מתוך הסרט "שומרוני בודד"
אם חשבתם שקשה להיות יהודי, תודו לאלוהי אברהם יצחק ויעקב שלא נפל בחלקכם להיות שומרונים. קהילה קטנה, לחוצה, שהמסורת שהיא דבקה בה באדיקות גורמת בפועל להכחדתה. מצד שני, סטטיסטית, במקרה שהנשמה שלכם צונחת באקראי לעולם, הסיכוי שהיא תיפול לתוך תינוק שומרוני הוא אפסי: יש כיום רק כמה מאות שומרונים בכל העולם.
השומרונים חיים כולם בארץ, חלקם בחולון וחלקם בשכם, כלומר ליד הר גריזים, המקום המקודש להם ביותר. לפני שנתיים הייתי שם בחג הפסח, ואני מביא דברים שכתבתי אז בנוגע לדת המיוחדת הזאת:
השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו, היהודי, שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא)
השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).
כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו [תיקון: כ-700]. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?
אבל הדת השומרונית לא באמת מתפתחת עם הזמן, וזו בעצם הבעיה שלה. לכן היא צפויה להיכחד. דת, בפרפראזה על דברי וודי אלן, היא כמו כריש: היא צריכה כל הזמן לנוע כדי לחיות. השומרונים כאמור לא מקבלים את התורה שבעלפה, ובלי תורה שבעלפה, כלומר עם הצמדות מילולית לטקסט המקראי, לא תיתכן התפתחות. לכן בדומה לקראים, שגם לא מקבלים את התושב"ע, הדת השומרונית לדאבון הלב בדרך לכליה.
חוסר הגמישות הוא אחד המאפיינים השומרוניים העיקריים שעולים מצפייה בסרט שומרוני בודד (שנשלח אלי לצפייה מוקדמת). הסרט מתאר את חייה של משפחת צדקה, שלמעשה נודתה כולה מהעדה השומרונית אחרי ששתי בנותיה (אחיותיה הגדולות של סופי צדקה) החליטו להתחתן עם גברים שאינם שומרונים. השומרונים, שמתגאים שהם נצר לשושלת של 125 דורות, מתנהגים ככת פנאטית (או סתם קטנונית – פנאטיות היא בסך הכל קטנוניות עם הרבה פאתוס) בכל הנוגע להילכותיהם, ואינם מוכנים להתפשר, אפילו במחיר צמצום הקהילה הממילא קטנטנה שלהם.
מי שעוזב, למשל, מנודה לנצח ואינו יכול לחזור (ולחזור בתשובה) גם אם ירצה. כאשר נשאל הכהן הגדול (לשומרונים הלא יש מקדש, ולכן הכהנים אצלם הם הסמכות הדתית העליונה) על גב' צדקה הוא פולט: "שתלך לעזאזל סופי. היא לא טובה. עזבה את הדת." הבן שלו, שיושב לידו בראיון, מרחיב ואומר שלוּ אחותו שלו היתה אומרת שהיא מתכוונת להתחתן עם שאינו-שומרוני הוא היה "שוחט אותה, כמו כבש" בשנתה, עוד באותו הלילה.
הפנאטיות המגוחכת הזאת הזכירה לי הרצאה מצויינת ששמעתי לאחרונה מפי אבישי מרגלית (את ההרצאה ניתן להוריד כאן, ותודה לרון ניולד שהפנה אותי אליה). מרגלית מדבר שם על sectarianism (כיתתיות), ומאבחן ש
הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח. דרך הפעולה היא העדפת הויתור על חלק מהקהילה מהויתור על חלק מהעקרונות. הלך הרוח הוא ההתעקשות על העמדה העקרונית שלך בצורה בלתי-מתפשרת, יהיה מה שיהיה.
מרגלית גם מנסח בצורה מבריקה את היחס הכיתתי למספרים:
כיתות הן בדרך כלל קטנות. שאיפותיהן של הכיתות הן בדרך כלל גדולות, אם לא ממש מגלומאניות: לא פחות מגאולה שלמה של כל העולם. איך מסבירות הכיתות את הפער בין צמצומן המספרי לגודלן העצום של שאיפותיהן? דרך אחת להתמודד עם הפער הזה הוא על ידי הכחשת החשיבות של הכמויות. למספרים אין חשיבות.
[…] חברי הכיתות אינם מעריצים של אטלס. הם לא חושבים שיצור הירואי אחד יכול לשאת את מלוא משקל העולם על כתפיו. אבל הם קרובים לזה. קבוצה קטנה יכולה, ממש כמו אטלס, להחזיק את השמיים ולמנוע מהן ליפול ולרסק את העולם. זו לא משימה לגיבור אחד, אלא לקהילה קטנה של נבחרים.
כך יוצא שקבוצה של שבע מאות איש יכולה לטעון ברצינות שהיא לבדה מחזיקה בתורת האמת, ואף לנדות באכזריות חברים מתוכה שאינם נאמנים מספיק לדרך לדעתה. יש בזה אכן משהו הירואי, רומנטי. אבל ככל שזו אהבה, זו אינה אהבת אמת. ובכל מקרה, בגלל חוסר הגמישות, כיתות סופן להיכחד. לשומרונים יש עבר בשפע, אבל אין להם עתיד. למעשה כבר עכשיו הם כמו כוכב שמת אבל עדיין נראה בשמיים: מה שרואים מהשומרונים זה רק את העבר שלהם.
(מצד שני, יכול להיות שגם בעוד מאה שנה ומאתיים שנה יהיו שומרונים (בהנחה שתהיה אנושות). ברגע שקבוצה כיתתית מסויימת מגיעה למספר נמוך מספיק של אנשים מתעורר כוח פנימי שלעיתים מתגבר על כל כוחות הפיתוי והנורמליזציה, השפיות והרציונליזציה, החיצוניים. זהו כוח הייחוד, כלומר הרצון להיות מיוחדים. קבוצה קטנה מספיק הופכת כך את צמצומה המספרי לעוצמה, עוצמה שמחזיקה אותה יחד והלאה בניגוד לכל היגיון. יחד עם זאת, הרגשת היחוד כמובן מעצימה את הפנאטיות ולא מאפשרת כל התגמשות באותם חוקים שבמהותם מייחדים את הקהילה. בהגיען לאיזושהי כמות, אם כן, קהילות כאלה מתייצבות בהומאוסטאזיס מסויים, כאשר הכוחות הלוחצים מבחוץ מאוזנים בדיוק עם אלו הלוחצים מבפנים, והקבוצה יותר לא גדלה ולא קטנה.)
מה נוגע ללב בסרט הוא שהן ברוך צדקה והן בתו סופי, על כל הכאב והצער שגרמה ועדיין גורמת להם העדה השומרונית, אינם יכולים בעצם להרפות משורשיהם, מגרסא דינקותא שלהם. "אפשר להוציא את השומרוני מהעדה, אבל אי אפשר להוציא את העדה מהשומרוני" נותנת סופי צדקה את הגרסה שלה למשפט הידוע, וניכר על פניה שזה נכון. היא צועקת על אביה שיבין שהעדה אינה רוצה אותו ושלא ינסה להשתתף כגלגל חמישי בחגיה, אבל נראה שהיא מבקשת ממנו את מה שהיא עצמה היתה רוצה ואינה מסוגלת לעשות: לסגור מבחינה נפשית את הפרק הזה בחייה, להמשיך הלאה. ככה זה: אנחנו נולדים לתוך תנאים מסויימים, מתעצבים על ידיהם ולמעשה הופכים למי שאנחנו כתוצאה מהם. לברוא את עצמנו מחדש היא יומרה מגוחכת לא פחות מאשר הניסיון כלל לא להשתנות.
הסרט טוב ומעניין. אבל עד שהוא ישודר צפו במערכון מעולה שנזכרתי בו, על אותה תֶמה ישוּאית של "השומרוני הטוב" (לוקס, 10, 30-35):
הסרט, שומרוני בודד (בימוי ותסריט: ברק הימן, עם פסקול מקורי מאת אהוד בנאי), ישודר בשבת, ה-10 לחודש ב-21:30 בערב בערוץ 8.
אני ממליץ גם להיכנס גם ללינק ההוא שלי מלפני שנה וחצי: מלבד דיווח (עם תמונות) על פסח אצל השומרונים אני גם כותב על פרק כ"ד בספר יהושע ומציג את הפולמוס היהודי-שומרוני שעיצב בו פסוקים שונים.
:: . ::
עדכון 14.10: גבריאל צדקה שלח אלי את המכתב הבא, וביקש שאשבץ אותו בפוסט:
"מה השטויות האלה שאתה כותב מאיפה לך לדעת מה היא הדת האמיתית הרי אין דבר כזה דת אמיתית. כל אדם מול אלוהים. התורה לא יצרה דתות היא יצרה אוסף מנהגים של עשה ואל תעשה ואם אתה הולך לפיהם אתה לא צריך שום דת אתה תהיה אדם מספיק טוב בכדי להיות בגן עדן. מה השטויות שאתה כותב על העדה השומרונית למה אתה מכפיש אותה בצורה כל כך מכוערת? על סמך איזה טמבל שאיים בשחיטה שאם היית טורח להכיר אותו היית מגלה שהוא לא בדיוק מדען טילים? תכניס את הדברים שלך לפרופורציה לפני שוועד העדה השומרונית יתבע אותך על הוצאת דיבה. ברוך צדקה הוא דוד שלי אח של אבא שלי. אני גדלתי עם סופי ואני יכול להגיד לך שהנידוי הגיע מהם. אשת דוד שלי ברוך היא מכשפה במלוא מובן המילה והיא המנוע מאחורי הנידוי. עדיף שתיפגש עם שומרונים או איתי למשל ותבין את הסיפור יותר לעומק."
:: . ::
עדכון 15.10: הנה דבריו המעניינים של דורון צדקה:
תומר!
ראשית, העדה השומרונית הינה עדה קטנה 730 איש . אין ,לא היה ולא יהיה מנגנון נידוי משומן, פעיל ורציני. אין אצלנו משמעת של: הרב אמר וכך צריך לעשות. אי לכך אנשים מנווטים את עצמם כל אחד לפי ראות עיניו. זה בגדול.
המשפחה המדוברת עדיין נמצאת בקשר עם חלקים גדולים בעדה. מוזמנת ,באה ומביאה אל ומחוץ לשכונות בהן מרוכזת העדה בהרגריזים ובחולון. סופי צדקה הוציאה דיסק לפני מספר לא רב של שנים בו משתתפים מספר מצעירי העדה מרצון ולא מכפייה. חלק מצעירי העדה בילו את זמנם בהופעותיה (כשהופיעה).
המשפחה היא שנטשה מרצון לאחר שלא כל מהוויי הנישואין שטוו ברבות השנים צלחו בידי הורי המשפחה. הבת "המקוללת" ה"ננזפת" וה"מוכה". לעולם לא הוכתה או ננזפה או קוללה ברבים ולא ביחידים. ביקורת הושמעה אבל לא בצורה הזו. היא בכלל הייתה מאורסת לשומרוני זמן לא מבוטל גם לאחר שאחיותיה נטשו את העדה.באה ויצאה בין בתי השכונה באופן רגיל ביותר, ואני אף עזרתי לה בתקופה הנדונה (עזרה לא משמעותית, אבל עזרה) בלימודי המתמטיקה בהם אני שולט.
ישנן עוד משפחות לא מעטות (כעשר במספר) בהן היו נטישות של חלק מהילדים,והייחסים בין הנותרים לבין העדה נותרו תקינים תמיד, ולעיתים אף מעבר לכך. בסה"כ אנחנו עדה תומכת ואוהבת למרות המיגבלות החברתיות של גוף סגור. וזה לא אומר שלא מתכנסים בתוך עצמנו מצער בעת נטישה. מנתחים, ובוחנים דברים כדי לא להגיע למצבים דומים בעתיד. מדברים ומרכלים בהחלט לא מנדים. כאמור קיימות דוגמאות רבות ואם ברצונך אפגישך עמם.
נשאלת השאלה מה קרה פה?
הגברת בנסיונותיה לעלות לגדולות ולהיות פופולרית יצרה בועה/נבואה שאט אט מגשימה את עצמה. היא החלה להשמיץ מעבר לכל פינה , ולעיני כל מצלמה, ומעל כל דף עיתון את העדה . הציגה עצמה כמקוללת מוכה ומושמצת, וזו הרי לא האמת. חלקים מן העדה באינסטינקט בסיסי התכנסו והחלו להדיר רגלם מן הבית אשר בשום שלב לא היה בית חם לאורחים (וגם היא מעידה בסרט על עניין זה). האב לעולם לא יצא חוצץ נגד דבריה הבוטים של ביתו לעולם. בשתיקתו זו שיתף פעולה באופן פסיבי עם שקריה הבוטים, דבר שבאופן לגיטימי הפריע להתייחסות החברה כלפיו.
עליך להבין, אנו עדה דתית. אין לנו הלכה האומרת "שומרוני שחטא שומרוני הוא" ,וברגע שנחצו קווים אדומים כגון : שבת, יום כיפור, חגים, קורבן פסח ומצות בפסח הינך מרחיק עצמך מדעת מהחברה הכללית. ופה נחצו קווים גם ע"י הבחורה וגם ע"י אביה(אמנם לא כולם, אבל נחצו) והכל ידוע, לא מוכחש וגם מתועד בצילומי עיתונים. גילגול עיניים לא יעזור פה.
באשר לקטעים המבויימים:
לפיסגת הרגריזים ביום סגרירי מאד וערפל כבד הוא עולה בגפו. העלייה תלולה וארוכה ובכל זאת הוא הולך לבדו ללא עזרה. בחצר ביתו מרחק הליכה של מטרים ספורים הוא נתמך בידי אישתו וביתו.
סופי צדקה נכנסת לשכונה מלאה חיל וחלחלה מפני תגובת התושבים. עלוב!. אף לא אחד חיכה לה ומחכה לה ומעניין אותו אם באה או לא באה. איננו מציבים כיתת יורים או לחילופין גדוד טנקים בכניסות השכונה שאמורים לירט את סופי. חלקים רבים עדיין בקשר עימה ועם משפחתה וגם חלקים נרחבים המשפחת הכהונה.
תגובת השומרוני מהרגריזים: תפסו בחור עילג שהשתמש בערך ב80% מאוצר המילים שלו, ושבת דודו נטשה לפני כחמש שנים ללא שום תגובה מצידו, ונתנו לו פיתחון פה מייצג של העמדה שכנגד. עלוב!. אין רוצחים בקרב העדה השומרונית והבחור הספציפי הזה עדיין לא הרג זבוב מימיו. זו עמדה מאזנת?-זהו ביום מביש של עמדה מאזנת.
להטיל רפש בפרצופנו, ובמשפט המסכם לומר: "אם… ואולי…..הייתי נישארת בעדה" זהו גימיק תקשורתי ידוע משכבר הימים , לא נאה לדוש בו כעת.
לא לשאול את הגברת מדוע לכל אורך השנים היא משתמשת בשם המשפחה צדקה כשם משפחה בודד ולא בשם המשפחה עזרן שהוא שם משפחת בעלה לשעבר, זה שיתוף פעולה זול עם עמדתה. שם משפחה זה לידיעתך הינו, בינתיים, בעל מוניטין רב בקרב חוגים מסויימים מזה כמאה שנים. עוד מימי בחרותו של הנשיא בן צבי שלמד ערבית אצל אבי סבי ז"ל.
לומר(וזה נשמע בגוף הסרט) לברוך או לבנו איני זוכר במדוייק זוז הצידה כדי שנצלם אותך לבד זה ביום במלוא מובנה של המילה.
להראות את ברוך מטייל מחוץ לגדר בעת הוצאת הזבח מהתנורים זהו ביום. זו אינה גדר כלל, וצריך לראות כדי להבין. אין שומרים המוציאים ומכניסים. יתר על כן, זהו רגע מלא התרגשות, והאמן לי אף לא אחד זוכר שברוך קיים באותו רגע. ומה עושה הצלם? -מצלם את ברוך הולך בצורה אקראית מחוץ לגדר שאינה גדר אלא פינה פיצית תחומה למטרה שונה בהחלט.
בדיקת העיניים שמשתנה רגע אחרי, איני רופא עיניים אבל היה פה בפירוש נס רפואי ממדרגה ראשונה. מאחד שאינו רואה את הספרות הגדולות ביותר, הוא הפך ברגע לרואה כל הספרות עד הקטנות ביותר. ולהציגו כעיוור? עלוב! ראייתו נחלשה עד מאד, אבל לא עיוור.(יש לזכור שהוא חולה סוכרת ובגיל מתקדם).
מסכים אני שהקטע בו דווח שאולי הוא זה שגנב את הספרים הינו קטע שגוי ומצער כאחד מצד העדה שבאותו יום הייתה לחוצה ביותר וירתה לכל הכיוונים. טיפשי, לא רציני ועלוב כאחד מצד אלה שכך נהגו. ועל זאת ניתן וצריך לבקש את סליחתו.
בברכה, דורון צדקה.
נ.ב – אשמח לעמוד איתך בקשר בכל מה שקשור לעבודתך וראייתך את הדת השומרונית.
לולאת האל 
מרתק
אהבתיאהבתי
לינק נוסף להרצאה שלו בעברית מהשנה האחרונה על 'האתיקה של הזכרון'
חג שמח
אהבתיאהבתי
בוואי-נט העלו אייטם על הסרט עם ראיון עם הבמאי וקטע מהסרט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3787107,00.html
אהבתיאהבתי
הקראות, בשלבים מסוימים שלה, הייתה דרישה לרציונליזציה של הדת: לא להסתמך על טיעונים כושלים של "שלשלת המסירה מהר סיני"\"שכינה דיברה מפיהם", ולא להסתכל על התלמוד הבבלי כטקסט קדוש אלא טקסט אנושי לכל דבר, ולכן, זה לא מדויק לומר שמבחינתם אין ערך לתורה שבעל פה, לדעתם, יש לפרש את התורה אך באופן שכלי. כמו כן, בשונה מהשומורנים, הקראים כן התחתנו עם יהודים רבניים(כך היה במצרים, שבו בנו של ראש הגולה התחתן עם קראית ממשפחה מכובדת), ואולי זה הדבר שהביא להעלמותם, לצד העובדה, שהם היו תנועה של ביקורת ולא ניסיון ליצור דת חדשה. באופן אירוני, טיעוניה של הקראות יכלו להציל את היהדות מניוונה הממושך.
קראתי את המאמר שלך, "כיצד ההלכה קורעת את העם"(מקווה שזו אכן הייתה הכותרת), וכעת אני קורא את דבריו הנאים של מרגלית, "הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח. דרך הפעולה היא העדפת הויתור על חלק מהקהילה מהויתור על חלק מהעקרונות. הלך הרוח הוא ההתעקשות על העמדה העקרונית שלך בצורה בלתי-מתפשרת, יהיה מה שיהיה", ותוהה, האם אתה סובר שהגיע הזמן להכריז על היהדות האורתודוכסית ככת לכל דבר? לפי הקונזצוס הרחב והנורמה הברורה והבלתי כתובה, אף יהודי דתי לא אמור לוותר על בדיל קטנוני מההלכה הכתובה למען שימור הקהילה(שלכאורה, כוללת באופן רנדומלי כל יהודי חילוני), או כדי להרחיבה. אשמח לשמוע את דעתך.
אהבתיאהבתי
כן, אתה צודק בנוגע לקראים, אולי זו לא היתה הדוגמא הכי מתאימה. אבל זה מתקשר לתהיה שלך בפסקה השנייה: הבעיה של הקראים היתה, נדמה לי, שמצד אחד אמורים לסמוך רק על הטקסט המקראי, שזה בפשטות בלתי אפשרי, אבל מצד שני מפני שכל אחד אמור לפרש את התורה כראות עיניו, אין משהו מאחד שמחייב את כולם, ולכן קשה להחזיק קהילה. זה מה שתמיד היה ליהדות הרבנית. הכוח שלה היה שמצד אחד היתה לה מסגרת מחייבת, ומצד שני הפוסקים היו תמיד קשובים לרוח הזמן וליכולות של הציבור, ושינו את אותה מסגרת מחייבת בהתאם. כל זה השתנה לפני כמאה כמאתיים שנה עם בוא תנועת ההשכלה והמודרנה בכלל. הרבנים הרגישו (בצדק) שהתנאים משתנים מהר מדי, ושקשה מאוד להתאים את ההלכה לרוח הזמן. הם התכנסו פנימה והקפיאו את המצב. ודאי שבין הזרמים של האורתודוקסיה של היום יש כאלה שבקלות נכנסים להגדרה של כת, או לפחות של תנועה כיתתית כפי שמדבר עליה מרגלית. ודאי לא הזרמים היותר מתונים ופתוחים, אבל ודאי שמי שחי בגטו משלו ויושב שבעה על ילדים שהתפקרו הוא פנאט צר אופקים שחי בסרט כיתתי. חשבתי באמת אם להוסיף איזו פסקה על זרמים כאלה ביהדות. השאלה היא האם רוח השרידות הבאמת מרשימה שהפגינה היהדות לאורך כל הדורות, עם היכולת להשתנות בהתאם לזמן – האם הרוח הזאת מתה (נהרגה על ידי המודרנה), ולכן אותן קבוצות קיצוניות סופן גם כן להיכחד, או שהרוח הזאת בכל זאת תציל אותן מעצמן. אני חושב שבגדול כל החברה החרדית עומדת היום מול סוג של משבר בעקבות האינטרנט והסלולרי, והשאלה היא האם זה יגרום ליתר הסתגרות, או לגמישות והתפחות איטית אל העולם. המצב לא ישאר כפי שהוא, זה נראה לי בטוח.
אהבתיאהבתי
אתה חוזר(במודע או שלא במודע) על אחת הטענות הידועות שהיהדות הרבנית הפנתה כנגד הקראים, מבלי שהם הבינו שחוסר הסמכות של הקראים נובע ישירות מהדרישה לבסס את חיי הקהילה על התבונה ולא על ההתגלות. אני חושב, שכיום החרדיות בולעת בהדרגה חלקים נרחבים בציבור הדתי לאומי(שאני מניח, אולי בטעות, שאליהם התכוונת במילים "הזרמים היותר מתונים ופתוחים"), ולכן ניתן לומר, שהיהדות האורתדוכסית היא כת בהכחשה, כל עוד היא אינה מוכנה ליצור(ולו תיאורטית) יריעה הלכתית שתהיה מסוגלת לכלול מחדש את כל העם היהודי כיום(כן, כן, כולל חילונים שיצחקו או יתעלמו ממאמצים נכבדים שכאלו), דתיים ישיבו לך בפועל שחילונים הם יהודים, בפועל הם נאמנים לתפיסה שמידת יהדותך תלויה בקיום(בהווה או בעתיד הנצפה) של מצוות ואיסורים, כל עוד זה לא ישתנה הם אולי כת לכל דבר ועניין.
בנוגע לרוח ההישרדות, היא אולי ממשיכה בארה"ב(שם היהדות איכשהו מצליחה לאחד, להוציא מן הכלל, את הקבוצות הקיצוניות), במחזותינו היא הביאה ליצירה של שלוש זנים נפרדים של יהודים.
אהבתיאהבתי
אני רק רוצה לעמוד על דבר אחד: יש תמיד מרחק מסויים בין העקורנות שאנחנו לכאורה נאמנים להם, לבין החיים. רבים מהאורתודוקסים, אני מאמין שרובם (בטח רובם המוחלט של הכיפות הסרוגות), למרות שהם באופן עקרוני נאמנים להלכה, בפועל ינהגו כאילו הם נאמנים קודם כל לשלמות העם, המדינה וכו' (ואפשר גם למצוא צידוק הלכתי לזה בעצם). כך שהם לא מתנהגים ככת, אפילו לא כאיזשהו זרם קיצוני. אלא רק כאנשים שמאמינים בכל מני דברים שאחרים לא מאמינים בהם. וזאת בעצם דת.
אהבתיאהבתי
לחזק את הטענה של תומר:
לפני כ-150 שנה היה סיפור ניסיון הפרדת קהילות בגמרניה, ביוזמת הרש"ר הירש. היה מאבק עם הרפורמה מי יוכר כנציג היהדות אצל השלטון,והיה איום ממשי על המשך קיום המוסדות האורתודוקסיים, והרש"ר הירש רצה למסד אצל השלטון שיהודי גרמניה מפוצלים בהגדרה, ובכך לפתור את הבעיה. רבנים אורתודוקסים חשובים הזדעזעו מרעיון זה, והראי"ה לאחר שנים בעקבות סיפור זה, כתב את הפיסקה המפורסמת באורות התחייה כ, השולל מכל וכל פגיעה בשלמות העם בכל מחיר, קביעה רעיונית והלכתית כאחד. הכלל שקבע: ההלכה מתוקף העם, ולא ההיפך
אהבתיאהבתי
ראשית, תודה תומר על התזכורת החשובה כל כך, שנית, אלכס, תודה על החידוש, אך צריכה להשאל השאלה, האם "העם" מעניק תוקף להלכה, כאשר מריבתו אינו שומר ומצוות? מאיזו סיבה צריך לשמור על שלמות העם, מתוך רצון למוסס את נזקי הבדלנות או שמא מתוך רצון נסתר לקשור אחרים בעבותות מחניקות של אהבה?
אהבתיאהבתי
הרמס,
נדמה לי שלא זה ולא זה. אין לו סיבה חיצונית, אשר בשמה הוא רוצה לשמור על שלמות העם, אלא שפשוט 'אין יהדות בלי היהודים', כלומר היהדות שלו היא בהרבה מובנים התקשרותו אל האומה הישראלית ורוחה לדורותיה. זה ה'כנסת ישראל' המפורסמת שלו. אם כן, שלמות העם היא מטרה עצמית ולא אמצעי.מי שמכירו יודע למשל, שאצלו, תורה שבעל פה זה לא אחרת מאשר רוח האומה לדורותיה, וזה מה שמחייב בה! הדברים ארוכים ומורכבים, אך זה על רגל אחת
אהבתיאהבתי
דברים מעניינים אתה מפזר בתגובתך, אך השאלה המתבקשת, היא מהי הנפקא מינה שיוצאת ממשפט כמו, "תורה שבעל פה זה לא אחרת מאשר רוח האומה לדורותיה", האם מכאן הראי"ה יגיע למסקנה שניתן לשנות את התורה שבעל פה? האם "רוח האומה" קובעת את גדרי ההלכה, או שמא נותרת בעינה הדרישה ש"רוח האומה" תתאים את עצמה לתורה שבעל פה שאינה משתנה?
אהבתיאהבתי
ראשית, הפוסט מעניין מאוד, תודה (במיוחד אהבתי את הדימוי של כוכב מת שרק עברו נראה בשמיים).
הנושא הזה של דת גמישה ומתפתחת לעומת דת אדוקה ודבקה במסורת בכל מחיר הזכירה לי מאוד איזושהי אבחנה מאוד מעניינת ששמעתי עליה פעם (אמנם היא מרחיבה את העניין לגבי תרבויות ולאו דווקא דתות, אבל עדיין יש פה המון מהמשותף לנושא הפוסט): הייתי פעם בהרצאה בפילוסופיה, והמרצה סיפר על אבחנה של איזשהו פילוסוף (שכחתי את השמות של שניהם, לצערי…), שאומרת שבאופן היסודי ביותר, תרבויות העולם נחלקות לשני סוגים: תרבויות "מה" ותרבויות "איך". למיטב זכרוני, תרבויות "מה" מאופיינות בכך שהן פתוחות יחסית (הכל "יחסית", כן?), פרגמטיות ונוטות לאמץ שינויים וחידושים בקלות, ואילו תרבויות "איך" מאופיינות בכך שהן יותר סגורות, טקסיות, מסורתיות ולא נוטות לאמץ שינויים וחידושים בקלות. הדוגמה המובהקת הראשונה שאותו הפילוסוף נתן לתרבות "מה" היא התרבות האנגלו-סקסית, והדוגמה המובהקת השניה, למרבה ההפתעה היא התרבות היהודית! והדוגמאות לתרבויות "איך" הן הצרפתית והיפנית.
[עד כאן מה שהמרצה אמר, זו הייתה מעין הערת-אגב (ואני חושבת שגם הוא התפעל מהאבחנה הזאת עמוקות, רק שזה לא היה קשור לנושא השיעור ולכן הוא אמר אותה בקיצור וזהו). מה שאני רוצה להדגיש: מכאן והלאה זו פרשנות והתרשמות אך ורק שלי מכל מיני עניינים שחשבתי עליהם, לאור האבחנה הזאת (אגב, חיפשתי גם באינטרנט מי היה הפילוסוף ועוד על ההבחנה הזאת ולא מצאתי כלום, לא בעברית ולא באנגלית)].
*
נחזור לענייננו: למה היות התרבות היהודית תרבות "מה" מפתיעה כל-כך? כי בימינו אנו נוטים לזהות יהדות עם יהדות אורתודוקסית, ובפרט עם יהדות חרדית. והרי היהדות החרדית היא סמל לתרבות "איך": מסתגרת וסגורה (הרמטית), טקסית קפדנית ונוקדנית בעניינים "הרי גורל" כקצהו של לולב ופטמתו של אתרוג ובלתי מאמצת חידושים כמעט ע"פ הגדרתה.
אז מה קורה כאן? מדוע הפילוסוף חד-האבחנה שם את היהדות במסגרת תרבויות ה"מה"? כי אם נסתכל על העבר, היהדות בוודאי שהייתה חדשנית: ראשית, כמובן, אלוהים אחד מופשט שמהותו חוקים מוסריים מחייבים (והחשובים שבהם עשרת- הדיברות, כמובן) במקום ריבוי אלילים שמופקדים על תחומי חיים שונים (ולאו דווקא קשורים לענייני מוסר), ואח"כ כל התורה כולה, שמתווה דרך-חיים: נותנת הוראות מדויקות ומחייבות איך לחיות את החיים, עם דגש עצום על הפן החברתי-הסוציאלי. בהקשר הזה, כמובן שישנן אינספור דוגמאות (בעצם, זהו "החומר" העיקרי ממנו מורכבת התורה), אבל אחת הדוגמאות שהכי קרובות ללבי היא זו של בנות צלפחד: היה חוק בתורה שרק בנים יורשים את האב לאחר מותו, ואם הוא מת ויש לו רק בנות, נחלתו עוברת לגברים אחרים במשפחתו. קרה המקרה ואיש אחד ושמו צלפחד מת, ומאחר שהיה אב רק לבנות, נחלתו הייתה אמורה לעבור לאחיו. וזה מה שקרה לאחר מכן:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן.
[במדבר, פרק כ"ז]
יפה, נכון? כמובן שאין פה שוויון מלא, והנימוק שובניסטי לחלוטין, אבל בהחלט צעד גדול לאנושות! (כי הרי מדובר לא במשהו שולי, אלא בבעלות על קרקעות בלי להיות אנוסות לגור כאורחות בבתיהם של אחרים, ולהיות נתונות לחסדיהם ולטובותיהם).
[ואגב, ההישג הזה במיוחד מודגש אם זוכרים כי באנגליה המתקדמת של לפני כ- 200 שנה, לא היה החוק החשוב הזה (למרות שאנגליה עצמה היא סמל של תרבות "מה", אבל אמרנו שהכל יחסי). ואיך אני יודעת? ע"פ ספריה של ג'יין אוסטן: בספריה העניין הזה תמיד מופיע בצורה זו או אחרת, ובפרט ב "גאווה ודעה קדומה" שכמעט כל הדרמה בו מונעת מהמצב הבסיסי של זוג הורים שיש להם רק בנות, שבבוא היום, לאחר מות האב, הן עומדות להיזרק ע"פ חוק, יחד עם אמן הזקנה, מביתן ונחלתן ולהיות נתונות לחסדי אחרים (ומכאן 2 השאיפות העיקריות של המשפחה: בהיות המשפחה צעירה – להוליד בן (כי בבוא היום, אם אחת הבנות לא תתחתן, לפחות תהיה תלויה בחסדי אחיה ולא בחסדי דודנים למיניהם (שתמיד מתוארים כמגוחכים וחמדניים)), ואם לא נולד בן, ועם הגעת הבנות לפרקן: לחתן אותן בכל מחיר (לפחות יהיה להן איפה לגור))].
[יש המשך, התגובה הזאת ארוכה!]
אהבתיאהבתי
ונחזור ליהדות החרדית של ימינו: לפי כל מה שכתבתי עד עכשיו, מתבררת עובדה מאוד מעניינת: היהדות החרדית הפכה לתרבות "איך", ומכיוון שכך היא למעשה הכי פחות מגשימה בדרכיה ובאורחותיה את התמצית והלשד של היהדות: החדשנות, הפרגמטיות וההסתגלות לזמנים משתנים. למעשה, מהבחינה הזאת היהדות החרדית היא "אנטי יהודית"! אז איך קרה דבר כזה באמת? אני מסכימה עם מה שאמרת פה: עד בוא עידן ההשכלה המודרני, כלומר כל עוד האמונה באלוהים הייתה "ספוגה באוויר" (כולם האמינו באלוהים), החדשנות וההסתגלות היו מנגנוני ההישרדות והחיוניות של היהדות, אבל בעידן המודרני, כשהאמונה באלוהים ירדה בצורה דרסטית ובמגזרים שונים של העולם החילוני (והדומיננטי) אף הפכה נלעגת ופרימיטיבית, במטרה להגן על האמונה באלוהים (אמנם לא הזכרתי את זה, אבל כמובן שחוץ מהיהדות כתרבות וכחברה, היא קודם-כל כוללת את האמונה באל (שממנו נובעים כל החוקים הדתיים, ובכללם החוקים החברתיים)), היהדות החרדית קפאה, הסתגרה והתכנסה אל תוך עצמה. זה הגיוני, גם. רק שכאמור, בדרך הם איבדו את הלשד והחיוניות של התרבות היהודית (במובנים שדיברתי עליהם) – ואמנם זו חברה שרחוקה מאוד מלהתקיים בזכות עצמה (בלשון המעטה, אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לדיון הזה עכשיו).
לסיכום: אחרי ההפתעה הראשונית ממיון היהדות כתרבות "מה" (בגלל תפיסת היהדות החרדית כמייצגת היהדות) והמחשבה השניה (היהדות הקדומה אכן הייתה כזאת), ישנה מחשבה שלישית: האם תרבות ה"מה" הקדומה נכחדה לגמרי? אז אני חושבת שלא! אני חושבת שהתרבות הישראלית-חילונית (או ישראלית-לא-אורתודוקסית) היא תרבות "מה" מובהקת, ואפילו לא היה חסר לה קצת "איך" שימתן ויעדן. ואז מה יוצא מכל העניין הזה? שבימינו, דווקא היהודים הלא דתיים מגשימים את "נשמתה" של היהדות הקדומה יותר מאשר היהודים הדתיים (במובן החברתי).
ולסיום, כאמור, אני חושבת שהאבחנה (וההבחנה) הזאת לגבי תרבויות ה"מה" וה"איך" היא אחד האבחנות המעמיקות והיפות ביותר שאני אי-פעם שמעתי (וכל-כך שונה מהחלוקות הרגילות: מזרחיות-מערביות, מפותחות-מתפתחות, חקלאיות-עירוניות וכו'), והיא גם מסבירה באלגנטיות כ"כ הרבה דברים. למשל, אם נחשוב על זה: תרבויות "מה" ייטו להתפשט ולהיות אוניברסליות (מעצם היותן פתוחות וגמישות יותר ונוטות לאמץ רעיונות חדשים) ואילו תרבויות "איך" ייטו להישאר מקומיות (כי מסורות ארוכות-שנים ובלתי משתנות שואבות את כוח החיים שלהם מ"גירסא דינקותא" ולא מסיבות אובייקטיביות, ולכן ממילא הם מקומיות ומתאימות רק לאוכלוסייה בה הם התפתחו). וזה הרי בדיוק מה שקרה: היהדות שהתפשטה בזמנה בצורה מסיבית בעולם (אמנם, אחרי שרעיונותיה העיקריים התגלגלו לנצרות ולאיסלאם), והיום: התרבות האנגלו-אמריקנית שמתפשטת בכל העולם (ועם כל הבעייתיות שיש בזה, והיא אכן גדולה, זה לא מקרי, אלא נובע מכך שזו תרבות אוניברסלית מתקדמת (=למשל: חוקת ארה"ב, והמאבקים שהביאו לזכויות נשים, שחורים, הומוסקסואלים וכו'), וזו טבעה: להתפשט (וזו כמובן תופעה חיובית מאוד בעיקרה, אך כמובן שיש בה גם צדדים שליליים (= למשל: הקולנוע האמריקאי שדורס את הקולנוע המקומי בהמון מדינות בעולם ובא על חשבונו)].
אהבתיאהבתי
מאוד מעניין, ובכל זאת אני חייב להודות שההגדרה של אבישי מרגלית לכיתתיות נראתה בעיני מוזרה מעט:
"הכיתתיות היא דרך פעולה והלך רוח. דרך הפעולה היא העדפת הויתור על חלק מהקהילה מהויתור על חלק מהעקרונות. הלך הרוח הוא ההתעקשות על העמדה העקרונית שלך בצורה בלתי-מתפשרת, יהיה מה שיהיה. "
לפי הדברים הללו בכל קבוצה דתית יש כיתתיות. כל קבוצה דתית (או כמעט כל אחת), גם הרפורמיות מוותרת לעיתים על חלק מהקהילה לטובת שימור חלק מהעקרונות. גם הרפורמים לא יקבלו יהודים שמאמינים בישו בקבוצה שלהם. ללא החלטה לעמוד על חלק מהעקרונות לא תהיה כלל קבוצה דתית. וכל קבוצה שמה את הגבול שלה במקום אחר.
האיזון שבין עקרונות לבין קהילה הוא איזון עדין מאוד, והוא לעולם לא מוחלט. כך שאולי אפשר לדבר במקום על כתות על אלמנט כיתתי או איכות כיתתית. – אולם זו מתקיימת תמיד בתוך מערכת של איזונים ובלמים.
עידו
אהבתיאהבתי
דינה,
אני בגדול מסכים איתך. היהדות תמיד היתה תרבות של "מה" (גם אם עם מסגרת לא מבוטלת של "איך"). הרי ללא גמישות היא לא היתה שורדת לעולם את חורבן מקדשה, דבר ששינה לחלוטין את פניה (האם השומרונים מסוגלים לשרוד את חורבן מקדשם? לדעתי חד משמעית לא). מצד שני, קשה לומר שהחילונים ממשיכים את רוח היהדות, כי אני לא חושב שהם בונים משהו חדש – הם בעיקר מבטלים את כל מה שישן. צריך למצוא, או ליצור, קבוצה שלישית, לא אורתודוקסית ולא חילונית, שבונה יהדות שמסוגלת להמשיך ולהשתנות, אבל על בסיס, ובקשר משמעותי עם כל מה שהיה עד כה. הרפורמים מנסים לעשות את זה כמובן, ובמידה מסויימת הקונסרבטיבים, ובמידה מסויימת גם חלקים מהאורתודוקסיה. וגם אני מנסה לעשות את זה.
עידו,
כמובן, ובכל אופן זה רק משפט אחד מהרצאתו – הוא אומר עוד דברים : )
אהבתיאהבתי
הרב [ישראל] רוזן טוען שעיקר ההתנגדות בציבור החרדי לפסיקה תורנית-דתית-לאומית מקורה באסכולה הליטאית אותה הוא מכנה "הכת הליטאית": "הגרעין הלוחמני בתוך הציבור החרדי שתופס, כביכול, שהתורה לא ניתנה לאחרים זה הגרעין הליטאי. לא החסידים ולא הזרם הש"סי המזרחי שהם בהחלט מקבלים ומכבדים בעלי הלכה באשר הם. הגרעין הליטאי שהוא כת שבה יש לעיתונאים הרבה מה לומר, והם אני מניח סימנו מטרה לא רק את ישראל רוזן או מכון צומת אלא בכלל את הפסיקה של הרבנות הדתית לאומית, הוא זה שמלבה ונאבק בפסיקות אחרות. הנושא הזה הוא גם מאוד אופייני כיוון שהוא מורכב מהלכה וטכנולוגיה ויש בו ריח של חדשנות אז בודאי שצריך למחות אותו מתחת השמיים."
http://www.kipa.co.il//jew/show.asp?id=35008&from=m
אהבתיאהבתי
להרמס,
כמו שאומרים 'it's a tricky question' , כלומר יש איזה מורכבות. מצד אחד, בהחלט רוח האומה קובעת את ההלכה, מצד שני מי יקבע מה רוח האומה? כל קבוצה תגיד מן הסתם שהיא מייצגת נאמנה.אך הדברים נבחנים בסופו של דבר במבחן הזמן, כיון החיות האורגנית של האומה פולטת את המזיק לה, ומשאירה את המועיל לה. אם אתה מכוין להיום, זה בעצם שורש היחס המורכב של הראי"ה כלפי החילונות. מצד אחד, קביעה שזה כבר איננו תופעה מקרית עוברת, אך מצד שני, ציפיה מהאומה לקלוט מרוח החילונות את הצדדים המועילים וטובים לה, ותפלוט את השאר.בגדול, שוב על רגל אחת…,
אהבתיאהבתי
"אך הדברים נבחנים בסופו של דבר במבחן הזמן, כיון החיות האורגנית של האומה פולטת את המזיק לה, ומשאירה את המועיל לה", יש כאן ניחוח חזק מאוד של היסטורציזם, לפיו ההיסטוריה צועדת בבטחה אל כיוון מסוים. מה אמור לעשות עם הדברים הללו אדם שאינו בוטח בהיסטוריה?
אהבתיאהבתי
בוודאי שכל תרבות נמצאת איפשהו על הציר "מה"-"איך", ואף תרבות היא לא רק "מה" או רק "איך" – מדובר על דומיננטיות, לא על בלעדיות. למשל, גם בתרבות "מה" מובהקת כמובן שנמצא מנהגים ומסורות, אך האחיזה שלהם רופפת יותר, ניתנת יותר בקלות לשינויים אם הסיבה המקורית להיווצרותם נתפסת שגויה או לא רלוונטית יותר.
[בעצם, אולי יש יוצאת-דופן אחת: לפי מה שאני יודעת על תרבות "זן" (כולל כמה דברים שקראתי בבלוג שלך), אולי זאת באמת תרבות "מה" בלעדית?! כי היא בהגדרתה כ"כ שונאת מנהגים ומסורות? מה דעתך? ואם כן, מהו ה"מה" שלה?]
בקשר ל"יהדות חדשה": אני, למשל, לא כ"כ מוצאת את עצמי בה (למרות שמשפחתי הקרובה והמורחבת היא מסורתית עד דתית מאוד), לא יודעת למה – אולי אני לא באמת רוצה את זה, ואחת הסיבות לכך היא שאני חושבת שהבעיה המוסרית העיקרית בימינו היא בעיית היחס לבעלי-חיים המגודלים למאכל (ומי שקרא על כך אפילו רק קצת יודע ששיטות הגידול של בעלי-החיים המיועדים למאכל הן אכזריות ללא גבול (ואף "נאציות", סליחה על המילה, אבל היא בדיוק נכונה), וגם לא ברור איך השיטות האלה חוקיות בכלל בכל-כך הרבה מדינות דמוקרטיות מתקדמות כביכול (כולל ישראל, כמובן)), וביהדות אני לא מוצאת כמעט שום התייחסות לבעיה הזאת. אני זוכרת, למשל, שראיתי פעם איזשהו ספר שאלות- תשובות עם פרופ' ישעיהו לייבוביץ' בחנות ספרים, חיפשתי באינדקס התייחסות לעניין הזה, מצאתי, פתחתי בעמוד הנכון, לייבוביץ' אמנם נשאל שם לדעתו על הבעיה המוסרית באכילת בע"ח והוא "פתר" את הבעיה מהר מאוד: מעולם לא הטרידה אותי הבעיה הזאת, אין שום בעיה בהריגת בע"ח, ובזה סגר את העניין, זהו. בהתחלה לא האמנתי שבזה הסתיים הדיון וחשבתי שאולי בהמשך המראיין ימשיך להקשות ולשאול עוד שאלות אבל הוא עבר לנושא אחר ובזה אכן הסתיים העניין – פשוט אין בעיה וזהו. בהמשך למדתי שהגישה הזאת אופיינית ליהדות.
לעומת-זאת, ממה שאני יודעת על בודהיזם (לא הרבה, ולא מהתנסות אישית, אלא רק מקריאה, בין היתר בבלוג שלך) – נקודת-המבט היא מכיוון אחר לגמרי: בני-האדם ובעלי-החיים מאוגדים יחד בתור "כל היצורים החשים" (ביטוי נפלא), ועד כמה שאני יודעת הבודהיזם תומך מאוד בצמחונות, אמנם לא כצו קטגורי (אע"פ שישנם גם זרמים שבהם הצמחונות היא חובה, למיטב ידיעתי), אבל כמשהו טוב ונכון וראוי. כאמור, מאחר שאני חושבת שבעיית היחס לבעלי-חיים המגודלים למאכל היא הבעיה המוסרית החשובה ביותר (ומעכירת השלווה ביותר) בימינו, זו הייתה נקודת החיבור וההתעניינות הראשונית שלי בבודהיזם; אחר-כך התוודעתי גם לצדדים אחרים של הפילוסופיה מאחורי הבודהיזם (לא באופן שיטתי), שגם הם מעניינים מאוד.
"גילוי נאות": אני מגדירה את עצמי כמעט-צמחונית מאחר שאני אוכלת דגים (לעתים רחוקות). ועוד הערה אחרונה, אם כבר הגעתי לנושא הזה: מאחר שברור שאי-אפשר לדרוש מכולם להיות צמחונים, אני הייתי שמחה מאוד אילו אנשים אוכלי בשר היו מצמצמים את צריכת הבשר שלהם וגם אוכלים רק ביצי חופש, כי כל שינוי בכיוון הזה הוא מבורך, ולא חייבים להיות צמחונים מלאים.
אהבתיאהבתי
להרמס,
לא הייתי מגדיר את זה כביטחון בהיסטוריה כדבר העומד לעצמו, אלא כביטחון באדם בכלל, ובעם שלנו בפרט. כמו שאתה בוטח באופן בסיסי בגוף האדם שיפלוט מעצמו את המזיק לו, וכמו שאולי אתה בוטח בנפש האנושית שבסופו של דבר ימרוד כנגד הזר ורע לו, וידרוש את ביטויה, כך ניתן לבטוח באורגן החברתי שיעשה את אותה פעולה. בעצם, צריך כאן אמון, בהחלט. אמון באדם. לראי"ה בהחלט היה אמון גדול באדם בכלל, ובעם ישראל בפרט.
אהבתיאהבתי
ראשית לגבי הזן, אי אפשר לומר שהוא רק תרבות של "מה". למעשה, בחלקים גדולים של הזן יש חוקים, מוסדות, מסורות, ועל כל אלה מקפידים מאוד. נכון שיש יסוד אנרכיסטי שנמצא בבסיסו של הזן, ונכון שכל החוקים והמוסדות הם בסופו של דבר בעירבון מוגבל, כלומר יודעים (או אמורים לדעת) שהם לא "האמת", אבל אי אפשר לומר שפשוט איש הישר בעיניו יעשה וכו'.
לגבי היחס לבע"ח, דווקא יש ביהדות התייחסות הלכתית לכך שאסור להביא ל"צער בעלי חיים" ראי כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A2%D7%A8_%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
אם כי ודאי היחס בדתות המונותאיסטיות לאדם הוא בנפרד ומעל לשאר בע"ח.
באופן אישי אני צמחוני, אבל אני חושב שראוי לבדוק שוב את ההנחה שלנו שבע"ח סובלים מאוד בצורות הגידול הנוכחיות שלהם. אני לא טוען לרגע שאיך שמגדלים חיות למאכל היום זה טוב או ראוי (בגלל כל מני סיבות אגב, לא רק הנוחות של שלהן), אבל אני לא חושב שחיות מרגישות כאב, או בעצם חוות סבל, כמו בני אדם. תרנגולות שצפופות בתוך לול לא סובלות כל הזמן. זה כנראה לא נכון, אלא השלחה שלנו על מצבן, כלומר האנשתן. על פי כל הסימנים החיצוניים שאנחנו מבינים על פיהן כאב או סבל (קרקורי זעקה, תזוזה תמידית בחוסר נוחות וכו'), הן לא ממש סובלות.
אהבתיאהבתי
זה לא נכון מה שאתה אומר – החיות סובלות, מעונות ומיוסרות, ובפרט- התרנגולות בלולי הסוללה.
האמת היא שאני עצמי נעשיתי צמחונית בעקבות כתבה שמתארת בדיוק מה באמת קורה בלולי סוללה: "מנקודת מבטו של השניצל" מאת גיא אסיף שפורסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב, כאן:
http://www.cmw.co.il/news_main.asp?news_id=69
מאותו רגע שסיימתי לקרוא את הכתבה הפסקתי לאכול עוף ובשר, ומאז ועד היום לא היה רגע אחד שהתחרטתי על ההחלטה הזאת או ששקלתי לחזור לאכול עוף או בשר (אע"פ שבאופן אישי הוויתור הזה היה קשה לי, כי עד אז הייתי רגילה לאכול עוף או בשר כל יום, אבל הסיבה לאי-האכילה היא בקנה-מידה כ"כ הרבה יותר עצום מהשאלה אם לי יהיה בשר בצלחת או לא, כך שבסופו של דבר התרגלתי לחלוטין לתזונה צמחונית [מה עוד שע"פ כל המחקרים ידוע שזו תזונה הרבה יותר בריאה]).
לסיום, אני יודעת שהכתבה הזאת מזעזעת וקשה לקריאה, אבל זו בדיוק הסיבה לכך שחשוב מאוד לקרוא אותה.
אהבתיאהבתי
אתה עורך בדבריך סימפטיות בקצב מהיר, ומכיוון שאיני מחובבי אנולוגיות דמיוניות, לא ברור כיצד ניתן להקיש מגוף האדם כאורגניזם ביולוגי עובדתי ל"עם כלשהו", שהוא רעיון ערטילאי ומושג מופשט לחלוטין. "לראי"ה בהחלט היה אמון גדול באדם בכללא רעיון", אני מניח שאתה מתכוון ב"אדם" ליהודי ולא לגוי, שכן ידועה אמונתו של הראי"ה בגוי המופקר, "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי"(אורות ישראל פ"ה פיסקה י, ע' קנו), אכן אמון עצום באנושיות של בני האומות!(אני מודע לכך שאין סוף לתירוצים והנימוקים, אבל הדברים כאן די נחרצים).
אהבתיאהבתי
דינה,
תראי, זה נושא גדול וטעון, וכאמור, אני עצמי כבר 8 שנים צמחוני ואת מבינה שאני נגד גידול בע"ח לשם שחיטתם ואכילתם, אבל לומר שבע"ח סובלים כמו בני אדם לדעתי נובע מחוסר הבנה מוחלט של צורת הפעולה של התודעה שלנו מול שלהם. לב"עח אין רפלקסיה. לכן הרנגולת בלול לא יכולה לחשוב "אוף צפוף לי" או " אני מפחדת שמחר ישחטו אותי". ללא מחשבות כאלה התרנגולות יכולות לחוות כאב, אבל לא מצוקה נפשית, כלומר סבל.
עכשיו, כמובן שאני גם נגד להכאיב לבע"ח, ולכן מנהגים כמו קטיעת מקורים, פיתום, או כליאה בצפיפות מחניקה הם לדעתי איומים, אבל הכליאה בצפיפות הרגילה של התרנגולות לא מביאה להן כאב, לפחות לא על פי כל סימן מובן של כאב. ברור שלא נוח להן, אבל גם לא כואב. כשכואב להן הן מקרקרות, ממש בוכות, בצורה איומה. את כל זה אני אומר לך כמי שעבד בעבר בלולים.
והרמס,
אתה בסדר! אני שוקל למנות אותך לטוקבקיסט ראשי מטעם הבלוג.
אהבתיאהבתי
תומר, אני לא מסכימה איתך – אני אמנם לא עבדתי בלולים, אבל ראיתי כמה פעמים לולים מבפנים, וגם ראיתי כמה פעמים משאיות שמעבירות תרנגולות שכלואות בכלובים שהגובה שלהם הוא של קופסת נעליים בערך ואין להן אפשרות אפילו ליישר את הראש, והתיאורים וההסברים שמופיעים בכתבה שהפניתי אליה פשוט נראים לי יותר נכונים מהעמדה שאתה מציג (זו דעתי).
חוץ מזה, גם לא התייחסתי לסבל נפשי של בעלי-חיים (מהבחינה הזאת אני מסכימה איתך שיש הבדל מהותי בין בני-אדם לבעלי-חיים), אלא לסבל שמגיע בעקבות פציעות, כאבים פיזיים וכליאה בצפיפות נוראית – לא אמרתי אחרת, אלא שאני חושבת (בדומה למה שנטען בכתבה) שבעלי-החיים זקוקים לחופש התנועה שלהם בדיוק כמו בני-אדם וסובלים ומתייסרים מכליאה כה צפופה בדיוק כמו בני-אדם במצב מקביל (הסבל הוא ברמה הגופנית-פיזית, לא ברמת המחשבה).
ולבסוף, בקשר לקרקורים: אולי כשהתרנגולות סובלות סבל בלתי נסבל ממש הן מקרקרות בצורה איומה כמו שאתה אומר (בדיוק כמו שאדם שכלוא בכלוב שבקושי הוא יכול לזוז בו יצרח מכאב-שיניים, אבל ביתר הזמן הוא יכול להיות שקט), אבל זה לא אומר שהן לא סובלות מהכליאה הצפופה – זה אמנם סבל רגעי יותר קטן, אבל באופן כללי פשוט "מוציאים להם את הנשמה בכפית", וחוץ מזה יש בכתבה הרבה תיאורים של ביטויים אחרים לסבל של התרנגולות, לאו דווקא בקרקורים האלה.]
אהבתיאהבתי
הרמס,
לגבי הקצב המהיר, מצטער, אני נאלץ לקצר בהתכתבויות כעין אלה, זו התוצאה.
לגבי הראי"ה, תשמע,אין לי נימוקים ותירוצים, אבל אי אפשר לנופף במקור אחד בלי לראות את מכלול דברי הראי"ה ביחס לאדם, וכאן אתה פשוט שוגה. לא אפגיז כאן את הבלוג בעשרות ומאות(כן!) פיסקאות המעידות בצורה ברורה מאוד על קשר עמוק של אהבה ואמון לכל אדם, אך הנה לך כמה דוגמיות, תעיין בעצמך: מידות הראי"ה, פרק אהבה, סעיפים א,ב,ג,ה,ו,ח,י, אורות הקודש ד עמ' שצ, שצג, תג, תלט,ואורות הקודש ב עמ' תלז ותמד, וכן:אורות ישראל ה יא(פיסקה אחת אחרי הפיסקה שהבאת). מכל הנ"ל ומעוד רבים רבים נוספים, התמונה גם כן מאוד ברורה ונחרצת.אין מקום לאהבת יהודי ללא אהבת כל אדם באשר הוא אדם, תוך אמון ביכולת ההתעלות שלו.
אני מצטער. לנופף בפיסקה אחת זה טוב לפיקנטריה, אך כדי להבין את דעת הראי"ה בנושא מסוים, צריך ללמוד את הדברים ביסודיות.
אהבתיאהבתי
דינה,
שוב: כמובן שכשמדובר בפציעות או צפיפות של כלובי-הובלה, התרנגולות חוות כאב וזה נורא, אבל החיים הצפופים בלול על רשתות לדעתי לא גורמים להם חוסר נוחות רצינית. זה לפחות על פי מראה העיניים וההבנה שלי. כמובן, אני עדיין חושב שלא אמורים לכלוא אותן וכו'.
אלכס,
למרות שמיניתי אותו למגיב רשמי, אם יותר לי לענות במקום הרמס רק לרגע: אני במקרה למדתי את תורתו של הראי"ה ביסודיות, ואני יכול לומר שכמובן שיש לראי"ה הרבה מאוד קטעים בהם רוחו האוניברסליסטית גוברת והוא מביע את הערכתו לכל בני האדם באשר הם. אבל יש לו גם לא מעט הצהרות פרטיקולריסטיות, אתנוצנטריסטיות גזעניות איומות כמו זו שהביא הרמס. כלומר, הוא אדם מורכב (אגב, בדומה לנביאי המקרא, שגם אצלם ניתן למצוא הצהרות בשני הגוונים). יחד עם זאת, אני משוכנע שאתה משוכנע שהראי"ה היה משוכנע שהעם היהודי נבדל ועליון בצורה מהותית מעמים אחרים, ולמעשה אני משוכנע שגם אתה חושב כך (עליון במקרה זה (כמו בכל מקרה משמעותי) פירושו: יותר קרוב לה'). האם אני טועה?
אהבתיאהבתי
אינני מבין כל כך במה שאתה אומר שהם קרובים לה' יותר.
עם זאת אני חושב שהכוונה עליונים לפי הראי"ה פירושה שלכל קבוצה בבריאה (דומם צומח וכו') יש תפקיד אחר וכמובן שכולם פועלים בהרמוניה ועליונות פירושה שכל קבוצה שהיא עליונה מהקודמת לה היא בעצם גם כוללת אותה וכוללת עוד משהו וכך היא בעצם אחדותית יותר בבריאה ועדיין לכל קבוצה יש את התפקיד היחודי שלה בעולם.
וד"א נראה לי מוזר שאתה כותב שישנם יהודים אורתודוקסיים שיש להם הצהרות גזעניות הרי היהדות האורתודוקסית בבסיסה קיים המושג סגולת ישראל ובעצם כל יהודי אורתודוקסי הוא כזה ומה העניין לרשום שיש מי שחושב שהרב קוק חושב שישראל יותר עליונים? הרי ברור שהוא חשב כך.
אהבתיאהבתי
לגבי "חלוקת התפקידים", הרי ברור לך שיש תפקידים חשובים יותר ופחות. לעם היהודי בסכמות המיתיות הללו בד"כ מוקדש התפקיד החשוב ביותר.
ואני מסכים איתך שדי ברור שהרא"יה חשב כך (אם כי עמדתו מורכבת יותר מפשוט "כך"). אלכס ניסה לומר שהוא לא חשב כך.
אהבתיאהבתי
תומר,
א) כדי לא להישמע מתחמק אומר שאני עומד מאחורי עמדת הראי"ה שיש הבדל מהותי בין האומה הישראלית ותרבותה ושאר העמים ותרבותם.
ב)אך אני לא אוהב לכתוב על נושא זה בפורמט כזה, עקב מורכבותו הרבה, גם בכתבי הראי"ה. לאחר מאה שנה של רצח מאות עשרות מיליונים בשם לאומיות,גזענות ואידיאולוגיה, לך תסביר שאתה מהותית אחרת, וגאוותך הלאומית רק שיתוף השם, ותוצאתה אהבה ולא שנאה, חיבור ולא פירוד.כלומר, אני כלל לא מצליח להעביר את טיעוני בהצלחה בעניין זה בטוקבקים
ג) מכל מקום, לא התכוונתי כלל להתייחס לנושא זה, אלא לומר שהוא איננו קשור לנושא עליו אנחנו דיברנו, קרי יחס האמון והאהבה של הראי"ה לאנושות כולה ולכל אדם באשר הוא אדם. זה שאני מייחס היררכיה(אני חושב שהמונח היותר נכון מבחינת הראי"ה הוא 'הולרכיה', ותודה לקן וילבר) למוחי או ליבי ביחס לאבר אחר בגוף, לא גורם לי לא לאהוב אותם, או לזלזל בהם, להיפך בדיוק. לכן, שני הנושאים לא קשורים כלל(שוב, אולי אנו רגילים לכך שבמאה ה-20 שני הדברים מאוד קשורים, אך כאן בדיוק טענתי. אצל הראי"ה ומי שרואה עצמו תלמידו, הדברים כלל לא קשורים, והמורכבות הזו בכתביו אותה זיהית מעידה על כך)
אהבתיאהבתי
אני מודה לך על הכנות.
אני מקווה שאתה צודק, ואין היררכיה, או הולרכיה, מבשרת על אהבה פחותה. מנסיונינו עם בני האדם אנחנו יודעים היטב שזה כמעט בלתי נמנע שכך, והתורה הלא ניתנה לבני אדם. בכל מקרה, רק לשם הפרוטוקול, אם היה איזה ספק, אני חושב שהראי"ה, אותו אני אוהב מאוד ומעריץ מאוד, במקרה זה חד משמעית טעה.
אהבתיאהבתי
מחוור לי שכנגד כל פסקה ניתן להביא דוגמא נגדית, אך אין בכך כדי להפיג את חריפותה של אמירה כזו או אחרת, אשאל אותך את השאלה הבאה, האם ראי"ה הוסיף איזושהי נסיגה קלילה וניסיון התמתנות מאוחר? כדוגמאת זה של ידיד ההשכלה מהר"ץ חיות, "אין הכוונה כאן להוציא יתר העמים מכלל אדם, רק חז"ל באו לפרש כי בכל עת אשר נזכר בתורה ובכתבי הקודש סתם לשון 'אדם', לא כוונו רק אל בני ישראל, כמו בכל ספרי ונימוסי הדת המיוחדות לאומה אחת…"(חידושים למסכת יבמות, דף ס"א עמוד א).
"לך תסביר שאתה מהותית אחרת, וגאוותך הלאומית רק שיתוף השם, ותוצאתה אהבה ולא שנאה, חיבור ולא פירוד", ייתכן שעליונות מובנית תביא למצב של אליטה השוקדת לטובת המין האנושי, אך בפועל, העובדה שאתה שונה מהותית(כלומר ללא תלות במעשים אלא ב"מהות" מסתורית) כתוצאה מגנים רוחניים משובחים ונדירים, גורמת לעצלות מחשבתית והתנשאות בדלנית. עליונותם חסרת ההוכחות של בני ישראל נהפכת לאצטלה אמינה ועלה תאנה של בורות חריפה. למה שתתבונן על בני דתות אחרות, ממילא הללו הן רק העתק עלוב וחיקוי עגום? נרטיב העליונות מאפשר לבני ישיבות וההמונים לזרוק את כל הרעיונות האחרים לזבל אחיד(והתוצאה הקשה אינה פספוס של פלורליזם סובלני, אלא התעלמות פושעת מכשלים משותפים).
אהבתיאהבתי
סופי שייכת לכת היהודית מזה 22 שנים. וככל שהרייטינג שלה יורד, היא מעלה מהאוב את העדה השומרונית כדי שוב ושוב להתנגח בה ולהציג עצמה כקדושה מעונה. אל תצחק על העדה השומרונית כעם שהולך ונכחד. זו עדה תוססת ובריאה. אל תשכח שבתהליך הגיור של סופי הורידו אותה לשפל המדרגה ברבנות היהודית. ביקשו ממנה קודם להתאסלם, אחרי חודשיים להתנצר ורק אחרי חצי שנה אישרו לה את הגיור תמורת כמה מאות דולארים שוחד לרבנים. אז לקחת דוגמה מהדת היהודית,,,,לא נראה לי מכובד.
אהבתיאהבתי
תיאוריית הכריש שלך מעניינת – אבל אני לא ממש מאמינה שיש חברה אנושית (וחברה דתית בכללה) שנצמדת למילה ולטקסים ולא משנה כלום עם הזמן. אפילו השומרונים נאלצו (אני חושבת שזה קרה בשנות ה-20 של המאה ה-20) לאשר לגברים שומרונים לשאת נשים יהודיות (מה שלא היה מותר קודם לכן ועדיין אסור במקרה של נשים שומרניות וגברים יהודיים); ואם קודם הדרך להיות שומרוני הייתה להיוולד שומרוני, זה פתח את הפתח להמרת דת כאמצעי גיוס. הבעייה היא שזה "מעט מדי מאוחר מדי" – כלומר כשהעדה כבר הייתה בדלדול דמוגרפי וגנטי חמור (מסתבר שיש להם הרבה בעיות של מחלות גנטיות בגלל נישואי הקרובים בעדה כל כך קטנה). במילים אחרות – גם השומרונים יכולים (אם הם רוצים) למצוא "תורה שבעל פה" והלכות שמתאימות למצב העדה.
קיימות דתות שמאפשרות הצטרפות באמצעות המרת דת (רובן) וקיימות כאלו שהן יותר "שבטיות" ואם לא נולדת כחלק מן השבט (ואתה לא מקרה מאוד חריג), אתה לא יכול להצטרף, וגרוע מכך – לא מצרפים חברים חדשים ל"שבט" על ידי נישואין. ככל הידוע לי, לא ניתן להמיר לדת הדרוזית, גם לא בשל נישואין לדרוזי/ת (אם כי ילדיו של גבר דרוזי יהיו דרוזים). ההבדל בין הדרוזים לשומרונים פה הוא הבדל של מספרים (אגב, שתי כתות שנרדפו על ידי שליטים מוסלמיים ויתכן שפיתחו סגירות בשל כך) – יש כשני מיליון דרוזים בעולם – אבל במידה והם לא יתגמשו (ובעיקר במידה והחברות שבהן הם חיים תעבורנה לעידן פוסט-עדתי כמו חברות מערביות), הם עשויים למצוא עצמם בעוד כמה עשורים במצב דומה לזה של השומרונים.
אהבתיאהבתי
👎 תמותו
אהבתיאהבתי
תגובתי לרשומה של תומר בנושא זבח הפסח השומרוני דוקא התקבלה בתוך 5 דקות.
כנראה שדרכתי לתומר על יבלת או כמה… בכל מקרה אני לא מתנצל. תומר לא כותב בהוגנות כלפי הקראים ואומר שטויות לא מבוססות לגביהם.
אהבתיאהבתי
לא מנעתי משום תגובה שלך להתפרסם. כנראה לא התצלחת להפעיל את הסיסמה נכונה. אתה מוזמן לנסות שוב : )
אהבתיאהבתי
התגובה שלי לא עמדה בתקן של "ענייניות והתחשבות" שהצבת. וידאתי שלא היתה לי *שום* תקלה בהפעלת הסיסמה.
פשוט חבל שאתה רואה צורך לשקר לגבי זה. עדיף היה שתשתוק.
אהבתיאהבתי
במקום לבכות כמו ילדה קטנה, מה דעתך פשוט לבדוק אותי, לכתוב את אותה תגובה שוב ולראות אם אמחק לך אותה? כתוב מה שתחפוץ, ונסה רק למלא את הסיסמה כראוי.
אהבתיאהבתי