמובן), ובסופו של דבר למעשה קיבלנו עוד מערכת- יחסים בלתי-תפקודית, בלתי-משמחת ובלתי-מספקת, וגם נגועה בתחושת החמצה תמידית (מה שכמובן מגביר את תחושות הלחץ וחוסר המנוחה (=ההפך מנינוחות) עוד יותר).
3. לגבי המוסר
פה אני מסכימה איתך לחלוטין ולא מסכימה עם בלסקר לחלוטין! אם אני אתחיל לכתוב את כל הטיעונים שלי נגד ההשקפה הזאת, התגובה שלי לא תסתיים עד מחרתיים. בכל אופן, אני רוצה לציין נקודה אחת חשובה: אני לא חושבת שהפסיביות המוסרית שבלסקר מצדד בה נגזרת באופן הכרחי מההשקפה שאנו נטולי רצון חופשי. גם אם זה כך (שאנו נטולי רצון חופשי), ואני מאמינה בזה במידה רבה (להפתעתי ולצערי הרב!), הרי הוא בעצמו טוען שרמת המוסריות של הבנאדם תלויה מאוד בתרבותו ובחינוכו, אז הנה כבר נפלו לחיקנו שתי מטרות "פרו-אקטיביות" ראויות ביותר: לשפר את התרבות והחינוך בכל חברה וחברה (ואגב, עוד מסקנה שנגזרת מהטענה שרמת המוסריות של הבנאדם תלויה מאוד בסביבה בה הוא גדל היא, לדעתי, החשיבות העצומה שהזירות הציבוריות בכל חברה (בימינו -ערוצי מדיה שונים, בעיקר) יהיו מחויבות לעמדות מוסריות, בהיותן זמינות ומשפיעות על מיליוני (ולעתים מיליארדי) אנשים.)
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה.
אני בסך הכל מסכים איתך.
בנוגע לדבר אחד אני רוצה לדייק: בלסקר אומר שמטרת חיים היא אותו peace of mind. עם זה, עד כמה שיש בזה היגיון, קשה לי. אני מרגיש אינטואיטיבית איזושהי משיכה אל "הטוב" – כלומר יש עוד משהו חוץ משלווה שראוי לחיות בשבילו.
אגב, אנחנו מכירים?
אהבתיאהבתי
בקשר לשאלתך: אנחנו לא מכירים. כלומר, אני מכירה אותך רק מהקריאה בבלוג (שאני אוהבת מאוד).
בקשר לתוכן הדברים, עכשיו תורי להסכים איתך: מבחינת החשיבות, ברור שהשאיפה להיות טובים והוגנים כלפי אחרים היא הרבה הרבה יותר חשובה מהשאיפה לאינטראקציה נינוחה עם העולם, ומבחינת ההיבט המוסרי, שהוא תמיד ההיבט החשוב ביותר בכל סוגיה, כמובן שהשקפתו של בלסקר כושלת כישלון יסודי ועמוק.
[הוא, כמובן, הטיף להשגת הנינוחות הזאת ע"י כך שהוא נפטר מכל אחריות מוסרית – דרך שהיא בבחינת "לשפוך את התינוק ביחד עם המים"- אך לדעתי ניתן לסמן את הנינוחות בעולם כמטרה ולנסות להשיגה מבלי לזרוק את המוסר דרך החלון (כמובן שזו דרך יותר קשה, אבל בוודאי שאפשרית).]
אני רק התפעלתי מכך שהוא שם את האצבע על שני דברים, שמניסיוני האישי הם כ"כ חשובים: מצד אחד, הכוח הרב והמזיק של רגשות אשמה ובושה (עד כדי שיתוק מוחלט) ומצד שני, החשיבות הרבה של גישה נינוחה כלפי העולם, ותחושת החיות והסיפוק הרב שניתן להפיק ממנה.
אהבתיאהבתי
שבת שלום וחג שמח : )
אהבתיאהבתי
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/949/128.html
אהבתיאהבתי
אם אין שום אחריות מוסרית וגם אין משמעות והכל מכוון מראש, וממילא אנחנו מתאחדים עם אלהים מייד כאשר נפרדים מהעולם אז לשם מה לדחות את הקץ?
למה סתם לסבול?
זה אם נלך לפי תורתו של ראמש
וגם, אם אתה לא מקבל את דבריו לגבי הדטרמניזם אני לא מבין איך אתה רואה בו גורו, כי זה דבר די עיקרי אצלו…
אהבתיאהבתי
ראשית, מי סובל? ראמש מציע לא לסבול כבר בעולם הזה, ולהתאחד עם אלוהים כבר בעולם הזה.
שנית, היו לי מורים רבים שלא הסכמתי עם דרכם. אני חושב שאפשר ללמוד הרבה גם, ואולי דווקא, מכאלה.
אהבתיאהבתי
הזה להתאחד עם אלהים ולהפסיק לסבול?
אם אתה הולך לפי תורת היוגה(קארמה, גלגולים וכו') והתאוסופיה אז ברור שאתה סובל בגלל קארמה ושהתאבדות רק גורמת לעוד סבל בעתיד, וגם שיש איזון.
אבל, למשל לפי ראמש אנשים כמו היטלר גם מגיעים להתאחדות עם אלהים אז מה הטעם בכלל בעבודה רוחנית?
טוני פרסונס, שאוחז באותן אמונות אמנם ממליץ על יוגה, אבל רק כמשהו שעוזר לך להיות מאושר ובריא יותר, ולא שצריך את זה בשביל הארה.
בקיצור, מה שנראה לי מוזר, כמעט כל הנאו-אדוויטים שיצא לי לשמוע, הם בעצם כמו אתאיסטים/מטריאליסטים, השקפת העולם שלהם מגיעה לאותן מסקנות פחות או יותר,
מה דעתך, אתה מאמין בקארמה?
אהבתיאהבתי
אני לא זוכר את ראמש אומר שכולם יתאחדו עם אלוהים. מאיפה זה? השאלה שמעסיקה אותו היא איך אתה חי את החיים האלה. היטלר חי אותם רע.
אין לי חיבה יתרה לניאו-אדוויטה, אבל זה לא נכון שהשקפתם מביאה אותם למסקנות אתאיסטיות או מטריאליסטיות. בכל זאת, הם חושבים שאפשר לעבור טרנספורמציה טוטלית של החיים.
אני לא ממש מאמין בקארמה, וזאת מהסיבה הפשוטה שאני לא ממש מאמין בגלגול נשמות. אבל אני חושב שמי שלא נוהג במוסריות מביא על עצמו סבל. השאלה היא איך אנחנו מודדים סבל.
אהבתיאהבתי
והציטוטים למייל, אבל מדבריו של ראמש משתמע שאין שום אני וגם אין שום בחירה, ושלכן במוות כולם חוזרים למודעות הטוטאלית בצורה לא אישית, ז"א חוזרים להיות מצב של מודעות טהורה, מה שהבודהיזם והיוגה טוענים שצריך בשביל זה הרבה תירגולים ומחזורי חיים, כאן אומרים שזה קורה ממילא לא משנה מה תעשה.
לגבי המוסריות והסבל זו אכן שאלה עתיקה, ורואים שבעולם הזה אין ממש צדק, בלשון המעטה…
בתור מי שכותב על הנושאים הללו הרבה, ויודע על זה יותר מרוב האנשים, אם אתה לא מאמין בקארמה וגלגולים, במה אתה כן מאמין?
אהבתיאהבתי
בסדר, אני מבין למה אתה מתכוון. אז במוות כולם "מתאחדים עם אלוהים" (למרות שראמש לעולם לא ניסח את זה ככה). אבל אני לא מבין למה איכפת לך מה קורה אחרי המוות? למה לא חשוב הרבה יותר מה קורה בחיים? שוב אני אומר: בזה ראמש התעסק.
ואני מאמין שיש לעשות הכל כדי להרבות אושר בעולם ולמנוע עד כמה שאפשר סבל. זה שלא מקבלים על זה פרס או עונש ממש לא משנה לי. ובכל מקרה, זה בכל זאת עוזר להיות מאושרים אם אנחנו לא גורמים סבל לאחרים. למה? גם כי כך בנוי המערך הפסיכולוגי שלנו, וגם כי ממילא אנחנו קשורים לכל העולם, ולכל אחד בעולם. כי אנחנו כל העולם וכל אחד בעולם.
אהבתיאהבתי
מה קורה לאחר המוות, מהסיבה שזה משפיע על החיים כאן, אם אתה רואה את החיים כאן רק כחלק קטנטן ממסע ארוך אז פחות חשוב לך אם אתה סובל כאן, וגם הרבה בעיות של חוסר צדק נפתרות, כמו הדוגמא עם היטלר, ברור שהוא גם סבל, אבל הקורבנות שלו סבלו הרבה יותר כמובן, ולא באשמתם, אני אגנוסטי , אפשר לומר "אגנוסטי רוחני" כי אני פנתאיסט בהשקפה אבל אני לא יכול לדעת בדיוק, יש כמה דברים לפי דעתי שיכולים להיות נכונים, אבל כמובן לא הדתות המונותאיסטיות בגרסה השמרנית שלהן
אהבתיאהבתי
עכשוו קיבלתי את התשובה לקאלה אותה שאלתי: מי מת בסמוך למרצדס סוסה.
מרצדס סוסה הלכה לעולמה ב-4.10.09 . דמות יוצאת דופן בדומה לראמש.
גם הנסיכה דיאנה, אמא תרזה ופאפגי הלכו לעולמם באותו השבוע.
ולגבי ראמש התרגשתי מאוד מכך שהוא מת וחשתי שזו בשבילי אבידה, לא הספקתי להכיר אותו פיזית.
ולגבי מעט מהמוכר לי מתורתו אומר שעיקר העיקרים הוא השקט. השקט או הדממה או הכלום שהוא התחלת ההתחלות.
את זה אי אפשר ללמד. אפשר להעביר. ואני מסכימה עם ראמש שתכלית חיינו הינה לשמור את השקט, הכלום, הדממה. שהם המהות שלנו. משם נובעת הפעולה שהיא הפעולה האמיתית. כל השאר הינופחות מעניין.
הטעם לחיים הינו להעביר את האלוהי.
וכמה שאני פחות אני, אני יותר האלוהות.
וכמה שאני יותר האלוהות אני מבין שאין אני יכול לקחת קרדיט על כלום. הכל הוא אלוהים ומה שעובר דרכי הוא אלוהים.
כך שאני ממש מתחברת לדבריו. זה מהדהד בי.
יהי זכרו ברוך
אהבתיאהבתי